קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שומה עצמית מס שבח: השופט לויט: .1המערער מכר זכות במקרקעין שהיתה לו, וביום 17.12.82 מסר למנהל (כהגדרתו בחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג- 1963- להלן: החוק), הצהרה שהיא "שומה עצמית" (עפ"י סעיף 73(א) (2) לחוק [10]). הוא שילם את המס שהתחייב משומתו העצמית. בעקבות ה"שומה העצמית" נדרש המערער ביום 9.1.83, להמציא למנהל מסמכים מסויימים, ולטענתו, בכתב התביעה, הוא המציא את המסמכים הללו ביום .27.1.83ביום 19.6.83הוציא המנהל "שומה סופית" לפי מיטב השפיטה שבה קבע ששוויו של הנכס הנמכר הוא גבוה יותר מאשר הוצהר ב"שומה העצמית", וכתוצאה מכך נדרש המערער לשלם סכום נוסף כמס שבח. המערער שילם את המס עפ"י "השומה הסופית", אולם לא השלים עמה, והגיש השגה, בה טען לגופם שלדברים ולא טען ש"השומה הסופית" חסרת תוקף מעיקרא. ההשגה נדחתה מנימוקים עניניים, ולא הוגש ערר. בשלב זה "גילה" המערער שבין יום "השומה העצמית" לבין יום "השומה הסופית" חלפו יותר מ- 6חודשים ולפיכך הגיש ביום 16.11.83השגה נוספת ובה טען, לראשונה, ש"השומה הסופית" היא אפסה וחסרת תוקף משום שהוצאה שלא כדין, לאמור: באיחור, ולאחר ש"השומה העצמית", הפכה, לדעת המערער, לשומה סופית עפ"י הוראות סעיף 78(ד) לחוק [10]. המנהל דחה את ההשגה הנוספת הנ"ל בנימוק שהוא מנוע מלדון בה משום שאת החלטת המנהל בהשגה היה המערער רשאי לתקוף ע"י הגשת ערר (ס' 88לחוק [10]) ולא בדרך של פניה מחודשת למנהל. .2 א. המערער לא הגיש ערר, אלא הגיש תביעה נגד המשיב, לבימ"ש השלום ברחובות שבה ביקש כי בימ"ש השלום יצהיר ש"השומה העצמית" הפכה מקץ 6חודשים מיום הגשתה - ל"שומה סופית" וכי, בשל כך, השומה שהוציא המנהל היא "אפסה בטלה וחסרת כל תוקף" (ס' 9א לכתב התביעה). כן, ביקש המערער, שביהמ"ש השלום יחייב את המאשימים לשלם לו את הכספים ששילם עפ"י השומה של המנהל, בצירוף הצמדה וכיו"ב. ב. המשיבים ביקשו מבימ"ש השלום לדחות את תביעתו של המערער על הסף בנימוק שבימ"ש השלום אינו מוסמך, עניינית, לדון בתביעה משום שהדרך שקבע המחוקק לתקוף שומה היא בדרך של הגשת השגה - ערר על החלטה בהשגה - וערעור לבימ"ש העליון בבעיה משפטית; הכל כמפורט בפרק השמיני של "החוק", ואין "בלתה". המערער השיב על כך, בבימ"ש קמא, שלטענתו השומה שהוצאה ע"י המנהל נגועה "בחוסר סמכות" ולפיכך כמוה כאין, ולכן, רשאי המערער לתבוע ומוסמך ביהמ"ש לדון בתביעה. ג. השופט הנכבד (מר ישעיה) סבר ש"גם אם מדובר בטענת בטלות או אפסות השומה הסופית בשל חוסר סמכות, יש להעלותה בדרכים הקבועות בחוק ואין לאפשר תקיפתה בביהמ"ש תוך כדי "עקיפת ההוראות". לפיכך, דחה את תביעתו של המערער על הסף. .3א. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. המערער סבור ש"השומה הסופית" שהוציא המנהל אינה חלק מעילת תביעתו, והוא אף מוכן שנמחוק את טענתו - שבתביעה - ששומת המנהל בטלה. די למערער, לטענתו, בכך ששומתו העצמית הפכה להיות, לדעתו, לשומה סופית, ע"מ שתקיים לו עילה לתבוע השבת סכומים ששילם מעבר למתחייב מהשומה העצמית. השומה שהוציא המנהל היא, למעשה, טענת ההגנה של המשיבים לתמוך בגירסתם מדוע אין מקום שישיבו למערער את הסכומים ששילם כנ"ל, ובימ"ש השלום מוסמך, לדעת המערער, לדון בתוקפה של השומה הזו או באפסותה בטענת ההגנה. יתרה מזו, המערער סבור שלאור טענתו שהשומה של המנהל הוצאה ללא סמכות והיא בטלה מעיקרא. הרי שהוא היה רשאי לתקוף את השומה הזו בדרך עקיפה בתביעה שהגיש לבימ"ש השלום. לטענתו, יש להבחין בין החלטה של המנהל הניתנת לביטול - שעליה יש להגיש השגה וערר כאמור בפרק השמיני של "החוק", לבין החלטה חסרת סמכות וחסרת כל תוקף מעיקרא - שאותה ניתן לתקוף בדרך עקיפה בפני ביהמ"ש המוסמך לדון, עניינית, בתביעת ההשבה. ב. המשיבים תומכים בהנמקתו ובמסקנתו של השופט הנכבד. הם סבורים שגם אם נאמר שהמנהל איחר בהוצאות השומה אין האיחור פוגע בסמכותו הענינית להוציא שומה עפ"י החוק, ולפיכך הדרך היחידה לתקוף שומה של מנהל הוא בדרך השגה וערר, כפי שנקבע בחוק; דרכו של המערער להגשת תביעה לבימ"ש "רגיל" - חסומה. עוד טוענים המשיבים, שבימ"ש השלום אינו מוסמך לצוות על המשיבים להשיב כספים למערער לאור חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) [11] הקובע, בסעיף 5שבו, שבימ"ש לא יתן סעד נגד המדינה בדרך של בצוע בעין, והוא "כשאין בחוק הוראה אחרת". "ההוראה האחרת", מצויה "בחוק" (מס שבח מקרקעין) אך על המערער היה ללכת בדרך שנקבעה ב"חוק" (הגשת ערר) ולא בדרך, שאינה דרך כלל לדעת המשיבים, של הגשת תביעה לבימ"ש השלום. יתרה מזו, המשיבים סבורים שמאחר שהמערער לא הגיש ערר על החלטתו של המנהל בהשגה, הרי ששומתו של המנהל הפכה לסופית. וכמוה כפסק דין חלוט. .4א. ברור, שבתי משפט רגילים, ובכללם בימ"ש שלום, מוסמכים לבחון ולהכריע בשאלת חוקיותן של החלטות של רשויות מינהליות, כאשר שאלה כזו מתעוררת "דרך אגב", לצורך מתן החלטה בנושא שהובא כדין לביהמ"ש. המקור לסמכות זו מצוי, כיום, בסעיף 35לחוק בתי המשפט, 1957[12]. (ראה: פרופ' זמיר, השפיטה בענינים מינהליים עמ' 19[13]) בעל דין רשאי לתקוף, בבימ"ש רגיל, התנהגות של המינהל (כגון: החלטה, מעשה, חקיקת משנה) כאשר הדבר מתבקש כשאלה אינצידנטלית לנושא העומד להכרעה שיפוטית בביהמ"ש המוסמך. זוהי "תקיפה עקיפה". הפסיקה מתירה "תקיפה עקיפה" של התנהגות מינהלית הבטלה מעיקרא (void), אולם אין היא מתירה תקיפה כזו לגבי התנהגות של המינהל שהיא שרירה וקיימת אם כי היא ניתנת לביטול (voidable). (ראה: ע"א 183/69 [1]). מעשה שנעשה בחוסר סמכות או תוך חריגה מסמכות מלמד על בטלות מעיקרא של המעשה המינהלי שכך נעשה, אולם כבר נפסק ש"אין מניעה שעילה פלונית תסווג כאחת מעילות הבטלות לחלוטין, אף אם אין בה כדי חריגה מן הסמכות" (ע"א 183/69 [1] הנ"ל, בעמ' 408). ב. השאלה הנשאלת בערעור זה היא, איפוא, שאלה של הגדרה, של סיווג. לאמור: "התקפתו של המערער את החלטתו של המנהל, מהי? האם היא נגד עצם תוקפה של ההחלטה מעיקרא - שאז צריך היה להתיר למערער להשמיע את טענותיו בבימ"ש השלום במסגרת תביעתו להשבת כספים ששילם ביתר, או שמא נאמר שהחלטתו של המנהל תקפה כל עוד לא בוטלה - ואם כך בדין חסם השופט הנכבד את דרכו של המערער, שהרי אין בימ"ש השלום מוסמך לבטל את החלטתו של המנהל לאור הדרך המיוחדת שנקבעה לכך בפרק השמיני שבחוק. .5 א. אני מוכן להסכים עם ב"כ המשיבים, שמבחינה פונקציונלית, המנהל פעל במסגרת סמכותו להוציא שימות, אלא שאינני סבור שהמבחן הפונקציונלי הוא המבחן היחיד שלאורו יש להכריע בשאלה אם מדובר בהחלטה הבטלה מעיקרא או בהחלטה אחרת. להדגמת הנקודה הזו ניתן להביא דבר חקיקת משנה שיש לפרסמה ברשומות ע"מ שתחייב, ולא פורסמה. "תקיפה עקיפה" של תקנה כזו לא תימדד עפ"י מבחן פונקציונלי, משום שאין בו די. ב-ד"נ 12/81 [2] (בעמ' 654, 655) הועדף, אמנם, ברוב דעות המבחן הפונקציונלי לצורך הכרעה בהליך פלילי. אולם לא היה ספק שהמבחן הפונקציונלי איננו חזות הכל ולא תמיד יצליח לפתור את השאלה אם מדובר במעשה בטל מעיקרו או במעשה הניתן לביטול. כב' הנשיא לשעבר לנדוי קבע כך: "אם ההפרה של הדין החל על הענין גלויה על פני הדברים, עד שהיא "זועקת בקול", כי אז יש לראות את ההיתר (אצלנו: ההחלטה - י' ל') כבטל מאליו...... המבחן איננו נוקשה אלא הוא גמיש ויחסי, על פי כל נסיבות הענין". ב-ע"א 322/81, 323[3] (בעמ' 372) קבע כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' כהן שלא רצוי לנהוג בדרך של "תקיפה עקיפה" לגבי פסקי דין של בתי משפט, ובמיוחד יש למנוע זאת כאשר מדובר בפסק דין של בימ"ש בעל סמכות רחבה וכאשר חוסר הסמכות של ביהמ"ש אינו גלוי וברור על פני הדברים. ב. נראה לי שמכלל לאו שב-ע"א 322/81[3] הנ"ל, ניתן לשמוע הן לגבי החלטות של רשות מינהלית, (בהבדל מפסקי-דין של בתי-משפט) כאשר מדובר בהחלטה שאין צורך לבחון את תכנה אלא די בבחינת הנסיבות שבהן ניתנה ההחלטה, ע"מ לקבוע אם ההחלטה ניתנה במסגרת הסמכות - ולכן היא שרירה על פניה, או אם היא ניתנה מחוץ למסגרת הסמכות - שאז היא בטלה מעיקרא. במילים אחרות: לדעתי, אין לתקוף את תוכן ההחלטה של המנהל, מבחינה ענינית, אלא בדרך שנקבעה בסעיף 88לחוק [10] (הגשת ערר). אולם מותר לתקוף בדרך עקיפה כפי שעשה המערער, את נסיבות מתן ההחלטה לענין טענה של בטלות מעיקרא בשל חוסר סמכות או בשל חריגה מסמכות. אם המסקנה לאחר בדיקת הנסיבות תהיה שההחלטה ניתנה באיחור המגיע כדי חוסר סמכות, הרי שבימ"ש השלום יהיה מוסמך ורשאי לקבוע שההחלטה היא חסרת תוקף ע"מ להגיע ולפסוק בענין העיקרי שהובא להכרעתו, שהוא תביעת ההשבה. המקרה הנדון שונה מהמקרה שב-ת"א 231/76 [8] בכך ששם "כדי שהמשיבים יוכלו לזכות בהשבת הסכום ששולם כתוספת מס, עליהם לתקוף את השומה שהוצאה בענין זה ולהוכיח שהיא אינה נכונה או שהיא מוגזמת". ולכן, שם נפסק שלא ניתן לתקוף את השומה במסגרת של תביעת השבה שהושגה לביהמ"ש המחוזי. בעוד שבמקרה הנדון המערער אינו תוקף את ההחלטה לגופה אם היא נכונה ואם לאו, אלא טענתו היא שההחלטה פסולה מעיקרא משום שניתנה בחוסר סמכות, ואינני רואה מניעה לעשות כן בבימ"ש המוסמך במסגרת תביעה להשבה. ג. כבר הערתי שהבדיקה כאמור אינה דורשת לפנים "ההחלטה", ואזכיר את פסק-הדין ב-עמ"ש 628/81, 630[9] הדן בערר בפני ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, מקרה בו העורר תקף במישרין שומה סופית שהוצאה ע"י המנהל באיחור לאחר שהיתה בפניו שומה עצמית. שם נאמר (בעמ' 30) [9]: "שומותיהם העצמיות של הצדדים הפכו להיות שומות סופיות, ול"שומותיו הסופיות" של המשיב שהוצאו לאחר מכן אין תוקף משפטי". שמע מכך, ששומות כאלה של המנהל יכולות להיות בטלות מעיקרא - אני אומר: יכולות ולא, בהכרח, בטלות, משום שיש לברר את הנסיבות העובדתיות לאור ההוראות שבחוק ע"מ שניתן יהיה לקבוע אם במקרה מסויים אכן השומה העצמית הפכה לשומה סופית בטרם הוציא המנהל את שומתו; לפיכך, אי פסול בנסיונו של המערער לתקוף, בעקיפין, את השומה הסופית של המנהל. אם יצליח בכך, התוצאה תהיה, שלא החלטתו של המנהל אלא השומה העצמית היא שתהיה מעשה בית דין, ובכך אני משיב לטענתו של ב"כ המשיבים כאילו גלוי וברור כבר עתה שהחלטת המנהל מהווה מעשה בית דין רק משום שהמערער נמנע מלהגיש "ערר" עפ"י החוק. ד. טענה נוספת של ב"כ המשיבים, שאינה נראית בעיני, היא כאילו בימ"ש אינו רשאי לתת צו השבה נגד המדינה. אין מדובר בתביעה לבצוע בעין, כסברת ב"כ המשיבים, אלא זו תביעה ככל תביעה כספית. .6לאור כל האמור, אני מציע לחברי הנכבדים לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא, שדחה את התביעה על הסף, ולהחזיר את הדיון לבימ"ש השלום ע"מ שימשיך בדיון לגופו. הצעתי, שנחייב את המשיבים לשלם למערער הוצאות ערכאתנו בסך 000, 400שקל, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום. סגן הנשיא בן דרור: .1חוק מס שבח מקרקעין תשכ"ג- 1963[10] מכיל הוראות מיוחדות לגבי הצעדים שזכאי לנקוט בהם כל "הרואה עצמו מקופח". בפרק השמיני ("השגה וערעור") קובע החוק כי יש להגיש תחילה "השגה" למנהל מס שבח (סעיף 87) ואם אינו מרוצה מהחלטת המנהל רשאי הוא להגיש ערר לפני ועדת ערר (סעיף 88). ועדת-ערר זו מורכבת משלשה ובראשה שופט בית-המשפט המחוזי (סעיף 89). ואין זה סוף פסוק: "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון.....". עיון בהוראות החוק מלמד שהמטרה היתה לפתור, במסגרת המוסדות הנ"ל, את קובלנותיו של כל מי שרואה עצמו מקופח. יעידו על כך גם הסמכויות הרחבות שניתנו לועדת הערר (סעיף 89(ג)). .2אינני מוצא לנכון ולראוי להרחיב את היריעה ולדון בשאלות שונות שאפשר לעוררן בסוגיה של עתירה לבימ"ש אחר בטענה שלמוסדות הנ"ל לא היתה סמכות לעשות את אשר עשו; או שלא היה מקום לפנות אליהם בענין זה כי לא היתה בידיהם הסמכות להושיע את המערער. בעיני הדברים הם פשוטים ואין הצדקה לסבכם. מנהל מס שבח הוציא שומה חדשה והמערער רואה עצמו מקופח בגין עובדה זו. קשה לי לראות כיצד ניתן לומר שפעולה זו לוקה בחוסר סמכות מכל בחינותיה: שלא היה מנהל מס שבח מוסמך לעשותה, שלא היתה ועדת הערר מוסמכת לברר שאלה זו; ושאי אפשרי היה, במסגרת החוק הנ"ל, להביאה כ"בעיה משפטית" לבית-המשפט העליון. אינני רוצה להטיל דופי במערער ולומר שמבקש הוא לזכות בשני העולמות: שתחילה פנה, כאמור בחוק, לועדת-ערר וכשלא מצא בה את ישועתו מנסה הוא ללכת בדרך נוספת. אף אינני רואה צורך לבדוק מה תוצאותיו של מעשה זה - והוא הדין לגבי בירורן של נקודות אחרות, מפני שאפשר, לדעתי, להגיע בדרך קצרה אל התוצאה שהחוק רוצה בה. .3פשיטא בעיני, שעשיית הוצאות שומות - בסמכותו של מנהל מס שבח הן (ראה הפרק השביעי: הצהרות ושומה, סעיפים 73-86). הסמכויות כוללות סוגים שונים של שומות: זמנית, סופית, חדשה. מכאן נובע שכל מעשיו ופעולותיו של מנהל מס שבח, לגבי שומות שהוא עושה, כלולים במסגרת סמכותו. במסגרת זו יכול שישגה מנהל בהחלטותיו ויכול שיהיו מעשיו מוטעים ופסולים. אם ינהג כן מנהל מס שבח אין "הרואה עצמו מקופח" רשאי לומר: אפנה לבימ"ש אחר כדי שזה יפסוק בסכסוך שביני לבין המנהל ואין את נפשי ללכת בעקבות הוראות מס שבח. אם אמרתי שבתיק זה יש בדעתי לקצר הרי זה מן הטעם שהחוק היקנה, באופן מפורש, סמכות למנהל מס שבח להוציא שומות גם לאחר זמן, כפי שאסביר להלן. לפיכך אין צורך להתייחס לשאלה: היכן, ולפני איזו ערכאה, יש לברר את הטענה מבחינה עובדתית, לאמור: האם הוצאה השומה לאחר זמן, אם לאו. סעיף 78(ד) לחוק [10] הנ"ל, שעליו סומך המערער את טענותיו, קובע לאמור: "הוגשה שומה עצמית ולא נעשתה שומה זמנית תוך ששה חדשים מיום שהוגשה, והמוכר המציא למנהל לפחות חדש לפני תום ששת החדשים את כל המסמכים שנדרש להמציאם לצורך עשיית השומה ובידו אישור על כך מאת המנהל, תהיה השומה העצמית לשומה סופית; לא הוגשו המסמכים כאמור, יראו את השומה לכל דבר וענין כהצהרה לפי סעיף 73(א)(1) [10]; נעשתה שומה זמנית למי שעשה שומה עצמית ולא נעשתה שומה סופית תוך ששה חדשים תהיה השומה הזמנית לסופית". את בירורה של המחלוקת העובדתית, לגבי קיומם או היעדרם של היסודות הנ"ל בתיק הנוכחי, מבקש המערער, כאמור, לערוך לפני בית-משפט אחר, בטענה שאף אחד מן המוסדות הנקובים בחוק אינו מוסמך לבררם, כפי שלא היה "מוסמך" המנהל להוציא שומה לאחר תום 6החדשים (אם עשה כן בתיק הנוכחי). טענת המערער היא, אם כן, שעל פי החוק שוב אין למנהל מס שבח סמכות לערוך שומות אם חלפו ועברו ששה חדשים, הכל כמוסבר בסעיף 78הנ"ל. טענה זו אינה מלאה ואינה נותנת תמונה שלמה של החוק. בסעיף 85לחוק [10] ("תיקון שומה") נקבע בזו הלשון: "המנהל רשאי, בין ביזמתו ובין לפי דרישת מי ששילם מס, לתקן שומה שנעשתה לפי הסעיפים 78, 79, ו-82, תוך ארבע שנים מיום שנעשתה, בכל אחד מהמקרים האלה: 1) נתגלו עובדות חדשות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בידי המנהל, בעת עשיית השומה, לחייב במס או לשנות את סכום המס. 2) המוכר מסר הצהרה בלתי-נכונה שהיה בה כדי לשנות את סכום המס או למנוע תשלום מס; 3) נתגלתה טעות-סופר בשומה". עינינו הרואות, ש"סמכותו" של המנהל לגבי הוצאת שומות אינה פוקעת מבחינת לוח הזמנים - כעבור 6חדשים, כטענת המערער. איפכא מסתברא: הוקנתה לו סמכות למשך ארבע שנים לתקן שומות כולל שומות הנזכרות בסעיף 78לחוק. לפיכך, ומבלי להיכנס כלל לשאלה אם היתה למנהל סמכות, גם ללא האמור בסעיף 85, לתקן שומות (סמכות להבדיל מעשיית פעולה מוטעית בתחום סמכותו), הרי ברי הדבר שגם אליבא דמערער דנן מוסמך היה מנהל מס שבח להמשיך ולפעול במשך ארבע שנים לאחר מכן ולתקן שומות. אף כאן אין לערבב מין בשאינו מינו, לאמור: אין המערער יכול להישמע בטענה שמבקש הוא כי בית-משפט אחר יברר אם נתקיימו היסודות המפורטים בסעיף 85, שעל פיהם רשאי היה המנהל לפעול לצורך תיקו שומה. אלה הם דברים שלשמם הוקמו המוסדות הנזכרים בחוק והותקנו הכללים שעל פיהם יפעל, יחליט ויכריע כל מוסד ומוסד, בשלב ובמועד המתאים. ובמילים אחרות: פתוחה היתה הדרך לפני המערער להוכיח למנהל מס שבח, או לועדת-ערר, או בביהמ"ש העליון, בכל מקום בתורו, כי טעות היתה בידי המנהל כשהחליט כי נתקיימו היסודות האמורים בסעיף הנ"ל או אחד מהם. .4ביהמ"ש העליון חזר ופסק כי במקום שחוק מיוחד מסדיר גם את הליכי הבירור והערעור של הגופים הנזכרים בחוק, יש לעשות כן במסגרתם ואין לפנות לבתי המשפט האזרחיים הרגילים (ע"א 306/78 [4]; ע"א 175/77 [5]). לכן על אף שיקול הדעת הנרחב שיש לבתי-המשפט לתת פסקי-דין הצהרתיים, לא יעשה זאת בנקל בית-המשפט כאשר ניתן להביא, לידי הכרעה, שאלה זו במסגרת בית-דין או רשות מינהלית, או כאשר השאלה נוגעת להם. (ע"א 359/73 [6]). לפיכך, אינני רואה צורך לחזור ולהרחיב את הדיבור בסוגית הסמכות, סוגיה שביהמ"ש העליון כבר נתן עליה את דעתו בהזדמנויות שונות (ראה למשל, ע"פ 768/80 [7], ד"נ 12/81 [2]) נסיבות המשפט שלפנינו אינן מצדיקות צלילה נוספת למעמקי סוגיה זו: כבר במבט ראשון ניתן לומר שאין במקרה זה חריגה מסמכות פונקציונלית ואין להגדיר את ההחלטה שניתנה ע"י המנהל כהחלטה שניתנה בחריגה מכללי הצדק הטבעי. .5כן גם אינני סבור שיש הצדקה לדון בתיק זה מבחינת צורתו ועילתו שהוגש, כביכול, להשבת סכומי כסף שהמדינה גבתה ביתר מאת המערער. השופט המלומד של בימ"ש קמא הזכיר בהחלטתו את פסק דינו של כב' השופט ש' אשר (בשבתו בביהמ"ש המחוזי בת"א) בת"א 231/76 [8]. בפסק-דין זה מציין כב' השופט ש' אשר, שאם נקבעה דרך מסוימת לתקיפת החלטה בענין מיוחד - יש ללכת בדרך האמורה; וכן מציין השופט אשר כי הצגת התביעה כאילו בשאלה של "השבה" עסקינן, היא פשטנית מדי וכי אופיה ומהותה האמיתיים אינם אלא תקיפת ההחלטה המקורית. לאור המסקנה שאליה הגעתי לעיל, שוב אין צורך להתייחס לאופן ניסוחו והנמקתו של ההליך שבחר המערער ללכת בו. .6אילו דעתי היתה נשמעת היינו דוחים ערעור זה ומחייבים את המערער בהוצאותיה של המשיבה בערכאתנו בסך של 000, 500שקלים בצרוף מע"מ וכן קובעים כי סכום זה ישא הפרשי הצמדה ורבית עד ליום תשלומו. השופט אילן: קראתי את חוות הדעת של חברי המכובדים, ועם כל הכבוד לאב בית הדין, סגן הנשיא המכובד, אני מצרף דעתי לדעת חברי המכובד השופט לויט; אף אני בדעה שלא היה מקום לדחיית התביעה על הסף בגלל הנימוקים המצויינים בחוות דעתו של חברי המכובד השופט לויט. לפי סעיף 78(ג) [10] הופכת השומה העצמית לשומה סופית תוך שנה. משמע כעבור הזמן הזה אין אפשרות לעשות "שומה סופית". הטענה בכתב התביעה היא כי מה שמתימר להיות שומה סופית נעשה כעבור הזמן הזה ולכן הוא אפס מעשה. טענה זאת ראוי שתתברר, שכן לדעתי אם היא נכונה יש לתובע סיכוי טוב לזכות בתביעתו. הטענה ש"השומה הסופית" הוצאה כעבור יותר משנה, כאשר השומה העצמית בפרט הפכה להיות כזאת לא יכולה להיות נמוק להשגה לפי סעיף 87לחוק מס שבח מקרקעין [10] משום שהמשיג לפי סעיף זה נדרש לפרט "את פרטי השומה עליהם הוא חולק" "ולתת טעם להשגתו" ואילו במקרה דנן התובע חולק על עצם האפשרות להוציא "שומה סופית" בשלב שהוצאה. אמנם נכון שלפי סעיף 85לחוק, המנהל יכול להוציא שומה מתוקנת תוך ארבע שנים בהתקיים אחד הנימוקים המצויינים בסעיף ההוא, אבל לכאורה אין טענה שזה מה שקרה במקרה דנן. (אני חי רק מפי המערער שכן טרם הוגש כתב הגנה). ולא היה מקום לדחות את התביעה על הסף כאשר איש אינו טוען שזו שומה לפי סעיף .85 בצדק לא נדרשו בעלי הדין לשאלת מניעות עקב הגשת ההשגה ע"י המערער לפני שהגיש תביעתו זאת, משום שהמשיבה לא שינתה מצבה לרעה בגלל כך. הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט לויט וזאת ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של אב בית הדין. מיסיםמס שבחשומה