קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיכוי מעבירת הסגת גבול: השופט גלעדי: בפנינו ערעורה של המדינה על זיכויו של המשיב בבית-משפט השלום בתל-אביב מאישום של הסגת-גבול, עבירה על סעיף 447(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977[6]. בבית-משפט קמא הואשם המשיב גם בתקיפה, עבירה על סעיף 380לחוק הנ"ל, אך זוכה משתי העבירות גם יחד. המקרה נשוא הערעור אירע בתאריך .19.4.85באותה עת בוצעו מספר מקרי אונס בצפון תל-אביב. אחת הנאנסות, שתקרא להלן המתלוננת, גרה ברחוב פלוני, שאף הוא נמצא באיזור הנ"ל. המתלוננת נאנסה בלילה שבין ה- 18.4וה- .19.4המשיב, שהוא עיתונאי של עיתון הערב "חדשות", השתתף בשעות הצהריים של ה- 19.4במפגש של עיתונאים עם מפקד המחוז במשטרת תלאביב. שם נודעו לו מפי אנשי משטרה ומפי חבריו העיתונאים, הפרטים המלאים על כתובתה של המתלוננת ועל זהותה. לאחר הפגישה הנ"ל יצא המשיב לכתובת זו בלוויית צלם של עיתונו, כתבת של "קול ישראל" ועיתונאי נוסף. הללו עלו במדרגות הבית ונקשו על דלת דירתה של המתלוננת ולא היה מענה, כי היא לא היתה אותה עת בבית. כן נקשו הם על דלת הדירה שממול בה גרה עדת התביעה גב' מזרחי, ואף זו לא ענתה. אז ניגשו הם לחצר האחורית של הבית, עלו במדרגות החירום שלו, עד שהגיעו לרחבה שממנה ניתן לטפס לחלון דירת המתלוננת מחד ולחלונה של עדת התביעה גב' מזרחי מאידך. המשיב רצה לשחזר את אופן חדירת האנס לדירתה של המתלוננת, על-מנת שצילומי שיחזור זה יופיעו בעיתונו (כפי שאמנם אירע, ראה ת/1). הוא טיפס על אדן החלון של המתלוננת ופתח את התריס ואף החדיר ראשו לחלל שבין התריס ובין זגוגית החלון. את השיחזור צילם. לפי הורואתיו, הצלם שהיה עמו. צילומים אלה הם נ/1, נ/ 2וכן מה שכונה בין המוצגים "השלמה ל-נ/2". החלון עצמו, שזגוגיתו בלתי-שקופה, היה סגור, כך שלא ניתן לראות דרכו את הנעשה בתוך הדירה. המשיב העיד, ונראה שביהמ"ש האמין לו, שמלכתחילה לא היה בכוונתו להציץ לתוך הדירה ולצלם את הנעשה בה. אז הופיעה במקום עדת תביעה גב' מזרחי, אשר היא זו שהשכירה את הדירה למתלוננת. לטענת התביעה דרשה גב' מזרחי מהמשיב להסתלק. ברם, בית-משפט קמא לא קיבל גירסה זו. ממצאו היה, שהמשיב קיים דיאלוג עם הגב' מזרחי, "חלב" ממנה פרטים על מקרה האונס והיא שיתפה עמו פעולה בענין זה. לאור ממצאו זה קבע ביהמ"ש שאין לומר כי המשיב עבר כלפי גב' מזרחי עבירה של הסגת-גבול, כפי שנטען, בין היתר, בכתב- האישום. אשר לעבירה של הסגת-גבול כלפי המתלוננת, שאף בה הואשם המשיב, קביעת ביהמ"ש היתה שהלה אמנם חדר לפרטיותה של המתלוננת ע"י פרסום הכתבה, אך לאור עדותה של זו אין לומר כי "נעלבה או הוקנטה" ע"י פתיחת התריס. יתרה מזו, לאור עדות המשיב שביהמ"ש האמין לו בענין זה, לא היתה לו כוונה להפחיד או להקניט את גב' מזרחי או את המתלוננת. סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין [6] קובע כי: "(א) העושה אחת מאלה כדי להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה דינו - מאסר שנתיים: (1) נכנס לנכס או על פניו". בהעדר כוונה להעליב או להקניט, קבע בימ"ש קמא כי לא נעברה העבירה של הסגת-גבול כלפי השתיים הנ"ל. בערעורה בפנינו שוב אין טוענת המדינה כי בוצעה עבירה של הסגתגבול כלפי גב' מזרחי, אך היא עומדת על-כך שעבירה זו בוצעה כלפי המתלוננת. בעדותה של המתלוננת, הכוללת את הודעתה במשטרה ת/ 3אשר הוגשה בהסכמת המשיב, מתלוננת היא על-כך שהמשיב פתח את תריס חלונה ללא רשותה. היא גם ציינה שאם עיתונאי היה מבקש לצלם את דירתה היא לא היתה מסכימה לכך. היא גם עזבה את דירתה על-מנת לנתק כל קשר עם עיתונאים. יסודות העבירה נשוא הדיון, כפי שנאמר בע"פ 63/58 עג'מי ואח' נ' היועמ"ש [1] עמ' 425הם ארבעה: (א) כניסה למקרקעים; (ב) המצוי בחזקתו הממשית של אדם אחר (המתלונן); (ג) מתוך כוונה להרגיז אותו אדם; (ד) ובלי זכות חוקית לכך. לאור שינוי הנוסח של הסעיף לאחר שפורסם חוק העונשין, תשל"ז1977, ניתן לנסח את האלמנטים כדלקמן: (א) כניסה לנכס; (ב) המצוי בחזקתו הממשית של אדם אחר (המתלונן); (ג) מתוך כוונה להקניט אותו אדם; (ד) ובלי זכות חוקית לכך. בימ"ש קמא קבע גם, כי ברגע שהמשיב נגע בתריס והזיזו, יש לראותו כ"נכנס לנכס". אף המדינה אינה חולקת שאילו התקבלה הסכמתה של המתלוננת לכניסה, כשם שהתקבלה לפי קביעת בימ"ש קמא, הסכמתה של גב' מזרחי, היתה כניסה זו "כדין". אשר להסכמתה של גב' מזרחי - אפילו המשיב איננו טוען שהסכמתה זו התקבלה מראש. בהודעתו במשטרה (ת/4) אומר הוא: "כאשר שוחחתי עימה (הכוונה עם גב' מזרחי - י' ג') כבר ירדתי מהמעקה". זאת הוא אומר גם בעדותו (עמ' 72המודפס): "עם גב' מזרחי דברתי אחרי השיחזור". עם זאת, הסכימה ב"כ המדינה, כי גם הסכמה בדיעבד מספקת לצורך הפיכת הכניסה לכניסה כדין. אין חולקים, שהסכמתה של המתלוננת לא הושגה מראש ואף לא בדיעבד. ברם, ב"כ המשיב טען בפנינו, שמספיק כי הושגה הסכמה לכניסה לנכס של גב' מזרחי, שכן אף היא "מחזיקה" בו כבעלת-בית. לא נראית לי טענה זו. הדירה הושכרה למתלוננת (ראה עדות גב' מזרחי ועדות המתלוננת). חזקתה של גב' מזרחי, אם בכלל, היתה ערטילאית בעוד שחזקת המתלוננת היתה ממשית. משכיר של נכס אינו רשאי להתיר לזר להיכנס לנכס מושכר גם כשהשוכר נעדר ממנו. יצויין, כי העדרות פיזית של מחזיק בנכס כשלעצמה, אינה מאיינת את "הכניסה שלא כדין", אם לא הושגה הסכמתו של המחזיק מראש או בדיעבד. ברם, אחד מיסודות העבירה כפי שראינו לעיל הוא יסוד הכוונה, ולא ייחשב אדם כעובר עבירה על סעיף 447(א) הנ"ל גם אם נכנס שלא כדין לנכס המוחזק על-ידי חברו "אלא אם עשה את מעשהו מתוך כוונה להפחיד מחזיק בנכס, להעליבו, להקניטו או לעבור עבירה" (ר' המ' 612/80 פז נ' מדינת ישראל [2] בעמ' 358). דרושה כאן "כוונה מיוחדת", דבר אשר בא לביטוי במילה "כדי" הבאה לפני החלופות השונות שבאותו סעיף (ר' המרצה 612/80 הנ"ל בעמ' 358). השאלה המכרעת היא, איפוא, האם הוכיחה המדינה כוונה מיוחדת זו? ב"כ המדינה טוענת שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. היא מסתמכת על הנאמר בע"פ 48/49 כהנוביץ נ' היועמ"ש [3], שאין להוכיח כוונה אלא מתוך עובדות מסיבתיות. שם אכן הורשעו נאשמים בעבירה של הסגת-גבול, כאשר נכנסו שלא כדין למקרקעין בעת שהמחזיק נעדר מהם. המערערים טענו, שלא היה כלל בכוונתם להרגיז או להקניט וכל שרצו היה להפיק הנאה לעצמם. כב' השופט אולשן ניתח את סעיף 286לפקודת החוק הפלילי (שסעיף 447החליפו) וציין, שהמקור האנגלי של הפקודה משתמש במילה "annoy" שתורגמה בנוסח העברי ל"להרגיז", אך מובנה של מילה זו רחב ממובן המילה "להרגיז או להקניט". פירושה העברי של המילה "להרגיז, להקניט, לגרום תחושה של אי-נוחות, לשמש פגע-רע, לגרום הפרעות, להפריע מנוחה, להציק". במקרה הנדון בפנינו, כך טוענת המדינה, מדובר באשה שנאנסה בלילה שקדם לאירוע. המשיב צריך היה להבין, כי "כניסה לנכס" שבו בוצעה העבירה, עלולה לגרום לה לפחות אי-נוחות כאשר יוודע לה הדבר, וכך אמנם אירע, כפי שנודע מעדותה של המתלוננת. ב"כ המשיב טוען מאידך, שנסיבות המקרה אינן מוכיחות כוונה כזו. לפחות קיים ספק, אם התכוון המשיב להקניט וזכאי הוא, לכן, להנות מספק זה. לטענתו. היו למשיב כוונות להביא לידיעת הציבור, ובמיוחד לידיעת ציבור הנשים העלולות להיפגע, את הקלות בה ניתן לפרוץ לדירה כאשר אין סורגים בחלונות. העובדה, שהמתלוננת פנתה למשטרה (והלא מן המפורסמות שיש נאנסות שאינן מתלוננות), עשוייה היתה לעורר אצל המשיב את האמונה שהיא מעוניינת לתרום את חלקה למניעת מעשי אונס בעתיד. אם כך הדבר, מדוע שתתנגד לכל פעולה העשוייה לפרסם את דרך ביצוע העבירה? צילום השיחזור היה פרסום כזה. המשיב, על אף שידע את שמה וכתובתה המדוייקת של המתלוננת, לא פרסמם בכתבתו, מה שמוכיח את העדר הכוונה להקניט. טיעון כזה אינו נראה לי. המשיב העיד (ראה עמ' 63), כי קיימים אלפי תלונות מהסוג דרכו פרץ האנס. לא היה כלל צורך להיכנס לנכס של המתלוננת על-מנת לבצע השיחזור. המשיב עצמו מודה בעדותו, שלא עלה בדעתו כי המתלוננת עשוייה להיות מעוניינת במה שעשה, הוא אומר (עמ' 76): "לא באתי לגרום נחת למתלוננת כמו שגם לא באתי לפגוע בה". כל אדם סביר יכול היה להבין, כי כניסה כזו היתה לפחות עלולה לגרום "אי-נוחות" למתלוננת, שכאמור נאנסה לילה לפני כן, ורגישותה באותה עת היתה רבה. ללא ספק. גם המשיב, ב"הכרתו פנימה", הבין זאת. ברם, "המטרה הקדושה" שהציב לעצמו, לפרסם כתבה מצולמת וסנסציונית, העבירה אותו, כנראה על דעתו. ב"כ המשיב ממשיך וטוען, שעל אף האמור בע"פ 48/49 הנ"ל [3], אין להסתפק בהוכחת "כוונה כדי לגרום לאי-נוחות", אלא יש להוכיח את הכוונה להקניט ממש. פסק-הדין הנ"ל ניתן כשהיתה בתוקף פקודת החוק הפלילי. עתה יש לנו חוק עונשין ופירושה של המילה "annoy", כפי שהוסבר בע"פ 48/49 הנ"ל שוב איננו רלבנטי. בע"פ 877/84 גאלי נ' מדינת ישראל [4] נדונה השאלה המתעוררת כאשר קיים הבדל מהותי בין נוסח ישן ונוסח חדש של חוק. כב' השופט אלון מביא בעמ' 192ציטטה מפסק-דינו של כב' השופט זוסמן בע"א 421/61 מדינת ישראל נ' האז [5] האומר: "ואילו היה הנוסח החדש עומד בסתירה לנוסח המקורי הייתי פוסק לפי הנוסח החדש ומתעלם מן המקור". כב' השופט אלון אומר שם: "...אין צריך לומר שעם פרסומו של הנוסח החדש פירושו של החוק הוא על-פי פירושו ומובנו של הדיבור העברי שבנוסח החדש". (עמ' 193). שאלת הפרשנות התעוררה באותו פס"ד לאור השוני בניסוחו של ס' 402(1) לחוק העונשין [6] מסעיף 287לפקודה שקדם לו. בעוד אשר סעיף 287מדבר על "אלימות ממשית" הדרושה בעבירה של "שוד" הרי סעיף 402(א) מדבר על "אלימות" בלבד. זניחתה של המילה "ממשית" בנוסח החדש, הביאה את כב' השופט אלון למסקנה, שחטיפת ארנק תיחשב למעשה שוד, אפילו לא הספיק הנחטף לנקוט תגובה כלשהי "כגון הרמת יד או נגיעה בידו של החוטף". דעתו של כב' השופט ד' לוין שונה והוא אומר (בעמ' 203של ע"פ 877/84 הנ"ל [4]), שהנוסח החדש יכול לשנות הרבה מהנוסח המקורי, כל עוד אין הוא משנה מתוכנו של החוק. במילים אחרות, "אין הוא מביא לשינוי מהותי בדין כפי שהיה קיים על-פי הנוסח המקורי". לפיכך, "כל אימת שמוצאים אנו שוני בין נוסח החוק המקורי לנוסח החדש, עלינו להתייחס לשוני זה כאל שוני לשוני או טכני ולא שוני הבא ליצוק לתוכן תוכן מהותי שונה או חדש". בנתחו את המקור האנגלי של העבירה הנדונה, מגיע הוא למסקנה, שאין שוני מהותי מבחינת תוכנם של דברים בין המקור של עבירת השוד לנוסח דהיום. כב' השופט ברק, שישב אף הוא בדין, השאיר את הנושא בצריך עיון והסתפק באמרו (עמ' 208): "די אם אומר אך זאת: נוסח חדש אינו "זכאי" לסטות מנוסח ישן, אך בידו "הכוח" לעשות כן. על-כן אם הנוסח החדש נוקט לשון "המכסה" את הנוסח הישן, יש לבחור אותה פרשנות המגשימה את הנוסח הישן, שכן זו תכלית החקיקה. אם הנוסח החדש נוקט לשון שאינה מכסה את הנוסח הישן, יש ליתן תוקף לנוסח החדש שם זו מצוות המחוקק". סבורני, כי אם ניישם את כל אחת משלושת הדעות שהובעו בפסק-הדין הנ"ל למקרה הנדון בענייננו, נגיע למסקנה, כי לא חל שינוי מהותי בפרשנות שיש לתת לסעיף החדש. אדרבא, בסעיף החדש מופיעה המילה "להקניט" במקום המילה "להרגיז" והמילה "הפחדה" במקום המילים "הטלת אימה". "הקנטה" ו"הפחדה" הן מילים "רכות" יותר מאשר "הרגזה" ו"הטלת אימה". מכאן, שהסעיף החדש לא בא להקל עם הנאשם לעומת הסעיף הקודם. נראה, שאף כב' השופט קדמי, בספרו על הדין בפלילים (חלק א) [7] סבור כך, שכן אומר הוא (בעמ' 399): "משמעותו של המושג "להקניט" בנוסח החדש רחבה יותר מהמושג "להרגיז", והוא כולל תחושה של אי-נוחות, מורת-רוח ופגיעה בפרטיות". אשר-על-כן, סבורני לאור האמור לעיל, שהתביעה הוכיחה את עבירת הסגת-גבול, ואם דעתי תשמע הערעור צריך להתקבל. השופט הכה: אני מסכים. אוסיף רק דברים אחדים: .1כמו השופט הנכבד של הערכאה הראשונה, גם אני סבור שאין נפקא מינה, מבחינת מעשי העבירה (אקטוס ראוס) של הסגת-גבול, אם התריס היה סגור או פתוח כאשר המערער נגע בו והזיזו על-ידי שסגר ופתח אותו או ההיפך, לצורך השיחזור, להראות כיצד יכול היה האנס לפרוץ דרך החלון אל הדירה, וכי השאלה העיקרית היא האם היתה לו למערער כוונה (מנס ריאה) לעבור את העבירה. .2המערער הודה, הן בהודעתו במשטרה והן בעדותו בבית-משפט, שעד שהופיעה השכנה, הגב' מזרחי, הוא כבר הספיק לבצע את מעשה הסגת-הגבול. דהיינו, את הזזת התריס כאמור. מכאן, איפוא, שאפילו אם לאחר הזזת התריס שיתפה הגב' מזרחי פעולה עם המערער, אין בכך כדי להכשיר בדיעבד את המעשה אם נתלוותה לכך הכוונה ונעברה על-ידי כך העבירה. דהיינו, שהמערער אינו יכול לטעון שכאשר ביצע את המעשה הוא סבור היה שיש לו רשות לכך מהגב' מזרחי. .3יכול להיות שכוונתו של המערער היתה רצוייה בקשר למטרה הרחוקה שבגללה הוא הזיז את התריס. דהיינו, להזהיר ולהתריע ברבים שלא להשאיר דירות עם תריסים בלתי-מוגפים כהלכה, ואולם היה על המערער, לצורך מטרה זו, לבקש תחילה את רשות מי שנאנסה, המחזיקה בדירה, להסיג את גבולה על-ידי הזזת התריס, וצריך היה לצפות כי בהעדר רשות כזאת, מעשהו לא יהיה לרצונה, ולאו דווקא משום רגישותה כמי שנאנסה, אלא גם אילו היתה סתם אדם, יכול שתהיה לו רגישות כלפי זרים שלא לפגוע ברשות היחיד שלהם, ולו רק על-ידי הזזה בלבד. .4אמנם צודק השופט הנכבד של הערכאה הראשונה, כי "למרות העובדה כי הכתבה היא חדירה לפרטיות, הרי כאשר נאשם הנאשם במעשה ספציפי של הסגת גבול, גם במצב זה לא נראה לי כי ניתן להרשיעו בעבירה של הסגת-גבול...". דהיינו, שאין להרשיע את המערער בהסגת גבול בגלל הכתבה שהיתה בה חדירה לפרטיות. ואולם, המערער יכול היה להניח מראש את האפשרות שהנאנסת תתנגד להזזת התריס כדי שעובדה זו, כמו השיחזור כולו, לא תופיע בכתבה, ובוודאי שלא תצולם. מן המפורסמות הוא, שרבים וטובים הינם קנאים לפרטיותם, ואינם מוכנים לחשוף אותה - ולו גם למטרות נעלות ביותר. המערער לא יכול היה לצפות כדבר מובן מאליו שהמתלוננת, או כל אדם אחר, יסכים להסיג את גבולו, ללא רשות, וללא ידיעתו. קל וחומר שאין היא יודעת כלל מהי המטרה, ובן בנו של קל וחומר כאשר מסתבר לו שפרטיותו עלולה להיפגע מהסגת הגבול. מכאן, איפוא, שאל המעשה של המערער נתלוותה ממילא הכוונה להסיג את גבולה של המתלוננת. .5אין לקבל את ההתנצלות של המערער, כי לפני שהזיז את התריס, כאמור, הוא דפק על דלתה של המתלוננת שהתגוררה בדירה וכסבור היה שאין היא נמצאת בפנים, וכן שהחלון שמאחוריו נמצא התריס היה אטום לחלוטין, משתי סיבות: ראשית, חוסר היענותה של הדיירת, שכידוע נאנסה זה לא מכבר וצריך היה המערער לשער את רגישותה למתדפקים על דלתה, אינה ראיה שאין איש בבית. והא ראיה שגם על דלתה של השכנה, הגב' מזרחי התדפק המערער ולא נענה עד שהתברר בסופו של דבר שהיא התה בדירתה והוציאה את ראשה דרך החלון האחורי כדי לדבר עימו, ושנית, וזהו העיקר, אין נפקא מינה אם מישהו נמצא בבית או לא, ואל לו לאדם זר להסיג את הגבול ללא רשות וללא הסכמת בעל הרשות. השופטת קיי: אני מסכימה לפסק-דינם של חברי. אשר-על-כן, הוחלט פה אחד לקבל את ערעורה של המדינה ולהרשיע את המשיב בעבירה של הסגת גבול לפי ס' 447(א) לחוק העונשין, תשל"ז-.1977 הסגת גבול