בית המשפט התייחס בפסק הדין להלן לעקרונות החוק החלים על מיסוי מענקי פרישה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מיסוי מענקי פרישה: מר שנקר עבד בבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - בל"ל) מאז שנת 1965, ובין השנים 1979ועד לפרישתו בשנת 1985הוא מילא תפקידי ביקורת בבנק. בתפקידים אלה הוא הירבה להתריע על שחיתויות הגובלות בפלילים שנעשו בבנק וכיוון חיציו במידה רבה כנגד דירקטוריון הבנק, ובעיקר בענין תשלומים מפליגים שהועברו לחברי הדירקטוריון. בעקבות מעשים אלה הופעל לחץ על מר שנקר להתפטר. הוא עשה כך אך הציב תנאי כי ישולם לו פיצוי בכסף רב. בינו ובין נציג הבנק התנהל מו"מ על תנאי הפרישה שלו ולבסוף הובא הענין אף לבוררות. לענייננו די אם אומר כי מר שנקר קיבל סכום השווה ל-000, 120דולר, והבנק גם שילם את המס על הסכום האמור לאחר גילומו. עתה טוען מר שנקר כי % 85לערך מהסכום האמור אינם בגדר מענק פרישה כי אם תמורה ששולמו לו למען השתקתו, או כפי שכונה על-ידו "דמי לא יחרץ". אותו סכום - כך לטענתו - אינו בגדר אחד ממקורות ההכנסה המנויים בסעיף 2לפקודה [11]. לא לפי סעיף 2(2), לא לפי סעיף 2(2) בשילוב עם סעיף 0(7א)(א) [11], וגם לא לפי סעיף 2(10), שכן אין הוא נובע ממקור הכנסה כלשהו. לטענתו "דמי לא יחרץ" אלה אף אינם חייבים במס רווח הון מאחר והם לא נתקבלו על-ידו בתמורה למכירת נכס כלשהו כהגדרתו של ביטוי זה בחלק ה' לפקודה. בטרם שאני דן בשאלות שבעובדה, מן הראוי שאתייחס לעקרונות החוק החלים על מיסוי מענקי פרישה. במשך השנים ניתנו כמה החלטות בנושא זה ולא כולן עולות בקנה אחד. השאלה העיקרית בענין מיסוי מענקי פרישה היתה משמעותו של סעיף 9(7א) [11]. סעיף זה מקורו עוד בפקודה המנדטורית, אלא שהוא עבר מאז שינויי חקיקה וכן שינויי פרשנות. אני נדרש לענין זה, אמנם בקיצור, רק משום כך שטענות ב"כ המערער מעלות בתוכן פרשנות נוספת לזו שניתנה עד כה. כאמור ההוראה היא מנדטורית ובמקורה (סעיף 8(1) לפקודה) נאמר בה כי פטור ממס "כל סכום הון שנתקבל כמענק עקב פרישה או מוות, או פיצויים כוללים על מוות או חבלה" ובנוסחו האנגלי: any capital sum received by way of retiring" " .gratuityבמקורו היה הסעיף, איפוא, מאז ומתמיד סעיף פטור פשוטו כמשמעו. מאז 1965הוכנסו בו תיקונים. בנוסחו היום הסעיף מורה כי - "פטורים ממס:... (7א)(א)(1) מענק הון שנתקבל עקב פרישה - עד סכום השווה למשכורת של חודש לכל שנת עבודה, לפי המשכורת האחרונה עלה סכום המענק על השיעור האמור רשאי הנציב לפטור את העודף, כולו או מקצתו, בהתחשב בתקופת השירות, גובה השכר, בתנאי העבודה ובנסיבות הפרישה; (2) בשום מקרה לא יעלה הסכום לפי פסקת משנה זו על (...) לכל שנת עבודה וחלק יחסי מסכום זה בשל עבודה בחלק משנה". כלומר, לפי נוסחו היום הסעיף מגביל את הפטור המקורי בשניים: משכורת אחת לשנה, אך לא יותר מתקרת הפטור המשתנה מעת לעת. השאלה היתה, והינה במידה מסויימת גם כיום, מה דינו של הסכום העודף על סכום הפטור? האם יש לראות תמיד מענק פרישה כהכנסת עבודה או כרווח הון או האם דינם כהכנסת עבודה או כרווח הון - יהיה תלוי בנסיבות היווצרן, או האם יתכנו מקרים שחלק מהמענק אינו חייב כלל במס. הפניה היתה לפסיקה האנגלית, אך גם שם הדברים לא היו כה בהירים. שני תקדימים, בין היתר, מדגימים את הקושי. האחד הוא honley v. Murray[6] והאחר הוא dale v. De soissons[7]. התוצאה בכל אחד משני פסקי-דין אלה היתה שונה. ואיטיב להציג את האבחנה ביניהם בדבריו של השופט ויתקון בפסק-דינו בע"א 506/71 חפץ נ' פקיד השומה [1]: "כידוע, מקובלת אצלנו ההלכה האנגלית, והלכה זו מבחינה בין תשלום פיצויים הנובע מהסכם העבודה עצמו - ונראה כי תשלום כזה הוא הכנסה שבפירות, יהיו אשר יהיו צורתו ואופן חישובו - לבין תשלום המשתלם כתמורה בעד הפקעת הזכויות שהיו לצד השני לפי החוזה. תשלום כזה נחשב להכנסה שבהון". על קו מבחין זה נאמרו דברי ביקורת בספרות המשפטית האנגלית. ר': [13] , 127revenue lawוכן [14] 277british taxולאחר-מכן באנגליה, הובאה בעיה זאת על תיקונה בהסדר חקיקתי שאינו מענייננו. בתי-המשפט בישראל עקפו ולא אימצו את האבחנה בתקדימים האנגליים האמורים. השופט אשר, ב-עמ"ה 377/69 מרוה נ' פקיד השומה ת"א 3[5] דן בשאלה מה דינו של סכום אשר משתלם עם פרישה העולה על הסכום הפטור, ומתייחס גם למשתמע מן הביטוי "מענק הון" שבסעיף 9(7א) [11], כאילו יש פיצויי פיטורין שהם בגדר הון. מסקנתו היתה: "מסתבר שאין ללוד מהביטוי סכום הון בסעיף 9(7א) הנ"ל כאילו התכוון המחוקק לתקבול קרן ולא לתקבול פירות. ומותר גם להוסיף שאילו נתנו לביטוי סכום הון את הפירוש המוצע" - היינו רק תקבול קרן - "היינו מגיעים לידי אבסורד - לפיו ניתן פטור ממס הכנסה לתשלום אשר לפי טבעו אינו חייב כלל במס. והלכה פסוקה היא שאכן ניתן לפרש דברי המחוקק בשתי דרכים, כשאחת מהן מביאה לתוצאה אבסורדית יש לנקוט בדרך הפירוש המונעת תוצאה כזו". ואילו לגבי שני התקדימים האנגליים האמורים קבע כי - "אינני רואה צורך לנתח את פסקי-הדין האנגלים שצוטטו על-ידי באי-כח הצדדים, כי הם אינם מתייחסים לפיצויי פיטורין המשתלמים על-פי החוק שלנו... אך בשביל ענייננו אין צורך להיזקק להלכות ההן. בשבילנו יספיק אם אומר כי אין בהלכות אלה כדי לשוות אופי של תשלום הוני לפיצויי פיטורין המשתלמים לפי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963". החלטה זו מתייחסת - לפי המובא לעיל - לאופיו הפירותי של מענק הפרישה המשתלם לפי חוק פיצויי פיטורים [12]. שיעור פיצויי הפרישה לפי אותו חוק הינו חודש בשנה, תהא גובה המשכורת אשר תהא, ואלה יהיו, לפי פסק-הדין, בענין מרוה [5], בגדר הכנסת פירות. אין בהחלטה זו מענה לאותו סכום פיצויים העולה לא רק על סכום התקרה הקבועה בסעיף 9(7א) [11] אלא גם על חודש בשנה - תשלום שהפך חזון נפרץ בשנים האחרונות. בסוגיה זו דן השופט ויתקון בענין חפץ [1]. גם השופט ויתקון פונה שם לפסיקה אנגלית וקבע כי עקרונית יש להבחין בין פיצויי פיטורין המהווים הכנסת הון לבין פיצויי פיטורין המהווים הכנסת פירות כפי שעשו בשני התקדימים האנגליים האמורים. אלא שלדעתו המשתמע מההוראה שבסעיף 9(7א) [11] - שניסוחו אמנם לא מלאכת מחשבת - הוא כי - "אין מקום לפקפק בכך שזאת ולא אחרת היתה כוונת המחוקק. הוא רצה להטיל את החיוב במס - ואני סבור שכוונתו היתה למס על הכנסה שבפירות ולא על הכנסת הון - על מענק עקב פרישה במידה שהוא עולה על (סכום התקרה) בכל שנה עבודה". יש שהשמיעו דברי ביקורת גם על מסקנה זו ההופכת הוראת פטור להוראה המשיתה מס. ר' מאמרם של פרופ' א' יורן וד"ר ג' קריב, עיוני משפט ג' [15]. ובעיקר לשאלה: על שום מה יהיה דין שונה להפרת הסכם עבודה מהפרת הסכם אחר, כאשר הפגיעה היא בעיקור מקור ההכנסה. אולם פסק-הדין בענין חפץ [1] הוא ההלכה הקובעת היום; כל סכום שנתקבל עקב פרישה העולה על הסכום הפטור, חייב במס כהכנסת פירות ויהא אופיו אשר יהא. נחזור לענייננו. ב"כ המערער אינו חולק כי אכן הסכום ששולם למר שנקר עקב פרישה דינו כדין הכנסת פירות לפי העקרון שנקבע בענין חפץ. אלא שב"כ המערער סבור כי גם לפי ההוראה שבסעיף 9(7א)(א) [11], כפי שפורשה בענין חפץ [1] - "אם חלק ממענק הפרישה מתייחס לעילה שאין בינה ובין הפיטורין או חוזה ההעסקה שהופסק, ולא כלום, לא יהיה אותו חלק מהמענק כפוף להוראות הסעיף ודינו לענין המיסו יבחן בנפרד, על-פי מהותו ונסיבות קבלתו ועל-פי ההוראות האחרות של הפקודה". הסכום שקיבל שנקר - לדעת ב"כ המערער - אין בינו לבין הפרישה ולא כלום, מלבד עיתוי התשלום אשר איננו קובע. ומוסיף ואומר ב"כ המערער כי, הסכום שקיבל שנקר רובו ככולו מהווה "דמי לא יחרץ" וככזה אין לו כל זיקה לפיצויי פרישה. כאן אני מגיע, ראשית, לשאלה שבעובדה והיא: האם כל הסכום הינו "מענק עקב פרישה" כלשון הפקודה או שהסכום ששולם או חלק ממנו, מהווה תמורה בשביל ענין אחר שאיננו "מענק הון שנתקבל עקב פרישה", לפי האמור בסעיף 9(7א) [11]. כאמור, לפרישתו של שנקר היה רקע. הוא היה, כפי שהצדדים כינוהו "נביא זעם" בבנק. ביקורתו ותלונותיו התייחסו לניהול מושחת, ניהול ראוותני, בזבוז משאבים וחוסר יעילות. עוד בתחילת ביקורתו, היינו 1982, הוא פנה למבקר הפנימי, מר הירש, והצביע על שטח המשרדים החדשים אשר הינו "בזבזני ביותר, מנקר עיניים ויוצר נורמות חדשות בבנק". וציין את "התחושה הרווחת בקרב ציבור רחב מאד של מורשי חתימה ומנהלים כי הבנק הולך ומתדרדר מבחינה ניהולית כאשר אין יד מכוונת פעילותו... חוסר אמינות... מיסחור בעקרונות". שנקר התבטא בכל הפורומים בבנק: "ישיבות ועד, מועצות ארציות של ההנהלה הראשית... תמיד שאל שאלות שקשה לענות עליהן על גובה המשכורת וכיוצא באלה". אלה הם דברים שהעיד עליהם יו"ר ועד המנהלים מר דן אהרונובסקי. אך הוא הגדיל בזאת שלא חסך שבטו בהתקפותיו על צמרת הבנק. נהפוך הוא, שנקר התריע על מעשים חמורים של כל חברי הדירקטוריון, מעשים הנוגעים למס הכנסה ובעיקר "מבחינת טובת ההנאה שהצמרת קיבלה בבנק לאומי. פיצויי הפרישה שקיבלו הם כאין וכאפס לעומת מה שעשו בעת העבודה. לאותה קבוצה אנשים שנחשבה לצמרת, יפת ארנון רויך, הוא כתב ב- 1982שהם גנבים וכד'. הירש מסתבר שהיה שותף לגניבות הוא פרש בשנה אחרונה בסכומים נכבדים מאד...". "לא פלא, איפוא, שהבנק ראה בו אדם שצריך להיפטר ממנו בכל מחיר". אלה דברים שהעיד עליהם יו"ר ועד המנהלים מר דן אהרונובסקי שהוסיף ואמר: "לעובדי בל"ל היה הסכם עבודה עם הבנק: "ב- 1980הודיעו מפורשות שאדם יכול לקבל % 250פיצויי פרישה זאת על-מנת להשתחרר מעובדים משום שאי-אפשר לפטר מכח הסכם העבודה ולכן הציעו פיטורין בגובה %250". צמרת הבנק הפעילה עליו, לפיכך, לחץ ואיומים ואחד מבכירי הבנק בשם נתיב החל לנהל מו"מ עם שנקר על פרישתו. מר נתיב אמר בפני הבורר: "הסברתי לועד בעקבות התנהגותו של מר שנקר כי בעד כסף הוא יכול ללכת". הוא ניהל את המו"מ בידיעתם של יפת ואינהורן. שנקר "הצליח לאסוף ראיות שונות הן בקשר לניהול כושל של הבנק וכן בקשר למשכורות וטובות הנאה של הצמרת". והתוצאה היתה, לפיכך, כאמור, כי הם רצו מאד להיפטר ממנו אלא, שכאמור, הסכם העבודה הפריע. שנקר נקב מחיר פרישה גבוה ובסוף הגיעו לידי הסכם - ת/ .20בהסכם זה, שהוא גם הסכם בוררות, נאמר כי שנקר טוען כי "בינו לבין הבנק באמצעות מר נתיב, נכרת חוזה בסוף ספטמבר 84לפיו היה העובד זכאי לקבל באוקטובר 84בגין פרישתו מהבנק, פיצויים מוסכמים בסכום נטו בשקלים השווה ל-000, 120דולר... וכי הבנק לטענת העובד לא קיים במלואו". הבנק מכחיש את ההתחייבות האמורה, והצדדים מסכימים כי שנקר פורש וישולם לו סכום של 000, 75דולר נטו, ולגבי היתרה עד לגובה של 000, 120דולר, יקבע הבורר אם יש חיוב כזה אם לאו. ואכן הבורר חייב את הבנק בסכום האמור. דעתי כדעתו של ב"כ המערער כי אם אכן אין קשר בין הסכום ששולם לשנקר לבין תנאי הפרישה שלו כי אז ההוראה בסעיף 9(7א)(א) אינה חלה. אני גם בדעתו כי העיתוי של תשלום הסכום האמור בעת ובעונה אחת עם הפרישה אינו, כשלעצמו, מצביע על אופי התשלום. אולם כל זאת כאשר ברור כי הסכום מהווה תמורה בשביל ענין אחר ולא משתלם עקב פרישה. ואולם דעתי היא כי כאן לא היה כדבר הזה, אלא שכל הסכום של 000, 120דולר הוענק לו תמורת הסכמתו לפרוש. אמנם מטרת הבנק היתה להשתיקו ולצורך כך היה הכרח להרחיקו ממקורות מידע. את זאת ניתן היה להשיג רק על-ידי הרחקתו מהבנק לחלוטין. כאמור, שנקר הצליח לאסוף ראיות שונות בקשר לפעולותיהם של אנשי הצמרת. וכל עוד שהיה בבנק כל מידע היה בהישג ידו. הוא היה אוסף "נתונים וראיות משטחים שונים שלא נוגעים לעבודתו. כתוצאה מהשם שלו הגיע אליו חומר משטחים נוספים ולא רק מהשטח שלו". שנקר עצמו מעיד כי - "גלשתי לכל מה שקורה בבנק בכללו... בתפקידי באגף הנכסים היתה לי גישה למידע רגיש". ערכו המאיים על הצמרת בהישארותו כאחד מעובדי הבנק היה רב. לא היתה, איפוא, ברירה לצמרת הבנק אלא, כאמור להיפטר ממנו. שנקר עצמו מעיד על-כך: "אולצתי לפרוש משום שהבנק ראה בי מטרד בלשון המעטה לאור הפעולות שלי בתוך המערכת אשר בסופו של דבר נאלצתי להוציא אותה החוצה". עצם הפרישה השתיקה אותו בזאת שלא ידע עוד מאומה. הסכום של 000, 120דולר הינו מענק פרישה, זה ולא אחר, ואילו הרצון להשתיקו אינו אלא הנימוק אשר הניע את הבנק להביאו להסכמה לפרישה. כל מעסיק אשר מביא לידי סיום מערכת יחסי עבודה בינו לבין עובדו עושה זאת ממניעים שונים וביניהם משונים. דבר מובן והגיוני הוא שעובד המהווה מטרד יוצר תמריץ למעסיקו להביאו לידי פרישה ואם אין ברירה - אף לשלם מענק מיוחד בעד זה. לא הובאה כל ראיה בעלת משקל כי שנקר נדרש להתחייב על שתיקה וכי בתמורה להתחייבות כזו ישולם לו סכום כלשהו. נהפוך הוא, בכל המסמכים שהוגשו כראיה על-ידי מר שנקר ועל חלק ניכר מהם חתום מר שנקר עצמו, אין כל רמז כאילו הסכום הנתבע על-ידו תמורת הסכמתו לפרוש והסכום שלבסוף נפסק לטובתו על-ידי הבורר, כולל תמורה בעד ענין אחר מאשר פרישתו. בכל המסמכים כולל פסק הבוררין, מדובר אך ורק על מענק פרישה. במסמך ת/ 7הנושא כותרת "כתב קבלה וסילוק" החתום על-ידי מר שנקר נאמר כי את הסכום הנקוב באותו המסמך - שהוא חלק מהמענק כולו - הוא קיבל בתור "מענק עקב פרישה בגין עבודתי בבנק לאומי לישראל בע"מ, אשר נסתיימה ביום 31.5.89". ומסיף כי "עדיין כפוף לאמור בהסכם הבוררות". היינו התביעה הנוספת. אין בו כל איזכור להתחייבות לדמי לא יחרץ. גם בהסכם הבוררות אשר מהווה, כאמור, גם הסכם הפרישה נאמר כי: "שנקר טוען שהוא זכאי לקבל 000, 120דולר, בגין פרישתו מהבנק כפיצויים מוסכמים". אין כל רמז לאיזה שהם דמי לא יחרץ. גם הבורר, השופט עציוני, אומר בפסק הבורר שלו כי - "מתוך משא ומתן ברור ואין חולקים על כך שהתובע דרש בתור פיצויי פרישה סך של 000, 120דולר נטו...". אמנם נאמרו בעדויות ובמסמך אחד, דברים אשר ב"כ המערער מבסס עליהם טענה בדבר הסכם על דמי לא יחרץ, אך הדברים אינם כך. יו"ר ועד המנהלים אמר: "ראינו בכך דמי שתיקה". יו"ר ועד המנהלים לא העיד על ידיעה שיש לו כי הסכום מהווה דמי שתיקה. אך טבעי הדבר כי בעיני אותו העד הסכם לפיו משתלם סכום ענק למען פרישתו של אדם, יראה הדבר כדמי שתיקה, מה גם שזוהי התוצאה המושגת, כלומר פרישתו של שנקר מונעת ממנו מידע. ב"כ המערער גם הטעים את העובדה כי לא היה כדבר הזה בבנק כי ישלמו מענק פרישה של למעלה מ-% .1000יתכן והדבר נכון. מתברר כי סכומי העתק שקבעו לעצמם חברי הדירקטוריון כמענקי פרישה מבוססים על המשכורות וטובות ההנאה העצומים ששולמו להם ולגביהם אין משמעות לשיעור מענק הפרישה. אלא, שכאמור, שנקר היה בעמדת מיקוח טובה ויכול היה להשיג את מבוקשו. עד נוסף מר ישראל אילת אמר בפני הבורר כי - "שני דברים אני זוכר שצריך היה לחתום על ויתור ועל שמירת סודיות". לא הוצג כל מסמך כזה. עובדה היא שלא נחתם מסמך שכזה. עלי להתייחס בענין זה למסמך אחד הנושא תאריך 31.5.89שהוא יום הפרישה והמסומן ת/ .19מסמך זה הינו מכתב אשר שנקר כותב לבנק ובו מתחייב מר שנקר שלא לעשות "כל שימוש פרטי ו/או פומבי במידע כלשהו שהגיע לידיעתו בתקופת עבודתו בבנק ו/או במידע הנוגע למי ממנהליו או עובדיו ו/או במידע הנוגע להסכם הבוררות...". מכתב זה יכול להתפרש כאילו שולמו דמי לא יחרץ, אך אני לא רואה זאת כך. דבר אחד הוא ברור כי הבנק היה מעונין מאד כי דבר התשלום של סכום עתק כזה לעובד כמענק פרישה לא יוודע לאף אחד. כי הרי תשלום סכום כזה מצביע כי הבנק היה במצוקה נוכח הביקורת והגילויים של שנקר וטבעי, כאמור, כי יקשרו את גודל המענק ברצון להשתיקו. כאמור, אין ספק כי הבנק רצה את פרישתו למען הרחיקו ממידע ולהשתיקו. והמכתב הזה אינו אלא בא לחייב את שני הצדדים כי יסתירו את גודל הפיצוי ואת המניעים שהניעו את צמרת הבנק להיפטר ממנו בכל מחיר. באותו המכתב גם דורש שנקר מהבנק כי לא יגלה מאומה בנוגע אליו. אין במסמך הזה כל איזכור לתשלום כלשהו. התנהגותו של שנקר לפני פרישתו ואחריה מבליטה את העובדה כי לא היה מקום כלל לכך שהבנק ירצה לחייב את שנקר באי-פרסום ולשלם לו בעד זה תמורה. כוונתי לפרסומים הרבים אשר שנקר עשה, על דבר הגילויים והביקורת שלו, הן לפני שפרש והן אחרי שפרש. עוד במאי 1984שנה, לפני פרישתו, פורסמו הדברים בירחון של עובדי הבנק, ירחון שהגיע לכל מי שרק חפץ היה בכך. בפעילותו הבקורתית הוא פנה למפקח על הבנקים והציג את תלונותיו וכן פנה בתלונה על היועצים של הדירקטוריון. וכל זה לפני שפרש. גם יו"ר הועד המנהלים בעדותו אמר כי שנקר "לא גילה... עד שלב מסויים אמר לתקשורת". כלומר, עוד לפני פרישתו פנה לתקשורת בדבר גילויו. במקום אחר אומר אותו עד "הוא לא יצא מיד לתקשורת אך הוא ניסה לתקן מבפנים ולכן לא יצא מיד לתקשורת... היו מספר כתבות בעתון הארץ בנושא זה. בהתחלה הביקורת היתה בחוגים פנימיים אח"כ בתקשורת פנימית ולבסוף באמצעי התקשורת החיצוניים". אין להעלות על הדעת כי מאן דהוא ישלם דמי לא יחרץ על דברים שהחורף כבר פורסם, או כפי שאומרת ב"כ המשיב: "לסגור את שער האורווה אחרי שהסוסים ברחו". גם אחרי הפרישה המשיך מר שנקר לפרסם אותם הדברים ובהיקף רב. מסקנתי היא, לפיכך, כי הבנק - יותר נכון צמרת הבנק שפחדה מפניו - רצתה למנוע כל אפשרות של איסוף מידע על-ידי מר שנקר, היה הכרח, איפוא, למען השג זאת להרחיקו הן ממקורות המידע במחלקה שעבד והן ממקורות המידע מיתר המחלקות. לשנקר היתה גישה לכל מידע רגיש, ועובדות אלה שימשו את המניע לצמרת הבנק להיפטר ממנו והיו מוכנים לשלם את הסכום אשר דרש שנקר למען יסכים לפרוש. אלה הם דמי פרישה פשוטם כמשמעם וההוראה בסעיף 9(7א)(א) חלה לגביהם במידה והם עולים על הסכום הפטור, דינם לענין מס - כהכנסה רגילה. לא היו כל ראיות של ממש כי הבנק שילם את הסכום ששולם למען קבל התחייבותו של שנקר לא לגלות את אשר ידע כי הרי שנקר כבר גילה זאת. על מר שנקר לבסס ולשכנע כי הסכום איננו דמי פרישה. בע"א 604/73 פרמה שרפ ישראל בע"מ נ' פקיד השומה חיפה [2], אמר ביהמ"ש דברים אלה: "ידוע שבמדינתנו רבים המקרים בהם משתלמים פיצויי פיטורין לעובדים מפוטרים או מתפטרים מעל הקבוע בחוק, ובמיוחד מתייחס הדבר למנהלי חברות ודומיהם ואין זה גם סוד כי לרוב משתדלים הן המעביד והן העובד לשוות לסכום הפיצויים העולה על הקבוע בחוק אופי של תשלום אחר, הפטור ממס הכנסה בידי מקבלו... במקרים כאלה רשאי ביהמ"ש להעדיף את השיקול שהפיצויים אשר משתלמים ע"י מעביד לעובדו בעת פרישתו מקורם במעשי הפיטורין, וזאת כל עוד לא הוכח ההיפך מזה לשביעות רצונו". דברים אלה נאמרו כאשר העדויות והמסמכים הצביעו לכאורה על-כך שהסכום איננו פיצויי פיטורין ובכל זאת ביהמ"ש דורש הרמת נטל הראיה ע"י הטוען לכך שהסכומים ששולמו אינם מענק פרישה. בענייננו, כאשר המסמכים עצמם מדברים בלשון פיצויי פרישה על כל סכום המענק - על אחת כמה וכמה. לאור מסקנתי כי כל הסכום מהווה מענק פרישה במשמעות סעיף 9(7א) [11] אין אני צריך עוד להתייחס לטענה החלופית של המשיב כי הסכום שולם בעד ויתור על נכס וחייב במס רווחי הון. אלא שאני מוצא לנכון לומר כמה דברים גם בענין זה. חלק ה' לפקודה מטיל מס על התמורה המתקבלת ממכירת נכס. ומכירה "לרבות ויתור" על נכס. הבעיה שלפנינו הינה, האם הדבר אשר בעדו קיבל מר שנקר את הסך של 000, 120דולר הינו נכס כמשמעותו בסעיף 88לפקודה [11] - המגדיר נכס "כל רכוש בין מקרקעין ובין מטלטלין וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות...". ב"כ המערער סבור כי לשנקר לא היה כל נכס ולפיכך גם לא נמכר כל נכס. לדעתו "על-מנת שזכות תחשב לנכס לצורכי ההגדרה חייבת היא להיות זכות משפטית, בין זכות תביעה או זכות קניינית, כאמור. כל דבר אחר שהוא פחות מזכות משפטית, כאמור, לרבות יכולת או זכות לפנים משורת הדין, אינם באים בגדר נכס כמשמעותו בסעיף 88לפקודה". והוא מביא את פסקי-הדין - האחד ע"א 182/72 אברך נ' פקיד השומה ת"א 3[3] והשני, יחזקאל אברהם נ' פקיד השומה ירושלים [4]. מפסק-הדין בענין אברך ברור, כך הוא טוען - "שעל מנת שכסף שקיבל נישום יראה כתמורה ממכירת נכס, חובה על פקיד השומה לראות שמדובר בזכות משפטית שניתן לאוכפה בביהמ"ש". בענין יחזקאל אברהם [4] קיבל המערער בשעתו מעירית ירושלים, חנות לשם פרנסתו, ללא תשלום. החנות נמסרה לו על-פי הרשאה אשר לא הקנתה לו כל זכות שהיא וניתן היה לפנותו מיד, בכל עת וללא פיצוי. אולם בעת הפינוי הוא קיבל מעירית ירושלים סכום של 000, 20ל"י ופקיד השומה אמר לחייבו במס רווח הון. ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של פקיד השומה וקבע כי מדובר "במתת חסד מהעיריה". לטענת ב"כ המערער בענין דנן אמנם הסכום לא ניתן לו כמתת חסד אלא הגיע אליו כ"מתת שמים" ובלא שנמכר נכס כלשהו. פסק-הדין בענין יחזקאל אברהם [4] בוודאי איננו ענין לכאן. מר שנקר לא קיבל כסף חסד. הסכום שולם אחר משא ומתן, ולא זאת בלבד אלא שהוא גבה אותו רק לאחר שנתן פסק-דין בורר שחייב את הבנק לשלמו. עם כל זאת, עולה השאלה האם יש לשנקר נכס "רכוש או זכות ראויה או מוחזקת", שבעדו קיבל את התמורה. לענין זה יש כמובן להניח, כפי שטוען שנקר, כי הסכום שולם אך ורק למען ימנע מלעשות "כל שימוש פרטי ו/או פומבי בידע כלשהו שהגיע לידיעתו בתקופת עבודתו בבנק ו/או במידע הנוגע למי ממנהליו או עובדיו ו/או במידע הנוגע להסכם הבוררות שבינו לבין הבנק". אין אני סבור, כי בסעיף 88נכס משמעו זכות קניינית בלבד. כי הרי נאמר במפורש "לרבות זכות ראויה או מוחזקת". כמו-כן אין אנו צריכים להצמיד משמעות מיוחדת לביטוי "מוחזקת או ראויה". המדובר בסעיף 88לפקודה [11] הוא בזכות כלשהי. בענין צבי אברך [3] השופט עציוני הרחיב את הדיבור על המשמעות של הביטויים "ראויה או מוחזקת" ובא למסקנה כי  "בדרך כלל זכות ראויה מובחנת תמיד מזכות מוחזקת, אולם המשותף לשתיהן שהן מתייחסות לזכות רכושית. הראשונה מתייחסת לרכוש שאינך יכול להחזיקו במובן פיסי והשניה - לרכוש במובנו הרגיל שהינך יכול להחזיקו ממש". ולפיכך, מסקנתו היתה כי, כפי הענין שם, אדם המוותר על זכות תביעה לפירוק חברה ומקבל תמורה בעד הויתור הסכום איננו בחזקת רווח הון הטעון מס. אולם זאת היתה דעת מיעוט. השופט י' כהן סבור היה כי - "אין אנו חייבים בבואנו לפרש את הביטוי זכות ראויה בחוק הישראלי, להיות צמודים להלכות הדין האנגלי בדבר פירוש הביטוי, אשר רחוקות מלהיות ברורות... נראה לי שהמונח זכות ראויה בהקשר שבו הוא מופיע בסעיף 88הנ"ל כולל בתחומיו את התשלום שקיבל המערער בעד ביטול תביעת הפירוק". הנמקתו העיקרית, כי הזכות של בעל המניה להגיש בקשת פירוק הינה נכס, היתה, בעיקר, כי הזכות "היא בעלת חשיבות רבה לבעל המניה וכפי שהמקרה שבפנינו יוכיח ערכה הכספי שהוא גדול". נראה לי כי בהנמקה זו יש משום הרחבה ניכרת של הביטוי נכס או רכוש. כך על כל פנים לגבי דיני מסים, כאשר אין המדובר בהגנה על זכויות קנין או הגנה נגד צד שלישי, לעומת המשמעות המשפטית הצרופה למושג נכס ובעלות על נכס. מעין זאת נאמר בענין [8] 108stc(1985) .zim properties ltd. V. Proctorגם שם השאלה היתה משמעות "נכס" לענין רווח הון, ונאמר: That the interpretation of the capital gains tax" legislation requires, as does the interpretation of any . Legislation, the exercise of common sense further than just"the brute application of verbal formulate כל דבר שזכותך לעשותו או שלא לעשותו והוא בעל ערך כספי, כלומר שאחד ישלם טבין ותקילין למען הניע או הניא את הפעלתו, הרי הוא נכס בידי אותו בעל זכות. דברים דומים נאמרו בענין inspector of) o'brien[9] 562 . A.c(1980) . Ltd(holdings) v. Benson's hosiery( .taxesשם השאלה היתה האם זכותו של מעסיק לקבל שירותים מאת אחד הינה בגדר נכס או רכוש של המעסיק ועל כך נאמר: It was contended for the taxpayer that the rights of an" employer under a contract of service were not property nor Of the employer because they cannot be turned to"asset" account by transfer of assignment to another. But in my an Statutory does not permit. If as here, the employee is able scheme of the imposition of the capital gains tax which the opinion this contention supposes a restricted view of the To exact from the employer a substantial sum, as for The employer appear to me to bear quite sufficiently the mark releasing him from his obligations to serve, the rights of Account, notwithstanding that his ability to turn it to of an asset of the employer, something which he can turn to . Account is by a type of disposal limited by the nature of"the asset על פסק-דין זה מעיר המלומד 88- 1987tiley, u.k. tax guide (butterworth) The fact that the right could not be assigned by the" employer was irrelevant. It was sufficient that they could ."turned to account" be ."this my indicate a wide view of the concept (ההדגשה שלי). למר שנקר היה מידע שהוא צבר ואסף. הוא היה בן-חורין ובעל זכות מלאה לעשות שימוש במידע זה כראות עיניו. הבנק מטעמיו רצה למנוע שימוש שכזה ולשם כך שילם לו דמים, למען ימנע מר שנקר בשימוש שכזה. זכות וחירות זו הינם הנכס שלו. ויתור עליהם הינו מכירת הנכס. לא אומר, כי כל מה שאדם רשאי לעשות ומקבל על עצמו להימנע מעשותו הינו נכס. אולם ברור כי כאשר לזכות כזו יש שווי כספי, לו ולאחר המוכן לשלם, הרי זכות זו הינה נכס. בענין [10] jaurrald v. Bousteadשחקן רוגבי נכנס להסכם עם קבוצת רוגבי מסויימת לשחק בקבוצה. הקבוצה העמידה תנאי כי הוא יחתום בתור שחקן "מקצועי". לפי תקנון מסויים כאשר אדם חותם כשחקן מקצועי הוא מקבל על עצמו כמה הגבלות ואיסורים. השחקן הסכים לקבל על עצמו ההגבלות תמורת סכום של 000, 2ליש"ט. פסק-הדין בענין זה דן בשאלה האם סכום זה הינו בגדר הכנסת פירות. לורד דנינג קבע שאין זו הכנסת פירות והתייחס להתחייבותו של השחקן ולסכום שקיבל במילים אלה: It seems to me that the commissioners were quite entitled to" find that is was a capital sum in compensation for what was a Of) was an entirely different thing. It was permanent asset in his hands. The remuneration for services(so much a match . Remuneration for services, whereas the signing on form was for"giving up a permanent advantage לאור האמור נראה לי כי גם אילו הייתי מקבל כעובדה מוכחת שהבנק שילם את הסכום בעד השתקתו כדמי לא יחרץ ובמנותק לחלוטין מן הפרישה גם אז ניתן היה לראות את העיסקה כמולידה חבות במס ובמקרה זה מס רווח הון. אתייחס בקצרה לעוד טענה של ב"כ המערער והיא שנת החיוב במס. המשיב זקף את הסכומים שהמערער קיבל בשנת 1986כהכנסה לשנת 1985, העקרון לחיוב במס מענק פרישה הינו כי זוהי הכנסת עבודה. כהכנסת עבודה החיוב הינו לפי שיטת המזומנים ואינני רואה על שום מה המשיב ראה לחייב את המערער במועד שטרם קיבל את ההכנסה. המערער ישלם הוצאות המשיב בסך 500, 2ש"ח. מענקפרישהמיסים