קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת קצבת ניידות מביטוח לאומי: .1א) התובעת היא נכה ,% 100לצמיתות, מרותקת לכסא גלגלים ומסווגת כמוגבלת בניידות לצמיתות; ב) התובעת מקבלת קצבת ניידות וקיבלה בזמנו הלוואה עומדת לרכישת רכב (להלן - הרכב). .2התובעת נשואה ואם לבן המתגורר בקביעות בדירה, שבה מתגוררת בקביעות התובעת. .3התובעת איננה מסוגלת לנהוג בעצמה. בעלה של התובעת אושר על-ידי הנתבע לנהוג ברכב. .4בחודש פברואר 1982נהג בנה של התובעת ברכב, אף-על-פי שלא הורשה על-ידי הנתבע לנהוג בו בהתאם להוראות הסכם הניידות (להלן - הסכם הניידות). .5בתאריך 3.5.1983נשלח לתובעת מכתב, ובו נאמר - בסעיף ג' שבו: "בזאת אני דוחה את המשך זכאותך לקצבת ניידות, וזאת בהתאם לסעיף 23ב' הסכם הניידות, הואיל ולא נענית לפניותינו החוזרות". בסעיף ד' שבו: "מאחר שלא 'קרוב משפחה המאושר על-ידי המוסד' נהג ברכב, שומר המוסד לעצמו את הזכות להפעיל בעתיד את הוראת סעיף 3ד' להסכם הניידות". בסעיף ה' שבו: "נגד החלטה זו הינך רשאית לערער בפני בית-הדין האזורי לעבודה... תוך שישה חודשים מקבלת מכתב זה". .6ביום 18.10.983נשלח לתובעת מכתב נוסף, ובו נאמר - בסעיף 1שבו: "בהתאם להחלטת המוסד מיום 13.10.1983תופחת ההלוואה העומדת שתהיי זכאית לה בשיעור %10, וזאת בהסתמך על סעיף 3ד (2) להסכם הנ"ל (הסכם הניידות)". בסעיף 2שבו: "בהמשך למכתבנו מיום 3.5.1983, ולאור האור בסעיף 1תחודש קצבת הניידות למפרע מ-1.9.1982". .7בא-כוח התובעת טען לפנינו את הטענות הבאות: א) הנתבע מיצה את זכותו להטיל סנקציה על התובעת בגין הפרת הסכם הניידות, וזאת במכתב מיום .3.5.1983לא ניתן, טען בא-כוח התובעת, להחליט מדי פעם החלטות חדשות, וכולן בהתייחס לאותה הפרה עצמה של ההסכם. ההחלטה השניה נתקבלה שלא בתום לב ובחריגה מן הסמכות המוקנית לנתבע ולכן היא בטלה; ב) לחלופין, גם אם ההחלטה השניה תקפה היתה, הנתבע חייב היה להודיע לתובעת על קיומו של הדיון בעניינה, שיש בו כדי לפגוע בזכויות מוקנות שלה, ולהניח לה לטעון את טענותיה, ואילו הנתבע לא זו בלבד שלא הודיע לתובעת על קיום הבירור כאמור, אלא אף הרדים עירנותה במכתבו מיום 3.5.1983; ג) לחלופין, ההחלטה שנתקבלה אינה הוגנת, כי אין קשר בין ההפרה לבין הסנקציה שמוטלת על המפר. קשר זה צריך שיתקיים הן מבחינת חומרת העונש ("סולם ענישה") והן מבחינת מהותו וטיבו של העונש. בא-כוח התובעת טוען, כי קשר זה על שני פניו לא התקיים במקרה שלפנינו. העונש, לטענתו, לא קשור מבחינת טיבו למעשה שנעשה ולמטרות האיסורים שנקבעו בהסכם הניידות ואין כל יחס בין חומרתו לבין חומרת המעשה. "העונש שהוטל הוא גם עתידי - פגיעה בהלוואה עתידית שעשויה התובעת לקבל ואינו צמוד לזמן 'העבירה' שנעברה"; ד) בית-הדין מוסמך לדון לגופו של עניין, כאילו היה הפקיד המוסמך להחליט בעניין. ולעניין זה נטענו טענות לעניין חומרת העונש: לגרסת בא-כוח התובעת מדובר ב"הפרה חד-פעמית וטכנית" בלבד של הוראות ההסכם, שכן הבן עונה אחר הקריטריונים הקבועים לגבי "קרוב משפחה" וכל חטאה של התובעת מתבטא באי-בקשת אישור לנהג נוסף, כי "עבירה טכנית" ומטרת הסכם הניידות לא סוכלה על-ידי אותה "עבירה"; ה) על-פי סעיפי ההסכם לא ניתן לשלול חלק מן ההלוואה העומדת אלא את כולה; ו) הסנקציה שהוטלה חמורה ומתאימה למקרה חמור כמו העברת הרכב לאחר. .8באת-כוח המשיב טענה לעומתו את הטענות הבאות: א) היתה הפרה ברורה של הסכם הניידות; ב) אין כל הוראה בהסכם, לפיה הסנקציות הקבועות בסעיף 3(ד) שבו הן חלופיות, והמוסד יכול להטילן, כולן או מקצתן, והכל לפי טיב העניין ושיקול דעתו המוחלט; ג) גם לגופו של עניין אין מקום להקל עם התובעת, שכן מדובר בהפרה חמורה של ההסכם. העובדה שבנה של התובעת עונה על הקריטריונים איננה משמעותית כל עוד לא אושר זה על-ידי המוסד לנהוג ברכב. זאת ועוד, אין התובעת יכולה להישען על העובדה, כי ההפרה היתה חד-פעמית, שכן התובעת רשמה את בנה בפוליסת הביטוח, ומכאן ניתן ללמוד שהתכוונה שינהג ברכב, ולא באופן חד-פעמי, ואילו העובדה שנגרמה תאונה דווקא בפעם הראשונה שהבן נהג במכונית, וכי כתוצאה מכך היתה ההפרה חד-פעמית, היא מקרית בלבד. לאור כל האמור לעיל, טוענת באת-כוח הנתבע, זהו המקרה שלא מיצו את הדין עם התובעת והקלו עימה; ד) המוסד אינו יכול להקל יותר עם התובעת, שכן אינו מוסמך להעניק יותר משהורשה לתת. .9מהות הסכם הניידות א) נקודת מפתח בהכרעה בשאלות העולות בתיק זה נעוצה בסיווגו של הסכם הניידות: האם מדובר בהסכם גרידא, או שמא מדובר בהסכם בעל אופי מיוחד, המקנה לו מעמד של מעין חקיקת משנה; ב) אם מדובר בהסכם רגיל, הרי שאלת זכות הטיעון לא מתעוררת, שהרי זכותו של צד ליהנות מתרופות שמעניק לו ההסכם, מבלי לשמוע טיעון של הצד שכנגד, כל זה בכפוף לקיום החוזה בדרך המקובלת ובתום לב כמתחייב מהוראות סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תל"ג-1973; ג) אם מדובר בפעולת הרשות מכוח חקיקת משנה שאני, שהרי לא יעלה על הדעת להכריע בעניינו של אדם על-ידי הרשות מבלי שתינתן לו הזכות להשמיע את טיעוניו בשאלה שמבקשים להכריע בה; ד) בדב"ע לז/576- 01לז/653-01, [1], קבע בית-הדין הארצי לעבודה, כי הזכויות העולות מהסכם הניידות הן זכויות חוזיות כשם שהסכם הניידות עצמו אינו אלא חוזה. המיוחד בחוזה זה הוא, שבו מסדירים דרך קבע זכויות לציבור בלתי-מוגדר מראש, שעניינית יפה להם חקיקה או לפחות חקיקת משנה. אולם משאין המדובר בחוק או בחקיקת משנה, אין בית-הדין רשאי לפעול, אלא כמתחייב מיחסים חוזיים ומזכויות שמקורן בחוזה (ע' 174- מול האותיות א' ד', ה'); ה) בדב"ע שם/3-0, [2], קבע בית-הדין הארצי לעבודה, כי הסכם הניידות, בהיותו הסכם של רשות, או ליתר דיוק הסכם בין רשויות שזכויות הפרט תלויות בו, והוא מנוסח על-ידי הרשות, יש לפרשו לטובת הזכאי לפחות באותה מידה שכך יפרשו "הסכם אחיד" (שם,[2], בע' 120); ו) בדב"ע מב/66-0, [3], אומר בית-הדין הארצי, כי "טוב יעשו הנוגעים בדבר, כולל מבקר המדינה, אם יתנו דעתם לנושא ויראו לנכון ולטוב להפנות את ההסדר לדרך היחידה הראויה להקניית זכויות כנורמה משפטית כללית ולא בדרך עקלתון של זכות מכוח חוזה לטובת אדם שלישי. כן ייתכן ויש מקום לכך שבית-דין זה יבחן מחדש את התוצאה שאליה הגיע בדב"ע לז/576-01; לז/653-01,[1], כדי להביא למיתונה לאור העולה מהעובדה, שאין המדובר בחוזה רגיל, אלא ב'חוזה ציבורי'" (שם,[3], בע' 147); ז) בדב"ע מב/99-0, [4], חוזר בית-הדין הארצי לעבודה על העיקרון, שהסכם הניידות אינו בבחינת חיקוק אלא חוזה, אם גם "חוזה שלטוני" (שם,[3], בע' 67); ח) בדב"ע מג/6-0, [5], קובע בית-הדין הארצי לעבודה, כי "ראיית 'הסכם הניידות' כחוזה רגיל לטובת 'צד שלישי' מעלה במשנה תוקף, אחרי שמונה שנים, שורה של שאלות ותשובה עליהן יש בה לחזק את הספק, אם אכן בחוזה רגיל לטובת 'צד שלישי' מדובר. מה לפנינו? לפנינו 'חוזה' שבו קובע צד אחר - 'הממשלה בשם מדינת ישראל', את תוכנו המטריאלי של ההסכם - זכויות לכלל תושבי ישראל... תוך שמירת זכות לשינוי התנאים ומימוש אותה זכות... וכל אשר מתחייב בו המוסד לביטוח לאומי הוא ביצוע תשומים; ... כל זה עת מבחינת קביעת נורמות על-ידי הרשות המבצעת המקנות זכויות לאזרח - היה מוצא את הפיתרון הנכון במסגרת חקיקת משנה. לחלוף השנים עת הוראת החוק שמכוחה פועלים מתייחסת להסדר זמני ('שלא בדרך קבע') משמעות לעניין מהות ההסכם מבחינת ההזדקקות לכלי פיקוח שיפוטי בדומה לפיקוח על חקיקת משנה" (שם, [5], בע' 102); ט) מסקנתנו מכל הפסיקה דלעיל היא, שמדובר אכן ב"חוזה שלטוני" בעל אופי מיוחד ולא בחוזה רגיל. מסקנה זו מולידה בהכרח מסקנה נוספת, דהיינו, שהגוף הפועל כנאמן המדינה על-פי הסכם הניידות - דהיינו הנתבע חייב לקיים את החוזה בהגינות המתבקשת ממילא מדיני החוזים הכלליים, אלא גם - על-פי כללים המחייבים פעולה של גוף ציבורי. בין כללים אלה מצויים כללי הצדק הטבעי, לרבות הכלל בדבר זכות הטיעון; י) זכות הטיעון היא זכות יסוד של כל אדם בישראל, ולפיה "רשות ציבורית, הפוגעת במעמדו של אדם, לא תעשה כן בטרם העניק לאותו אדם את ההזדמנות להשמיע את דעתו. לעניין זכות יסוד זו, אין נפקא מינה, אם הרשות הציבורית פועלת מכוח חיקוק... או מכוח הסכם" (בג"צ 654/78, [6], בע' 654); יא) על-פי פסיקה זו מוענקת זכות הטיעון מקום שקיים חשש לפגיעה במעמדו של אדם. נשאלת השאלה, האם יהיה זה נכון לומר, שזכות זו קיימת גם מקום שאין פגיעה במעמדו של אדם, אלא פגיעה בזכות ממונית שלו; יב) מהפסיקה בבג"צ 271/81,[7], ניתן ללמוד, שהאמור ביחס לזכות הטיעון במקרה של חשש לפגיעה במעמדו של אדם נכון גם במקרה של חשש לפגיעה כספית (שם, [7], בע' 127); יג) עקרון "זכות הטיעון" אינו עיקרון אבסולוטי ויכול שיהיו לו סייגים. שאלה שהתלבטנו בה בהקשר זה היא, האם במקרה שלנו יש מקום לזכות הטיעון, לאור הנסיבות הברורות של המקרה, אשר באופן טבעי מצמצמות את הטענות כנגד עצם ההפרה (ראה ע"פ 768/80, [8], בע' 365- סעיף 12). המסקנה שהגעתי אליה היא, כי קדושת עקרון זכות הטיעון עדיפה גם במקרה זה על פני כל שיקול אחר; יד) מסקנת הדברים היא, כי מאחר ולא ניתנה לתובעת הזכות לטעון את טענותיה בטרם מתן ההחלטה מיום 18.12.1983, הרי ההחלטה מיום 18.10.1985בטלה מדעיקרא, כל עוד לא יתרפא הפגם שדבק בה. .10א) שני הצדדים טענו לפני טענות לגופו של עניין באשר לסנקציה וחומרתה. אינני רואה צורך ומקום להתייחס לטענות אלה לגופן, באשר ביטול ההחלטה מדעיקרא "משיב את הגלגל לאחור", ודין הטענות להידון ראשית כל בפני פקיד התביעות, ורק לאחר מכן, אם בכלל, להידון בפני בית-דין זה. עם זה נותרה טענה אחרת של התובעת, שמן הראוי להתייחס אליה, והיא הטענה, לפיה מיצה הנתבע את זכותו התרופתית על-פי הסכם הניידות במכתבו מיום 3.5.1983; ב) באת-כוח הנתבע טוענת לעומתו, כי הסנקציות בסעיף 3(ד) להסכם אינן חלופיות, ועל כן יכולות שתי ההחלטות לחיות זו בצד זו; ג) אקדים ואומר, כי אין טענות אלה סותרות זו את זו, וייתכן שהיו שני הצדדים צודקים כאחד. במקרה זה, אילו החליט הנתבע ביום 3.5.1983לשלול מהתובעת את קצבת הניידות ולהפחית את ההלוואה העומדת כאחד, היתה החלטה זו כדין אפילו אליבא דבא-כוח התובעת; ד) מכל מקום, אין אני נצרך להכריע בטענותיהם של באי-כוח הצדדים, לא בזו ולא בזו, באשר טענתו של בא-כוח התובעת אינה מוצאת לה אחיזה בחומר הראיות; ה) סעיף ג' למכתב מיום 3.5.1983שלל מן התובעת את הזכאות לקצבת ניידות, אך זאת מן הטעם שפורט באותו סעיף, והוא: "הואיל ולא נענית לפניותינו החוזרות" ולא בגין ההפרה שהיתה בנהיגת הבן במכונית בפברואר 1982, כטענת בא-כוח התובעת; ו) פרשנות זו מתיישבת עם סעיף 23(ג) סיפה הסכם הניידות (ולא סעיף 23 (ב) כמצוין במכתב), הקובעת, כי "המוסד רשאי לעכב מתן החלטתו או להפסיק מתן ההטבה עד לבירור ולאימות כל הפרטים הנוגעים למתן הטבה על-פי הסכם זה"; ז) את סעיף ד' למכתב מיום 3.5.1983אני מפרש - לאור האמור לעיל - כבא להסיר ספק מלב התובעת ולהדגיש, כי בכך לא מיצה המוסד את זכותו להפעיל סנקציה לפי סעיף 3(ד) להסכם בגין ההפרה העיקרית, שהיא נהיגת הרכב בידי הבן; ח) ההחלטה מיום 18.10.1983משלימה פרשנות זאת, באשר היא משיבה לתובעת את הקצבה רטרואקטיבית, דבר המתיישב עם סעיף 3(ג) סיפה, המסמיך את המוסד לשלול ההטבה "עד לבירור ולאימות כל הפרטים הנוגעים למתן הטבה על-פי הסכם זה". משנתבררו כל הפרטים והגיעו לידי החלטה, שוב אין המוסד רשאי לשלול את ההטבה על-פי סעיף זה, ולכן השיב לתובעת את קצבת הניידות; ט) אשר על כן אני דוחה טענתו זו של בא-כוח התובעת. .11סוף דבר א) החלטת פקיד התביעות מיום 18.10.1983מבוטלת בזה בשל אי-מתן הזדמנות לתובעת לטעון טענותיה בטרם ההחלטה; ב) הנתבע ישלם לתובעת שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 50שקלים בצירוף מע"מ.ניידותביטוח לאומי