קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת פיצויים בגין מו''מ בעסקת רכישה: התובעת מס' 2היא חברה פרטית העוסקת בקבלנות בנין. % 98ממניותיה של החברה שייכים לתובע מס' 1(להלן - חוגי). הנתבע מס' 1הוא בנק (להלן - הבנק) והנתבעת מס' 2 היא חברת השקעות השייכת לבנק (להלן - פורטראב). פורטראב היתה זקוקה בתחילת 1981למבנה אשר ישמש לה כמחסן וארכיב. היא פנתה בענין זה למתווך, ובקשה את שרותיו. המתווך הפגישה עם מר חוגי שלחברתו הנ"ל היה מבנה מתאים בקרית מטלון. התנהל מו"מ בקשר לרכישת המבנה בין חוגי מצד אחד לבין מר גולדמן סגן מנהל הבנק ומר סייקביץ מנהל פורטראב מצד שני. בתאריך 18.3.81נחתם בין פורטראב לבין התובעת מס' 1המסמך ת/ .1לפי מסמך זה ניתנה לפורטראב אופציה עד 10.4.81לרכוש את הנכס, בהתאם למסמך ת/ 2שצורף אליו. ת/ 2הוא נוסח של חוזה רכישה. בחוזה ת/ 2לא צויין שם הקונה. הסיבה לאי-ציון שם הקונה היתה רצונה של פורטראב לחסוך במיסים ע"י מציאת גורם זר שירכוש את המבנה וישכיר לה אותו לתקופה ארוכה. קונה כזה אמנם נמצא והוא חברת "ישראלום" בע"מ שהיא חברת בת של "כלל". לאור זאת שלחה פורטראב לתובעת מס' 1את המסמך ת/ 3ובו הודיעה לה כי היא מממשת את האופציה בשינויים קלים כולל שינויים במחיר. לשינויים אלה הסכים חוגי. בנוסח החוזה ת/ 2נקבע כי סכום העולה על שליש ממחיר הנכס (שהיה 500,127, 1דולר) ישולם ב- 10.4.81ע"י הקונה על חשבון מחיר הנכס, אך הוא יוחזק בנאמנות ע"י החברה לנאמנות של הבנק עד שיובטח רישום הנכס על שם הקונה במשרד ספרי האחוזה. נקבע שחברת הנאמנות תשקיע את הכסף לפי הוראות הקונה ועם מילוי התחייבויות המוכר יועבר לו הכסף בצרוף פירות ההשקעה. בתאריך 29.4.81באו למשרדו של גולדמן בבנק, חוגי ופרקליטו עד התביעה עו"ד מינטוס וכן מתמחה של זה. כן נוכחו אצל גולדמן עד הגנה סייקביץ הנ"ל ועורך-הדין של הבנק מר דיאמנט. מטעם "ישראלום" נוכח מנהלה עד הגנה נגל ופרקליט חברה זו עו"ד עופר. התנהל מו"מ ממושך למחרת היום נחתם החוזה נ/.1 בחוזה נ/ 1נקבע בסעיף 6ב' כי סכום של 000, 385דולר של ארה"ב מסכום התמורה של הנכס (שנקבע בסך 150,136, 1דולר) יופקד בידי חברת הנאמנות של הבנק וזו תרכוש בו תעודות השתתפות של קרן "מיבטח" של הבנק (זו היתה קרן נאמנות חדשה שהוקמה זמן קצר לפני כן ע"י הבנק). סכום זה ישוחרר לתובעת לאחר שהנכס יתפנה מכל אדם וחפץ ותרשם משכנתא לטובת הקונה שמטרתה להבטיח רישום הנכס על שמו במשרד ספרי האחוזה. כמו-כן, הפקיד חוגי סכום של 563750דולר מכספי התמורה בקרן נאמנות של הבנק על-מנת שזו תרכוש בו תעודות השתתפות של קרן "מיבטח" וזאת להבטחת ערבותו האישית לקיום הוראות החוזה. התובעים טוענים כי חוגי התכוון להפקיד את תמורת הרכישה בחשבון דולרים של פת"מ כפי שנהג לעשות בעבר אך גולדמן הוא ששכנעו בישיבה מ 29.4.81להשקיע הכסף הנ"ל בקרן נאמנות הנ"ל תוך שהבטיח לו כי השקעה זו כדאית יותר. התובעים אמנם נהגו כך וב- 30.4.81רכשו יחידות בקרן זו בסכום השווה ל-750, 948דולר. חוגי נסע לחו"ל וכשחזר כעבור חודש התברר לו שמחירו של הדולר עלה יותר משעלה מחירן של יחידות הקרן הנ"ל שכספיה מושקעים רובם ככולם באג"ח צמודות למדד. חוגי פנה לגולדמן וביקש למכור את השקעתו ב"מיבטח" ולרכוש דולרים בפת"מ. ברם, גולדמן יעץ לו שלא להחליף בשלב זה השקעה בהשקעה. חוגי שמע לעצה זו שהתבררה לאחר-מכן כעצה רעה. בתאריך 12.8.81הורו התובעים לחברת הנאמנות של הבנק למכור את סכום הפקדון שהושקע בחברת "מיבטח" ולרכוש בתמורה דולרים ולי"ש בפת"מ, כן הורו התובעים לקרן הנאמנות למכור את יחידות ה"מיבטח" שרכשה. התובעים טוענים: (א) שהנתבעים ניהלו עימם מו"מ שלא בתום לב בניגוד לס' 12לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973[1]. (ב) הנתבעים ביצעו מעשה רשלנות בניגוד לס' (36) (35) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח- 1968[2]. (ג) הנתבעים הפרו את ס' 54(א)(1) לחוק נירות ערך, תשכ"ו- 1968ובכך הפרו גם חובה חקוקה עפ"י סעיף 63לפקודת הנזיקין [3]. התובעים תובעים מהנתבעים כי יפצו אותם על הנזק שנגרם להם עקב השקעת הכספים הנ"ל ב"מבטח" במקום בפת"ם. הנתבעים מכחישים כי בפעולתם הפרו את הסעיפים הנ"ל. הם טוענים כי בגמר המו"מ על עיסקת הרכישה כאשר שקל מר חוגי במה להשקיע כספו הביע מר גולדמן את דעתו כי בעבר נתנו אגרות חוב צמודות למדד תשואה טובה יותר מאשר פת"מ. כמו-כן נטען כי מר גולדמן אמר לחוגי כי עקב עלייתו הצפויה של מדד גבוה בחודש הקרוב יעלה בהתאם גם מחיר תעודות ההשתתפות של קרן "מיבטח" - הנתבעים מודים כי כאשר שער הדולר עלה יותר מאשר המדד הביע מר גולדמן את דעתו בפני מר חוגי שלא כדאי לממש את ההפסד. לבסוף טוענים הנתבעים כי לא חבו כל חובת נאמנות כלפי תובעים, לא שכנעו אותם לנהוג כפי שנהגו וחוגי פעל על-סמך שיקול דעת של עצמו בלבד. הנתבעים גם מכחישים את שעור נזקיהם של התובעים. לאחר שמיעת הראיות שוכנעתי שכוונותיו של חוגי היו מלכתחילה להשקיע את כספי התמורה של הנכס בחשבון פת"מ ורק שיכנועו של גולדמן גרם לכך שישנה את כוונותיו. בכל המו"מ היה מר גולדמן הדמות הדומיננטית. הוא ייצג במו"מ, כפי שסיפר בעצמו, את שני הנתבעים גם יחד, גם כאשר הצטרף עד הגנה נגל מנהלה של "ישראלום" למו"מ, נשאר מר גולדמן הדמות הדומיננטית במו"מ. כל מה שענין את עד הגנה נגל, כדבריו, הוא שהנכס ירכש ע"י חברת "ישראלום" ויושכר לנתבעים. לנגל לא היה כלל איכפת כיצד ישקיע חוגי את כספי התמורה. כל מה שענין את נגל הוא שיהיה בטחון פינוי הנכס במועד וכן שהנכס יירשם על שם "ישראלום" במשרד ספרי האחוזה. בטחון זה ניתן היה להשיג ע"י השקעת הכסף בהשקעה סולידית. לדברי עד זה, ההשקעה בפת"מ כמו גם ההשקעה ב"מיבטח" היו בעיניו השקעות סולידיות. אני מקבל את דבריו של גולדמן שנושא השקעת הכסף התעורר בישיבה מיום 29.4.81לאחר שסוכמו למעשה תנאי הרכישה. ברם, סבורני שגולדמן הוא שעורר את נושא ההשקעה של תמורת הנכס שכן היה לו ענין שסכום כה גדול יושקע ביחידות של הקרן הנ"ל שהוקמה ע"י הבנק זמן קצר לפני כן. ולדמן טרח להסביר לחוגי, אשר לא השקיע לפני כן אף פעם בקרנות כאלה, כיצד פועלות קרנות נאמנות והביע ברורות את דעתו שהשקעה באג"ח צמודי מדד עדיפה על השקעה בפת"מ. כן אמר גולדמן שהשקעה בקרן הנאמנות הרוכשת אג"ח צמודי מדד במחיר נמוך - שני אחוזים ממחיר ההנפקה, עדיפה על השקעה באג"ח צמודי מדד. אולם, אין אני מקבל את מה שמשתמע מדברי חוגי שגולדמן "הבטיח" לו שהשקעה ב"מיבטח" תמיד תהיה טובה יותר מהשקעה בפת"מ. כל יתר הנוכחים בפגישה מ- 29.4.81הסכימו עם דבריו של הבנקאי הבכיר מר גולדמן. לחוגי היו בתחילה ספקות אך לאור עמדת הנוכחים החליט לשמוע לעצתו של גולדמן. בתום הישיבה הביע חוגי את דעתו שישקיע בכל זאת את מחצית התמורה בפת"מ. ברם, לאחר שנסתיימה הישיבה החליט חוגי למחרת היום שלא בנוכחותו של גולדמן להשקיע את כל הכסף ב"מיבטח". האם עצתו של גולדמן - ב- 29.4.81להשקיע את הכסף ב"מיבטח" היתה עצה סבירה באותה עת? לדעתי התשובה לשאלה זו היא חיובית. מר נגל שעדותו היתה בעיני עדות אובייקטיבית אמר בעדותו כי אילו הוא צריך היה להשקיע מכספו היה מחליט "ללא היסוס" להעדיף השקעה באג"ח צמודי מדד על השקעה בפת"מ. אמנם, לפי עצת גולדמן לא השקיע חוגי את הכסף ישירות באג"ח צמודי מדד אלא השקיע בקרן "מיבטח" אשר היא שמשקיעה באג"ח הנ"ל. שינוי זה מבחינה אובייקטיבית לא הרע את מצבו של התובע ואולי אפילו הטיבו. ברם, שינוי זה היה ללא ספק לטובת הבנק שהקרן שייכת לו, בין ישירות ובין בעקיפין. גולדמן הודה כי הבנק "הרוויח יפה" מקניית יחידות "מיבטח". מאידך, ברור לי שחוגי שהוא איש עסקים ממולח ומנוסה שלדבריו בנה אלפי דירות הבין היטב שעצתו של גולדמן "תלויה בדבר" היינו שהבנק איננו יוצא נפסד מכך שהכסף יושקע ב"מיבטח" ולא בפת"מ וכי רווחיו של הבנק גדולים יותר מצורת השקעה זו. אך דבר זה לא היה איכפת לחוגי כל עוד טובת הבנק לא התנגשה במה שסבור היה כי הוא לטובתו, שלו. דבריו של גולדמן שאושרו ע"י אלה שנוכחו בישיבה ובתוכם אנשים אובייקטיביים שכנעו את חוגי כי השקעה בקרן "מיבטח" עדיפה מהשקעה בפת"מ. אינני סבור גם שעצתו של גולדמן כעבור 3- 4שבועות מתאריך חתימת נ/ 3שלא למהר ולהיפטר "מהשקעתו במיבטח" היתה עצה בלתי-סבירה. עם זאת, אין ספק שהקרן ובעליה - הבנק, לא היו מעוניינים שיחידות הקרן בסכום כה גבוה יימכרו לפתע. לאור העובדות הנ"ל האם הוכחו עילות התביעה? תמצית טענותיו של ב"כ התובעים בסיכומיו לענין ס' 12הנ"ל הם כדלקמן: היחסים בין גולדמן לבין חוגי היו יחסי בנקאי ולקוחו הדורשים מירב הגילוי; גולדמן שהיה שלוחם של הנתבעים חייב היה להסביר לחוגי את היתרונות ואת החסרונות של ההשקעה בקרן נאמנות לעומת ההשקעה בפת"מ; חייב היה גולדמן לפחות ליעץ לחוגי לפזר את השקעתו ולא "לשים את כל הביצים בסל אחד". לבסוף טוען ב"כ התובעים כי כיוון שהחוזה היה נקוב בדולרים וכך גם סכום הפיצויים מן הראוי היה ליעץ לחוגי להשקיע את כספי התמורה בפת"מ. אין ספק כי גולדמן פעל כשלוחם של הנתבעים ואני מוכן גם לצאת מההנחה שבעת המו"מ נוצרו בין גולדמן לבין חוגי לצורך נושא השקעת התמורה יחסי בנקאי ולקוחו. עם זאת, לא שוכנעתי שגולדמן הפר את ס' 12הנ"ל. כאמור הטענה העיקרית של התביעה היא שגולדמן לא הסביר לחוגי את היתרונות ואת החסרונות של כל צורת השקעה היינו לא גילה לו את כל הפרטים הדרושים לצורך החלטתו איך להשקיע את הכספים. במאמרה של ד"ר גבריאלה שלו על ס' 12לחוק החוזים: "תום לב במו"מ", במשפטים ז' (תשל"ו) ע' 118, עומדת המחברת המלומדת בהרחבה על נושא של גילוי פרטים במהלך מו"מ. בעמוד 138למאמרה נאמר [4]: "דיון בסוג המקרים בהם מתבטא העדר תום לב באי-גילוי פרטים במהלך משא ומתן מחייב, גם הוא, משימה שהינה כמעט בלתי אפשרית. הטלת שיפוט מוסרי על מצבים הנובעים מתנאי המסחר והכלכלה. דרישת גילוי מוגזם ולו גם באיצטלה של תום לב עלולה לחתור תחת אשיות הכלכלה החופשית ולסכל יוזמה פרטית. כדאי אולי להזכיר כאן את העובדה הבנאלית כי כל עיקרה של עיסקה מסחרית צופה, מעצם טיבה, רווח והיא תכליתה האמיתית. היום מצווה המחוקק כי רווח זה יופק ביושר, ושאיפת הרווח, הלגיטימית כשלעצמה, ממותנת ע"י הטלת קנה מידה מוסרי של תום לב. גם בתחום המקרים בהם מתפרש תום לב כגילוי לב יש לבור את שביל הזהב שבין האגואיזם, המורה על אי-גלוי, ניכור מוחלט והסתרת מידע במהלך משא ומתן, ובין האלטרואיזם, המצווה על גילוי כל קלפי המיקוח, גם אם בא בכך כדי לפגוע באינטרס של המגלה עצמו. דרישת תום הלב מאזנת בין השניים: את האגואיזם נטשה, ע"י קביעת חובת הגילוי באורח כללי, אך אל האלטרואיזם טרם הגיעה, מחמת הסייגים שהוטלו בחובת הגילוי, ושיפורטו בסמוך. חובת הגילוי משתרעת רק על פרטים (מידע, מסמכים) מהותים, החיוניים להחלטת המתקשר השני האם להכנס לחוזה ובאלו תנאים, ורק על פרטים כאלה שהמתקשר השני לא יכול היה להשיגם בעצמו. ביסוד הסובייקטיבי של חובת הגילוי משתקף הסייג הנוסף המוטל בה: אין החובה צומחת אלא כאשר יודע הצד עליו מוטלת חובת הגילוי, כי המתקשר השני אינו יכול להשיג את הפרטים החיוניים להכרעתו בכוחות עצמו. היקפה של חובת הגילוי משתנה על-פי מהות העיסקה ונסיבות הענין. יתר גילוי נדרש בעיסקאות שיסוד הנאמנות טבוע בהן או מאפיינן (כמו: ביטוח, שליחות, שותפות), או מטבע בהן "אד-הוק" מכח הסתמכות צד אחד על משנהו. דרישת ס' 12מעמיקה ומרחיבה את חובת הגילוי בעיסקאות ספציפיות, בין אם נובעת חובה זו מהוראות החוק או מנסיבות הענין. השתלשלותו העניינית של המשא ומתן הינה גורם אחר הטעון התחשבות אגב יישום דרישת תום הלב ופרושה כחובקת את חובת הגילוי. שאלות הנשאלות במהלך המשא ומתן עשויות להרחיב את היקף החובה, בעוררן את הכרת הצד כלפיו נטענת חובת הגילוי לאי-ידיעת השואל את הפרטים החיוניים להחלטתו: בהעדר הכרה כזו אין לראות פגם מוסרי באי-הגילוי, וטענת העדר תום לב לא תצלח". במקרה הנדון כאן בפנינו נחתם החוזה ע"י התובע למחרת שיחתו של התובע עם גולדמן. חוגי יכול היה במשך הזמן שחלף מסיום הישיבה ב- 29.4עד לחתימת החוזה לברר את פרטי האינפורמציה שקיבל מגולדמן עם הבנקאי הקבוע שלו או עם כל אחד אחר וגולדמן ידע כי זה המצב. איננו יודעים אם חוגי אמנם שאל בעצת אנשים נוספים אך כאמור מאומה לא מנע ממנו לעשות זאת. שונה היה המצב אילו הגעתי למסקנה שגולדמן נתן לחוגי אינפורמציה בלתי נכונה, אך כפי שציינה המחברת הנכבדה "תשובה לא נכונה מפקיעה את הדיון מתחום אי-הגילוי ומעתיקה אותו אל תחום ההצהרות הרשלניות או אל תחום ההטעייה". מן הראוי לציין שחוגי ידע היטב מה פירושה של השקעה בפת"מ ולא היה כל צורך שגולדמן יסביר לו זאת. מה שחוגי לא ידע הוא פירוש השקעה בקרן נאמנות והדבר הוסבר לו היטב. כאמור חוגי גם ידע כי שיכנועו של גולדמן איננו לשם שמיים וכי תצמח טובה לבנק אם ישקיע בקרן "מיבטח". אין זה המקרה בו לקוח שם מבטחו בבנקאי שלו ושומע לעצתו. חוגי עשה עלי רושם של אדם חשדן ששקל יפה את המצב בטרם החליט איך להשקיע כספו. גם אם אמר שהוא סומך על גולדמן מי שהיה כל הזמן בר הפלוגתא שלו במו"מ שהתנהל, לא התכוון לכך. המקרה גם אינו דומה כלל למקרה אותו הזכיר ב"כ התובעים, ושנדון בביה"ד לתביעות קטנות, כאשר בנקאי משכנע את לקוחו לקנות את מניות הבנק שלו במיוחד כאשר אלה נוטים לרדת במחירם. אין המקרה דומה גם למקרה בו בנקאי משכנע את לקוחו להשקיע במניות הבנק שלו אפילו אלה נוטים לעלות כאשר הלקוח נוטה להשקיע בפת"מ. ההשקעה במניות מהווה תמיד הימור שכן מניות עשויות גם לרדת במחירן. סיכון כזה איננו קיים או כמעט איננו קיים כאשר משקיע אדם באג"ח צמודים למדד יוקר המחיה או בקרנות נאמנות הסוחרות באלה. לא הובאו כל ראיות שהשקעה ישירה באג"ח עדיפה על השקעה בקרן הסוחרת באלה. כמובן שאין כל ודאות שהממשלה לא תחליט אי-פעם לבטל את ההצמדה של אג"ח, מה שישפיע מיד על מחירן אך באותה מידה אין וודאות שהממשלה לא תקפיא את מחירם של הדולרים המושקעים בפת"מ. ב"כ התובע טוען שצריך היה גולדמן ליעץ לחוגי לפזר את השקעתו. בפיזור השקעה מבין אני כי גולדמן צריך היה ליעץ לחוגי להשקיע גם במניות. ברם כבר ציינתי שמחירן של מניות עלול היה גם לרדת מתחת למחיר רכישתו ולא הובאו ראיות שבתקופה הרלבנטית אמנם כך לא אירע. ממשיך וטוען ב"כ התובע שמאחר והחוזה נערך בדולרים וצויין בו גם סעיף פיצויים בדולרים סביר היה שגם ההשקעה תהיה בדולרים. אני אינני רואה את הקשר בין האמור בחוזה לבין צורת ההשקעה של התמורה. ההשקעה באה להבטיח בראש וראשונה את חוגי מפני ירידת ערך התמורה שעמד לקבל בעד המבנה שמכר. והשאלה היתה במה להשקיע תמורה זו בלי קשר לסוג המטבע שצויין בחוזה. נושא הפיצויים היה שולי ולמעשה גם לא מומש כי חוגי עמד בהתחייבויותיו. רשלנות אשר לנושא הרשלנות: טוען ב"כ התובעים, אפילו ניתנה העצה של גולדמן בתום לב, היתה זו עצה רשלנית. מומחה כמו גולדמן ניתן לצפות, כך טוען ב"כ התובעים, שינהג בזהירות במתן חוות-דעת בעניני השקעה. יתרה מזו, אפילו אם אין מדובר בבעל מקצוע ובחוות-דעת מקצועית מוטלת חובת זהירות על נותן הצהרות מהסוג הנ"ל כאשר נותן ההצהרה יודע כי הצד השני מתכוון לסמוך על דבריו ולפעול על-פיהם. בענין זה מפנני ב"כ התובעים אל מאמרה של גב' נינה זלצמן בעיוני משפט ח' תשמ"א, ע' 55[5]. אני מסכים כי במקרה זה לא רק שיש להתייחס אל גולדמן כאל מומחה אלא שהוא גם ידע שחוגי עשוי לפעול על-פי עצתו. יתרה מזו, גולדמן גם עשה מאמץ לשכנע את חוגי שישקיע במיבטח שהיא קרן השייכת לבנק שבניהולו אך אינני מקבל כי גולדמן הציג את הנושא בצורה חד-משמעית והבטיח לחוגי שהקרן תמיד תהיה עדיפה על פת"מ. כבר ציינתי שחוגי לא החליט במה להשקיע כספו עד שהסביר לו גולדמן הסבר היטב כיצד פועלת קרן נאמנות. חוגי גם לא החליט על סמך עצתו של גולדמן בלבד אלא עשה זאת לאחר שקיבל אישור לעצה זו גם מאנשים אובייקטיביים. לדעתי, סמך חוגי בעיקר על שיקולו שלו עצמו כאשר הישווה את היתרונות שבהשקעה בפת"מ, אותם הכיר היטב, עם השקעה בקרן "מיבטח" עליה קיבל אינפורמציה מגולדמן. לבסוף, איננו יודעים מה גרם לו לחוגי לשנות את החלטתו למחרת היום בו התקיימה הישיבה מ- 29.4ולהשקיע אך ורק בקרן "מיבטח" במקום להשקיע מחצית ב"מיבטח" ומחצית בפת"מ כפי שרצה לעשות כתום הישיבה הנ"ל. גם עצתו של גולדמן לחוגי כעבור חודש לא למהר ולמכור את השקעתו בקרן כאשר הדולר החל "לרוץ" מהר יותר מאשר המדד, איננה לדעתי עצה רשלנית. שום דבר לא מנע מחוגי להתייעץ גם בבנקאי שלו בענין זה. אין בפנינו גם ראיות כלשהן שמומחה להשקעות היה אמנם מיעץ לחוגי במסיבות הנ"ל למהר ולמכור את השקעתו ולהחליפה בפת"מ. לסיכום, אינני סבור שטענת הרשלנות הוכחה. הפרת חובה חקוקה ס' 54(א)(1) לחוק ניירות ערך קובע עונש למי "שהניע או ניסה להניע אדם לרכוש או למכור ניירות ערך ועשה זאת באימרה בהבטחה או בתחזית בכתב, בעל-פה או בדרך אחרת - שידע או היה עליו לדעת שהן כוזבות או מטעות או בהעלמת עובדות". משהגעתי למסקנה שלא היו כאן אמרה, הבטחה או תחזית כוזבים או מטעים וכמו כן לא הועלמו עובדות אין צורך שאדון בטענת ב"כ הנתבעים שאפילו אלה הוכחות אין קיימת הפרת חובה חקוקה. נראה לי, עם זאת, שבטענתו זו אין צודק ב"כ הנתבעים, היינו אילו הוכחה שהיתה הטעיה היה בכך גם משום הפרת חובה חקוקה. אשר על כן סבורני שיש לדחות את התביעה, וכך אני עושה. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 000,000, 5שקל. פיצוייםמשא ומתן