היו מספר מקרים בהם החליט בית-המשפט העליון לשערך חיוב בחוזה מקויים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שערוך חוזה: ביום 28.4.87 ניתנה החלטה בתיק זה, בה דחיתי בקשה לדחיית התביעה על הסף. המחלוקת המונחת בבסיס התביעה הזאת נוסחה שם ולא אשוב לפרטה. ההחלטה שניתנה היא, איפוא, חלק מפסק-דין זה, שיעסוק מעתה ואילך רק בענין שהושאר להכרעה, לאחר הבאת ראיות. כדי שיובן כראוי מה שייאמר מעתה ואילך, אזכיר בתמצית במה עלי להכריע. מוסכם על הכל כי כאשר נחלצו בתי-המשפט למנוע עוול כתוצאה מן האינפלציה הדוהרת, במסגרת יחסים חוזיים, הם עשו כן בדרך כלל מבלי להתערב בתנאי החוזה שנקבעו על-ידי הצדדים. ציינתי בהחלטתי, שבתיהמשפט רמזו שאולי יבוא יום ולא יהיה מנוס מפריצת המסגרת הזאת. לאחר ההחלטה לא נותרה להכרעה אלא השאלה היחידה, אם המקרה שבפני, לאור נסיבותיו, ראוי לשמש נושא לפריצת דרך שממנה נרתעו בתי-המשפט עד כה. בטרם אדון בנסיבות המקרה, יש לציין שאכן היו מספר מקרים בהם החליט בית-המשפט העליון לשערך חיוב בחוזה מקויים, בנסיבות ספציפיות, אך עד עכשיו היה הדבר תמיד תוך הערכת "אומד דעתם" של הצדדים לחוזה. עדיין לא נעשה הצעד הנוסף של שערוך תוך שימוש בסעיף 39של חוק החוזים (חלק כללי) [4] בדבר קיומו של החוזה בתום לב ובדרך המקובלת. אני שותפה לדעתו של כב' השופט לוין בע"א 554/83, אתא נ' עזבון המנוח זולוטולוב [1] בעמ' 323, בדבר הסכנה שבית-המשפט "יגניב" את אומד דעתו שלו בלבוש "אומד דעתם של הצדדים לחוזה". זו סכנה מוחשית, הנובעת מן התחושה הבלתי-נמנעת של עוול, שנעשה לפעמים לצד לחוזה, בגין שיעור האינפלציה הדוהרת. הואיל ואין בית-המשפט רואה את עצמו מוסמך לתקן עיוות כזה כאשר מדובר בחוזה מקויים אכן יש חשש שתיקון העוול ייעשה לא בדרך המלך אלא תוך שימוש בכלים קיימים והרחבתם מעבר למקובל ולסביר. עד עכשיו נזהר מאד ביתהמשפט העליון וסייג באופן קפדני את סוגי המקרים ואת הנסיבות בהן התערב בתנאיו של חוזה קיים. לכן חשוב מאד לנקוט באותה מידה של זהירות כאשר באים ליישם את ההלכה שנקבעה, שמא ייפרץ הפתח הצר שנפתח וישמש לבית-המשפט עילה להתערבות כל אימת, שלדעתם, נגרם עוול. לא לכך היתה הכוונה, ומן הראוי, איפוא, להגדיר היטב את הפסיקה בנדון ולתרגמה, ללא הרחבה ותוך שמירה על סייגיה, בבואנו להשתמש בה כבבסיס וכהנחיה למקרה הפלוני שבפנינו. שני פסקי-הדין העיקריים שמרבים לצטטם בהקשר לסוגיה האמורה הם ע"א 554/83, אתא נ' עזבון המנוח זולוטולוב [1] וע"א 627/84 נודל נ' עזבון פינטו [2]. בענין אתא, נדונה השאלה אם פקדון שהפקיד סוכן אצל יצרן להבטחת הסחורה שסופקה לו, יוחזר תוך שערוך למדד או בערכו הנומינאלי. בהסכם בין הצדדים, שהיה לתקופה בלתי-מוגבלת, לא נקבע הסדר של שערוך. בית-המשפט החליט ברוב של ארבעה, נגד דעתו החולקת של כבוד השופט ש' לוין, שיש לשערך את הפקדון, אך גם מנימוקי הרוב עולה שעדיין לא הגיעה השעה להנהגת שיטת ולוריסטית מלאה בתחומי החיוב החוזי. באותו מקרה החליטו שופטי הרוב, כי יש מקום לשערוך תוך שימוש ב"אומד דעתם של הצדדים לחוזה". בין השאר התחשבו שופטי הרוב בטעמים אלה: .1 כי בעת כריתת החוזה לא היתה מודעות בציבור הרחב לצורך להוסיף בחוזה תניה מפורשת לתשלום הפרשי הצמדה (ראה דברי כבוד המשנה לנשיא השופטת בן-פורת בעמ' 317, שם [1], וכן השופט ברק, בעמ' 316, שם [1]). .2 לא מדובר בכסף שהוא חלק מהתמורה, אלא בכספי פקדון שאתא היתה רשאית להשתמש בהם לצורך עסקיה וליהנות מהם במשך כל שנות קיום החוזה (שם, 316, 320). .3 הפקדון שימש כערבון למלאי הסחורה, אותו קיבל הסוכן מהחברה. אילו התייחסו לפקדון על-פי ערכו הנומינאלי, כי אז חזקה על אתא שהיתה מעדכנת אותו עם הזמן ולא היתה מסתפקת בפקדון המקורי שערכו נשחק וכבר לא כיסה את ערך הסחורה שעלה במשך השנים (שם 313, 320[1]). .4 בשנת 1977רכשה אתא בכספי הפקדון ניירות ערך, מכאן שקינן בליבה הספק, שמא עליה להחזיר את הפקדון בערכו הריאלי (שם 321[1]). עד כאן לענין אתא. בענין נודל [2] דובר בהשקעה בתחנת דלק, שעל-פי החוזה הוצמדה לכמות הדלק והשמנים שימכרו בתחנה. השאלה שעמדה להכרעה היתה, אם ההצמדה באה רק להבטיח התייחסות לכמויות הדלק והשמנים, המצביעה על התרחבות העסק, או שמא היא באה להבטיח גם את הערך הריאלי של ההשקעה. בית-המשפט הגיע למסקנה שיש לפרש את החוזה הספציפי הזה כך שהצדדים התכוונו להבטחת ערכה של ההשקעה באופן ריאלי. אמנם מקריאת פסק-דינו של כבוד השופט דב לוין עולה לפעמים הרהור, שאכן מדובר כבר בפריצת המסגרת האחרונה בדרך אל השיטה הוולוריסטית המוחלטת. יחד עם זה, הצטרף כבוד השופט גולדברג לתוצאות פסק-הדין רק מן הנימוק של פרשנות החוזה, ולמקרא חוות-דעתם של השופטים, הן בפסק-דין נודל והן בפסק-דין אתא, עולה בבירור שמרבית השופטים בבית-המשפט העליון, שהתייחסו לנושא, נוקטים עדיין בשיטה של פרשנות החוזה ונמנעים במתכוון מקביעת עקרון של מעבר טוטאלי לשיטה הוולוריסטית כשמדובר בחוזה מקויים. אין ספק שהמציאות המשפטית הזאת, המוצאת ביטוי בנוסחים שונים בחוות-הדעת של שופטי בית-המשפט העליון, מציבה אתגר לא קל לשופטי הערכאות האחרות בבואם ליישם את ההלכה הפסוקה. המונח "אומד דעתם של הצדדים", הקבוע בסעיף 25לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973[4], הוא בכל מקרה מונח רחב, ורחוק מדיוק. דווקא משום כך, חייבים בתיהמשפט לנקוט זהירות מירבית כשהם נכנסים לנעלי הצדדים, כדי לנחש את אומד-דעתם. על אחת כמה וכמה קשה הדבר, כשמדובר בנושא השיערוך. קיים חשש לא מבוטל שהוספת תנאי מכללא, המתייחס לשיערוך, עלולה למנוע עוול נראה לעין לצד אחד, אך היא עלולה גם לגרום עוול לצד השני. יתכן מאד שאילו ידעו הצדדים, שעומדת להתרחש מפולת בלבוש של אינפלציה תלתספרתית, היו אכן מסכימים על הצמדת הסכומים הקבועים בחוזה, אך יתכן מאד שהדבר היה משפיע על שאר תנאי החוזה. לא יעלה על הדעת, שבית-המשפט יבוא במקומם של הצדדים ויערוך את החוזה כולו מחדש, תוך איזון האינטרסים של שני הצדדים, כוונותיהם ושיקוליהם המסחריים. יש להיזהר מאד בעשיית שימוש בסמכות הרחבה של הפעלת הכלי שהמחוקק ובית-המשפט העליון נתנו בידינו, שמא ניכשל בהפרת האיזון החוזי המוסכם על הצדדים. בבואי לבחון עתה את המקרה בו עסקנין, נראה לי, שאין זה מקרה ראוי, בו יתערב בית-המשפט על דרך שיערוך דמי החכירה השנתיים. אלה נימוקי: א. כבר רמזתי בהחלטתי הקודמת שמדובר בחכירה ל- 99שנים, שבמציאות הישראלית משמשת כמעט כמכר. המוטרן הקופטי, שהעיד בפני, חיזק אותי בדעתי זו כשהסביר שהנכס הוחכר משום שכללי הכנסיה הקופטית אינם מאפשרים לה למכור נכסים. מתוך עיון בתנאי החוזה כולו נראה בעליל, שמטרתו המסחרית העיקרית היתה החכרת הנכס תמורת תשלום חד-פעמי של 000,200, 1ל"י. דמי החכירה השנתיים נראים כרווח אינצידנטלי. ב. אמנם טוען המוטרן, כי מבחינת הכנסיה היתה חשיבות להכנסה השנתית, כי היתה אמורה להבטיח את הוצאותיה השוטפות. אילו היתה המטרה הזאת מעיקרי החוזה, קשה להבין מדוע לא נכלל סעיף של שיערוך לפחות ברמת האינפלציה שהיתה קיימת כבר אז, שלא לדבר על ציפיה כלשהי לשינויים אינפלציוניים שכל אדם סביר צריך לצפות אותם כשמדובר בתקופה של כמעט מאה שנים. יצויין, כי גם בתנאי האינפלציה ששררו בעת עריכת החוזה, היו דמי החכירה נשחקים באופן איטי והיו מאבדים את ערכם כליל במהלך תקופת החכירה. בנסיבות אלה, יש אחיזה לטענה, שדמי החכירה השנתיים היו אינצידנטליים לסכום החד-פעמי ששולם. ג. המוטרן העיד בפני שהוא לא שכח את נושא ההצמדה ואפילו העלה אותו בשיחות עם בא-כוחו, עו"ד סוכובולסקי ועם אנשים אחרים. הוא וויתר על סעיף הצמדה בחוזה - ויש לזכור שהחוזה נערך על-ידי בא-כוחו - כי היה סבור שהלירה הישראלית חזקה דיה. עו"ד סוכובולסקי בחר לא להעיד ולא ברור לי אם נושא ההצמדה עלה בכלל במשא והמתן בין הצדדים. המוטרן העיד, שאכן התנהל משא ומתן לגבי הסכומים השונים והוא הסכים להקטנתם, לעומת דרישותיו המקוריות. אין לדעת כיצד היה משפיע סעיף הצמדה, אילו נכלל, על הסכומים שהצדדים הסכימו עליהם, הן הסכום החד-פעמי והן דמי החכירה השנתיים. ד. יש לציין, שחוזי חכירה רבים לתקופות כה ארוכות נעשים בארץ על-ידי גופים כמו מנהל מקרקעי ישראל. הוכח בפני בתצהיר, שהגופים הללו נהגו גם בראשית שנות ה- 60לכלול סעיף הצמדה בחוזי החכירה שלהם. ניתן לצפות מעו"ד, שעורך חוזה כזה, שיידע על-כך, ואם הוחלט באופן מודע לוותר על ההצמדה, הן על דעת המוטרן והן על דעת בא-כוחו, לא יתקן ביתהמשפט את החוזה. ה. בבואנו לשער אומד-דעתם של הצדדים בנושא פלוני, מותר לנו להעזר בדעה שהובעה על-ידם בין במישרין ובין בעקיפין גם לאחר כריתת החוזה. מי לנו כצדים עצמם, שהביעו דעתם בדיעבד על פירוש החוזה שלהם. מסתבר, שבמקרה זה הביע כל אחד משני הצדדים את דעתו על פירוש החוזה בתקופה שבה כבר היו מודעים הכל לממדים ההולכים וגוברים של האינפלציה. הכשרת הישוב הביעה דעתה בכך שבשנת 1974החכירה את הנכס כולו לחלמיש בעיסקת חליפין, והצהירה בחוזה החכירה במפורש שדמי החכירה השנתיים אינם נושאים הצמדה וריבית. אשר למוטרן, הוא הביע דעתו בשנת 1977, כאשר ביקש, באמצעות באכוחו, להכניס שינוי בחוזה ולכלול בו סעיף הצמדה תמורת ויתור על עילת פינוי בגין אי-תשלום דמי חכירה. בסופו של דבר לא הושג השינוי, והוא ויתר על עילת הפינוי תמורת סכום כספי והסכים שדמי החכירה ימשיכו להשתלם בסכום הנומינאלי. לא יעלה על הדעת ששני הצדדים, שכבר יודעים את השיעור של האינפלציה הרצינית, עדיין מתייחסים אל החוזה כנעדר סעיף הצמדה, ואילו בית-המשפט יכניס סעיף כזה בחוזה מתוך הסתמכות על אומד-דעתם. ו. לבסוף, נראה שהדרך, שהלכו בה בתי-המשפט, הוכתבה על-ידי התחושה שבהעדר הצמדה נגרם עוול רציני לצד אחד בחוזה. נאמר לא אחת, שלא מדובר בהגדלת התמורה אלא בהבטחת ערכה הריאלי (השופט דב לוין בע"א 627/84 נודל נ' עזבון פינטו [2] בעמ' 484). במקרה שלנו אין להתעלם מהעוול, העלול להיגרם לצד השני כתוצאה משיערוך דמי החכירה. אין כל אפשרות, במקרה זה, לבטל את החוזה או לפתוח אותו מחדש למשא ומתן, כפי שהציע הלורד דנינג בפסק-הדין staffordshire area . Staffordshire waterwork co[1978] health authority v. Southבעמ' 777[3]. הנכס הוחכר על ידי הכשרת הישוב ועל-ידי חלמיש לרבים אחרים, הכל בתנאים, שלקחו בחשבון בצורה מפורשת העדר הצמדה וריבית. לא ניתן עוד לסובב את הגלגל לאחור ולא ניתן לאזן בצורה צודקת את כל האינטרסים העלולים להיפגע כתוצאה מהשיערוך הנדרש על-ידי התובע הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך -.000, 10ש"ח, בצירוף מע"מ וסכום זה ישא הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. חוזהשערוך