קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על ערעור על עבירת פריצה לחנות: .1זהו ערעור כנגד פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (בתיק ת"פ 2828/85) לפיו הורשע המערער בעבירה של התפרצות וגניבה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין [5] ונדון בגינה לעשרים חודשים מאסר, מתוכם שמונה (8) חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי. הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד מידת העונש. .2להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור: (א) בשעות הערב המאוחרות של ה- 7.3.85הוזעקה המשטרה למרכז מסחרי בבת-ים, בעקבות הודעה כי מתבצעת שם פריצה לחנות לצרכי ספורט. (ב) הכח המשטרתי שהגיע למקום הארוע תפש שם שני צעירים כשהם עוסקים בגניבת ציוד מחנות הספורט שלתוכה פרצו, והם: אחיו הצעיר של המערער (שנדון בשל גילו בבית-משפט לנוער), והנאשם מס' 2בתיק הנוכחי, שמואל סיווה (אשר הודה באשמתו ודינו נגזר בפתח הדיון). (ג) כאשר הקיפו אנשי המשטרה את מבנה המרכז המסחרי, הבחין אחד השוטרים במערער, כשהוא "רץ מתוך המקלט ונמלט". השוטר, שהיה לבוש מדים ובהתחשב בתאורה שהיתה במקום לא יכול להיות ספק שהמערער הבחין בכך - פתח במרדף אחר המערער וקצין היחידה שהיה אף הוא במקום המשיך בו. (ד) המערער לא שעה לקריאת השוטרים הרודפים לעצור ולא עצר במנוסתו אלא כאשר נחסם על ידי שני שוטרים נוספים שהגיעו לנתיב הבריחה. (ה) המערער הכחיש כל קשר להתפרצות ולגניבה, טען כי היגע למקום על מנת למצוא מקום לינה בצריף כלשהו והסביר כי ברח מן השוטרים כיוון שחשש שאלו "השונאים" המבקשים להתנכל לו וכי מעורבותו של אחיו הצעיר בפריצה שהתרחשב באותו מקום ובאותו זמן - היתה "מקרית" בכל מה שקשור אליו. (ו) בית-המשפט קמא דחה את הסבריו של המערער כבלתי סבירים וכבלתי מהימנים כאחד, והרשיעו מכח המסקנה המתחייבת מהימצאותו במקום הארוע ומהתנהגותו כאשר הגיע למקום הכח המשטרתי. .3(א) טענתו העיקרית של הסניגור כנגד הרשעת שולחו מכוונת כנגד הערכתו של בית-המשפט קמא את הראיות הנסיבתיות שבאו בפניו ובמיוחד את גורם ה"נוכחות". לדעת הסניגור, אין בראיות הנסיבתיות כדי לבסס את הרשעת שולחו במידה שלמעלה מספק סביר. (ב) לא נוכל לקבל עמדה זו: "נוכחותו" של הנאשם במרכז המסחרי שבו בוצעה הפריצה בעת ביצוע הפריצה - שעת לילה מאוחרת ומקום שאין לנאשם כל קשר וזיקה אליו - הקימה נגד הנאשם חזקה שבעובדה בדבר מעורבות בביצוע הפריצה והטילה עליו חובת הסבר "תמים" לנוכחות ולו רק כדי הקמת ספק לזכותו. והנה, ההסבר שנתן הנאשם ל"נוכחותו" - חיפש מקום לינה - אכן בלתי סביר בנסיבות ולא מצאנו טעם להתערב בדחייתו על ידי בית-משפט קמא, הן בשל חוסר סבירותו, והן בשל התרשמותו השלילית מעדותו של הנאשם. לצד המסקנה המתחייבת בנסיבות הענין מעצם "נוכחותו" של הנאשם במקום ביצוע הפריצה, סמך בית-משפט קמא את החלטתו גם על התנהגותו המפלילה של הנאשם עם הופעת המשטרה: הנאשם נמלט מפניו של שוטר במדים, לא שעה לקריאות שהופנו אליו ונעצר רק כאשר נתיב בריחתו נחסם על ידי אנשי משטרה אחרים. בנסיבות הענין, אין לבוא בטרוניה אל בית0משפט קמאעל שראה בהתנהגות זו גורם ראייתי לחובת הנאשם ומצא בה תמיכה וחיזוק למסקנה שהתחייבה מנוכחותו בזירת העבירה. ולצד שני גורמים אלה - ה"נוכחות" וה"התנהגות" - אין להתעלם מן העובדה שאחיו הצעיר של הנאשם היה אחד הפורצים שנלכד בכף. המשקל המצטבר של כל הגורמים האמורים, התיר לבית-משפט קמא להגיע למסקנה המרשיעה, ואנו לא מצאנו טעם להתערב בהחלטתו. (ראה בהקשר זה ההנחיות שנתנו על ידי בית-המשפט העליון בע"פ 913/81 אדרי נ' מדינת ישראל [1] ו-ע"פ 115/82 מועדי ואח' נ' מדינת ישראל [2] בעמ' 256, ולענין הערכתן של ראיות נסיבתיות בדרך כלל - ע"פ 501/81 אבו חציר נ' מדינת ישראל [3] ו-ע"פ 836/81 לביא נ' מדינת ישראל [4]). (ג) .1ב"כ הנאשם הוסיף וטען לענין ההרשעה כי מרשו קופח בהגנתו בכך בית-המשפט קמא לא הסביר לו זכותו לקרוא עדים להגנתו, אף שהנאשם הגן על עצמו ולא היה מיוצג. אילו הוסבר לו זכותו, הוסיף הסניגור והבהיר, היה הנאשם קורא אל דוכן העדים את הצעיר שנתפש בכף ע"מ שיתמוך בגרסתו. .2אין בטענה זו ממש: ראשית - הליכי הדיון הפלילי אינם זרים לנאשם עפ"י עברו וכשפיטר את סניגורו נטל על עצמו את האחריות לניהול משפטו; ושנית - והוא עיקר - בנסיבות הענין אין להניח כי לעדות השותף היתה יכולה להיות השפעה כלשהי על תוצאות המשפט. (ד) אשר על כן, החלטנו לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. .4(א) לענין גזר הדין הדגיש הסניגור את החומרה שבעונש שנגזר על מרשו בהתחשב בעברו הדל יחסית, ובמיוחד בהשוואה לעונש שנגזר על השותף הצעיר האחר לפריצה נושא האישום - 30חודשים מאסר מתוכם 10חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי - לא עבר עשיה בתחום העבירות נגד הרכוש. (ב) גם כאן לא נוכל להעתר למערער: בהתחשב בעברו ובחומרה היתירה שיש ליחס לגל הפריצות ההולך וגואה - אין לראות העונש שנגזר על המערער מופרז לחומרה במידה המצדיקה את התערבותנו; ואשר לעונש שנגזר על שותפו של המערער הרי זה זכה בקלת מה בהתחשב בהודאתו באשמה. .5סיכומו של דבר, החלטנו לדחות את הערעור, הן לענין הכרעת הדין והן לענין גזר הדין.פריצהערעור