קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין הפקעת קרקע בהוד השרון: .1זוהי תביעה לפיצויים בגין הפקעת כ- 13דונם מחלקה 59בגוש6443 שבהוד השרון. .2העובדות להלן נובעות מן החומר שהוגש לתיק - תצהירים וחוותדעת - ולא נסתר. תחילת הפרשה זמן קצר לאחר קום המדינה, כאשר מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית הקימה שיכון עולים על שטח של כ- 220דונם בחלקות 56, 57, 58ו- 59בגוש הנ"ל. ההנחה היתה אז כי קרקעות אלו שייכות לקרן הקיימת לישראל ולאפוטרופוס על נכסי נפקדים. על השטח נבנו 120יחידות דיור ב"סטנדרט מינימלי", ואלו נמסרו בשכירות לעולים חדשים, אשר אותו זמן עסקו בעיקר בחקלאות. לימים התברר כי החלקה 59, ששטחה הכולל 283, 61דונם, היתה רשומה מאז 1944על שם תושב ארה"ב בשם יצחק דניאלק. כאשר נודע הדבר ניהלו עמו מו"מ, שבסופו הגיעו להסדר שלפיו הוצע למר דניאלק שטח חלוף תמורת 13הדונם שנתפסו, כאמור, מחלקה 59וחשבו שבכך יושבה הבעיה. החילופין לא יצאו אל הפועל, אך בסוכנות לא היו מודעים לכך, עד שנתקבלה אצלם באוקטובר 1963תביעה מטעם החברה התובעת 2דהיום לסילוק ידם מן השטח (ב"כ התובעת בעמ' 36לפרוטוקול הבטיח להמציא לתיק ביהמ"ש כתבי הטענות בתביעה ההיא, ת"א 2238/63 בבימ"ש השלום בפתח-תקוה, אך לא קיים. ביקשתי לכן את התיק מגנזך המדינה, אך שם נשמר רק הדף הראשון של התביעה יחד עם פסה"ד שאישר הפשרה שהוגשה שם. העתק פס"ד זה הוגש ע"י ב"כ התובע כמוצג ת/1, והדף הראשון של התביעה שנתקבל מגנזך המדינה צורף לתיק, ומסומן ב.מ. 1). התברר אז כי התובעת 2, ב-28.3.63, רכשה ממר דניאלק את החלקה 59כולה במחיר 290, 1ל"י לדונם. לאחר שהוגשה התביעה הנ"ל, ניהלה הסוכנות מו"מ עם ב"כ התובעת 2(עו"ד אבשלום לוי) תוך נסיון להתפשר עמה, אך משעלה מו"מ זה על שרטון וקיים היה חשש שמא יסולקו מן השטח העולים שיישבה שם הסוכנות, השיגה הסוכנות הרשאה מאת שר האוצר להפקיע, ואמנם הפקיעה, את השטח לצרכי ציבור. הודעה על-כך פורסמה עפ"י ס' 5ו- 7לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943(להלן - הפקודה) [6] בי"פ 1208מ- 26.8.65עמ' .2566 את התביעה הנ"ל בפתח-תקוה יישבו הצדדים בפרשה לפיה הוסכם על סילוק יד המחזיקים מכל שטח העודף על שטח ההפקעה. לגבי פיצויי ההפקעה שוב ניסו לנהל מו"מ עם ב"כ התובעת .2הציעו לו, לפי הערכת שמאי הסוכנות, 500, 2ל"י לדונם. עו"ד לוי לא הסכים לקבל סכום זה לסילוק מלא של פיצויי ההפקעה, אך בפרואר 1966היה מוכן לקבל הסכום כסכום שאינו שנוי במחלוקת. ואולם משנשלח אליו שיק על סך 500, 37(עבור 15דונם שלפי ההודעה הנ"ל היוו שטח ההפקעה), החזיר הוא השיק עם הסבר "כי מרשיו מסרבים לקבל סכום זה". על אותה הצעה חזר מנהל מחלקת הכספים של הסוכנות ב-31.10.66, אך גם הפעם קיבל סירוב (נספח ד' לתצהיר מר זהבי). לאחר כל זאת, ב-17.9.68, מכרה התובעת 2לתובעת 1- 70/100מן החלקה .59 .4שוב נותק הקשר עם הסוכנות, עד שבסוף 1979הוגשה התביעה הנוכחית - 13שנה אחרי המגע האחרון עם התובעת 2, ו- 11שנה אחרי שהתובעת 1קיבלה הבעלות במרבית השטח המופקע. בתצהיר מטעם הנתבעת מ- 4.7.80שוב מביע נציג הסוכנות נכונות לשלם פיצויים "בהתאם לחוק ובהתאם לחוות-דעת השמאי הממשלתי". האחרון העריך הקרקע ליום ההפקעה בסך 250, 3ל"י לדונם. רק ב- 1982נאותו התובעות לקבל את הסכום שאינו שנוי במחלוקת (עמ' 30סיפא לפרוטוקול). שוב ניסו הצדדים לנהל מו"מ כדי ליישב התביעה הנוכחית בפשרה, ושוב לא צלח הדבר. לבסוף מונה מטעם ביהמ"ש השמאי מר ירמיהו אלוני כדי להשיב לשאלות א'-ד' שפורטו בעמ' 13עד 15לפרוטוקול, שהן שאלות שבשמאות, ונשמרה זכות ב"כ הצדדים לטעון טענות משפטיות לענין יישום השומה. השמאי עשה עבודה יסודית, ואם כי נראה לי כי נטה חסד רב לתובעים, הרי לאור הסכמת הנתבעים לקבל הכרעתו (עמ' 13), איני מוצאת מקום להתערב בשומתו. מצידי לא הייתי רואה לקבוע "אומדן הנוטה למופקע" (עמ' 15בחוו"ד אלוני). .5לעומת זאת נותר לביהמ"ש להכריע בשאלות המשפטיות שעוררו שני הצדדים. כאן המקום לומר כי אין אני רואה בהודעת הצדדים לביהמ"ש, המופיעה בעמ' 12לפרוטוקול, הסכמה מצד הנתבעת לקבל הכרעת השמאי בשאלות משפטיות. השמאי עצמו לא התיימר לפסוק בשאלות אלו, כפי שהדגיש בסוף עמ' 2לחוות-דעתו. ואלו הבעיות שהועמדו לדיון: א) התיישנות מאז שנפסק הדין בע"א 216/66 אבו דאיה [1], שבו סקירה השוואתית שערך הנשיא אגרנט לגבי מוסד ההפקעה והזכות לתשלום פיצויים הנלווית אליה, אין עוד חולקין על-כך שהוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על תביעה כזאת, הסיבה פשוטה, וסוכמה שם (עמ' 552) ע"י השופט לנדוי (כתוארו אז): ס' 9לפקודה מקנה זכות ליועץ המשפטי (או היוזם, לו הוקנתה סמכותו של היועץ המשפטי, לפי ס' 22(2), ובמקרה שלנו הסוכנות היהודית), ליזום קבלת הכרעת ביהמ"ש לגבי הפיצוי המגיע: "בדרך זו יכולה הרשות הרוכשת להביא לידי חסימה תביעות נוספות תוך תקופה קצרה יחסית, ובכך נתונה לה הגנה מספקת מפני תביעות בלתי-צפויות לפצויים אחרי זמן רב, העלולות להכביד על סדריה התקציביים. כל עוד מזניחה הרשות הרוכשת, היא עצמה, את הגשת הבקשה לפי סעיף 9, דין הוא שתהיה צפויה לתביעות ללא הגבלת זמן כלשהי". ואכן, קשה לי להבין מדוע הזניחה הרשות הרוכשת, היא הנתבעת, מימוש זכותה לקבל הכרעת ביהמ"ש לגבי הסכום שהיא חייבת לשלם כפיצוי על ההפקעה ושנאלצה לבצע מאחר שלא הגיעה לעמק השווה עם התובעת 2לגבי רכישת השטח בהסכמה. שמא פשוט נעלמו מעיניה הוראות ס' 9לפקודה? ב) האם קימת זכות תביעה לתובעת 1? ב"כ הנתבעת מסכים כי הזכות לפיצוי על השטח המופקע צמודה לנכס המופקע, וכל עוד לא שולמו, כאי לתבוע הפיצוי מי שרשום כבעל המקרקעין. לדעתו, התביעה לגבי "נזק לנותר" השטח, אשר לא הופקע, היא תביעה בנזיקין, וזכות תביעה כזאת לא רכשה התובעת 1עת שרכשה את 70 /100מן השטח שהופקע. צודק ב"כ התובעת כי אין מדובר כאן בתביעה בנזיקין, אלא בפיצוי עפ"י ס' 12(ח) לפקודה [6], שמפרט אחד העניינים שעל ביהמ"ש להביא בחשבון בבואו להעריך את הפיצוי הראוי בגין ההפקעה. מאחר שהשמאי קבע כי נגרם נזק כזה, הרי שיש לפסקו לזכות שתי התובעות. ג) האם יש לפצות את התובעות בגין ערך המבנים שעל השטח המופקע? כפי שהסברתי לעיל, הוקמו המבנים על השטח ויושבו בהם עולים סמוך לאחר קום המדינה. עת שרכשה התובעת 2את השטח ב- 1963מותר להניח כי היתה מודעת לכך, ומכל מקום ביקשה היא אותה שנה לסלק ידי המחזיקים בשטח. עו"ד מילר לא עמד בהבטחתו להמציא לביהמ"ש עותק של כתב-התביעה שבה ביקש סילוק-יד המחזיקים בשטח נשוא הדיון, כך שלא הוברר אם באותה תביעה נתבע גם סילוק המבנים. אילו הוברר שכך נתבע, מסכים עו"ד מילר שלא היה מגיע פיצוי עבור המבנים המחוברים לקרקע שהופקעה (עמ' 36לפרוטוקול שורות 23-25). לי נראה שמכל מקום לא מגיע לתובעים פיצוי בגין ערך המבנים, וזאת על-פי הוראות חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969[7], אשר עו"ד מילר מסכים כי הן דומות להוראות החוק שקדמו לו. ס' 21(ב) לחוק [7] קובע: "בחר בעל המקרקעין לקיים המחוברים בידו, עליו לשלם למקים את השקעתו בשעת הקמתם או את שוויים בשעת השימוש ההרירה לפי ס"ק (א) לפי הפחות יותר". אם ביקשה התובעת 2, עת שרכשה את הקרקע ב-1963, להשאיר על תלם את המבנים, כפי שטוען היום עו"ד מילר, היתה היא, איפוא, חייבת לשלם לנתבעת (שהקימה אותם) את שוויים. אילו כך עשתה, מוצדקת היתה תביעתה היום לכלול בשווי השטח המופקע את ערך המבנים. אין אני מוצאת הצדקה (וזאת בלשון המעטה) להטיל על הנתבעת לפצות כביכול את התובעת 2על מבנים שתמורתם על-פי דין היתה אותה תובעת חייבת לשלם לה. אילו שילמה, זכאית היתה לקבל השבת מחיר המבנים, אך משלא שילמה - מה יש להשיב? דין דומה חל לגבי התובעת 1שרכשה ב- 1968חלק מזכויותיה של התובעת .2אותה עת כבר היתה קיימת ההפקעה. התובעת 1לא יכלה לרכוש יותר משהיה בידי התובעת 2, דהיינו שטח מופקע שעליו היו קיימים מבנים שהקימה הרשות המפקיעה עובר להפקעה, מבנים אשר תמורתם לא שילמה התובעת 2, כפי שחייבת היתה כדין. אם, כאמור, אין התובעת 2זכאית לפיצוי על ערך המבנים, לא יכלה כמובן להעביר זכות כזאת לתובעת .1כתוצאה גם לתובעת 1אין מגיע פיצוי על המבנים. יתכן והמחוקק לא צפה מקרה כגון הנוכחי, שבו מי ש"הקים מבנה במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך" הוא גם מי שהפקיע אותם מקרקעין למען המחזיקים במבנה, אך משכך קרה, נראה לי כי יש להחיל הוראות הדין כאמור. בעיני, אין כאן ענין של קיזוז חובות, אלא שהתובעות לא רכשו זכות במבנים שבגינה מגיע פיצוי על הפקעתה. ד) מהו השיעור שיש להפחיתו, אם בכלל, מן הפיצוי כולל עפ"י ס' 20לפקודה? לפי ס' 20לפקודה (כפי שתוקן בס' 5לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד - 1964[8]) זכאית היתה הנתבעת להפקיע עד % 25משטח החלקה 59ללא פיצויים כדי, בין היתר, "להרחיב איזו דרך קיימת או חלק ממנה... או כדי לסלול איזו דרך חדשה, או חלק ממנה... או להתקין איזה מגרש משחקים או מגרש נופש חדשים". לענין זה יש להתחשב בתבנית בנין עיר שהיתה קיימת במקום בעת ההפקעה. זוהי התכנית, אשר אושרה למתן תוקף בועדה המחוזית ב- 2.10.47ובגלל סיום המנדט לא קיבלה חתימת הנציב העליון. למרות זאת נהגה הועדה המקומית על-פיה במועד ההפקעה (ר' חוו"ד רוטשטיין עמ' 4). לפי תכנית זו הוגדה החלקה כ"איזור פיתוח" בשטח חקלאי. גודל חלקה מינימלית 000, 1מ"ר, בניה - מקסימום % 15או 180מ"ר (הפחות מן השניים), 2קומות אך לא גבוה מ- 8מ'. השמאי המוסכם, מר אלוני, ערך מדידת היעוד של השטח המופקע, ומצא ששטח הדרכים בו מהווה % 1.98מכלל החלקה, ושטח ציבורי פתוח - % .2.75השטח הציבורי הפתוח הוא אפיק ואדי המוסדר בתכנית. לדעת השמאי המוסכם הדרכים והשטח הציבורי הפתוח האמור הינם "בכל מקרה מחוייבי מציאות תכנונית והיו מיועדים למטרות אלו בין אם בצורת תכנון כזו או מעט שונה ממנה" (עמ' 11לחוות-דעתו). לי נראה ש"אפיק ואדי מוסדר" ניתן לראותו הן כדרך או כ"מגרש נופש" במובן ס' 20(2) לפקודה [6], אשר מותר היה להפקיעו ללא פיצוי במסגרת % 25מן החלקה שמתיר הסעיף. צדק, איפוא, השמאי מר אלוני כאשר לצורך שומתו הפחית מן השטח המופקע את השטח שיועד לשתי המטרות הנ"ל, המהווה % 4.73מן השטח הכולל של החלקה .59מתוך השטח המופקע של 951, 12מ"ר ערך הוא לכן את שומתו לגבי 052, 10מ"ר, המהווים השטח המיועד למגורים באיזור חקלאי, כאמור. לעומת זאת אין הדין עמו בסברתו כי מאחר שהשטח המופקע כולו מהווה פחות מ-% 25משטח החלקה, אין מגיעים פיצויים כלל על ההפקעה. זאת כיוון שהיעוד של יישוב עולים שלשמו הוסמכה הסוכנות להפקיע, ואף בפועל הפקיעה - אינו מן היעודים שבגינם מתיר ס' 20הנ"ל הפקעה ללא פיצוי. ה) האם מגיעים לתובעת "דמי חכירה" בנוסף לפיצוי בצירוף ריבית והפרשי הצמדה? לענין זה יש לשים לב לשינוי שחל בדין מעת שהוחק החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964, ובמיוחד התיקונים שהוכנסו בחוק זה בתשל"ז, ותשל"ח שבאו לפצות על הכרסום שכירסמה האינפלציה בסכומי הפיצויים שניתן היה עד אז לפסוק עפ"י הפקודה. שני פסקי-הדין בענין ויסנשטרן ע"א 457/64[2] וע"א 254/68 [3] נפסקו לפני שנחקקו ס' 8ו- 9לחוק, הקובע הוראות בענין הפרשי הצמדה המתווספים לסכום הפיצוי. בערעור מ- 1964נקבע כי אין מקום להגביל את הפיצוי על הפסד דמי חכירה "לשווי הישן, בזמנים של ירידת ערך הכסף" וכי "אין מניעה לכך שננקוט קנה מידה ריאלי וצודק של דמי השכירות כפי שהם משתנים משנה לשנה..." (שם, [2], עמ' 546ד'-ה'). על-סמך הוראה זו נקבע אח"כ "הפיצוי הזה על בסיס % 5לשנה מן השווי של השטח שהופקע... תוך חישוב חש של השווי הזה משנה לשנה" (ע"א 254/68[3] הנ"ל, בעמ' 905ד'). בערעור השני נקבע כי אין התובע יכול לזכות גם בדמי חכירה רעיוניים כאלה וגם בריבית של % 6לשנה על סכום הפיצוי בגין הפקעת הבעלות (מתוך הקבלה בין ס' 13לס' 12(ה) לפקודה), אלא עליו לבחור באחד משני אלה. ע"א 753/80 (כנפי), שצורף לתשובת התובעים, נפסק אחרי שנחקקו ס' 8ו- 9לחוק המתקן הנ"ל. כאן נקבע (מפי השופט בייסקי) כי מאחר שענין ההפסדים בגין אי-הצמדת הפיצויים למדד בא עכשיו על תיקונו בהוראות ס' 8ו- 9לחוק המתקן, לכן "במרבית המקרים של הפקעת בעלות" שוב לא נותרה "אפשרות להיזקק לתביעת דמי חכירה מכוח הסעיף 13לפקודה", ומנגנון הפיצוי החדש בא במקומו" (של המנגנון הישן שלפיו כוסו נזקי האינפלציה ע"י פסיקת דמי חכירה לפי ס' 13) "כפי שהם משתנים משנה לשנה". ב"כ התובעים שם את הדגש על המילים "במרבית המקרים", ומבקש להביא את המקרה הנוכחי בגדר אותו מיעוט מקרים בהם עדיין יש לפסוק "דמי חכירה" כאמור עפ"י ס' 13לפקודה. טענתו זו הוא מבסס על הוראת ס' 8(ד) לחוק המתקן, המגביל במקרה שלנו את הפרשי ההצמדה לכאלו בלבד אשר נובעים מ"עליה במדד המחירים לצרכן שהיתה אחרי חודש אפריל 1977". כיוון שאין התובעים זכאים להפרשי הצמדה עבור התקופה הקודמת לכך (מ- 1965עד 1977), מבקש הוא להחיל לגבי התקופה הקודמת את ההלכה הישנה של ערעורי ויסנשטרן הנ"ל. נראה לי, שבכך מבקש הוא לעקוף לא רק את הוראת ס' 8(ד) לחוק המתקן הנ"ל, אלא גם את הוראת ס' 6(א)(3)(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961[9] (כפי שהוחק ב- 1978ותוקן ב- 1984- ס"ח תשל"ט עמ' 28וס"ח תשמ"ד עמ' 52), האומר: "אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה... אם נקבעה בחיקוק... הוראה בדבר שלילת תשלום הפרשי הצמדה, בין שלילה מלאה ובין שלילה חלקית מבחינת השיעור או התקופה". אף שביהמ"ש העליון סבר כי ההוראה בדבר שלילה חלקית של הפרשי ההצמדה אינה עושה צדק עם מי שהופקע נכס שלו (הנשיא זוסמן בע"א 695/76 (רוזן) [4], בעמ' 188והשופטת בן-פורת, באותו ענין בד"נ 1/79[5], בעמ' 314), הרי לא יכלו אלא להסכים כי יש לקיים ההוראה המפורשת של המחוקק, אשר נימוקיו היו עימו כאשר חוקק על שלילה חלקית של הפרשי הצמדה. גם המחוקק, כמו בתי-המשפט, ראה דמי חכירה עפ"י הפקודה, שנקבעו עפ"י "השווי המשתנה של הזכויות" כמהווים תחליף להפרשי הצמדה, וזאת ביטא בס' 10לחוק המתקן הנ"ל. אין אני רואה במקרה הנוכחי עילה טובה לפתיחת פתח לעקוף את ההוראה המפורשת בדבר שלילה חלקית של הפרשי הצמדה, ע"י החייאה מלאכותית לצורך זה של הלכת ויסנשטרן. נכון שאי-הצדק שעליו הלינו שופטי ביהמ"ש העליון כאמור, בא רק באופן חלקי על תיקונו בחוק המתקן, אך במקרה הנוכחי אי-הצדק (אם בכלל) לא נגרם לתובעים, אשר רכשו את החלקה 59ממר דניאלק במחיר המהווה 1/7בלבד מזה שקבע בעת השמאי המוסכם, וב- 1966סרבו לקבל הסכום שהוצע להם כסכום שאינו שנוי במחלוקת. לאור המור, נראה לי שאין עילה במקרה זה לפסוק דמי חכירה עפ"י ס' 13לפקודה, ואסתפק בפסיקת ריבית והפרשי הצמדה, כאמור בחוק המתקן הנ"ל, בנוסף לסכום הפיצויים שבו אדון להלן. ו) האם עד 30.4.77יש לפסוק ריבית על סכום הפיצויים כאמור בחוק המתקן הנ"ל או (בהתעלמות מהוראותיו) עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה? התשובה לשאלה זו מצויה היום בס' 6(ב)(3)(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, אותו ציטטתי בפיסקה הקודמת. סעיף זה הותקן אחרי שב"כ התובעים העלה את השאלה, הן בתחילת הדיון (בעמ' 10לפרוטוקול) והן בסיכומיו. הסעיף החדש עונה באופן ברור לשאלה, ועל-פיו יש לקבוע הן הריבית והן הפרשי ההצמדה עפ"י הוראות החוק לתיקון דיני הרכישה. .6עתה אוכל לגשת לקביעת הפיצוי המגיע לתובעים, עפ"י השומה שערך השמאי המוסכם מר אלוני. הסברתי בס' 5(ד) לעיל על שום מה קיבלתי דעת השמאי המוסכם כי הפיצוי מגיע בגין שטח של 052, 10מ"ר, כאשר עודף ההפקעה, ששטחו 89, 2מ"ר, מותר להפקיעו ללא פיצוי. כן קיבלתי דעתו לגבי שווי הקרקע ליום ההפקעה בסך 817, 8ל"י לדונם (עמ' 15לחוות-דעתו). לענין "הנזק לנותר", שבמקרה זה אינו נובע מן היעוד של השטח שהופקע, ועיון במפת שטח החלקה מראה כי הנזק התכנוני הפוטנציאלי הוא מזערי, אף לענין זה אקבל דעת השמאי המוסכם בעמ' 16לחוות-דעתו, הוא קבע הנזק ב-000, 1ל"י לדונם (% 20מן השווי של 000, 5ל"י לדונם ברוטו) מאותם שטחים שאינם מיועדים לחקלאות. השטח ש"ניזוק" הוא לכן: 283, 61מ"ר (שטח החלקה 59כולה) פחות: שטח חקלאי 083,17 שטח מופקע 951,12 034, 30מ"ר נותר 249, 31מ"ר סה"כ הפיצוי המגיע ליום פרסום ההודעה לפי ס' 5ו-7, 26.8.65, הוא, איפוא, כדלקמן: א. בגין הקרקע: 052, 10דונם לפי 917, 8ל"י לדונם 634, 89ל"י ב. בגין הנזק לנותר: 249, 31דונם לפי 000, 1ל"י לדונם 249, 31ל"י סה"כ הקרן 883, 120ל"י הנתבעת אמנם הציעה לתובעות סכום פיצוי, ואף שלחה להן שיק על אותו סכום, אך משסרבו הללו לקבלו, היא לא הפקידה הסכום לזכותם, כאמור בס' 8(ב) לחוק המתקן הנ"ל, כך שבעובדה נשאר הסכום בידיה. בנסיבות אלו לא נראה לי שיש מקום לשלול מן התובעים הפרשי הצמדה וריבית אשר החובה לשלמם נקבעה בס' 8(ד) לחוק. הסברתי בס' 5(ו) לעיל דעתי כי זוהי ההוראה המחייבת במקרה זה. לפיכך, יש להוסיף לסכום הקרן הנ"ל ריבית בשיעור % 4לשנה מיום 26.8.65ועד היום. ריבית זו (לפי ס' 8(א) לחוק המתקן) אינה צמודה. כן יש להוסיף לסכום הקרן הפרשי הצמדה ממדד מאי 1977ועד למדד האחרון הידוע בעת התשלום בפועל. לפי מדד יולי 1988(הידוע בעת כתיבת פסה"ד) מגיעה הקרן בצירוף הפרשי הצמדה כאמור לסך 134, 37ש"ח 072,3 = 7289460.5) 11ש"ח סה"כ 145, 37ש"ח רק למען סבר האוזן אציין כי עפ"י המחיר ששילמה התובעת 2עבור החלקה ב- 1963(290, 1ל"י לדונם) כשהוא צמוד הצמדה מלאה מאז ועד מדד 7.88, ערכם של 10הדונמים שהופקעו בתמורה, הוא כ-000, 28ש"ח. התוצאה לכן, על אף ההצמדה החלקית בלבד, נראה שאין בה במקרה זה משום קיפוח. מסכום זה יש להפחית את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, אשר שולם לתובעים ב-1982, כאשר לסכום זה יוספו הפרשי הצמדה בלבד מן המדד שהיה ידוע ביום התשלום ועד למדד הידוע ביום תשלום החיוב לפי פס"ד זה. עוד תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות המשפט, כולל שכר השמאי מר יצחק שלו, כשאלו צמודות למדד מיום שהוצאו בפועל ועד יום התשלום. עוד תשלם הנתבעת לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 000, 4ש"ח מע"מ, שיהיה צמוד למדד יולי .1988 מכל החיובים לפי פסה"ד ישולמו % 70לתובעת 1ו-% 30לתובעת 2, אם מי מן התובעים טרם שילם את חלקו בשכר השמאי המוסכם מר אלוני, הרי חלק זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור % 4לשנה יופחת מחלקו ויועברו לידי מר אלוני. לא נותר לי אלא להתנצל בפני הצדדים על האיחור המופלג שחל במתן פסק-הדין. הוא נבע במידה משמעותית מן הדחיות הרבות שנתבקשו וניתנו בתחילת הדיון, כך שסופו הגיע בתקופה שבה היה עלי לעבור לטפל בתיקים פליליים דחופים, ותיק זה נקלע אל "תחתית הערימה". עם הצדדים הסליחה. קרקעותהפקעה