מה הדין בנושא אחריות המדינה בגין רצח בכלא ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים בגין רצח בכלא: .1 בפני תביעת נזיקין בגין מעשה רצח שאירע בכלא שטה בתאריך .27.6.76 התובעים - בני-משפחת המנוח ז"ל (להלן - המנוח) הגישו תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל בטענה כי המדינה ו/או מי מעובדיה התרשלו בהחזקת המנוח בבית-הסוהר ועקב רשלנותם זו הוא נרצח. בתאריך 26.4.76נשפט המנוח לשלוש שנות מאסר בתיק פלילי (ת"א) 88/76בגין החזקת רכוש גנוב ועושק. בהיותו עצור בבית-המעצר בכפר יונה היה נסיון להתנכל לו, ככל הנראה על רקע סכסוך קודם שלו עם כנופיה הידועה בכינוייה: "כנופיית אלפרון". בעקבות הנסיון לדקור אותו בסכין הוא בודד בתא המעצר בצינוק לשם הגנתו. עם מתן פסק-הדין עבר האסיר מיון בתחנת מיון ואיבחון בכלא מעשיהו. תוך מודעות לתקרית בתא המעצר, וכן בהתחשב באורך המאסר ובאפשרות לבודדו בעת הצורך, המליצה ועדת המיון על החזקתו בכלא שטה. באותה עת לא היה כלוא בכלא שטה, למיטב ידיעתם של שלטונות בתי-הסוהר, אסיר כלשהו אשר ניתן היה לייחס לו קשר לכנופיית אלפרון. כל אסיר המגיע לכלא שטה עובר ועדת מיון פנימית בתוך הכלא, לרבות ראיון עם מנהל הכלא או סגנו. על הועדה לאסוף את מירב הנתונים שניתן לדלות ביחס לאסיר ולחברה העבריינית לה השתייך. תכליתו של הליך זה הוא לקבוע את מיקומו של האסיר בבית-הכלא. לעיתים יש במידע שנאגר אודות אסיר פלוני כדי לחייב נקיטת אמצעים מיוחדים להגנתו בתחומי הכלא. מקובל בבתי-הכלא לסווגם כ"טעוני הגנה". כבר עתה יש לציין כי אלו לא היו מיקשה אחת ואף בנוגע אליהם נערך בכלא תת-מיון נוסף בהתאם למידת הסיכון אשר נשקפת לחייהם. התוצאה היתה כי ננקטו אמצעי זהירות שונים להגנת כל סוג של אסירים טעוני הגנה. בטרם נעמוד על האמצעים הננקטים בכלא שטה על-מנת להבטיח את שלומם של אסירים אלה, מן הראוי לתאר בקצרה את מבנה הכלא, על-מנת שניתן יהיה לעמוד על המשמעות הנובעת מהחלטת הנהלת הכלא לגבי אופן סיווגו של המנוח. מרכז הכלא בנוי משתי חצרות: החצר הגדולה והעיקרית של הכלא והחצר הקטנה הסמוכה לה. בחצר הגדולה מצוי חדר האוכל ומסביב לה מספר פרוזדורים המכילים את תאי כלל האסירים. בחצר הקטנה מוחזקים בין היתר אסירים טעוני הגנה. חצר זו מופרדת מן החצר העיקרית של בית-הסוהר עלידי שער הנעול ברוב שעות היום. במשך שעתיים ביום, שעה בבוקר ושעה אחר-הצהריים שימשה החצר הקטנה מעבר למרפאה ובפרקי זמן אלה היה השער בין שתי החצרות פתוח. בטרם נפתח השער כדי לאפשר מעבר אסירים למרפאה, היו נועלים את האסירים טעוני ההגנה בתאיהם ושם הוגשו להם גם ארוחותיהם. כאשר האסירים שאינם טעוני הגנה הכלואים בתאים שבחצר הקטנה יצאו לאכול, נפתחה להם הדלת על-ידי סוהר, ועם יציאתם היא היתה ננעלת אחריהם. על החצר הגדולה היו מופקדים בדרך כלל שני סוהרים: סמל החצר וסוהר. תפקידו של סמל החצר היה לפקח על הנעשה בחצר הכללית ובעת הארוחה - בזמן שרוב האסירים נמצאים בתוך חדר האוכל - לפקח על הנעשה בחדר האוכל. תפקידו של הסוהר השני בחצר הכללית היה לבצע פטרולים. לסוהר זה היה תפקיד נוסף - לכלוא ולנעול בתאים את האסירים טעוני ההגנה שבחצר הקטנה בזמן הארוחות ובזמן הביקורים במרפאה. לאחר שביצע משימה זו, מתפקידו היה לפתוח את השער המפריד בין החצר הקטנה לחצר הגדולה. מאותו שלב שנפתח השער המפריד בין שתי החצרות גדל למעשה שטח החצר הגדולה ושתי החצרות היו בפיקוחו של אותו סוהר. במרפסת הצופה מלמעלה לעבר שתי החצרות היה ממוקם סוהר נוסף, אשר היה מופקד הן על הנעשה בפרוזדור בקומה העליונה והן כעזר לסוהרים הנמצאים למטה. יצויין כי לא היה שומר מיוחד אשר הופקד על השער המפריד בין החצרות בשעות בהן היה פתוח. הסוהרים בבית-הסוהר אינם חמושים. כל סוהר בתפקיד מצויד במכשיר מצוקה. זהו מכשיר קטן הנמצא על גופו ובהישג ידו המיידי של הסוהר, ודי בלחיצה קלה עליו כדי להדליק נורה אדומה בחצר הבקרה ולהזעיק עזרה למקום בו מצוי הסוהר. לא היתה הוראת קבע מתי להפעיל את מכשיר המצוקה, והדבר היה נתון לשיקול דעתו הבלעדי של הסוהר בעת ארוע חריג. מערכת ההתראה ברמה הכללית יותר היתה מערכת האזעקה המכניסה למצב חירום את כל בית-הסוהר. הרשאים להפעילה הינם רק: מפקד כלא, סגנו, מפקד תורן או קצין תורן של הכלא. .2מכאן לעובדות המקרה: כשהגיע המנוח לכלא שטה, התקבל לשיחה אצל מנהל הכלא. תוכן השיחה ידוע מפיו של המנהל. מסתבר ששרות בתי-הסוהר לא הודיע למנהל במפורש כי המנוח הוא טעון הגנה, אם כי הארוע בכפר יונה מצא ביטוי בדו"ח ועדת המיון (נ/3), וכן נחזתה שם במפורש האפשרות שיהיה צורך לבודדו. המנוח בעצמו העלה בפני המנהל את החשש שלו מפני התנכלות ובשיחה עלתה אפשרות בידודו המוחלט. המנוח דחה פתרון זה והעדיף להיות כלוא יחד עם אחרים והוא זה שבחר להקלט באחד התאים שבחצר הקטנה. העובדות הנוגעות להתנכלות הקודמת היו ידועות למנהל ולכן נאות לכלוא את המנוח בתא מס' .1בשלב מאוחר יותר פנתה אשת המנוח בכתב ובעל-פה וביקשה להעביר את בעלה לקירבת הבית והעלתה בין השאר גם נימוק הנוגע לבטחונו האישי. בשיחה שהתקיימה עם המנהל בנוכחות המנוח הרגיע אותה המנוח עצמו ובחר להשאר בתאו, לאחר שהתברר שאין נטייה להעבירו לכלא אחר. ביום הארוע, 27.6.76, סמוך לשעה 06.30, לאחר שננעלו יושבי התאים 1ו- 2שבחצר הקטנה בתאיהם, נפתח השער המפריד בין החצר הכללית לבין החצר הקטנה לצורך מעבר האסירים לקבלת טיפול רפואי. באותה עת היה בחצר הסוהר חלבי. הסמל קאשי היה בחדר האוכל ובפרוזדור ב' בקומה העליונה, הצופה לחצר הגדולה היה הסוהר שחאדה. סמוך לשעה 06.45פרצה בחדר האוכל קטטה יזומה ומתוכננת בין שני אסירים. בו זמנית ובמקביל למתרחש בחדר האוכל, נקרא הסוהר שחאדה המוצב בפרוזדור ב' על-ידי אסירים למועדון הנמצא באותו פרוזדור, ואשר בפיקוחו של אותו סוהר, בתואנה כי הם מבקשים להכניס ספסלים למועדון. התוצאה היתה כי תשומת לבו של הסוהר לא היתה נתונה אז לנעשה בחצר, ועל-כן לא יכול היה להמשיך ולהשקיף עליה כחובתו. באותה עת שמע הסוהר חלבי צעקות בתוך חדר האוכל וחש לשם כדי לברר מה קרה. הוברר לו מפי סמל קאשי כי היתה קטטה בין שני אסירים וזו כבר נסתיימה. משביקש חלבי לצאת לחצר התברר לו כי דלתות חדר האוכל ננעלו מבחוץ. ברגע זה הפעיל חלבי את מכשיר המצוקה. בדיעבד התברר כי בשעה שהחצר הגדולה נותרה ללא פיקוח זינקו מתוך תא מספר 11שני אסירים רעולי פנים ונעלו את חדר האוכל במנעול קטן, מאלה שהאסירים קיבלו כדי לנעול בהם את ארונותיהם. במקביל לפעולה זו יצאו שלושה אסירים רעולי פנים מתא מספר 4שבחצר הגדולה והקרוב ביותר לחצר הקטנה, הגיעו אל תא מספר 1, ופרצו את מנעולו במוט ברזל מאולתר. כך חדרו הרוצחים לתא ובעזרת מוט הברזל וסכינים מאולתרים שהיו בידיהם היכו ודקרו את יפת נגר שישן אותה שעה במיטתו. הוא מת בדרכו לבית-החולים. לאחר ביצוע הרצח חזרו שלושת הרוצחים לתא מספר 4שממנו יצאו לביצוע זממם. כדקה אחרי הפעלת מכשיר המצוקה כבר הגיע הקצין התורן ועמו סוהרים נוספים לחצר הגדולה אולם הארוע כבר הסתיים, אסירים פרצו את דלת חדר האוכל, מבחוץ כדי לשחרר את חלבי וקאשי ורק אז הגיע האסיר וגיה מתא מספר 1וסיפר שיפת נגר פצוע ומתבוסס בדמו. לאחר הארוע הוברר כי בעת הפעולה חובל מנעול שער החצר הקטנה, שהיה תקין קודם לכן, על-ידי הכנסת חפץ לתוכו. .3עילת הרשלנות עילת התביעה מושתתת על עוולת הרשלנות בפקודת הנזיקין. חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952[3] קובע בסעיף 3: "אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם, אחראית היא על רשלנות שבמעשה". על-פי ההגדרה המקובלת - "מעשה לרבות מחדל" (ראה סעיף 1, שם). הואיל ואחריות המדינה הנטענת במקרה זה היא אחריות שילוחית, מן הדין להיזקק גם לסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [4], הדן באחריות של עובד ציבורי וזו לשונו: "עובד ציבורי אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית. אולם, בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6ו- 8תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין". בע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר ואח' [1], (פד"י לז(3) 757) הרחיב כבוד השופט ברק את הדיבור על-כך שהיום אין עוד ספק כי רשות שלטונית ניתן לתבוע לא רק בגין העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה אלא גם בגין עוולת הרשלנות הרגילה. הדברים נידונו שם בפירוט רב ושוב אין מקום להרחיב על-כך את הדיבור. הנושא הראשון שיש לבדוק בהקשר לעוולת הרשלנות היא חובת הזהירות. חובת הזהירות סעיף 11(א) לפקודת בתי-הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב- 1971[5] קובע: "אסיר הכלוא בבית-סוהר ייראו אותו כנתון למשמורתו החוקית של מנהל בתי-הסוהר". המחוקק שלנו לא מצא לנכון לקבוע בהוראה מיוחדת את אחריות המנהל לשלומם ובטיחותם של האסירים, כפי שעשה המחוקק האמריקאי. יחד עם זאת, אין לי ספק כי על-פי הכללים המקובלים אצלנו הנוגעים לחובת הזהירות, הנובעים מהפסיקה העניפה ניתן להחיל במדוייק את הנוסח שהתקבל בארה"ב הן בחוק והן בפסיקה. ס' 320ל- restatment on torts[9] קובע כדלקמן: One who is required by law to take or voluntarily takes" Protection the custody of another under circumstances such as to-deprive the other of his normal power of self Harm him, is under a duty of exercising reasonable care or to subject him to association with persons likely to So to control the conduct of third persons as to prevent- them from intentionally harming the other or so conduct Ing themselves as to create an unreasonable risk of:נharm to him, if the actor Knows or has reason to know that he has the(A) ability to control the conduct of the third persons, and - knows or should know of the necessity and oppor(B) ."tunity for exercising such control בכל הנוגע לבתי-סוהר פדרליים נקבעה חובה חקוקה לדאוג להחזקה בטוחה של אסירים. ס' 4042usc 18[6] קובע כדלקמן: The bureau of prisons, under the direction of the" - have charge of the managment and regulation of attorney general, shall(1) ;all federal penal and correctional institution Provide suitable quarters and provide for the(2) states, safekeeping, care, and subsistence of all person charged- with or convicted of offenses against the united ."or held as witnesses or otherwise - provide for the protection, instruction, and dis(3)" cipline of all persons charged with or convicted of ."states-offenses against the united יחד עם זאת, נידונו רוב תביעות הנזיקין של אסירים נגד שלטונות הכלא בארצות-הברית בגין פגיעות של אסירים אחרים בגדר עוולת רשלנות הכללית ולא במסגרת העוולה של הפרת חובה חקוקה. תביעות של אסירים או שאיריהם נגד שלטונות הכלא בגין פגיעות גוף או מוות שנגרמו על-ידי אסירים אחרים, הן שכיחות מאד בארצות-הברית וקיימת בנושא זה פסיקה עניפה מאד. אין טעם לצטט בהרחבה כי פסקי-הדין נבדלים זה מזה על-פי העובדות והנסיבות של כל מקרה ואילו העקרונות הכלליים מקובלים על הכל. ניתן למצוא את מרבית פסקי-הדין בנושא זה ב- . Am. Jur 60[10] 1022,D . 3A.l.r 41; 828,D2 מן הראוי לציין שאבחנה אחת שהעסיקה את בתי-המשפט בארצות-הברית אינה מענייננו כי שם היא מבוססת על דבר חקיקה שאצלנו אינו בנמצא. עלפי חוק פדראלי שאומץ על-ידי חלק מן המדינות כמו הוואי למשל, משוחררת המדינה מאחריות בגין עוולת הרשלנות אם מדובר במעשה או מחדל שהם בגדר שיקול הדעת של עובדיה. בתחום זה רואים שם גם סדרים שהונהגו בבתי-כלא, אפילו נראה שהשיקול היה פגום ושהיה בו משום רשלנות. עובדים שפעלו בצורה נאותה על-פי הכללים האלה - אף הם משוחררים. זכות התביעה ברשלנות צומצמה שם איפוא לאותם המקרים בהם פעל עובד על-פי הכללים שהוכתבו אך פעל באופן רשלני. ראה למשל: [7] .upchurch v. State הגבלה זו אינה קיימת אצלנו ולכן ניתן להתעלם ממנה. בפסק-דינו בענין זוהר, מבחין כבוד השופט ברק בין חובת הזהירות המושגית ובין חובת הזהירות הקונקרטית וכך הוא אומר: "חובת הזהירות היא חובתו של מזיק לצפות, כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק. היא נקבעת על-פי מבחן הצפיות. היא בעלת משמעות כפולה, מושגית ומוחשית. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות את הנזק - כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה, אם למזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות - כלפי הניזוק הספציפי התובע בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה". אין ספק כי על-פי המבחן של חובת הזהירות המושגית מנהל כלא חייב חובת זהירות כלפי האסירים שבמשמורתו לגבי סוג הנזק הנובע מהתנכלות של אסירים אחרים. להלן אדון בנפרד בשאלה אם המקרה הנדון נכנס לגדר חובת הזהירות הקונקרטית "כלפי הניזוק הספציפי" "בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה". אך תחילה אתייחס באופן כללי למידת הזהירות. מידת הזהירות ניתן כמובן להחיל על תביעה מסוג זה כל מה שנאמר בענין מידת הזהירות הנדרשת בכל תביעת נזיקין אחרת. יחד עם זה הקדישה המדינה חלק גדול מן הטיעון שלה לכך שבית-המשפט חייב לקבוע את היקפה של מידת הזהירות הנדרשת תוך התחשבות בנתונים רבים המייחדים את המדינה כנתבעת ובמיוחד - את שירות בתי-הסוהר. באופן עקרוני - הצדק כמובן עם המדינה. אין ספק שבבואה להפעיל את סמכויותיה מוגבלת המדינה בתקציב העומד לרשותה, בסדרי העדיפויות המכתיבים חלוקתו של תקציב זה, בכוח האדם העומד לרשותה. ובחובה המוטלת עליה להפעיל את הסמכויות השונות בכל תנאי. לאדם פרטי ניתן לומר שעליו להימנע מעשיית פעולה מסויימת אם אינו מסוגל לבצע אותה תוך שמירה על סטנדרט מקובל של בטיחות. אי-אפשר לומר כך למדינה שהרי היא אינה רשאית להפסיק את תיפעול המערכות שהיא מופקדת עליהן. היא אינה רשאית לסגור את בתי-הסוהר למשל, או להפסיק את פעולת המשטרה או לסגור את בתי-הכלא. מכוח היותה רשות שילטונית היא חייבת לקיים את כל המערכות הנחוצות כשהיא פועלת כמיטב יכולתה בתנאים שאף הם משתנים מידי פעם. ברור למשל שאי-אפשר לבוא בטענות למדינה המפקידה תפקידים מסויימים בידי אנשים בעלי מיומנות פחותה אם מסתבר שבעלי מיומנות גבוהה יותר אינם בנמצא במדינה או שאינם מוכנים להתגייס לביצוע המשימות הללו. הוא הדין במצבם של מבנים ובכל ענין אחר הכרוך בתקציבים ובחלוקתם. במצב מלחמה למשל יסכימו הכל שמירב התקציבים יופנו לבטחון לאומי על חשבון מערכות אחרות. המדינה אינה יכולה לשלוח הביתה את כל האסירים רק בשל כך שבתקופת מלחמה אין תקציב לשיפוץ בתי-הכלא. ברור מהאמור לעיל שבית-המשפט אינו רשאי, גם בנושאי הבטיחות והזהירות, לקבוע מבחנים תאורטיים רצויים ללא התחשבות בתנאי המקום והזמן ובכל שאר השיקולים הרלבנטיים. יחד עם זאת קיימים קוים אדומים שאין לחצות אותם בטענה של קשיים שהמדינה נתונה בהם. תפקידו הקשה של בית-המשפט למצוא את האיזון בין השיקולים השונים. הדברים נאמרו בצורה קולעת מאד ע"י כב' השופט ברק בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש [2] בע' 123: "שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית-המשפט תוך שהוא שוקלם במאזני-צדק ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות". בפסק-הדין בענין זוהר [1], חזר כבוד השופט ברק והדגיש כי: "גיבושה של חובת הזהירות נעשה על-פי שקולים של מדיניות משפטית. התפקיד והסמכות השלטוניים הנובעים מההסמכה הסטטוטורית, הם אחד השיקולים שיש לקחתם בחשבון אך קיימים גם שיקולים נוספים כגון השפעת קיומה של החובה על פעילותו של הגוף השלטוני ועל מצבו הכספי". בתי-המשפט בארצות-הברית מרבים לצטט קטע מפסק-דינו של בית-המשפט העליון של לואיזיאנה בענין parker v. State[8] שבו נאמר: A penal institution is not an insurer of an inmate" against attacks by other inmates. The standard is that In order to hold the penal authorities liable for an injury of reasonable or ordinary care. The majority rule is that -rity must know or have reason to anticipate that harm inflicted upon an inmate by another inmate, the autho . Will exist and fail to use reasonable care in preventing"the harm השאלה מה תחומי הזהירות הנדרשת במסגרת ההגנה על אסיר בכלא אינה קלה כלל ועיקר. אף אני מסכימה ששלטונות הכלא אינם מסוגלים לבטח אסיר מפני כל פגיעה בידי אסיר אחר, הכל יודעים כי כלא הוא מטבעו מקום מועד לאלימות; קיים בו ריכוז של אנשים אלימים מלכתחילה ובשל כך נכלאו, אך יש להוסיף לכך גם את המתח המתלווה בהכרח לתנאי החיים בבית-הסוהר שיש בו כדי להגביר סכנה של אלימות. המתח ותנאי החיים המיוחדים בכלא יוצרים סיכון של התפרצויות פתע, לפעמים בשל ענין של מה בכך, ואת אלה קשה לצפות. יש גם "חשבונות" שעבריינים מביאים איתם מן החוץ ואם כי שלטונות הכלא מודעים לנושא, לא תמיד יש בידם המידע הדרוש למניעת מעשי אלימות. זאת ועוד: בין העבריינים יש רבים בעלי רמה גבוהה, יכולת תכנון וביצוע ויש מהם שעוסקים יומם ולילה בתכנון מעשיהם הבלתי-חוקיים בתוך הכלא. כושר המצאתם מדהים כפי שנראה גם מהמקרה הנדון כאן. יש לציין גם שקיים שיתוף פעולה בנושא זה בתוך קהל האסירים בין מתוך אחוות אסירים ובין בשל הטלת מורא ופחד. התוצאה היא שמעשי אלימות רבים מבוצעים עלידי שליחים בין על-פי הוראות המגיעות אליהם מכלא אחר ובין על-פי הוראות המגיעות מחוץ לכלא. כידוע לא הצליחו שלטונות בתי-הסוהר בשום מקום למנוע באופן מוחלט את כל התופעות הללו. התוצאה היא שעבריינים שנדונו לשלילת חירותם בארצות נאורות שבהן בוטלו מזמן עונשי הגוף הסטטוטוריים, צפויים בכל זאת לפגיעות גופניות רציניות שהן תוצאה נילווית בלתי נמנעת מן השהות בכלא. לכל אלה יש להוסיף את האילוצים הבלתי-נמנעים של שרות בתי-הסוהר. הוא חייב לתפקד במסגרת תקציב נתון, ותוך שימוש במבנים שרבים מהם לא הותאמו לתפקידם והם משמשים כבית-סוהר תוך אילתור מתמיד. מדובר בשירות שאיננו יכול לתכנן באופן מדוייק את פעילותו, מפני שהוא חייב, מכוח הדין, לקלוט את כל האסירים הנשלחים אליו ולא הגענו לכך שבתי-המשפט נוקטים במדיניות ענישה המתחשבת במספר המקומות הפנויים בבתי-הכלא. נוצרים איפוא תנאי צפיפות קשים שמעבר להיותם בלתי-נסבלים מבחינת איכות החיים של האסיר, הם מהווים בודאי מיפגע בטיחותי כשמתכננים את ההגנה על שלומו. אין בידי הכלים לבדוק אם בחלוקת התקציב הכללית של המדינה מוקצים משאבים סבירים לבתי-הסוהר וכמובן אין זה תפקידו של בית-המשפט לחלק את תקציב המדינה. זו שאלה נכבדה מאד ואין ספק שככל שרבות התלונות על המצב בבתי-הסוהר כן גדלה החובה המוטלת על הממונים עליהם לעשות מאמצים בלתי-נילאים לשיפור המצב. ואשר לענייננו, אינני מוכנה לדון באותן הטענות הנוגעות לטיבו של בנין הכלא או לחלוקתו הפנימית של הבנין ועוד טענות ממין זה שכאמור אין בידי לדון בהם בהעדר כלים ונתונים. עד כאן קשיי שירות בתי-הסוהר שחייבים להתחשב בהם, ועוד לא מניתי את כולם. עתה לצידו השני של המטבע. לי נראה כי דווקא בשל הסיכונים הבלתי-נמנעים שמניתי לעיל, דווקא בשל הקשיים ההכרחיים בניהול הכלא בכלל ובהתמודדות עם האלימות בו בפרט - דווקא בשל כך יש להקפיד עם שלטונות הכלא שיגנו על האסירים בצורה הטובה ביותר המתאפשרת בתנאים ובמגבלות הקיימים. מי שנדון למאסר לא רק חירותו נשללה ממנו יחד עם עוד כמה וכמה הנאות, אלא נשללה ממנו כמעט לחלוטין היכולת להגן על עצמו. גם אם הוא יודע שהוא נתון בסכנה הוא אינו יכול לברוח ואינו יכול להסתתר ואינו יכול להצטייד בנשק או בכלים אחרים להגנתו ואינו יכול גם להקיף את עצמו בידידים המוכנים לסייע לו. לעיתים הוא נתון בסביבה עויינת ועל-כל-פנים בסביבה שבה דואג איש איש לנפשו. האינסטינקט הטבעי הטבוע בכל אדם לסייע למי שנתון בסכנה מתקהה בכלא ולפעמים נעלם כליל - גם זה מתוך אינטרס של הגנה עצמית. מי שיעזור לקורבן של היום צפוי להפוך הקורבן של מחר. לא תמיד מדובר באלימות כמעשה נקמה. לפעמים יש אלימות מתמשכת שהיא אמצעי ליצירת היררכיה של אסרים והדברים ידועים. כאשר שלטונות הכלא צופים או חייבים לצפות מעשי אלימות ספציפיים או סכנה הנשקפת לאסיר פלוני, הם חייבים לאמץ את דמיונם ואת כושר התכנון והביצוע שלהם כדי להעניק את מירב הבטיחות שהם מסוגלים להעניק בתנאים ובמגבלות שבהם הם פועלים. יותר מזה אי-אפשר לדרוש, אך בפחות מזה אסור להסתפק. .4עתה הגיע הזמן להתייחס למקרה הקונקרטי. ארבע הן השאלות שיש לתת להן מענה: א) האם היה המנוח אסיר "טעון הגנה". ב) אם התשובה לכך חיובית, האם נהגו שלטונות הכלא כראוי כאשר כלאו אותו בכלא שטה וכאשר סיווגו אותו כטעון הגנה בדרגה הנמוכה. ג) שוב, אם התשובה חיובית - האם קיימו שלטונות הכלא את חובת הזהירות הדרושה בכל הנוגע לסידורים הכלליים שהונהגו לגבי טעוני הגנה בדרגה הנמוכה. ד) האם נשמרו כללי הזהירות הדרושים במהלך הארוע על-ידי כל הנוגעים בדבר. א) האם היה המנוח אסיר טעון הגנה. בנושא זה ניתן לקצר מאד. המדינה טוענת שבעצם לא היתה סיבה לראות במנוח אסיר טעון הגנה כי רבים האסירים הטוענים למעמד הזה ולא לכולם הוא מגיע. באופן אובייקטיבי נשלח המנוח לכלא שאינו מדורג בדרגה גבוהה בסולם האלימות; לא ניתן היה להצביע על שום אסיר בכלא הזה שהיה עלול להתנכל לו; תקיפות של אסירים הם מעשה שבכל יום ולכן העובדה שניסו לדקור את המנוח בכלא אחד אין בה כדי להפוך אותו לאסיר טעון הגנה בכל בתי-הכלא בארץ. הייתי מהססת לקבל את הטיעון של המדינה מכמה טעמים: משפחת אלפרון היתה ידועה לשרות בתי-הסוהר כמשפחה אלימה ובעלת השפעה בעולם העבריינים; הסיבה לטינה של משפחת אלפרון כלפי המנוח לא היתה סוד של העולם התחתון אלא נבעה במישרין מכך שהמנוח העיד כעד תביעה נגד כמה מבני-המשפחה שנכלאו כתוצאה מעדותו והיה ידוע שנשקפת לו סכנה; הסכנה הזאת לא היתה ערטילאית אלא מצאה את ביטוייה בנסיון שנעשה בפועל להתנכל לו סמוך לכליאתו של המנוח; לבסוף, שלטונות בתי-הסוהר יודעים שפגיעות באסירים מבוצעות לעיתים קרובות על-ידי שליחים לדבר עבירה שזהותם לא ידועה מראש. מכל הסיבות האלה נראה לי שאסור היה להתעלם מחשש שהביע האסיר הזה לשלומו ולחייו. למעשה אין צורך בכל האמור לעיל, כי בפועל הוענק למנוח סטטוס של אסיר טעון הגנה על-ידי מנהל הכלא, שהיה מוכן להכיר בטענתו שהוא נתון בסיכון. לאור ההכרה הזאת וכליאתו בתא מיוחד לאסירים טעוני הגנה מנועה המדינה מלטעון היום שלא היה מקום להעניק לו סטטוס כזה וזאת אפילו אם נתעלם לחלוטין מן העובדה שבדיעבד הוכח שהסיכון היה ממשי שהרי המנוח נרצח. אמנם ניסה מנהל הכלא לטעון שכליאתו של המנוח בתא מס' 1- אין לפרשה כהענקת מעמד של אסיר טעון הגנה, אבל אינני מקבלת טענה זאת. לא היתה שום סיבה אחרת לכליאתו בתא מספר 1, שגרמה לכך שהוא לא ניהל אורח חיים רגיל של אסיר, דהיינו, לא יצא לארוחות משותפות ולא יצא לעבודה, והיה נעול בשעה שהאסירים האחרים היו חופשיים להסתובב בחצר. המנהל לא הצליח להצביע על שום נימק שבגינו הופרד יפת נגר מכלל האסירים ואני קובעת ללא היסוס שהדבר נעשה תוך קבלת טענתו שיש להעניק לו הגנה. ב) הגנה בדרגה הנמוכה אין ספק שבידודו המוחלט של אסיר וכליאתו לבדו בתא מעניקה לו בטחון אישי מירבי העולה בהרבה על הבטחון שזוכה לו אסיר הכלוא יחד עם אחרים. יחד עם זה צודקת המדינה בטענתה שהבדידות קשה מאד לאסיר ועלולה לפגוע ברווחתו ובבריאותו הנפשית בצורה קשה. אני מוכנה לקבל שרק סכנה ממשית וקיצונית מצדיקה בידוד מוחלט כזה. אני מוכנה גם לקבל שהנתונים שהיו בפני שלטונות בתי-הסוהר ובפני מנהל בית-הכלא לא חייבו באופן חד משמעי את בידודו המוחלט. יש לציין שגם המנוח עצמו שהיה ער לסכנה ביקש לא לבודד אותו, ואין ספק שרצונו של האסיר חייב להילקח בחשבון אם כי מותר להתעלם ממנו כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. לסיכום, אין משום רשלנות בקביעת שתי דרגות של אסירים טעוני הגנה ולא היתה רשלנות בסיווגו של יפת נגר בדרג הנמוך יותר של רמת הסיכון. ג) האם היתה התרשלות בסידורים הכלליים שנעשו להגנה על אסירים טעוני הגנה בתא מספר 1 הגעתי למסקנה כי אכן היתה רשלנות בנושא זה המוצאת את ביטויה בפירוט כדלקמן: (1) לא היה מקום להסתפק בנעילת התא במנעול קטן וכמעט חסר ערך. ייתכן שהמנעול הזה מספיק כדי למנוע יציאתם של אסירים מתוך התא, אולם כאשר מדובר בסכנה של הסרת המנעול מבחוץ - והרי זאת הסכנה כשמדובר באסירים טעוני הגנה - אין להסתפק במנעול שניתן לפרוץ אותו בין רגע וללא קושי. אינני מוכנה לקבל טענה של העדר תקציב כשמדובר במספר קטן של מנעולי בטחון לתאים של אסירים טעוני הגנה. אילו היה מותקן במקום מנעול בטחון רציני, הרי אפילו מסוגלים אסירים לפרוץ גם אותו, היה הדבר מצריך פרק זמן ארוך יותר ויש להניח שבאותו פרק זמן היו מגיעים למקום אלה שהוזעקו על-ידי מכשיר המצוקה. (2) שלטונות הכלא עצמם ידעו שנעילת התא אינה מעניקה הגנה מספקת ולכן נבחרו התאים האלה, הנמצאים מעברו השני של שער נעול המפריד בינם ובין החצר הכללית. קשה להניח שהרצח היה מתבצע בצורה שבה התבצע אילו היו הרוצחים צריכים לפרוץ גם את השער. קשה לראות כיצד משמש שער כזה הגנה אם פותחים אותו במשך כשעה תמימה ומאפשרים מעבר חופשי של אסירים דרכו, ליד פתח התא של האסירים טעוני ההגנה הנעול במנעול הניתן לפריצה בקלות. הייתי מצפה לכך שתמצא דרך אחרת לאפשר לאסירים גישה למרפאה. יחד עם זאת, לא למדתי את כל התנאים בכלא שטה ולכן אני מוכנה לצאת מתוך הנחה שהסידור שתארתי הוא מחוייב המציאות. אם אכן כך הדבר, היתה חובה על שלטונות הכלא לאזן את הסיכון שבפתיחת השער, לפחות על-ידי הצבתו של סוהר ליד השער הזה - סוהר שבמשך השעה בה השער פתוח יהיה כל תפקידו שמירה על התאים של האסירים טעוני ההגנה. אילו הוצב סוהר כזה ואילו צוייד בהוראות מתאימות לא היה זונח את השער הפתוח משום סיבה תוך מתן אפשרות של גישה חופשית לרוצחים אל תאו של המנוח. בסיכום: כדי להגיע אל המנוח היו הרוצחים חייבים להתגבר על שני מכשולים. על שער נעול ועל דלת תא נעלה. הגעתי למסקנה שאמצעי הבטיחות שננקטו כדי להבטיח ששני המכשולים האלה אכן יהיו מכשולים של ממש, היו אמצעים בלתי-נאותים שאינם עומדים במבחנים המינימאליים של כללי הזהירות המקובלים. אין זאת חכמה שלאחר מעשה; אפילו סתם סוהר, אילו שקל בדבר ברצינות, היה חייב לצפות מראש את הסיכונים הנובעים מהסידור הקיים. על אחת כמה וכמה שמנהל הכלא והממונים על הבטיחות בכלא חייבים היו להיות ערים לסיכון הזה. ד) האם היתה רשלנות במהלך הארועים נותרה התנהגותו של הסוהר חלבי. בדיעבד נראה שהוא נפל בקלות יתרה למלכודת שטמנו לו אך אני מהססת לקבוע שבהעדר הוראות ספיציפיות שאותן הפר ניתן לייחס לו רשלנות. הוא שמע צעקות מחדר האוכל וקשה לבוא אליו בטענות על שחש אינסטינקטיבית למקום הקטטה שמא נחוצה עזרתו הדחופה לסוהר בודד שהיה בפנים. יש לציין שהכל קרה כהרף עין ולא היתה לו שהות מספקת לשקול שמא קשורה הקטטה בפנים למעבר האסירים בשער הפתוח. בענין זה, אסור לסמוך על שיקול דעתו של הסוהר שעלול להיות מוטעה בלחץ הנסיבות. דווקא לשם כך נחוצה הוראת קבע הקובעת באופן חד-משמעי שסוהר השומר על השער לא יזנח אותו בשום פנים כל עוד לא הבטיח שכל האסירים חזרו לחצר הגדולה והשער נעול. במקרה של מצוקה עליו להפעיל את מכשיר המצוקה. לפי הראיות שהובאו היה חלבי, יחד עם קאשי אחראי הן על החצר והן על חדר האוכל והוא לא הוצמד לשער. בנסיבות אלה אי-אפשר להטיל עליו את מלוא האחריות ולטעון שאסור היה לו להכנס לדקה לחדר האוכל כדי לראות מה קורה שם. היה חייב להיות סידור קבע שימנע כל אפשרות של זניחת השער הפתוח. קשה גם לבוא בטענות לחלבי שלא הפעיל את מכשיר המצוקה כשזנח את החצר. יש לזכור שקטטות וצעקות בקהילית האסירים אינם ארוע יוצא דופן. אילו היה סוהר מפעיל את מכשיר המצוקה בכל פעם שכמה אסירים מרימים את קולם היה בכך כדי לשבש את סדרי העבודה בכלא. אין רע בכך שביקש לבדוק תחילה מה קורה בחדר האוכל. בסיכום: אני רואה את הרשלנות כמוטלת על שלטונות הכלא בכל הנוגע לסידורי הקבע ואינני מוכנה להטיל אותה על הסוהר הבודד שלא הפר שום הוראה אלא פעל באופן אינסטינקטיבי בצורה שאפילו נאמר בדיעבד שלא היתה סבירה, בודאי שלא הגיעה לכלל רשלנות. .5מיד לאחר הרצח מונתה ועדה פנימית של שרות בתי-הסוהר לבדיקת הארוע וחברי הועדה היו קצינים בכירים בשרות. המדינה התנגדה להגשת דוח הועדה כמוצג, אך הדוח הוגש בסופו של דבר והיה בפני בעת כתיבת פסקהדין. יש לציין כי גם חברי הועדה שמו את הדגש על אותם פרטי הרשלנות שמניתי לעיל, אולם כדי להסיר ספק אני מדגישה שבנושא זה לא הסתמכתי על הדוח כלל. אני מסכימה עם בא-כוח המדינה שהמלצות של ועדה לאחר הארוע הם לפעמים בבחינת חכמה שלאחר מעשה. בעקבות ארוע כזה יש להפיק לקחים אך לא ניתן לקבוע אוטומטית זהות בין לקחים כאלה לבין מה שניתן היה לצפות מראש. למשל: ההמלצה של הועדה שלא לחלק לאסירים מנעולים לארונותיהם כדי שלא יוכלו לנעול את הסוהרים, כפי שקרה במקרה זה, היא במפורש בבחינת הפקת לקח ולא הייתי קובעת שהיתה חובה לצפות מראש יעשה שימוש כזה במנעול. לעומת זאת - התקנת מנעולי הבטחון בתאים, והשמירה על השער הם במפורש אמצעי זהירות שחייבים היו לנקוט מראש. בנושא אחד נראה לי שניתן בכל זאת להסתמך על דוח הועדה. חברי הועדה הם קצינים בכירים בשרות בתי-הסוהר וחזקה עליהם שהם מודעים היטב לקשיים התקציביים של השרות. גם הם היו סבורים שקשיי תקציב אינם צריכים למנוע התקנת מנעולי בטחון והצבת שמירה על השער. נראה לי שמותר לקחת בחשבון את עמדתם באופן כללי, אם כי הייתי מגיעה בלאו הכי לאותה מסקנה על-פי שיקולים משלי. באיזון המתבקש בין צרכי הבטיחות של האסירים ובין האילוצים התקציביים של השלטון אין לי ספק ששום תרוץ תקציב אינו יפה כשמדובר באמצעי בטיחות מינימאליים כמו מנעול בטוח ושמירה של סוהר אחד על שער פתוח. בענין זה, יפים הדברים שהשמיע השופט tateבפסק-הדין בענין [8] parkerהנ"ל: It is unthinkable that the inadequacy of prison facilities" and the shortage of personnel could absolve the state Responsibloe for the safety of prisoners, and the highest from liability of the kind here asserted. The state is -sideration the nature of persons so confined and that degree of care is called for when it is taken into con Protection. As castodier of plaintif's person and those so confined are deprived of their normal power of- responsible for his safety, the plaintif has shown and self- the defendant has admitted the inadequacy of its faci .lities and personnel to fulfill this duty And personnel to prevent prisoners from obtaining and accordingly, the failure to provide adequate facilities - vities with adequate personnel to prevent injuries such possessing dangerous weapons or controlling their acti -igence. Such a holding would not make the state the as here sued upon is, in my opinion, actionable negl - sexual or other physical assaults and especially while cise due care to protect prisoners in its custody from insurer of prison inmates, but would require it to excer ."sleeping .6ניתוק הקשר הסיבתי לטענת המדינה בענין ניתוק הקשר הסיבתי שתי פנים: הפן העובדתי והפן המשפטי. מבחינה עובדתית טוענת המדינה כי שום אמצעי זהירות סבירים שהיתה נוקטת לא היו מועילים כדי להציל את המנוח. אסירים המחליטים לרצוח אסיר אחר ומוכנים להסתכן בעונש המרבי הצפוי להם על כך, ימצאו תמיד דרך לבצע את זממם שהרי אין אפשרות להעניק לאסיר בכלא הגנה הרמטית. לדוגמא, מה יועיל שומר יחיד בשער אם הרוצחים מוכנים להתגבר עליו בכוח? טענת המדינה יש בה ממש עד לגבול מסויים. כר אמרתי שאין ביטוח לחיי אסיר בכלא ואין השלטונות יכולים לעשות להגנתו אלא כמיטב יכולתם. התושיה שמגלים אסירים היא לפעמים מדהימה. כמובן שאם אסירים מוכנים להסתכן ולפגוע פיזית בסוהרים כי אז אין כל טעם בהעמדת סוהר בלתי חמוש אחד לשמירה על חצר או שער, יחד עם זה יש להכיר בעובדה שגם במסגרת הכלא ניתן להעניק מידה מסויימת של הגנה לאסירים מפני שאלה המתנכלים להם אינם מוכנים ליטול על עצמם סיכונים בלתי-סבירים. עובדה היא שהרוצחים במקרה זה תיכננו מבצע מתוחכם שתכליתו היתה ביצוע הרצח מבלי שתתגלה זהותם ומבלי שיפגעו בסוהרים. אין טעם בספקולציות תאורטיות שמא היו מוכנים להסתכן למעלה מזה לולא הצליח המבצע. אין בית-המשפט דן בתאוריות ובהיפוטזות. מדובר בארוע ספציפי ובשאלה אם את הארוע הזה, שבוצע בצורה מסויימת, ניתן היה למנוע על-ידי נקיטת אמצעי זהירות מתאימים. טול למשל מקרה שבו נכנס גנב דרך דלת ששכחו לנעול אותה. בבוא בית-המשפט לבחון את השאלה אם מישהו התרשל באי-נעילת הדלת הוא לא ידון באפשרות ההיפוטטית שהגנב יכול היה גם להכנס דרך הארובה. באשר לפן המשפטי - המדינה טוענת לניתוק הקשר הסיבתי בין הרשלנות ובין הרצח בשל התערבות גורם זר זדוני. אין לי צורך להיזקק לפסקי-הדין שצוטטו בנושא זה, וניתן להסתפק במה שאמר ממלא מקום הנשיא לנדוי (כתוארו אז) בע"א 757/76: "מעשהו של המשיב לא היה מעשה רשלני אלא מעשה רצוני. לפנים היתה קיימת דעה שמעשה רצוני מנתק בכל מקרה את הקשר הסיבתי ו"מבודד" את האשם הראשון מן הנזק שנגרם לבסוף. דעה זו אינה מקובלת עוד, כי יש ובעל האשם הראשון חייב לצפות מראש גם מעשה מכוון של הזולת העלול לגרום לנזק. למשל בע"א 92/71 הזכרתי כדוגמה את השומר הנרדם על משמרתו ובא גנב שבפניו היה עליו לשמור ועושה מעשה רצוני של גניבה. וכה אמר מ"מ הנשיא (זוסמן) (כתוארו אז) בע"א 704/71 בעמ' 748, בקטע שציטט השופט המלומד בפסק-הדין נשוא ערעור זה: "מקום שחובת הזהירות שהופרה על-ידי הגורם הראשון הוטלה עליו דווקא כדי למנוע התערבותו הרצונית של אדם אחר, העלולה להסב נזק, הגורם הראשון חייב, שאם לא תאמר כן, רוקנת את חובתו לנהוג זהירות מכל תוכנה". הסיפא המובאת שם מפס"ד בע"א 704/71 קולעת בדיוק לענייננו. הרי גם אצלנו מדובר בזהירות שהיתה נחוצה כדי למנוע דווקא את הסיכון מצד אותו הגורם הזר שהתערב. בסיכום הגעתי למסקנה שקיימת חבות של המדינה כלפי התובעים בגין רצח המנוח בעילת רשלנות על-פי פקודת הנזיקין. בית סוהר / כלאמשפט פליליפיצוייםמאסררצח