קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת עורך דין בנושא הפשרה של קרקע: 1. זוהי תביעה לתשלום שכר טרחת עורך-דין בגין טיפול במגרשם של הנתבעים. הנתבעים היו הבעלים הרשומים של מגרש ששטחו 431, 3 ממ"ר בחלקה 216 שבגוש 6109 הממוקם בקרן הרחובות ז'בוטינסקי ואבא הלל סילבר ברמת גן, על הצומת הידועה כככר עלית. שנים רבות ניסו התובעים למכור מגרש זה בין הרבה קניות ומכירות של מגרשים שעשו, וללא הצלחה. ת/ 8 מכתב מחלקת מהנדס העיר של עיריית רמת-גן מ-4.1.62, מזכיר כי הכותב אותו חוזר על תכנו של מכתב קודם, מיום 5.2.61, ומבהיר כי החלקה נמצאת באזור רפרצלציה ותכנון מחדש והבנייה עליה אסורה. על בירורים נוספים מעידות ארבע ראיות נוספות בהן עונה מחלקת ההנדסה האמורה כי "החלקה נמצאת בשלבי ביצוע החלוקה מחדש" ועל כן לא תוציא לה הועדה המקומית כל היתר בניה. מובן שבהעדר סיכוי בניה לא היו קופצים על המגרש. הדבר לא נעם לבעלים, שניסו מפעם לפעם להזיז את העגלה, אך גם לא הטרידם במיוחד, והנתבעת אף באה לכלל החלטה להעלות את המגרש כתרומה למטרה ציבורית ראויה כגון בית-ספר, אותו או את תמורתו - אם ימכר. כאמור, לא נמצא למגרש קונה במצבו. הנתבע העיד לפי תומו שלא האמין שאפשר יהיה לעשות בעניין זה מאומה "משום שבעיריה ממציאים כל פעם טענות חדשות". תקופה ארוכה היה המגרש מושכר לביח"ר אלקו הסמוך, ודמי השכירות כיסו את הוצאות המיסים וכיו"ב, עד שעמדה אלקו והסתלקה מן השכירות, והחיוב החל מרגיז את הנתבע. יום אחד שמע מידידו, מר גוטגולד, שבידי התובע להושיע לו בטיפול מתאים - ושמעלה יתירה לו לתובע, שאם מצליח במלאכתו נוטל אמנם שכר נכבד, באחוזים מהרווח שגרם לו, אך אם הוא מעלה חרס בידו - אינו נוטל שכר כלל. בא לו הנתבע אצל התובע במשרדו, ולבקשתו חזר ובא שנית והביא את אשתו, שהיתה סרבנית וקטנת-אמונה ממנו, אך נתרצתה לבסוף מששוכנעה, שעל-כל-פנים חשש הפסד אין כאן, וחתמו שניהם ב- 8.6.79 על יפוי-כח ת/ 32 לתובע ליצגם נגד מנהל מס רכוש. טיפול זה ארך עשרים ושנים חודש אמנם, אך בסופו היו כל הצדדים מרוצים: מהנתבעים נחסכו כ-000, 400 ל"י מס רכוש והתובע קיבל בשכרו % 20 מהסכום האמור, לאחר שהנתבעים, כהילכות גוברין יהודאין, עמדו אתו במשהו על המקח, מאחר ששעורו המדויק של השכר שישולם לא ננקב מראש ולא נערך כל הסכם כתוב לעניין שיעור השכר. שני הצדדים סמכו זה על 'מכובדותו' של זה - והתוצאה היתה תביעה זו. בשעתם, הסכימו הצדדים לישב את המחלוקת בבוררות בפני כב' השופט בדימוס, מאיר רובין, והוא שמע אותם במספר ישיבות ארוכות וממושכות והותיר אחריו פרטיכל גדוש, בטרם הסתלק לבית עולמו, מבלי שיספיק ליתן פסקו - ובכן חזרו ובאו בפני בית-המשפט, משלא הועילו כל הנסיונות לישב את המחלוקת בהבנה טענו טיעוניהם הארוכים ומאירי העיניים - ועלינו המלאכה לגמור. 2. אפשר להבין ללבם של הנתבעים, שהועידו את המגרש היקר לצדקה - אבל אינם מוכנים, ולא היו מוכנים להשקיע בו שום סכומי כסף, בין מחמת שלא האמינו בסיכוי ההצלחה, ובין משום שהתעורר חשדם, שמא מנסה התובע לגרום להם להוצאותו ,להפיל אותם במלכודת', כמאמר הנתבע בעדותו בפני הבורר. כפי שראינו, לא התרצתה הנתבעת, שמוחזקת בעיני עצמה כבעלת רצון תקיף ועצמאי, לחתום לכתחילה אפילו על יפוי-הכח לעניין מס הרכוש. אבל סיפא שחתמה על יפוי-כח נוסף ת2, הנושא אותו תאריך, לטיפול ברשויות התיכנון. על סמך אותה הרשאה, החל התובע לטפל בהפשרת המגרש והפיכתו לנכס בר-מכירה. ענינו בכך היה ברור וגלוי - במידה שיצליח בכך, אמור הוא לבוא על שכרו משלם; לא על הבסיס הזעום של חסכון שולי במס, אלא על בסיס הערך החדש של המגרש כשזה יופשר לבנייה. לשם כך צריך היה להסיר מן המגרש את תג הרה-פרצלציה, ולקבל בגינו היתר בנייה - שאז מובטחים להם לבעלים קופצים רבים עליו מחמת מיקומו המשובח: ירצו - ימכרו למרבה במחיר, ירצו - יכנסו לעיסקת קומבינציה, יקבלו דירות בנויות תמורת הקרקע וירוויחו אפילו יותר. כך או כך - יצא עורך-הדין נשכר, שאם תהיה מכירה גמורה, יקבל אחוזים נכבדים מהתמורה ואם תהיה התקשרות עם קבלן תהיה לו חזקה על רישום כל הדירות לדירים, בנוסף על שכרו בגין העיסקה בקרקע. שלא כאותה בעלת חלומות שראתה עצמה מחוללת במה שתרוויח מכל עיסקותיה באפרוחים שטרם בקעו מהביצים, יצאה במחול ושברה את הביצים בטרם נדגרו - עשה התובע סידרת פעולות מרשימה; אף ש- 83המוצגים שערם על הבורר אינם כולם לעניין ואינם מיצגים כל אחד פעולה בת-משמעות מרעישה, נחה דעתי שהוא נקט בפעולות המקצועיות המתאימות למטרותיו, שהן במקרה זה זהות בתכלית עם טובתם הכלכלית של הבעלים. ראשית, הוא חיטט בתכניות המיתאר המצוטטות ע"י מחלקת ההנדסה כאסמכתא ומצא שנזכרת יותר מתכנית אחת, הן ר"ג/ 340 והן ר"ג/ 320והן ר"ג/ 293- ומכל אלה מתאימה לחפצו אחת יותר מאחרות, משום שהוא יכול להביא לידי הפשרת הבנייה בעזרתה: הוא בדק ומצא שבהתאם לתכנית ר"ג/ 320נותרים רק הנתבעים ועיריית ר"ג כבעלי חלקות בתחום התכנון מחדש, וע"י איחוד חלקותיהם וחלוקה מחדש ניתן להקציב לעירייה את השטח הדרוש לה לתכנון מחדש של צומת עלית. יתר על כן, הוא מצא דרך ליתן לעירייה פתיון לזרוז פעולתה. בטענה שתכנית ר"ג/ 293 אושרה אחרונה והיא מועידה לעירייה שטח קטן יותר משנועד לה על פי תכנית ר"ג/ 320- הביא את מרשיו להסכמה חתומה (ת/ 28ו-ת/29) להחכיר לעירייה את השטח הדרוש לה, ובתמורה יקבלו הנתבעים אחוזי בנייה על-פי מלוא השטח הרשום. כדי לממש את כל ההבנות וההסכמות הללו אין טוב מלתת ביד הבעלים היתר בנייה חתום בחותמת העיריה; אפילו לא עולה בדעתם לממש את אותה בניה דווקא - ההיתר הוא ראייה ניצחת שהמגרש טוב לבנייה והקונה יוכל לבטל תכנית זו ולשים אחרת תחתיה. בשלב זה משכו הנתבעים את השטיח מתחת רגלי התובע: ללא עזרתו וללא ידיעתו ניהלו מו"מ עם הקבלן קלקא ועם סולל בונה ולבסוף מכרו את המגרש כפי שהוא במצבו לקבלן קלקא תמורת מליון דולר (בשלב מאוחר יותר התעצם איתם זה והוריד את המחיר ל-000, 875 דולר, ר' מסמך ה/101). לפני כן טרחו להודיע לתובע ב-ת/ 3מ- 28.6.81 במכתב מנוסח כדבעי בלשון פרקליטית, "שאין אנחנו מוכנים בתקופה האינפלציונית הזאת לגשת לבנייה על המגרש ואיננו רוצים להחליט כרגע מה נעשה במגרש עד שהמצב ישתנה"; במלים אחרות 'טול כליך וצא', ולמען הסר כל ספק "על כן אנו מבקשים ממך לחדול מכל טיפול במגרש ולא לעשות דבר עד שנפנה אליך שוב". 3. הנתבעים כופרים בכל זכות של התובע לשכר על פעולתו. הוא הרי קיבל עליו לעבוד ולקבל שכר רק מן הרווח, והם אמנם היו מוכנים לתת לו שכר בעין יפה אילו הביא לידי עיסקה כלשהי - אבל עבודתו נגמרה בלא כלום ואת הקונה מצאו ללא עזרתו והוא הן לא שותף הוא להם בקרקע, ואשר לעמל ולהוצאות - הרי בפרוש הבהיר להם שאינו נוטל שכר אלא כנתח מהרווחים, והם לא הותירו שום ספק שאין להם שום נכונות להשקיע אגורה אחת בטרם יראו כסף בעין. כלומר, אם הזמין התובע אדריכל (יהודה לנדאו שמו) והזמין אצלו תכניות לא עשה כן אלא על אחריותו, שאם יצא משהו מאותן תוכניות והמגרש ימכר לקבלן שמציע עוה"ד וזה יאמץ את התוכניות וישא בדמיהן - ניחא, אבל אם יגמר העניין שהציע בלא כלום - אין לו עליהם אפילו תרעומת, לא הוצאות ולא שכר. בא-כוחם המלומד מוסיף עליהם וטוען טענות מלומדות - כגון: - התובע לא נשא בנטל הראייה מה היה שוויו של המגרש עובר להתחלת פעולתו, מכאן שאין אפשרות למדוד בכמה השביח המגרש כתוצאה מפעולתו. - לא הוכח קשר סיבתי בין מפעלות התובע ועלית ערך המגרש, מה גם שהימים ימי אינפלציה, ותנודות השוק במקרקעין - רבות ומשונות. - אין כל ראייה שקיימת אפשרות בנייה על המגרש. הפרקליט המלומד אף מצא בילקוט הפרסומים מספר 3370 מיום 15.8.86 הודעה על הגשת תכנית חדשה שממנה משתמע שהחלקה הנדונה עודנה בתחום התכנית ר"ג/ 340 ומכאן שעודנה מוקפאת לבנייה. - אין אפשרות בנייה בחלקה האמורה כי לא קיימת לגביה תכנית מפורטת. - אין כלל תביעה לשכר ראוי במקרה דנן. שכר ראוי נזכר אמנם בתביעה אלא שהתובע בעדותו שינה חזית ודבק רק בשכר המחושב על פי אחוז מעליית ערך המגרש. - התובע היה מוכן לקבל שכר על-פי חישוב השכר שהיה גובה מרוכשי הדירות אילו נחתם הסכם הקומבינציה (75,000$) - אך באין ראייה שהיתה אפשרות בנייה אין הוא זכאי לשכר גם מכח חישוב כזה. - החוזה שהכין התובע לנתבעים אינו אלא חוזה סטנדארטי ממשרדו, שאפילו שכחו לשנות בו את מספר הגוש האחר. - התובע ביצע אותה עבודה שביצע - מבלי שנתבקש לכך כלל - וגם עקב כך אין לו דין שכר ראוי. לחלופין מתבסס ב"כ הנתבעים על הלכת ע"א 83/57 ומבקשני לפסוק שכר על פי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי-הדין, ותו לא. 4. לא מצאתי ממש בטענות הנתבעים, זולת זאת שאכן לא בסוגית שכר ראוי ומעין-חוזה עסקינן, אלא בשכר מוסכם על-פי התוצאה. התובע לא מתווך הוא אלא עורך-דין, וכעורך-דין פנו אליו הנתבעים, כבעלי-חוזהו הם חייבים לנהוג בו בתום-לב גם לעניין קיום זכות שבחוזה והדברים כבר שוננו דיים ואינם זקוקים עוד לאסמכתא. חובתם הבסיסית של הצדדים זה כלפי זה היא שלא ליהנות זה מעמלו של זה ללא תשלום שכרו. מרגע שהחל התובע לטפל בחלקה ועד שהופסקה עבודתו נשתנה מצבה ומצבם של הנתבעים ללא כל השוואה. ממגרש שאין לו ביקוש ולשוא מנסים בעליו למכרו - הוא הופך לנושא תחרות בין קבלנים ונמכר. מציע לנו בא כח הנתבעים את האינפלציה ואת תנודות השוק כגורם אפשרי: ובכן, אין חולק שאלה עשוים אמנם להשפיע אך מה לי לחפש סיבות אפשריות שלא הוכח כלל שפעלו? צודק התובע שדרכו המקצועית ונסיונו לימדהו את הדרך הטובה והמועילה להפשיר קרקע לבניה - הדרך היא לחקור ולדרוש היטב ולכפות על הפקידים הנוגעים בדבר הר כגיגית, בין בדרכי שכנוע בין במו"מ, בין באכיפה משפטית, ובכל אלה אחז התובע או איים בהם והמיזכר ת/ 2 וביחוד המענה ת/ 9 מעידים על כך שזולת עניין המדידות וטיפול שגרתי - לא נותרה בפי הפקידים כל טענה כלפי מתן היתר; אין אני רואה כל מקום לפקפק בתובע שפעל כבעל עניין להשיג את ההפשרה. מכל מקום, איש לא הראה סיבה קרובה אחרת להתענינותם הפתאומית של שני קבלנים מתחרים בחלקה, להבדיל מסברות אפשריות. די לי אפילו בכך, שבחישתו של התובע באפשריות הבנייה הניעה קבלנים לקפוץ על ההצעה; אבל אני מוצא כעובדה, שהתובע אכן הביא את הדיון עם מחלקת ההנדסה עד סוף מתן היתר הבנייה וכל שחסר לו היתה תכנית סבירה כלשהי שתסכון להגשה לוועדה המקומית לקבלת האישור המעשי לניצול 200אחוזי הבניה בדמות הקונקרטית של 'היתר בנייה'. ומה על הטענה שהנתבעים לא היו מוכנים להשקיע מכספם ושזכאים הם לנהוג בעיסקיהם כהבנתם וכנטיית לבם? אכן, אין התובע יכול לכפות על הנתבעים להשקיע אגורה אף אם הוא משוכנע שזו העצה הכלכלית הטובה להם ביותר, ואין בידו להועיל מאומה אף אם ללא כל סיבה שהיא התעוררו בהם חשדות בו ובטוהר כוונותיו. אין לתובע כל שליטה בלקוחותיו - אך יש לו עליהם תביעה טובה כדי שיעור השבח שהשביחו נכסיהם נשוא טיפולו והם חייבים לו על-כך שכר כשיעור שניתן לדלותו מתוך ההסכם שביניהם. 5. אין חולק על כך שהנתבעים הסכימו עם התובע לשלם לו אחוז מסוים מכל פירות שתביא להם טרחתו. הם גם שילמו לו בהסכמה ותוך מיקוח קל - % 20 ממה שנחסך מהם בחיוב מס רכוש. הם לא עמדו על בסיס של תעריף מינימלי אלא פנו למומחה לדבר, על סמך המלצה ולא יכלו להניח שהם נדברים על סמך תעריף מינימלי אצל עו"ד ותיק ומומחה בתחומו. מה ששילמו מהווה אינדיקציה טובה למה שהסכימו, ובהביאי בחשבון את המיקוח הלגיטימי כשהשיעור לא נקבע שחור על גבי לבן בכתב - אני קובע % 15כבסיס אופטימלי של שכר מוסכם בכפוף לאפשרות מיקוח. מהו בסיס ההשבחה? דחיית השוק את המגרש הוכחה למכביר, ונקיבת הסכום של 300,000 $ ע"י הנתבע לא נשללה והיא מסתברת בנסיבות שהועלו. מכירה בסך 875,000 $ לפחות אף היא הוכחה: הרי שהשכר שהיו מגיעים אליו הצדדים במהלך הרגיל של הענינים היה עולה כדי 86,250 $. אלא שהדברים לא הגיעו לכלל זכאות מלאה והמלאכה, אף שבעטים של הנתבעים הופסקה באיבה - מכל מקום לא הושלמה עד תומה ועוד היה על התובע לטרוח הרבה עד שיקצור פרי עמלו. אפשר להניח שהפרי היה שונה וגדול יותר ואפשר לטעון שמכל מקום התמורה שהושגה בשלב זה משקפת נכונה את ההשבחה שבשוק, אבל מכל מקום צריך לקחת בחשבון שגם המחיר ההתחלתי עלה עם תנודות האינפלציה (המדד עלה פי ארבעה ומעלה בתקופה זו). בהביאי כל אלה בחשבון, אני מעריך את הסכום שהצדדים היו מגיעים אליו על-סמך ההסכם שביניהם, אם היו הנתבעים חוזרים בהם מהטענה שלתובע לא מגיע שכר ומבררים רק את גובה השכר המגיע, בסך מחצית הסכום האמור, ואני מעמיד איפוא את השכר המגיע על סך -.43,000 $ כשווים בשקלים יציגים ביום התשלום בפועל. לסכום תווסף ריבית % 4 מיום הגשת התביעה, שכר טרחת עורך-דין בסך -000, 5 ש"ח. בצרוף מע"מ וכן ריבית והפרשי הצמדה מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל. 6. התובע זכאי גם להחזר הוצאות, אלא שהנתבעים בפירוש התנגדו ולא הסמיכוהו להוצאה זו. אלא אם כן מובטח להם שהיא תועבר לכתפיו של הקבלן העתידי. אינני מקבל גם שההוצאה להכנת תכנית להגשה לוועדה בתנאים כאלה שנתבררו, כלומר ללא מזמין של ממש וללא התמודדות עם תכנון של ממש - אמנם יכולים להיחשב לעבודה הנשקלת על-פי התעריף המקצועי ממש. צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, שאם רצה האדריכל לתבוע את הנתבעים ישירות, היה מקום לצרפו כצד לתביעה. תביעת ההוצאות כתביעה של עוה"ד התובע נדחית איפוא.עורך דיןשכר טרחת עורך דיןשכר טרחההפשרת קרקעות