קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סינדול רכב בגלל חניה במקום אסור: .1ביום 27.3.86בשעה 10.10החנה התובע את רכבו בקטע האסור בחניה, ברח' גורדון בת"א (להלן: הרכב). מקץ כ- 10דקות נעלו עובדי הנתבעת מס' 1- חברה הנותנת לנתבעת מס' 2- עירית ת"א-יפו (להלן: העיריה) שירותי נעילתם של גלגלי מכוניות החונות שלא כחוק (להלן: החברה), את גלגלי הרכב בסנדלי דנוור. אין חולק, כי פעולת הנעילה כדין בוצעה, מכוח סמכות העיריה, לפי ס' 6ב(ב) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1983 [13] (שהעתקו צורף לחוק באדיבות ב"כ העיריה). בשעה 11.00לערך בא התובע אל משרדי החברה והציג, כנדרש, קבלה על תשלום האגרה בה חויב. דא עקא, חלופי דברים בוטים שהתפתחו בין התובע לבין שניים מעובדי החברה, גרמו לאחרונים להודיע לראשון, כי כ"עונש" על התנהגותו כלפיהם לא ישוחרר הרכב בתום 3שעות (כמצוות ראש העיריה, בגדר הוראותיו לפי ס' 6(ב)(ה) לחוק העזר [13] - כפרשנות התובע את דברי העובדים ולא כציטוטם כמובן), אלא יאלץ להמתין לשחרורה זמן רב. ואכן, הרכב לא שוחרר מנעילתו אלא בשעה 17.50ואף זאת רק לאחר פניית התובע למר אלי עשת - ראש מינהל שירותי העיריה. הנתבעים לא סתרו גירסתו זו של התובע ואף לא ניסו לערערה בחקירתו הנגדית, ולדידי הריהי עובדה מוכחת. .2לטענת התובע חייבות החברה והעיריה כאחראית שלוחית למעשי הראשונה ומחדליה לפצותו על הנזקים שגרמה לו התנהגות עובדי החברה (מבלי שיעשה נסיון להגדיר התנהגות זו בהגדרה משפטית בכתב-התביעה). .3החברה לא הטריחה עצמה בהגשת כתב-הגנה והסתפקה בהתיצבות מנהלה לדיון. מסופק הייתי אם מן הצדק היה להרשות לחברה להשבע (תק' 10לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז- 1976[14], אולם בהעדר טענה מפי התובע ונוכח חשיבותו העקרונית של הענין (בעיני התובע ובעיני, להבדיל מהחברה והעיריה, שטירחתה ותרומתה לליבון הנושא - אפסיות היו) נמנעתי מלפסוק נגדה על סמך כתב-התביעה, בלא שתנתן לה זכות הטיעון. זכות טיעון זו בוצעה, בעיקרה, ע"י הצטרפות החברה לטענות העיריה. .4העיריה טענה בכתב-הגנתה, כי כתב-התביעה אינו מגלה עילה, באשר חובתה לשחרר רכב מנעילתו היא לא יאוחר מתום 48שעות לאחר תשלום האגרה ע"י בעליו (ס' 6ב(3)(1) לחוק העזר [13]), כשלית מאן דפליג על מילוי חובה זו. מוסיפה העיריה וטוענת, כי חסינה היא בפני התביעה, משום שפעלה במסגרת סמכויותיה כדין, כפי שהוקדש לה בחוק העזר. .5בכתב תשובתו טען התובע, כי העיריה הגבילה עצמה בהוראות ראש העיריה, לפי ס' 6ב(ה) לחוק העזר, לפיהן ישוחרר רכב מנעילתו בתוך 3שעות כאמור, לפרק הזמן שנקבע בהן, ומשחרגה ממנו, בזדונם של עובדי שלוחתה, עליה לפצותו על נזקי החריגה. .6בידי התובע לא עלה להשיג תדפיס ההוראות, שעליהן בקש להסתמך, ולא הוכיחן בראיותיו אלא בעדות שמועה (או ספק עדות שמועה, שכן ניתן לטעון שבהודאה שלוחית של בעל דין מדובר) מפי נאווה מזכירתו של מר עשת, ומפי מר עשת עצמו. כן טען התובע, כי קרא הוראות אלה, או תמצית תוכנן, בעתונות ואף שמען מפי סגן ראש העיריה, בהופעתו של זה בטלויזיה. הראיות רחוקות מלהיות הטובות ביותר, אך משקבילות הן בבימ"ש זה (ס' 62(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984[15]) ומשלא מצאו הנתבעות (שהמידע מצוי כולו בשליטתן) לעשות דבר להפרכתן, אין אני רואה סיבה שלא לסמוך עליהן. לו ראיתי צורך לחפש אחר תמיכה חיצונית להן, מוצא הייתי אותה בדברי הסיכום של מר גרוס, מנהל החברה, ובהם הודאה, שאכן פועל הוא לפי הוראות קבע מטעם העיריה (שקיומן אינו ידוע, כנראה, לבא-כוחה (ע' 5, שורות 5-6), שכן חזקה עליה שלא ביודעין הכחישה קיומן של הוראות קיימות) ושאמנם פרק הזמן של 3שעות נזכר בהן. פרשנותו של מר גרוס, כאילו מדובר ב"קו תחתון", קרי - איסור שחרורו של רכב טרם חלוף שלוש השעות, אינה מצטיינת בסבירותה ואינה מהימנת עלי. .7תמוהה בעיני טענתה החלופית של ב"כ העיריה, שאם קיימות הוראות כנטען, בטלות הן מעיקרא, בהיותן סותרות הסדרו של ס' 6ב(3)(1) הנ"ל. אילו ממש בפירוש, לפיו אוסר ס' 6ב(3)(1) שחרורו של כלי רכב טרם חלוף 48שעות, חייב הייתי להגיע למסקנה, ולו על סמך ידיעה אישית, שהעיריה מיפרה את החוק, בריש גלי, עשרות פעמים ביום. בטענה היה ממש, לו אותו סעיף הורה, כי רכב לא ישוחרר מנעילתו בטרם חלפו 48שעות, אך משאין בהוראתו אלא איסור המשך נעילה מער ל- 48השעות, לא אדע מה ימנע מבעד ראש העיריה להגביל בהוראותיו, שלפי ס' 6ב(ה), את החברה לפרק זמן קצר בהרבה (כמתחייב מצורכי התנועה בעיר). .8שורש פרשנותה המוטעית של ב"כ העיריה נעוץ, כך סבורני, בניסוחי הלקוי של ס' 6ב(3)(2), שממנו מסיקה הפרקליטה המלומדת, כאילו מנוע ראש העיריה לצוות על שחרור רכב בתוך 48השעות, כל עוד לא נתקיימו התנאים המיוחדים שבסעיף זה. משגהו הניסוחי של מחוקק המשנה הוא במלים "גם אם לא נתקיימו התנאים האמורים בסעיף קטן זה" (ההדגשה שלי - י' ג'). לא זו בלבד שהכוונה הברורה היא לתנאי ס"ק(1) ולא "לסעיף קטן זה", אלא שבס"ק(1) לא מצויים "תנאים", כי אם תנאי יחיד - תנאי התשלום. 48השעות לא תנאי הן, אלא הגבלת כוחה של העיריה. כל פירוש אחר - אין הדעת סובלתו, בין מבחינה מעשית ובין בהיותו מרוקן את ההסמכה שבסיפא לס' 6ב(ה) מרוב תוכנה. .9סיכומו של דבר: מוכח בפני כי החברה היפרה את ההוראות המחייבות (של נפקותן המשפטית לתביעת התובע אדרש בהמשך) ולא שחררה את הרכב מנעילתו, אלא כעבור כפל הזמן שנקבע בהן, לא משום מניעה כלשהי ולא משום התרשלות (במשמעותו המקובלת של ביטוי זה), אלא משום כוונת מי מעובדיה "לחנך" את התובע ולהענישו, קרי - מתוך זדון (השווה ע"א 312/63 אלון נ' פלד [1], בעמ' 2575מול האות ו'). .10ברי לכל, כי העוולה היחידה שבמסגרתה ניתן לשבץ את מעשה הנזיקין הנטען (אם ניתן לשבצו בד' אמות פקודת הנזיקין) היא עוולת הרשלנות. ממילא אין כל ממש בהסתמכות הנתבעת על ההגנות שבס' 6- 7לפקודת הנזיקין [16], שכן הוראות אלה מסירות חסותן ותחולתן מעוולת הרשלנות. לא אדרש על כן לשאלת תחולתם העקרונית של סעיפים אלה על החברה, אשר יכול שלענין זה נתמכו יתדות טענתה, לו בעוולה אחרת עסקינן, בע"א 452/72 בחן, חברה לביטוח בע"מ נ' אייזנברג [2]. לשון אחרת - אם המעשה הנדון עוולה הוא, אין לחברה כל טענת הגנה ראויה להשמע (זולת כפירה בשיעור הנזק כמובן) והעיריה לא יכלה להתגונן אלא בטענה של העדר אחריות שלוחית. .11בלשון עבר נוקט אני, בדברי על טענה אפשרית מפי העיריה כנגד חבותה בגין מעשי הזולת, שכן טענה זו לא הושמעה בפועל. ס' 8לכתב-התביעה, בו ייחס התובע לעיריה אחריות שלוחית למעשי החברה, לא הוכחש בכתב-הגנתה של העיריה, כדרך הכחשתם של טיעונים בהם כפרה. בכך די כדי לקבוע, ששאלת חבותה זו של העיריה, לא הועמדה בפני כשאלה שנויה במחלוקת במשפט. אף שתקנה 83לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984[17], אינה חלה פורמלית בבית-משפט זה (ס' 62(ב) לחוק בתי המשפט [15]), עודני סבור שישום עקרונה על הגנתה של רשות ציבורית, המיוצגת ע"י עו"ד הוא "הדרך... המועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה". יתרה מזו, אפילו תוגדר טענת ס' 8לכתב-התביעה כטענה משפטית טהורה, שתקנה 83אינה חלה עליה גם בבית-משפט רגיל (ובכך מסופקני), ואפילו לא אקפיד עם העיריה בניסוח כתב-הגנתה, הרי גם בסיכומי פרקליטתה בפני לא נשמעה אפילו ראשיתה של טענה להבחנה בין דינה לדין הברה. .12משלא הפכה שאלת חבות העיריה, בגין מעשה החברה לנידן במשפט, לא אביע דעתי לגביה, אך בלא הערה בשוליה אי-אפשר. אף אם אין העיריה חבה מכוח החריג שבס' 15(4) לפקודה (השווה ע"א 452/72 [2] הנ"ל, בע' 724בין האותיות ה'-ו'), נוטה אני לסבור שדי היה בעמדה שנקטה במשפט (ע"א 666/77 דדון ואח' נ' אטיאס ואח' [3], בעמ' 174בין האותיות ב'-ה') כדי לחייבה, כמי שאשררה את המעשה (בהנחה שכמעשה עוולה יוגדר), בין בגדר ס' 12לפקודת הנזיקין ובין בגדר ס' 15(ד) לפקודה זו (שלדעתי אינו מוסיף מאומה על חבותו של כל מאשרר, שלפי ס' 12, ועל כן - כמוהו כס' 13(א)(1) - מיותר הוא כליל). .13אין ספק שתביעת התובע הינה במהותה בגין גרם נזק בזדון, ולית מאן דפליג, כי פקודת הנזיקין, שרשימה סגורה של עוולות היא (ע"א 153/54 וידר נ' היועמ"ש [4] לא הכירה בקיומה של עוולה כזאת (א' רובינשטיין, ד' פרידמן "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" [19] בעמ' 6465; ת"א (ת"א) 1690/81 המגדר ושלום הלוי נ' מדינת ישראל [10] בעמ' 187מול האות א'). .14בצריך עיון ודיון אשאיר את השאלה, אם בהחלתו של ס' 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973[18] על כל פעולה משפטית (ס' 61(ב) לאותו חוק) אין כדי להוליד עילת תביעה עצמאית בגין נזקיהן של פעולות זדוניות מסוימות, ואת הקביעה הגורסת, כי מקומה של עילת השימוש לרעה, בזכות לא יכירנה במשפט ארצנו (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית (מאגנס, ג' טדסקי עורך, תשל"א) 151- 153[29] - להלן: תורת הנזיקין הכללית) עודנה נכונה. .15השאלה היא, על כן, "האפשר לשבץ את תביעת [התובע] שהיא במהותה תביעה בשל גרם נזק בזדון בין עילות התביעה השונות המנויות בפקודת הנזיקים האזרחים שלנו... (ע"א 312/63 [1] הנ"ל, בע' 2575מול האות ז' (ההדגשה שלי - י. ג.). וזו, בכל הכבוד, השאלה שהושארה בצריך עיון שם, ולא כפירושה של הנשיא התורן אבנור (כתוארה אז) בע"א (ע"א) 1690/81 [10] הנ"ל (בע' 186מול האות ז') - שאלת קיומה של עילה של גרם נזק בזדון). .16למלומדים פרופ' רובינשטיין ופרופ' פרידמן במאמרם הנ"ל [20], הציעו תשובה חיובית לשאלה זו על-ידי שיבוץ המעשה במסגרתה של עוולת הרשלנות, תוך הוצאת המושג "רשלנות" (וכמוהו "התרשלות", שהוספה בנוסח החדש) מפשוטו הלשוני היומיומי (שם ע' 66), ושימוש בו להגדרת כל התנהגות הנופלת מסטנדרט האובייקטיבי של האדם הסביר, בין אם נובעת היא מחוסר תשומת-לב ובין מכוונה רעה; כדברי השופט ב' כהן (כתוארו אז): "זדונו הינו סטיה מן השורה לא פחות מאשר רשלנותו גרידא" (ע"א (ת"א) 508/59 תיק נ' מוניץ ואח' [11] 92; וראה התמיהה על מתן מעמד מועדף לזדון - בע"א 312/63 [1] הנ"ל, בעמ' 2574בין האותיות ו'-ז'). לא למותר אולי להדגיש, כי כנגד קשיותו המילונית של פירוש זה (שכידוע אינו בעל משקל מכריע בפרשנות משפטית - בג"צ 249/82 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים ואח' [5], בעמ' 427מול האות ז') ואף כנגד הגדרתו כאונס השפה (תורת הנזיקין הכללית [20] בעמ' 98עומדת התאמתו גם מצד הלשון, להגדרת התרשלות בס' 35לפקודת הנזיקין [16], שלא על הפרת חובת זהירות מדברת, אלא "עשה מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות". .17נחוץ להבהיר שלא הזדון הוא שמוליד את העילה, אלא הסטיה מן הסטנדרט הנדרש, כשהדין אינו מגלה ענין במצב הנפשי (א' רובינשטיין וד' פרידמן, שם, ה"ש 22בעמ' 71[19]; תורת הנזיקין הכללית, ס' 106בעמ' 154[20]). על אף הפיתוי המוסרי הרב לעשות כן, נמנע המשפט מלעלות על הנתיב הבלתי-בטוח של בחינת מניעים (תורת הנזיקין הכללית, עמ' 113ה"ש 25 [20]). בכפוף לספקות העולים, כאמור, מהוראות ס' 39ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) [18], ניתן לומר כי ההלכה שנפסקה בענין . A.c[1895] pickles . Bardford v 594, 587[12], כי מניע פסול אינו יכול להפוך מעשה חוקי לבלתי-חוקי (אלא אם כן מהווה מניע כזה יסוד מיסודות העוולה, כדוגמת סעיפים 58ו- 60לפקודת הנזיקין [16]) - עודנה שרירה וקיימת. .18אזכיר רק בתכלית הקיצור דעתו החולקת של פרופ' טדסקי ולא אדרש להנמקתה במאמרו "נזקי גוף ללא שימוש בכוח ו,הרשלנות הזדונית'", הפרקליט כג (תשכ"ז) 170[22] (ראה גם ג' טדסקי, "חסינות המעביד ואחריות העובד", בעמ' 87ה"ש 31[21]). לא זו בלבד שהדעה דעת-יחיד היא (השווה ד"ר מ' חשין בתורת הנזיקין הכללית, בעמ' 89-90, 97- 99[20] ופרופ' ברק, שם, בעמ' 306, ס' 167סיפא [20]) אלא שבפסק-הדין בע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון [6] נדחתה בצורה ברורה הנמקתה הפרשנית (בעמ' 125בין האותיות ו-ז', בעמ' 126בין האותיות ד'-ה'). אף שאין באותו פסק-דין הכרעה ישירה בשאלת "הרשלנות הזדונית", הכרעה בשאלת תחולתה הרחבה של עוולת הרשלנות כעוולת מסגרת יש גם יש בו; ומכאן לאימוץ הדעה, כי העוולה אינה מוגבלת למעשים בלתי-זהירים דווקא ומכנסת תחת כנפיה כל חריגה מסטנדרט התנהגות סביר - קצרה הדרך עד מאד. .19סיכומו של דבר: אין לראות כל מניעה לשימוש בעוולת הרשלנות כאכסניה נאותה גם למעשה של גרם נזק בזדון, כל עוד מעשה זה סוטה מסטנדרט ההתנהגות הסביר, בנסיבות בהן קיימת חובה מושגית וקונקרטית מצד העושה להמנע מעשייתו כלפי הניזק (משמדובר בהתנהגות מכוונת, דומני שמידת הדיוק מחייבת, כלשון ס' 36לפקודה, לדבר על "חובה" ולא על "חובת זהירות"). .20א. לדעתי, קיום החובה המושגית - דהיינו - קיום "יחסי רעות" בין "מסנדלים" לבין בעלי רכב חונים, בקשר לנזקי הנעילה (פרשת גורדון הנ"ל [6], בעמ' 128בין האותיות ד'-ה'), הינו בגדר פשיטא. מתקשה אני להעלות על הדעת שיקול סביר של מדיניות משפטית (שם, עמ' 130-137) שיצדיק שלילת החובה הנורמטיבית לצפות את אשר כענין שבעובדה צפוי הוא (בעמ' 129, בין האותיות ד'-ה'); והרי כולי עלמא לא פליגי שגרימת נזק, של טירדה ואי-נוחות לפחות, לבעל רכב, כתוצאה מהארכת תקופת הנעילה, לא רק צפויה, כי אם כמעט וודאית היא. ב. במישור ההיבט הפיסי של החובה הקונקרטית, סבורני כאמור, ששום שאלה של ממש אינה יכולה להתעורר. לא זו בלבד שהחברה יכלה לצפות גרימת נזק לתובע על-ידי זדונם של עובדיה, קרי - התרשלותם, ולא זו בלבד שצפתה אותו, אלא אף רצתה בו (כשרצון רע זה, של עובדיה כמובן, אינו רלבנטי כאמור לא לשאלת החובה ולא לשאלת הפרה, אלא ראיה הוא, ככל שכזו נדרשת, לצפיה בפועל). .21א. קיומו של יסוד ההתרשלות, כלומר - הסטיה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר, כפי שבית-המשפט מכתיבה (בע' 137מול האות ו') מוכרע על פי מענה אובייקטיבי לשאלה: האם תמצו סטיה כזאת בעיכוב שחרורו של הרכב משך כמעט 7שעות מאז התקיים תנאי השחרור, כשאחת היא לענין זה, כאמור, אם העיכוב נגרם בשכחה או ברוע לב. ב. אמת המידה של "האדם הסביר" נקבעת על ידי בית-המשפט על פי נסיון החיים האישי של השופט שדן בענין ועל פי עקרונות כלליים ומטרות חברתיות, כפי שאותו שופט מפרשם (בע' 137מול האות ז'), כאשר במקרים המצריכים זאת באות עדויות מומחים בתחליף לנסיונו האישי של השופט. ג. אין ספק לדידי, שהנעילה בה עסקינן פעולה עונשית היא ולא מניעתית - ישירה. אדרבא, מצד המניעה המיידית, יש בה, להבדיל מגרירתו של רכב, נזק תחת תועלת, שהרי משך הפרעתו של הרכב החונה לתנועה, מוארך בדרך כלל על-ידיה. בצד מה שמוגדר בפי השופט ברק בהגדרה הכוללת של "מטרות חברתיות" מתחייב, לדעתי, שחרור הרכב מנעילתו, כדי שיחדל להוות מטרד תעבורתי, מייד ככל האפשר לאחר השגת המטרה העונשית-הרתעתית, שבטירחה ובהוצאה הכספית שנגרמו לבעליו. ד. ועדיין קושיא היא לדידי - מהו הזמן הסביר לביצועה של פעולה זו, שחריגה ממנו להתרשלות תחשב, כאשר אודה ולא אבוש שידיעותי ונסיוני האישי אין בהם כדי לספק מענה לה. ה. כפי שכבר הבהרתי, אין 48השעות שבס' 6ב(ד)(1) לחוק העזר, יכולות להוות הגדרתו של פרק זמן סביר לשחרור, לא מצד השכל הישר ולא מצד מגמתה של ההוראה, שנועדה בעליל לקבוע את "תיקרת" כוחה של העיריה ולא קריטריון של סבירות. ו. אמת-המידה הטובה ביותר בעיני למוד בה סבירותו של פרק הזמן לשחרור רכב מנעילתו, היא אותה הוראה, המצווה על החברה לשחררו, בהעדר נסיבות מיוחדות, בתוך 3שעות מעת הצגת קבלה על תשלום האגרה. חזקה על ראש העיריה, שבהורותו את הוראתו לא סמך על הבנתו הוא (שספק אם עולה היא בכגון דא על זו הצנועה שלי), אלא נועץ במומחים, לרבות החברה ולאחר ששמע דיעותיהם המקצועיות קבע את אשר קבע (יוזכר, כי מפי מר גרוס לא נשמעה הטענה, כאילו יוצרת דרישת שחרור בתוך 3שעות קושי טכני כלשהו). ז. אין אני רואה כל טעם משפטי או מעשי, שימנעני מלאמץ לעצמי אותן הוראות כקנה מידה לקביעתו של פרק הזמן הסביר לשחרור הרכב. מעתה אמור: שחרורו של רכב מנעילתו בהתקרב השעה השביעית, מאז הצגת הקבלה המתאימה, לסיומה, חורג חריגה בולטת מסטנדרט ההתנהגות הסבירה ומהווה התרשלות, אלא אם כן בא בפני בית-המשפט הסבר מניח את הדעת לאותו עיכוב. רצונם של עובדי החברה לשפר נימוסיו של התובע או ללמדו לקח, בוודאי שאינו מהווה הסבר שכזה. .22התנהגות העובדים מהווה רשלנות, שהחברה חבה בגינה כמעביד; והעיריה כמי שלא כפרה באחריותה למעשי החברה ולמחדליה בפרשה זו. .23תמהני על התובע, שעורך-דין הוא במקצועו, על תביעתו לפיצוי על עוגמת הנפש שהוסבה לבני משפחתו, אך אין ספק שעוגמת נפשו, טירחתו ובזבוז זמנו הם מסוג הנזקים שהחובה באה למנעם (ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר [7] בעמ' 768בין האותיות ה'-ו'), ושקיים קשר סיבתי מובהק בין הפרתה לבין נזקים אלה. .24על הסברה, כאילו אין מפצים על נזק לא ממוני בעוולה שאין עמה נזקי-גוף, אבד הכלח בפסק-הדין בפרשת גורדון [6] (בעמ' 138-141), וכדרכו של נזק מסוג זה, כל כולו שודא דדיינו הוא ואין בידי התובע להוכחו לפרטיו ולסכומו. .25לצערי, אף שהתובע כמוהו כנציג העיריה, פרקליטים מלומדים הם, לא זכיתי מהם לשום סיוע לא רק בפתרון השאלות המשפטיות אלא אף בהצגתן. למרות, שכאמור, מהווה פסק-דין זה רובו ככולו שקלא וטריא ביני לבין עצמי לא ארחיק לכת עד כדי בדיקת השאלה אם יסוד הזדון אינו מצדיק פיצוי לדוגמא (exemplary) או מוגבר (aggravated) (ראה תורת הנזיקין הכללית, בעמ' 166ה"ש 26[28]; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל וערעור שכנגד, [8], 237-239; ע"א 354/76, 500/77, 519עזבון שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי ואח' [9], בעמ' 174מול האות ה'), כשם שלא אדרש, מיוזמתי, לשאלה, אם אין בהתנהגות התובע כדי להצדיק הפחתת הפיצוי (ס' 65לפקודה). אחרית דבר, מחייב אני את הנתבעות, סולידרית, לשלם לתובע פיצויים בסך 500ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כן תשאנה הנתבעות בהוצאות המשפט בסך 100ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.רכבחניה