בכל פסקי-הדין שטיפלו בנושא הסעה בשכר תאונת דרכים, מדובר היה בתמורה שניתנת ע"י הנוסעים שהם הנהנים מן השרות לבעל הרכב המבוטח. ההבדל הוא בכך, שכאשר הנוסע נותן את התמורה עבור הסעתו ברכב נהנה הוא משרות שניתן לו כנגד התמורה ויש בכך משום סכול עניינה של חברת הביטוח שלא לבטח רכב המשמש להסעת נוסעים בשכר באופן שרכב פרטי הופך לכעין מונית ואילו כאשר מאן דהוא כגון מעביד מחזיר או משתתף בהוצאות הדלק של עובדו בעד השימוש במוניתו הפרטית בה היה מגיע לעבודה, נעשה הדבר כדי להקטין את הוצאות העובד ואין בכך כדי לפגוע באופי הנסיעה שאינה נגד תמורה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסעה בשכר תאונת דרכים: השופט לינדנשטראוס: 1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בימ"ש השלום בנהריה (כב' השופט א. קיטאי) בו חוייבה המערערת - הפניקס הישראלי - חברה לבטוח בע"מ, לשלם למשיבה קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, סך של 300, 1 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.2.88 וכן שכ"ט עו"ד בסך 250 ש"ח בצירוף מע"מ הצמודים אף הם מאותו מועד. 2. הערעור נסב בשאלה אם בנסיבות שהתבררו בפני שופט השלום הנכבד הוביל המשיב השני, חיג'אזי אברהים מכפר תמרה ברכבו נוסעים "בשכר, תשלום או תמורה" כאשר על-פי הפוליסה, נ/ 1 אין הפוליסה מכסה שימוש בכלי הרכב במקרה זה. 3. על-פי חומר הראיות שהיה בפני השופט, עבד חיג'אזי אברהים כפועל במפעל חבמ"ל בע"מ במפרץ חיפה. בעל המפעל ביקש ממנו כי יסיע מדי יום ביומו מספר פועלים העובדים במפעל לעבודה וחזרה ברכבו הפרי. תמורת ההסעה הזו קיבל הפועל חיג'אזי ממעסיקו סכום כסף מדי חודש בנוסף למשכורתו הרגילה. סכום זה היה מורכב מדמי הנסיעה שהמפעל צריך היה לשלם לפועלים. סכום זה קיבל חיג'אזי במקום הפועלים שהסיע (ראה נ/2). חיג'אזי לא קיבל מעולם דמי נסיעה מנוסעיו, היינו מהפועלים שהסיע. הוא לא ערך רישומים את מי לקח כנוסע וכמה נוסעים לקח (עמ' 11 לפרוטוקול). מעדות מנהל המפעל בפני השופט עולה, כי המפעל משלם לפועלים את דמי נסיעתם לעבודה ובמקרה זה שולמו לחיג'אזי דמי נסיעה עבור הפועלים שהסיע במחיר כרטיס האוטובוס. אם מישהו מהפועלים לא רצה בהסדר זה, שולמו לו דמי הנסיעה בתלוש המשכורת. אין מחלוקת כי חיג'אזי אינו מקבל תשלום עבור הביטוחים שלו, או רשוי הרכב והוא אינו מגיש קבלות עבור דלק ואינו מקבל תשלום עבור דלק. 4. שופט השלום הנכבד קבע שכאן לא הופרה פוליסת הבטוח וזאת משום שחיג'אזי אינו עובד כנהג המסיע פועלים עבור המעביד אלא כפועל באופן כללי ואין לנסיעה שלו לעבודה ומהעבודה אופי עסקי "למעט השתתפות באחזקת רכב שצורת החישוב שלה איננה הופכת את הנסיעה לנסיעה עסקית". 5. הפירוש של כל פוליסה, כמו של כל מסמך, מן הנכון כי יהיה סביר. (ר' פסק-דינו של כב' השופט אשר, בע"א 713/76 פדני (ג'ואלרס) לימיטד ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ). הביטוי "הסעה בשכר" יש לו מובן סביר של נסיעה שבה גובים מן הנוסע תשלום ולא נסיעה שבה משלמים שכר עבודה למי שנוהג ברכב, או כדברי כב' הנשיא מ. שמגר בע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, בעמ' 13מול האות ד': "הסעה בשכר" במובנה הלשוני הרגיל פירושה נסיעה שבה גובים תשלום מן הנוסע, ולא נסיעה, שבה משולם שכר עבודה למי שנוהג ברכב". ובהמשך פסק-הדין: "הסעה או נסיעה בשכר או בתמורה, מתייחסת, כאמור, למי שמוסע ברכב ולא למי שמסיע אותו..." במקרה שבפנינו עבד חיג'אזי כפועל במפעל. הוא לא גבה תשלום מנוסעיו אלא בשכר עבודתו כפועל, בתלוש המשכורת שלו, הופיע רכיב נוסף שעל-פיו קיבל את דמי נסיעת הפועלים שהסיע. חיג'אזי לא קיבל הוצאות כהוצאות דלק, רישוי או ביטוחים למיניהם. בצדק ציין השופט, כי חיג'אזי לא עבד כנהג המסיע פועלים אלא כפועל במפעל שאין לנסיעתו לעבודה או מן העבודה אופי עסקי. לשמוש ברכב היה חסר כל גוון עסקי או מסחרי. בענין זה הופנתה תשומת הלב גם לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן, בת"א (חי') 1194/81 אשתר נ' קרטה ואח' בו אומרת השופטת הנכבדה בעמ' 286 מול האותיות ד', ו': "ומן ההלכות לענייננו: בכל פסקי-הדין שטיפלו בנושא, מדובר היה בתמורה שניתנת ע"י הנוסעים שהם הנהנים מן השרות לבעל הרכב המבוטח... ההבדל הוא בכך, שכאשר הנוסע נותן את התמורה עבור הסעתו ברכב נהנה הוא משרות שניתן לו כנגד התמורה ויש בכך משום סכול עניינה של חברת הביטוח שלא לבטח רכב המשמש להסעת נוסעים בשכר באופן שרכב פרטי הופך לכעין מונית... ואילו כאשר מאן דהוא כגון מעביד מחזיר או משתתף בהוצאות הדלק של עובדו בעד השימוש במוניתו הפרטית בה היה מגיע לעבודה, נעשה הדבר כדי להקטין את הוצאות העובד ואין בכך כדי לפגוע באופי הנסיעה שאינה נגד תמורה". דברים אילו טובים ביסודם גם הנה, אף כי בפסק-דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן ההתייחסות היתה להחזר הוצאות דלק על-ידי המשמר האזרחי. לענין שבפנינו, אין אנו מוצאים כי יש מקום לעשות אבחנה בין תשלום הוצאות הדלק ע"י המשמר האזרחי לבין החזר תשלום הוצאות כרטיסי הנסיעה באוטובוס של העובדים המוסעים ברכבו של הפועל חיג'אזי. בשני המקרים, אין להסדרים שהיו גוון עסקי או מסחרי ובשני המקרים לא הנוסעים, הנהנים, שלמו לבעל הרכב תמורה על הסעתם. בשני המקרים לא שימש הנתבע כנהג המסיע נוסעים עבור מעבידו, וכבר הדגשנו כי במקרה שבפנינו שימש חיג'אזי על-פי קביעות השופט בבית-משפט השלום, "כפועל באופן כללי" (עמ' 18 לפסה"ד). כלל הוא כי פוליסות ביטוח יש לפרש כנגד המבטח אשר הוא מנסחה של הפוליסה. פוליסת הבטוח, ככל חוזה, יש לתת לה פירוש לפי כוונת הצדדים וכשיש ספק לגבי המובן של הוראותיה של פוליסת בטוח שהוכנה על-ידי החברה יש לתת לה פירוש לטובת המבוטח. (ראה ע"א 192/61 "בחן" חברה לבטוח בע"מ נ' פאול סיגטי, בעמ' 1902, מול האותיות ה-ו, מפי כב' השופט ח' כהן). כאשר במקרה שבפנינו נוצר ספק לגבי המובן של הוראותיה של פוליסת הביטוח ושופט השלום הנכבד מוצא כי "אין הדבר נקי מספקות" יש לתת גם במקרה הנוכחי פרוש לטובת המבוטח. פירוש זה מחייב לקבוע כי הנסיעה היתה בגדר השימוש המותר לפי הפוליסה ולא היתה זו נסיעה "בשכר תשלום או תמורה" כפי שקבענו לעיל. מן הטעמים האמורים מצאנו שיש מקום לדחות את הערעור. אנו מחייבים את המערערת לשאת בהוצאות המשיב בלויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 500 ש"ח. סגן הנשיא י' מרגלית: אני מסכים. השופט ד"ר ביין: צר לי כי עלי לחלוק על דעת חברי. בפוליסה נשוא הערעור נאמר, כי הפוליסה אינה מכסה שימוש בכלי הרכב "בשכר תשלום או בתמורה". כמו כן נאמר בפוליסה שהשימוש המותר הוא אך ורק "למטרות חברתיות ביתיות ולתענוג" ו"לשם עסק בעל הפוליסה או מקצועו". (ראה איזכור פריטים 21, 22 בראש הפוליסה). העובדות הרלבנטיות לעניננו הן אלה: הנהג שלגביו הוצאה הפוליסה היה עובד שכיר במפעל "חבמל בע"מ" (להלן המפעל). בדרכו לעבודה הוא היה אוסף עובדים אחרים באותו מפעל ומסיעם לעבודה. בגין כל עובד שהסיע ברכבו היה מקבל תשלום מהמעביד בגובה מחיר נסיעה בתחבורה הציבורית. המעביד כינה את התשלומים הללו בתלושי השכר של הנהג כ"אחזקת רכב", אך בהתאם לעדותו של מנהל המפעל בבימ"ש קמא - שלא נסתרה, אין מדובר למעשה בתשלום בגין אחזקת רכב, אלא נהוג לשלם לכל עובד את דמי הנסיעה שלו במחיר אוטובוס, ובמידה והנהג היה אוסף ברכבו את אחד העובדים, היו הוצאות הנסיעה של אותו עובד משולמים לנהג במקום לעובד. הרעיון העומד מאחורי סעיף הפטור שבדיון הוא, כי מי שמסיע נוסעים בשכר הופך את השימוש ברכב לענין עיסקי (ראה לענין זה ע"א 188/84, בעמ' 13, וכן ת"א (חי') 1194/81). כמור, רשאי בעל הפוליסה להשתמש ברכב לצורך עסקו ומקצועו הרגילים, אך אין חולק, כי העובד במקרה שלפנינו אינו בגדר נהג מונית או מסיע בשכר אלא עובד במפעל. אין, לדעתי, לראות את הסעת חבריו לעבודה חלק אינצידנטלי לעיסוקו העיקרי, אלא ענין העומד בנפרד ובנבדל ממנו. הנהג, אינו מסיע את חבריו לעבודה מסיבות חברתיות, אלא בשל התמורה שהוא מקבל לשם כך ממעבידו. הכינוי של התשלום בשם "אחזקת רכב", אינו מעלה ואינו מוריד, שכן בפועל מדובר בתשלום עבור כל "ראש" נוסע ורק ועבור הסעות שבוצעו בפועל. העובדה שהתשלום מבוצע על-ידי המעביד ולא על-ידי הנוסע, אינו מעלה ואינו מוריד, ממש כפי שנסיעתו של נהג מונית אינה חדלה להיות עסקית, רק בשל כך שהתשלום בגין הסעת פועלים למפעל על-ידי נהג כזה מבוצע ע"י המפעל עבור הפועלים שהוא מעונין בהסעתם ולא על-ידי הפועלים עצמם. אינני רואה גם חשיבות לדבר שהנהג ממילא נוסע "בקו" האמור בהיותו עובד המפעל העושה נסיעה מביתו למפעל ובחזרה. ממש כשם שלא ניתן לגרוע ממהותה העסקית של נהיגת נהג המונית המסיע את בנו יום יום לבית-הספר ובאותה מונית מסיע בשכר גם כמה מורים מאותו בית-הספר. כפי שציין ביהמ"ש העליון בע"א 188/84 הנ"ל בעמ' 13מול ד', בדברו על הפטור האמור בפוליסה, "הכוונה היא - להוצאתו מכלל תחולה של שימוש עסקי ברכב ולא לשימוש ברכב על-ידי אנשים המקבלים שכר על פעלם. "הסעה בשכר" במובנה הלשוני הרגיל פירושה נסיעה שבה גובים תשלום מן הנוסע ולא נסיעה שבה משולם שכר עבודה למי שנוהג ברכב". בעניננו מקבל הנהג שכר בגין עבודתו במפעל ולא בגין הסעת הנוסעים. התשלום שמקבל הנהג בגין כל נוסע אינו חלק מהשכר בגין עבודתו ואין לראות את הסעת הפועלים כחלק מעבודתו שם. התשלום הנעשה לידי הנהג הוא בגין הולכת הנוסעים, והוא משולם לא בסכום אחיד אלא לפי מספר הנוסעים המוסעים בפועל. למעשה, הנהג הוא כעין קבלן בכל הנוגע לעיסוק זה. ואין זה דבר יוצא דופן שאדם יהיה שכיר לצורך אחד וקבלן בנושא אחר. אמנם מי שעושה את התשלום בפועל הוא המעביד, אך למעשה הוא נעשה על חשבונם של הנוסעים שהיו מקבלים אותו לידיהם, בין אם יסעו באוטובוס, ובין אם יבחרו ללכת ברגל או לנסוע באופניים או ברכבו של בן משפחה ובלבד שלא יסעו במכונית בעל הפוליסה נשוא הדיון. פסה"ד בת"א (חי') 1194/81 [4] אין בו ראיה לסתור. שם נאמר, שאם מעביד מחזיר לעובד את הוצאות הדלק כדי להקטין את הוצאותיו, אין הדבר פוגע באופי הנסיעה שאינה בעד תמורה. אך בעניננו, אין מדובר בהשתתפות באחזקת הרכב, אלא מדובר בהסדר קבוע שלפיו הופך הנהג למוביל עובדים עבור המעביד. וכאן המקום להדגיש, כי למעביד ענין בהסדר זה, שכן הוא הבטיח שהעובדים יגיעו בזמן וללא התרוצצות מעייפת. המקרים בהם מדובר על החזרת הוצאות דלק מתייחסים להחזר הוצאות בגין נסיעת העובד עצמו לעבודה. ואילו כאן מדובר בתמורה בגין הסעת נוסעים, תמורה היוצרת אצל הנהג תמריץ למלא תמיד ובאופן קבוע את מכוניתו על מקסימום הקיבולת שלה ובכך גדל הסיכון מעבר לנהיגה רגילה של בעל רכב פרטי, שלפי נסיון החיים נוסע רוב הזן שלא "בהרכב מלא" של נוסעים. אין זה מעלה או מוריד שלא הובאה הוכחה, שחברת הביטוח, לו ידעה את דבר ההסעה, היתה נמנעת מביטוח או לפחות גובה דמי ביטוח גבוהים יותר. די לעניננו בכך שעצם כלילת הוראת הפטור מצביעה על כך שהחברה לפחות שמרה לעצמה את האופציה לנקוט באחת מדרכים אלה, אופציה שנמנעה ממנה באשר לא ידעה שהנהג עושה שימוש כזה ברכבו אשר חברת הביטוח טרחה והוציאה אותו במפורש מהכיסוי הביטוחי. נכון שבע"א 188/84 [2] הנ"ל, הודגש דבר התשלום ע"י הנוסע דווקא (שם, עמ' 286) אך יש להבין את הדברים על הרקע של הדגשת הצד העיסקי שבנסיעה. אכן המקרה הטיפוסי של נסיעה עיסקית כזו הוא כאשר משולמים דמי הנסיעה ע"י הנוסע. אך אין לי ספק, שלא היתה כוונה להוציא מגדר נסיעה עסקית מקרה דוגמת זה שלפנינו, שבו המעביד משלם בגין הסעת עובדים שיש למעביד ענין בהסעתם. ער אני לכלל המחייב פרשנות נגד המנסח של פוליסת ביטוח, אך כלל זה יש לו תחולה רק במצבים של ספק בפרשנות. לדידי לא קיים כאן ספק כזה. ולכן, לו חברי לעצתי היו שומעים, היינו מקבלים את הערעור וקובעים כי הפטור חל על ענייננו.תאונת דרכיםביטוח חובה (הסעה בשכר)