ערעור על קולת העונש החזקת חשיש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על קולת העונש החזקת חשיש: לפנינו ערעור של המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב בת"פ 1970/87 ביום 8.3.89 בבית-משפט השלום בטבריה. הערעור שלפנינו הינו בגלגולו השני. בתאריך 18.4.88המשיב הורשע בבימ"ש השלם בטבריה (ת"פ 1970/87) בעבירה של החזקת כמות זעירה של חשיש ולאחר שהודה בעובדות של תביעות פליליות שהיו תלויות ועומדות נגדו ואלו צורפו (פרט לת"פ 1114/87 של בימ"ש השלום בטבריה) הוא הורשע בהתאם והוטל עליו עונש של חודשיים מאסר מצטברים וששה חודשי מאסר על תנאי שהופעל בכך שסך כל המאסר שעל המשיב לרצות היה שמונה חודשי מאסר בפועל. המשיב ערער על חומרת גזר הדין (ע"פ 157/88) ובין השאר טען בערעור שהשופט טעה כאשר לא צירף את התביעה הפלילית 1114/87חרף שנתבקש לעשות זאת. בית המשפט שלערעור קיבל הערעור והחזיר הדיון לבימ"ש קמא על מנת שת"פ 1114/87הנ"ל יצורף וגזר-דינו של המשיב יגזר מחדש לאחר שבימ"ש קמא ישמע טענות ב"כ הצדדים. ואכן תביעה פלילית 1114/87הנ"ל צורפה ובתאריך 8.3.89 השופט המלומד גזר דינו של המשיב מחדש אך הפעם, לאחר שבאו לפניו עדות הגנה של קרוב משפחה של המשיב וכן תסקיר מאת שרות המבחן למבוגרים, שהיה חיובי ביותר, ראה לנכון לקבל את המלצת הסניגור המלומד והמלצת שרות המבחן למבוגרים וגזר על המשיב חודשיים מאסר בפועל, אך קבע כי אלו יהיו חופפים את ששת חודשי המאסר על תנאי שהופעלו וכי את המאסר בפועל של ששה חודשים אלו ירצה המשיב בעבודות שרות. נוסף לאמור גזר עליו עוד ששה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3שנים. המדינה כאמור מערערת על קולת העונש. וטענותיה מתחלקות לשתיים: א. טעה השופט המלומד כאשר חפף תקופת החודשיים מאסר על תנאי לזו של ששה חודשי מאסר שהפעיל. ב. טעה השופט המלומד כאשר החליט שהעונש המותנה שהופעל ירוצה בעבודות שרות. לטענת המדינה אין סמכות לבית המשפט לקבוע שמאסר על תנאי המופעל ירוצה בעבודת שרות. זו היא טענה חדשנית ונכבדה ועל כן נדון בה בתחילה. טענתה הראשונה והעיקרית של ב"כ המדינה היא שלשון סעיף 51ב(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977, המעניק סמכות לביהמ"ש להחליט על "עבודת שרות" אינו מותיר ספק שכאשר בית המשפט מפעיל מאסר על תנאי אין הוא רשאי להחליט שמאסר מופעל זה (עד ששה חודשים) ירוצה בעבודת שרות. לטענת המדינה סעיף 51ב(א) הנ"ל נוקט לשון של "בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל", ומאחר וכאשר בית משפט מפעיל מאסר על תנאי אין הוא "גוזר" מאסר אלא רק מפעיל מאסר שהיה תלוי ועומד הרי יש להסיק מכך שהפעלת המאסר על תנאי אינה גזירת מאסר. אנו דוחים טענה זו. אנו סבורים, בנגוד לסברתה של ב"כ המדינה המלומדת, שלשון הסעיף 51ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977הנ"ל, וכן מטרת המחוקק וכוונתו כאשר הוסיף לחוק העונשין את סימן "ב 1- נשיאת מאסר בעבודות שרות (תיקון מס' 28)", מלמדים שאין מקום להוציא מתחולת סעיף 51ב(א) הנ"ל, נשיאת עונש מאסר (עד ששה חודשים) בעבודת שרות עם הפעלת מאסר על תנאי עד ששה חודשים. מבחינת הסטורית התיקון מס' 28לחוק העונשין בו נתווסף סימן ב- 1לחוק העונשין בא להמיר את פקודת עבודת עונשין הישנה נושנה (משנת 1927) (להלן "הפקודה") בהסדר חדש של ענישה כאשר הדגש הוא העברת הסמכות להחיל ההסדר במקרה פלוני מהמשטרה לבית המשפט ונקבעו ההליכים לברר מראש את האפשרות של העסקת הנידון בעבודת שרות מתאימה (ראה דברי הסבר בהצעת החוק מס' 1766עמוד 76). עפ"י הפקודה הנ"ל מי שנדון למאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים רשאית המשטרה להעבידו מחוץ לכתלי בית הסהר במקום שירצה בפועל את עונש המאסר. משמע שעבודת חוץ לפי הפקודה הינה למעשה מאסר אם כי הוא מבוצע, במקרים מתאימים ועל פי שיקול המשטרה, מחוץ לכתלי בית הסהר. מגמה זו ומטרה זו לא שונתה על ידי ביטול הפקודה והמרתה בתיקון מס' 28הנ"ל. נהפוך הוא. לשון סעיף 51ב(א) רק מחזק שזו היא מטרתו וכוונתו של המחוקק. וכך הוא קובע: "בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חודשים, רשאי להחליט שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו בעבודת שרות..." (ההדגשות שלנו). צודק איפוא שהמחוקק התייחס בסעיף הנ"ל לעבודת שירות כאל מאסר לכל דבר כי הרי במפורש הוא מציין שהנידון ישא את "עונש המאסר" (הדגש שלנו) בעבודת שירות. זאת ועוד. עונש המאסר על תנאי היה לפני המחוקק כאשר הוסיף את סעיף 51א לחוק העונשין והנה בכל סעיפי המשנה של ב- 1הנ"ל שהוסף אין המחוקק מבדיל בין מאסר בפועל לבין מאסר על תנאי שהופעל על ידי בית המשפט (עד ששה חודשים). מכאן שכוונת המחוקק היתה להחיל מאסר בעבודת שירות הן על מאסר בפועל (עד ששה חדשים) והן על מאסר על תנאי שהופעל (עד ששה חודשים). כפי שציינו לעיל אנו סבורים שמטרת המחוקק הן בפקודת עבודת עונשין שבוטלה והן בחידוש של נשיאת מאסר בעבודת שירות היתה אימוץ הגישה שבנסיבות ובנתונים מסויימים יוכל אסיר לרצות עונש מאסר בעבודת חוץ (לפי הפקודה שבוטלה) או בעבודת שירות (לפי התיקון). מבחינת השכל הישר לא מצאנו הבדל כשלהו בין אסיר שנידון לתקופת מאסר עד לששה חודשים לבין אסיר שנידון לתקופת מאסר עד ששה חודשים כאשר תקופת מאסר זו היתה מאסר על תנאי שהופעל, בתנאי שנתקיימו בשני אסירים אלו אותם נתונים אשר מצדיקים קביעה שירצו עונשם בעבודת שירות. מטרת המחוקק לפי תיקון מס' 28הנ"ל היתה שבית המשפט יקבל את האפשרות של ריצוי העונש בדרך ענישה חלופית, דהיינו, שלא מאחורי סורג ובריח דווקא, ובענין זה, אין אנו רואים כל הבדל בין נידון למאסר שדינו נגזר על ידי ביהמ"ש לראשונה לבין נידון שדינו נגזר למאסר בהפעלת המאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו. כי הרי בשני המקרים הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט אם בנתונים ובנסיבות הקיימים יש מקום להחיל עבודת שירות במקום המאסר בפועל (עד ששה חודשים). עד כאן באשר ללשון הסעיף 51ב(א) הנ"ל. טענותיה האחרות של המדינה-המערערת הן בפירוש מהותו של אקט, הפעלת המאסר על תנאי. לטענת ב"כ המערערת בסיכומיה בכתב הפעלת המאסר על תנאי אינה גזירת מאסר בפועל (ראה סעיף 1של הסיכומים בכתב), אלא רק הפעלת התנאי שהיה תלוי ועומד נגד הנאשם. כן טוענת ב"כ המערערת שבמידה והשופט המפעיל את המאסר על תנאי קובע שהמאסר על תנאי ירצה בעבודת שירות, הוא בכך "נוטל לעצמו את שיקול דעתו של השופט אשר הטיל את המאסר על תנאי". כן טוענת ב"כ המערערת שיש ללמוד גזירה שווה מכך שכמושאין השופט המאריך תקופת מאסר על תנאי ולא מפעילו אינו יכול לשנות את תנאיו של המאסר על תנאי, כך אין הוא יכול להפעיל את המאסר על תנאי ולקבוע בעת ובעונה אחת שאת המאסר ירצה בעבודת שירות. אין אנו מסכימים עם טענותיה הנ"ל של ב"כ המערערת. עיון מדוקדק בסעיפים שבסימן ג' של פרק 1של חוק העונשין הדן במאסר על תנאי מלמד בעליל כי הפעלת המאסר על תנאי אינו ענין טכני בלבד אלא גזירת מאסר בפועל לכל דבר וענין. ומשהופעל המאסר על תנאי יחולו על המאסר המופעל כל הכללים החלים על גזירת מאסר שאינו הפעלת מאסר על תנאי בתוספת אותן קביעות ומגבלות שהמחוקק החיל על הפעלת המאסר על תנאי (ראה סעיפים 50- 59לחוק העונשין). אך בצדק, כפי שציינו לעיל, המחוקק לא הוציא את ריצוי המאסר על תנאי שהופעל מתחולת סעיף 51א(ב) לחוק העונשין, וכמו שעל פי המצב המשפטי פקודת עבודת עונשין לא היה איסור שקצין משטרה יורה כי כל מאסר, כולל הפעלת מאסר על תנאי עד לתקופה של שלושה חודשים ירצה בעבודות חוץ, קל וחומר שלפי סעיף 51א(ב) לחוק העונשין רשאי בית המשפט לקבוע שעונש המאסר על תנאי (עד ששה חודשים) שהופעל ירצה בעבודות שרות. אמת נכון שהשופט המפעיל המאסר על תנאי חייב להפעיל את כל תקופת המאסר על תנאי, על תנאיה, וכי למעשה יש כאן אקט מנהלי, אך יחד עם זאת אין כל הגבלה בחוק המונעת מהשופט המפעיל המאסר על תנאי (עד לתקופה של ששה חודשים) לקבוע היכן ירצה הנידון את המאסר שהופעל נגדו. נהפוך הוא, כפי שראינו מנתוח סעיף 51ב(א) לחוק העונשין, אין הוא מבדיל בין מאסר שהוטל מלכתחילה לבין מאסר על תנאי שהופעל ובין אם הנידון מרצה המאסר בבית כלא ובין בעבודות שירות. בשניהם יש כאן "ריצוי מאסר בפועל". לפיכך ולאור כל האמור אנו סבורים שיש סמכות לבית משפט המפעיל מאסר על תנאי להורות שהמאסר שהופעל ירצה בעבודת שירות לציבור לפי סעיף 51ב לחוק העונשין תשל"ז- 1977(תיקונים 28לחוק העונשין תשל"ז1977). ולבסוף נדון בטענה החלופית של המערערת שגם אם קיימת סמכות לבית המשפט להורות שהמאסר על תנאי שהופעל ירצה בעבודות שרות לא היה מקום, בנסיבות המקרה, להורות זאת במקרהו של המשיב וכי על בית משפט קמא היה לגזור על המשיב תקופת מאסר משמעותית ולהפעיל המאסר על תנאי במצטבר לתקופה זו. לא בלי לבטים החלטנו לדחות גם בקשתה זו של המערערת, וזאת מן הנמוקים הבאים: אם כי אנו עדים לחומרת העבירות וכי שומה על בתי המשפט להלחם בנגע השמוש בסמים מסוכנים ע"י הטלת עונשים חמורים ומרתיעים, יחד עם זאת יש לדון בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. כאשר שקלנו את כל הנסיבות שהיו בפני בית משפט קמא, לקולה ולחומרה הגענו למסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, האינטרס הציבורי לא יפגע אם המשיב ירצה עונש המאסר שנגזר עליו בעבודת שירות. בית משפט קמא שקל באופן יסודי את נסיבות הענין ושוכנע כי משפחת המשיב עושה מאמץ ניכר לשקמו, ולהרחיקו מהחברה העבריינית לה היה קשור ואף דאגו שלא ישהה בטבריה. לאחר שקראנו את חוות דעתה של קצינת המבחן למבוגרים שוכנענו גם אנו שיש דברים בגו וכי יש יסוד לתקווה שאכן המשיב ישוקם ויתרחק מהחברה השלילית איתה היה קשור ולא יעסוק יותר בשמוש בסמים. בשקלנו את כל הנסיבות הגענו למסקנה כי עדיפה הדרך של שיקומו של הנאשם ע"י משפחתו על שליחתו למאסר, שכן קרוב לוודאי לא ישוקם ואולי יתדרדר יותר לחברה עבריינית. לפיכך ולאור כל האמור, אנו דוחים הערעור. החזקת סמיםערעורסמים