קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיוב מקבל מתנה לעשות מעשה: .1א. הנסיבות הנוגעות לענין תובענה זו מצביעות בעליל על כך שכאשר מדובר בהענקת מתנה הכרוכה בחיוב מקבל המתנה לעשות מעשה כלשהו, או להימנע מלעשותו, וכל זאת בתקופה שלאחר מת המתנה, טוב יעשה נותן המתנה אם קודם לכן ישקול היטב צעדיו, הואיל ולא ניתן לדעת מה צופן בחובו העתיד ולא בנקל אפשר להחזיר הגלגל לאחור, אף כי סבורני שבמקרה דנן ניתן מבחינה משפטית למצוא דרך לגרום לכך שמעניק המתנה לא יישאר קירח מכאן ומכן. מעשה שהיה כך היה: התובעת אלמנה, שהיא כיום בת 80שנה, התגוררה תקופה ארוכה בעפולה-עילית, בסמוך לבתה שהיתה נשואה לנתבע. לאחר פטירת בעלה, בשנת 1963, החלה התובעת לבקר לעיתים תכופות אצל בתה ושהתה בדירת הבת פרקי-זמן ארוכים. כן נהגה להישאר ללון שם ואף סייעה במשך היום בעבודות הבית, בעת שבתה יצאה לעבוד. לפני כחמש שנים, בשנת 1975, ביקשו הבת ובעלה למכור את דירתם ולרכוש דירה גדולה יותר בעפולה. אולם כיוון שלא היו בידיהם די אמצעים כספיים לרכוש דירה חדשה, ניאותה התובעת למכור את דירתה ובכספי המכירה לסייע ברכישת הדירה. אמנם בתחילה עמדה התובעת על כך שחלק יחסי של הדירה החדשה יירשם על שמה, אך הואיל והנתבע סירב, שוחחה הבת עם אחיה - בנה של התובעת - והבטיחה לו שתדאג לתובעת, תאפשר לה להתגורר בדירה ותקצה לה מקום נפרד. לבסוף שיכנעו את התובעת וסוכם עם בתה וחתנה - הנתבע - כי כל ימי חייה תהיה התובעת רשאית להתגורר בדירה החדשה, בחדר נפרד שתקבל לשימושה הבלעדי, ואיש לא יפריע לה בניהול אורח-חיים סדיר ותקין בדירה (עמ' 7לפרוטכול). הנתבע אמנם טען בהגנתו, כי כל הסדר זה היה על דעת אשתו בלבד, אך אין לי ספק לאור כל הנסיבות שהובהרו, שהנתבע הסכים לכך ואף לקח חלק פעיל במכירת דירת התובעת. לאחר קבלת הכספים תמורת דירת התובעת שילם הנתבע את כל ההוצאות שחלו על דירתה שנמכרה וביתרה שילם על חשבון הדירה החדשה שנרכשה. (עמ' 6ו- 7לפרוטכול). הדירה החדשה נרכשה תמורת סך של 000, 222ל"י (הסכם נ/ 1מיום 23.10.75), ובכספי התובעת שילמו לקבלן, הואיל ובאותו מעמד טרם מכרו את דירתם. אין חולקין שדירת התובעת נמכרה בסך 500, 65ל"י (ת/1), אך הנתבע טוען שקבל, לאחר ניכוי ההוצאות, סך 000, 55ל"י, בעוד שמהתשובות לשאלון עולה בבירור שההוצאות הסתכמו בסך 500, 5ל"י בלבד. נראה איפוא שעסקינן בסך 000, 60ל"י, שנמסר על-ידי התובעת על חשבון רכישת הדירה החדשה. ב. בסוף שנת 1976מסר הקבלן לקונים את החזקה בדירה החדשה וגם התובעת נכנסה לגור בה, כפי שסוכם ודם לכן. אולם רצה הגורל ולאחר למעלה משנה, בשנת 1977, חלתה הבת במחלה ממארת שאין לה מזור ועד לפטירתה ב- 9.2.79שהתה לסירוגין תקופות ממושכות בבתי-חולים, כאשר כל אותה עת המשיכה התובעת להתגורר בדירה החדשה. הבת היתה נשואה לנתבע 36שנה וכאשר נפטרה אזי הנתבע ובנם (יליד 11.5.59), ששירת בצה"ל שירות חובה ובא לפרקים לחופשה, וכן התובעת, המשיכו להתגורר בדירה. זמן קצר לאחר מכן פנה הנתבע לתובעת וביקש ממנה לחתום על מספר מסמכים בעבור "מבטחים", המוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, כדי שניתן יהיה לקבל את הכספים שעמדו לזכות המנוחה. וכשזו סירבה לעשות כן - החל הנתבע להצר את צעדיה בדירה ואף הודיע לבנה המתגורר גם כן בעפולהעילית, שנהג לבוא לבקרה, שאין הוא יכול להמשיך לבקר אותה, כל עוד לא תסדיר את החתימה ב"מבטחים" (עמ' 14לפרוטכול). אגב, למעשה הוברר כי בתאריך 3.5.79חתמה התובעת ב"מבטחים", בהתאם להוראת פקיד המוסד, על המסמכים הדרושים לענין זה (נ/3). מכל מקום, לדידי אין כל ספק ספיקא שהנתבע נעל בפניה את חדר האמבטיה, כך שלא יכלה להשתמש במקום לרחצה, ונתן לה להיכנס רק לבית השימוש שהיה בחדרון נפרד. כן סגר בפניה את המטבח ולא איפשר לה לבשל מאומה בעבורה. בעקבות זאת הביא לה בנה מכשיר גז "אמגזית", שבו השתמשה בחדרה להכנת משקה. אך לאחר כשבועיים, כשנוכחה שאין היא יכולה להמשיך להתגורר בתנאים כאלה, לקחה את חפציה, עזבה את הדירה ועברה להתגורר בדירה ששכר בנה עבורה. .2התרשמתי מכנות דבריה של התובעת ודבריה מהימנים עלי ללא סייג. מאידך גיס משוכנעני שהנתבע עשה במהלך עדותו הכל כדי לצייר תמונה ורודה שאינה תואמת כלל את המציאות, זאת מאחר שטען בעדותו כי בניגוד לרצונו מכרה התובעת את דירתה ומסרה את הכסף לאשתו (עמ' 18), בעת שכאמור הכל נעשה על דעתו ובהסכמתו המלאה. כן אין ממש בטענותיו שלא סגר בפני התובעת את חדר האמבטיה, וכי נעל רק את המטבח, כיוון שלדבריו השאירה מספר פעמים את הגז פתוח. ברי שלא זו היתה הסיבה הואיל ועד היום משתמשת התובעת בגז בדירתה, וגם כשנעל בפניה את המטבח השתמשה בגז בחדרה, מבלי שהיה כל מפגע כתוצאה משימוש בגז. ברי לחלוטין שכל מעשיו של הנתבע, שהתבטאו בסגירת חדר האמבטיה והמטבח, היו כדי להקשות את חייה של התובעת ולגרום לכך שיתאלץ לנטוש את הדירה. ואם כי כיום הוא טוען שאין לו התנגדות שתחזור להתגורר בדירה, ברור שאין מאחורי זה כל אמת. בא-כוח הנתבע מוסיף וטוען בסיכומיו, שיש לייחס את התנהגותו זו למצבו הנפשי לאחר פטירת אשתו, אך לא כך הדבר ולמעשה הנתבע אפילו לא טען זאת. אדגיש לגבי עדות הנתבע, כי המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים, ומאדם כמוהו אפשר היה לצפות שלא יעלה דברי כזב שאינם עולים בקנה אחד עם העובדות לאשורן. .3א. העולה איפוא מן המקובץ, כי התובעת נאלצה לעזוב את הדירה הואיל ולא יכלה להמשיך להתגורר בה בתנאים סבירים ואנושיים עקב מעשיו של הנתבע. יתר על כן, ייתכן שניתן לומר כי לאור הנסיבות שנוצרו עקב פטירת בתה, שלא ניתן היה לחזותן מאש, סוכלה כל אפשרות של התובעת להמשיך להתגורר בדירה, גם אלמלא היה הנתבע משבש ופוגע באורח חייה הסדיר והתקין בדירה, הואיל וקשה לצפות שלאחר פטירת בתה יכלה להמשיך להתגורר בדירה אחת עם חתנה בלבד, כאשר מדרך הטבע אין לה כל קשר נפשי מיוחד עם חתנה, ואילו נכדיה אינם מתגוררים בדירה ורק נכד אחד בא לפרקים לדירה, בעת חופשותיו מצה"ל. אולם לאור העובדות שקבעתי לעיל אין צורך להתייחס מבחינה משפטית גם לאספקט זה, הואיל ודי בנסיבות שהובהרו כדי להצביע על כך שהנבע גרם לכך שהתובעת לא היתה יכולה להמשיך להתגורר בדירה. מכל מקום משוכנעני שעסקינן במתנה ויש איפוא להיזקק לחוק המתנה, תשכ"ח- 1968[7] כדי לפתור הסבך שנוצר במקרה זה. אמנם "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה" (סעיף 1לחוק), אך יחד עם זאת נקבע בחוק כי "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה, או להימנע מעשותו". (סעיף 4לחוק). לפיכך ברי שמדובר במתנה ששובר של תנאי בצידה, ושחייבה את המנוחה ובעלה-הנתבע להקצות לתובעת חדר בדירה ולאפשר לה להתגורר במקום בתנאים סבירים ומקובלים. אולם אליה וקוץ בה. הואיל והפתרון היחיד שמציע החוק במקרה של מתנה על-תנאי הוא, כי "נותן המתנה רשאי לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור היועץ המשפטי לממשלה, או בא כוחו" (סעיף 4לחוק). לבעיה זו התייחס כב' השופט חיים כהן (כתוארו דאז) בע"א 170/74 יוכבד היסטרואח' נ' טאובה פליישר [1], כשקבע: "היתה זאת מתנה ממין המתנות אשר סעיף 4לחוק המתנה תשכ"ח-1968, מדבר בהן: היא מתנה שחייבה את מקבלה לעשות מעשה. ואין נפקא מינה אם המעשה צריך להיעשות "בדבר המתנה" עצמו, ככתוב שם, או במה שנרכש בכסף המתנה. חיוב כזה, המוטל על מקבלת המתנה, רשאית נותנת המתנה לתבוע מילויו. ואמנם רשאית גם רשאית המשיבה דנן לתבוע, כי המערערת שקיבלה מתנתה טבין ותקילין, תמלא בדייקנות ובנאמנות את כל החיובים שהוטלו עליה בהסכם" (במ' 134לפסה"ד). משוכנעני שפתרון זה אינו כלל בר-ביצוע, בענין דנן, ואף כי הנתבע הביע הסכמתו לכך שהתובעת תמשיך להתגורר בדירה, אין למעשה מאחורי זה כל כוונה לממש זאת. זאת ועוד, לא רק שהדבר אינו סביר ובר-ביצוע במקרה זה, אלא שאין ספק כי הנתבע אם ירצה יוכל על כל צעד ושעל למרר את חייה של התובעת ולא תהיה לפניה דרך אחרת מאשר לשבוע מרורים בערוב ימיה, או לעמוד בכל פעם על זכויתיה באמצעות הפעלת רשויות החוק, כאשר ברור שאין בכך כל פתרון יעיל ומתאים במקרה זה. אמנם נקבע בהמשך בחוק, כי נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו מחמת התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן, (סעיף 5(ג)) אך זאת רק במקרה של התחייבות לתת מתנה, דהיינו לגבי התחייבות להעניק מתנה מתנה שטרם נגמרה בהקנייה. אולם, כאמור, בענין זה שאני, הואיל והמתנה כבר נמסרה והוקנתה והבעלות בה הועברה לנתבע. ואכן כב' השופט חיים כהן (כתוארו דאז) מדגיש גם בע"א 173/72 גנאיים ואח' נ' גנאיים ואח' [2] כי רק מהתחייבות לתת מתנה שטרם הושלמה יכול נותן המתנה לחזור בו, בעוד: "הוראת סעיף 4הנ"ל (סעיף 4לחוק המתנה י.א.) מעידה על המחוקק שגם הוא מפנה את מי שנתן או שהתחייב לתת מתנה על-פי הבטחה שהבטיחו לו, לצרכי הכפיה לקיום ההבטחה, ולא לצרכי ביטול המתנה, או ההתחייבות, מחמת אי קיום ההבטחה" (בעמ' 418לפסה"ד). אולם הנמקתו בנקודה זו היה דעת-מיעוט ואילו כב' השופט י. כהן, שאליו הצטרף כב' השופט ויתקון, קבע, כי אמנם - "אין בחוק כל הוראה שנותן מתנה יכול לחזור בו ממנה, אחרי שהבעלות בדבר המתנה עברה למקבל, אפשרות שהיתה קיימת לפי סעיף 864למג'לה, ברשות בית-המשפט, במקרים שלא היתה מניעה לחזרה. מכאן ניתן ללמוד, שלפי חוק המתנה, מתנה שהושלמה היא בלתי-חוזרת (ראה מאמר של גב' ל' לנדוי ב- israel law reviewכרך 4עמ' 260בעמ' 266)" (עמ' 420לפה"ד). יחד עם זאת הדגיש כב' השופט י' כהן, כי: "נראה לי שעל מתנה יש להחיל את הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו על-ידי חוק המתנה, כגון אופן קשירת החוזה, בטילותו והזכות לבטלו. העובדה שנותן המתנה אינו יכול לחזור בו ממנה איננה עומדת בסתירה לאפשרות ביטול הסכם המתנה בגלל הפגמים בחוזה. זכות החזרה משמעותה - הזכות לבטל את המתנה, אף כאשר ההסכם היה כשר למהדרין ולא היה בו כל פגם. דבר זה ברור מעילות לזכות החזרה מהתחייבות לתת מתנה שבסעיף 5לחוק, שהן התנהגות מחפירה של המקבל או הרעה במצבו הכלכלי של הנותן. גם לפי סעיף 864למג'לה הזכות של הנותן לחזור בו מהמתנה לא היתה קשורה לתוקף הסכם המתנה. על כן אין ולא כלום בין זכות החזרה ובין בטלות ההסכם או הזכות לביטולו מחמת מרמה ומסיבות דומות. סעיף 4לחוק המתנה שבו מדובר על תנאים וחיובים בקשר למתנה על זכות נותן המתנה לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, אינו ממצה את כל זכויות נותן המתנה ואין סעיף זה דן בפגמים שבעצם ההסכם. כשם שהדין הכללי של חוזי - והוא אצלנו עדיין המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים - ממשיך לחול על חוזי-מכר, חוזי-משכון וחוזים אחרים שלגביהם חוקקה הכנסת חוקים מיוחדים, כן חל דין זה על מתנה", (עמ' 420לפסה"ד). ב. בע"א 173/72 הנ"ל [גנאיים נ' גנאיים] [2] נקבע, איפוא, כי נותן המתנה שמסירתה הושלמה יכול היה לחזור בו, הואיל והוכח שמקבל המתנה רימה את הנותן וכבר בעת קבלת המתנה לא התכוון לקיים ההבטחה. ברי כי הענין שלפני שונה בתכלית, הואיל ואין מדובר כלל בתרמית שהיתה עובר לקבלת המתנה, אלא רק בהפרת תנאי המתנה, שכיום לא ניתן לעמוד על קיומם, אך יחד עם זאת גם בנסיבות אלה "עדיין קיימות העילות לביטול המתנה לפי דיני החוזים הכלליים שלא הוסדרו על-ידי חוק המתנה. (וראה דברי השופט י. כהן שדיבר בשם הרוב בע"א 173/72 בעמ' 420). דינים אלה מצויים עתה בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973", (דברי כב' מ"מ הנשיא, השופט לנדוי (כתוארו דאז) בע"א 567/78 פרידריך בורשטיין ואח' נ' שמחה בורשטיין [3] בעמ 391). כאשר דרך סדק צר זה נחיל את חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973[8], אזי אין כל ספק ספיקא כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה" (סעיף 39לחוק החוזים). לפיכך, המסקנה העוברת חוט השני באשר לכלל זה היא כי "לא קיים בעל חוזה את חיובו 'בדרך מקובלת ובתום לב', כאמור רואים אותו כאילו לא קיים חיובו כלל, וממילא כאילו הפר את החוזה" (כב' השופט חיים כהן (כתוארו דאז) בע"א 380/77 שלמה נ' יעקב ואח' [4]. בעמ' 105). הואיל ומחד גיסא ברור שהנתבע לא קיים את חיוביו בדרך מקובלת ובתום לב, ומאידך גיסא אין במקרה זה כל סעד ממשי לתובעת שיאפשר לה לעמוד על מילוי החיוב וקיומו, כפי שנקבע בחוק המתנה, לכן בנסיבות הענין ניתן לראות בכך, בהתאם לחוק החוזים, הפרת החוזה והתנאים הנוגעים לעצם המתנה, מה עוד שעסקינן בהפרה יסודית היורדת לשורשו של ענין, הפרה שבגינה זכאית התובעת לבטל את המתנה. (בענין הפרת תנאי יסודי ראה ד"נ 44/75 ביטון נ' פרץ [5] בעמ' 585, 586, וכן ע"א 91/75, 135/75פרץ נ' ביטון [6]). .4לאור זאת, ובהתאם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970[9], "משבוטל החוזה חייב המפר להשיב לנפגע את שקיבל על-פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה, או שהנפגע בחר בכך" (סעיף 9(א). לפיכך זכאית התובעת להשבת הסכום שמסרה בידי הנתבע לצורך רכישת הדירה. אמנם בא-כוח התובעת טוען, כי יש להחזיר לה את חלקה היחסי כפי שהשקיעה בדירה לפי שווי הדירה עתה, אך מאחר שלא הובאו כל ראיות מספיקות באשר לשווי הדירה, והעדויות בקשר לכך לא היו מבוססות כלל, יש להשיב הכספים שנמסרו עלידי התובעת, ולהצמידם למדד מאז התשלום ועד למועד הפרעון. אך בכך לא סגי. יש לזכור כי התובעת מסרה בזמנו את הכספים בתמורה לקבלת חדר בדירה ואפשרות להתגורר בדירה בנוחיות, ואלמלא פטירת בתה היתה ממשיכה בהסדר זה, בעוד שחלק מהתמורה הזאת כבר קיבלה, הואיל ועם קבלת החזקה בדירה בסוף 1976נכנסה התובעת לגור בדירה וכך התגוררה עד כחודשיים לאחר פטירת בתה, דהיינו עד חודש אפריל 1979, כלומר במשך שנתיים וחצי. התובעת היא כיום בת 80(ילידת 1900ראה נ/2) ואם כי לא הובאו כל ראיות על מצבה הבריאותי, התרשמתי רושם עז מהחיוניות והעירנות שלה ומחיות ישותה, וסבורני כי אפשר לקבוע את אורך חייה עד לגיל של 88שנה, וזאת גם בהתחשב בגילה עתה. לכן נראה, איפוא, שמתוך פרק-זמן זה מגיל 75.5גילה בעת קבלת החזקה בדירה ועד גיל 88, כלומר במשך 12.5שנים התובעת קיבלה תמורה של שנתיים וחצי, כלומר .1/5 התוצאה היא, כי גם בהתאם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, הסיפא לסעיף 9(א) לרבות פסקא (ב) יש פתרון לבעיה זו כשצריך להשיב רק חלק ממה שקיבלו למעשה, הואיל וכאמור חלק כבר קויים. לכן זכאית התובעת להשבת 4/5מתוך הסך של 000, 60ל"י שנמסר בזמנו בעבור הדירה החדשה. .5לאור כל זאת הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 000, 48ל"י, כשסכום זה יהיה צמוד למדד מאז 20.11.75(המועד שבו שולם בכספי התובעת על חשבון הדירה - נ/ 1וכן תשובות לשאלון 11ו-12) ועד התשלום בפועל, בצירוף ריבית בשיעור % 3(לא-צמודה) מיום הגת התובענה עד התשלום בפועל. כן הנני מחייב הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות התובענה ושכר טרחת עו"ד בסך של 000, 20ל"י בצירוף מ.ע.מ.מתנה