תאונה בבית אבות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בבית אבות:

.1התובעת, ישישה בגיל 96, דרה מאז אוקטובר 1976בבית אבות "תפארת בנים" המצוי ברחוב החלוץ 29, בירושלים (להלן:ב "בית האבות"). הנתבעת, "בתי אבות תפארת בנים", מיסודה של הסתדרות הפועל המזרחי בא"י, הינה אגודה, בעלים ומנהלת בית האבות. ביום ה- 30.9.85הגישה שרה יצחקי, עובדת מטבח בבית האבות, ארוחת ערב לתובעת בחדרה, עת שכבה התובעת במיטתה, ויצאה מן החדר לכיוון המעליות. רעש חזק מכיוון החדר החזירה לשם במהרה והיא מצאה את התובעת שרועה על הריצפה, כאשר קרשי ספריה אשר עמדה סמוך למיטתה של התובעת, מוטלים עליה ובנוסף, ספרים שהיו על גבי מדפי הספריה ומגש המזון, היו מוטלים על הריצפה ועל התובעת.
.2אין חולק, כי בעקבות נפילת הספריה (להלן:ו "התאונה") הושמה רגלה השמאלית של התובעת בגבס למשך ששה שבועות (מה- 30.9.85ועד ל11.12.85) בשל שבר כפול, אשר אובחן ברגל זו (ראה תעודת שחרור מחדר המיון מתאריך 1.10.85). חוות-הדעת של רופאים מטעם הצדדים ובית-המפט מצביעות על כך, כי העצמות הגלידו ללא דפורמציות וקפיוח תיפקודי (חוו"ד ד"ר פילר מטעם הנתבעת מיום 4.7.86; חוו"ד ד"ר קיזלשטיין מטעם בית-המשפט מיום 10.8.86). עיקרי המחלוקות בין הצדדים נוגעות לתופעות אשר התגלו בתובעת לאחר התאונה ובמיוחד לאחר הורדת הגבס. חוות-הדעת ועדויות עובדי בית האבות ומטפלות הנתבעת. מעלות כי התובעת איבדה לחלוטין את השליטה על שני סוגריה, אינה יוזמת הליכה לשירותים, כך שבהעדר עזרה סיעודית צמודה, עושה התובעת את צרכיה כל אימת שמתעורר הצורך, במקום בו היא מצויה באותו זמן (חוו"ד ד"ר זוננבליך, מטעם התובעים מיום ה-29.4.86; חוו"ד ד"ר פילר, לעיל; עדות המטפלת הנוכחית בתובעת הגב' דינה שקד, פרוטוקול הדיון מיום ה' 2.10.86בעמ' 13). בנוסף נטען, כי התובעת מסוגלת להתהלך בעזרת הליכון, אך יש להרימה על מנת שתאחוז בו (עדות דינה שקד, לעיל בעמ' 14). עוד עולה בחוו"ד ד"ר פילר, כי התובעת סובלת מאי התמצאות כללית בזמן ובמקום, בילבול עקב מאורעות מוחיים חולפים ואינה יוזמת פעילויות אלמנטריות כגון, רחצה, הלבשה ואכילה. לקיום פעולות אלו שכרה בתה של התובעת, גב' גלוריה לב ארי, את שירותי צוות סיעודי אשר היה צמוד למיטת התובעת בזמן בו היתה רגלה מגובסת. לאחר הורדת הגבס ובעיקר לשם לקיחתה של התובעת לשירותים, נשכרו שירותי שתי מטפלות סיעודיות, המשמשות את התובעת לצרכים אלה למשך 10שעות ביום, כל יום, עד עצם היום הזה (עדותה של דינה שקד, לעיל, עמ' 13).
.3 אין מחלוקת לגבי העובדה, כי התובעת סבלה ממחלות שונות טרם התאונה, מחלות אשר בחלקן אופייניות לגילה המופלג. מדובר בעיקר במחלת כלי הדם של המוח ובמחלה הסקמית של הלב המתבטאת באוטם שריר הלב (גליון רפואי מה- 3.85מוצג ת/ 1וחוו"ד מה- 4.6.85מוצג ת/3, שניהם מעקבים שיגרתיים אשר בוצעו על-ידי רופא בית האבות, הד"ר בן הדור, ראה פרוטוקול הדיון מה- 30.10.86בעמ' 3). לאור העדויות קובע אני, כי לפני התאונה, נעזרה התובעת במטפלת לפרקי זמן קצרים של עד כמחצית השעה בבקר ובערב (עדותה של המטפלת יונינה חיים בישיבה מה- 30.10.85עמ' 24לפרוטוקול ועדות בתה של התובעת שם, בעמ' 13).
העולה במקובץ מן האמור עד כה הוא, כי מדובר בתובעת מופלגת בשנים, אשר סבלה ממחלות שונות טרם התאונה, בין השאר כפועל יוצא מגילה המופלג ומקשיי תיפקוד שונים. כתוצאה מן התאונה שכבה כשרגלה מגובסת כשישה שבועות ולאחר התאונה חלה ירידה תיפקודית ומנטלית, כאשר הירידה התיפקודית, בעטיה התעורר צורך לעזרה סיעודית בהיקף רחב, באה לידי ביטוי בעיקר באי שליטה בסוגרים. התשתית העובדתית הכללית הנ"ל הינה רקע להגשת תביעתה של הנפגעת לפיצויים בשל ההוצאות המיוחדות - רפואיות וסיעודיות - אשר נגרמו (סעיף 13לכתב התביעה). כמו כן, נטען לנזקים כלליים בשל צער, כאב וסבל והוצאות כנ"ל לעתיד (סעיף 14לכתב התביעה) והכל, כפועל יוצא מהתרשלותה של הנתבעת, בכל הקשור לספריה, בארוע התאונה (סעיף 5לכתב התביעה).
.4 המחלוקות בין הצדדים נטושות על הנקודות הבאות:נ
(1) שאלת אחריותה של הנתבעת לנקי התובעת, הנובעים בעיקר מאי השליטה בצרכים ומקשייה לנוע אף בעזרת הליכון, כאשר הנתבעת טוענת כי לא התרשלה ולחילופין נטען כי יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת בשעור גבוה ככל שנוגע הדבר לארוע התאונה.
(2) הנתבעת שוללת את הקשר הסיבתי בין ארוע התאונה לנזקים הנ"ל (למעט השברים ברגל והשכיבה למשך שישה שבועות).
(3) הנתבעת שוללת את הקשר הסיבתי האמור ביחס להיקף הנזק. בהקשר זה נטען כי מצבה הנוכחי של התובעת טבעי לגילה ונובע ממחלותיה טרם התאונה. לפי
הטענה, היתה מגיעה לאותו המצב בשל הניוון המוחי, אף לולא ארעה התאונה (סיכומי ב"כ הנתבעת, פרוטוקול הדיון 30.10.86בעמ' 35):ב
.5אדון בשאלות אלה כסידרן, כאשר אפתח בקביעות העובדתיות הנוגעות לארוע התאונה עצמה. בטרם אגש למחלוקות המהותיות, עלי להתייחס בטענתו הדיונית של ב"כ הנתבעת אותה העלה בסיכומיו ולפיה, לא ניתן בשלב זה לכלול את תביעת המיטיבה (גב' לב ארי בתה של התובעת אשר הוציאה את כל הוצאות הסיעוד עבור אימה) במסגרת תביעת הנפגע. לעומתו, טוען ב"כ התובעת כי עזרה שניתנה ע"י קרוב משפחה ניתנת להיתבע על-ידי הנפגע-התובע.
.6נעלה מכל ספק, כי טוב היה עושה ב"כ התובעת לו צירף את בתה של התובעת כצד נוסף או בלעדי לתביעה. משלא עשה כן, עלי לבחון תוצאות מחדל זה.
ב"כ התובעת הפנה אותי לספרו של קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה שניה, תשמ"ו), עמ' 236, סעיף 131[14]. מראה מקום זה מתייחס למצב המשפטי טרם חקיקת החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד- 1964[11] (להלן - "החוק המתקן"), אשר על השלכותיו אעמוד להלן. טרם הוחק החוק, הוכרה זכותו של נפגע לתבוע מזיק, אפילו הוטב נזקו על ידי צד שלישי-מיטיב. זאת מתוך הנחה כי מוטלת על המוטב החובה המוסרית להשיב את ההטבה לכשיפוצה. (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 488[14], להלן "קציר").
למעשה, היתה זו דרכו הבלעדית - בהעדר יריבות כלפי המזיק - של המיטיב להחזיר לעצמו תשלומים שהוציא כהטבה לטובתו של נפגע. פועלו העיקרי של החוק המתקן הוא ביצירת יריבות ישירה בין המיטיב לבין המזיק. סעיף 2לחוק [11] מקנה לכל מיטיב, יהא המניע להטבה אשר יהיה, זכות להיפרע את הוצאות ההטבה, תנאי הכרחי לחלותו של החוק הוא שתשלומים שהוצאו הם בגדר "הטבת נזק" דהיינו "הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו..." (סעיף 1לחוק המתקן [11]).
.7ההוצאות שהוציאה בתה של התובעת על עזרה סיעודית לאמא, הן "הטבת נזק" במובן החוק ועל כן חל החוק המתקן במקרה שלפני. שתי שאלות נפרדות, אך לא בלתי תלויות מעלה החוק. האחת היא השלכתו של החוק על זכותו הפרוצסואלית של הנפגע-מוטב לתבוע את המזיק; השניה, עוסקת בניכוי סכומי ההטבה מסכומים בהם חב המזיק. שאלת הניכוי לא הועלתה לפני, על כן אצטמצם בסוגיה הראשונה. ההלכה בשאלה זו נעדרת אחידות. מחד, יש מהלכים לגישה לפיה זכאותו של מיטיב להיפרע מן המזיק ישירות את הטבת נזקו של הנפגע, שוללת מן מוטב זכות זו במסגרת ההטבה (ד"נ 24.81חונוביץ נ' אאידה [1] בעמ' 431מול האותיות ג'-ד'). מאידך, נראה לי, כי הגישה הרווחת כיום תומכת בקיום זכות תביעה ישירה למוטב, חרף החוק המתקן. (ע"א
18/81קלייר נ' גולדנברג [2] בעמ' 663מול האות א'; כן ראה, קציר, בעמ' 488הערה 15ובעמ' 494והאסמכתאות שם [11]).
במקרים רבים אשר עלו בפני בית-המשפט, נראה, כי שאלת זכות התביעה ושאלת ניכוי ההטבה מן הפיצוי קשורות זו בזו, במובן זה ששאלת הזכות להיפרע במסגרת ההטבה, תלויה בשאלת ניכויי סכומי ההטבה מן הפיצוי, ההלכה אשר נתגבשה בהקשר זה קובעת, כי כאשר מוטלת על המוטב חובה שבדין, חובה מכח חוזה, או חובה מוסרית להשיב את סכומי ההטבה, כי אז אין לנכות סכום זה מן הפיצוי. מכאן משתמע, כי זכות תביעה לפי עילת התביעה המקורית קיימת בידי הנפגע (ע"א 18/81 [2], לעיל, שם), שהרי מה לי שאלת הניכוי אם מלכתחילה אין זכות פרוצסואלית בידי הנפגע-המוטב? (ראה:ו ע"א 599/68 לנקרי נ' מדינת ישראל [3] בעמ' 116-117).
שאלת ניכוי סכום ההטבה לא הועלתה לפני אך להסרת ספק אציין, כי מעבר לחובה מוסרית של אם להשיב תשלומי חסד ששילמה עבורה בתה, הרי קיימת חובת השבה בדין והוא חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979
[12], אשר קובע לענייננו, כי מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת... חייב להשיב למזכה את הזכייה" (סעיף 1(א) לחוק [12], כן ראה, קציר, לעיל עמ' 488[11]).
אשר על כן, דוחה אני את טענת ב"כ הנתבעת וקובע, כי התובעת זכאית לתבוע את נזקה מן הנתבעת, חרף כיסוי ההוצאות הסיעודיות על ידי בתההמיטיבה.
לאור מסקנתי זאת, אין אני רואה חובה לעצמי לדון בשאלת אפשרות צירוף המיטיב כתובע נוסף, שאלה אשר לא הועלתה לפני.

.8אירוע התאונה
לקביעה העובדתית באשר לדרך בה נפגעה התובעת השלכות, כפי שנראה להלן, על השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. העדות הישירה היחידה לענין זה ניתנה על-ידי שרה יצחקי, אשר כזכור הגישה לתובעת את הארוחה בערב הארוע, עדה זאת העידה כי התובעת אחזה במוט המהווה חלק אינטרגרלי מהספריה על-מנת להתרומם מן המיטה (עמ' 9לפרוטוקול הישיבה מיום ה2.10.86). עדות זו לא נסתרה, אך לאור כל עדותה של שרה יצחקי, ספק בעיני אם אכן ראתה במו עיניה, או שמא שיערה כי כך ארע. אף הרופאים ד"ר פילר וד"ר קיזלשטיין (בחוות דעתו מה-25.7.86) התרשמו כך משיחות עם עובדי המקום. מדובר אומנם בעדות מפי השמועה שמשקלה מועט, עם זאת מתחזק אני בדעתי כי אכן כך קרה המקרה לאור עדותה של מנהלת בית האבות הגב' מיכל הגר, אשר ראתה לדבריה את התובעת אוחזת במוט הספריה על-מנת לקום מן המיטה, זאת ראתה המנהלת מספר פעמים בעבר (פרוטוקול הישיבה מיום ה- 30.10.86בעמ' 26, 27). ההסתברות כי הספריה התמוטטה בשל אחיזה בה, גבוהה, לדעתי, לאין שיעור מן ההסתברות כי ההתמוטטות ארעה מסיבה אחרת וזאת עובר לקימתה של התובעת ממיטתה, וכך אני קובע כי אירעה התאונה.


.9האחריות
עילת התביעה של ניזוק כלפי מזיק, קמה בשר הדין מכיר בקיומה של חובת זהירות של מזיק כלפי ניזוק, סעיפים 35ו- 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח [13] (להלן - הפקודה) הם הביטוי הסטאטוטורי לחובה זו. החובה היא לעשות או להימנע מעשיית מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה או נמנע מלעשותו באותן הנסיבות. החובה קיימת כלפי נפגע פוטנציאלי. כאשר היה על אדם סביר לראות מראש את האפשרות כי תיווצר פגיעה במהלכם הרגיל של דברים.

.10כידוע, לחובת הזהירות היבט עקרוני והיבט קונקרטי.
ההיבט העקרוני (או חובת הזהירות המושגית) בא לענות על השאלה, האם קמה חובה כאמור לגבי הסוג הכללי אליהם שייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל [4] בעמ' 776; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש [5], בעמ' 122-123).
ההיבט הקונקרטי עוסק בנסיבות הספציפיות של המקרה (ועקנין [5], בעמ' 125-127) והיא השאלה האם אדם סביר בנסיבות המקרה יכול היה לצפות את הארוע. הפסיקה לא הסתפקה במבחן המוחשי-הטכני והרחיבה את החובה הקונקרטית תוך הוספת היבטים עקרוניים ובפרט צורך לצפות מראש, דהיינו, הצורך, בנסיבות המקרה, לצפות את הארוע, והוא נקבע על-פי שיקולים של מדיניות משפטית (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון [6] בעמ' 130131; אנגלרד, "תרומת הפסיקה להתפתחויות בדיני הנזיקין - דימויה העצמי ומציאות" בעמ' 78- 80[15]).
.11אשר להיבט העקרוני, הרי בפנינו מוסד שהוא בית אבות מאוכלס בקשישים אשר נועד לספק להם שירותי מדור, ומזון ולדאוג לצרכים יומיומיים של סוג אנשים אשר אינם מסוגלים לעשות זאת כראוי בעצמם. בהקשר זה, מקבל אני את דבריו של ד"ר קיזלשטיין, אשר מונה ע"י ביתהמשפט כמומחה רפואי בשטח הגריאטריה בהיותו מנהל מוסד לחולים כרוניים ורב נסיונו בסוג זה של עניינים. הוא אומר "יש לבדוק את חדרם, לסלק את השטיחים, להשתדל לסדר שולחנות וכסאות ושיהיו יציבים...." (חוו"ד מיום ה-25.7.86). כלומר, קיימות סכנות להן חשוף הקשיש השוהה במוסד והמוסד מופקד על שלומו ובין השאר על מניעת סכנות אלה ממנו. זו בעצם אחת הסיבות בעטיין משכינות משפחות קשישים בבתי אבות, מאחר ואינן מסוגלות לדאוג לצרכיהם ובטחונם כל העת. כלומר, ביחס לסוג הכללי של המזיק והניזוק הפוטנציאליים ולסוג הנזקים, לא יכולה להתעורר מחלוקת בדבר קיומה העקרוני של חובת זהירות. בהיבט הקונקרטי, השאלה אינה מתמצית ביכולת לצפות, אלא בנוסף, האם השכילה הנתבעת בנסיבות המקרה לנהוג על פי קנה המידה אשר הדין דורש כי תינהג לפיו. בהקשר זה ראויים לציטוט דבריה של צ. כהן, לאמור:נ "ידיעתו של הנתבע בדבר מגבלותיו של התובע יכולה להגביל את מידת הזהירות המוטלת עליו... מידת הסכנה שנזק אכן יארע וחומרת הנזק אם אכן תתממש סכנה זו הם שיקולים שעל בית-המשפט להביאם בחשבון
בקביעת קיומה של חובת הזהירות, התחשבות בתכונות המיוחדות כאמור מותנית בכך שהמזיק ידע או היה צריך לדעת על קיומן" (צ' כהן, "השפעת אמצעים כספיים על חובת הזהירות" בעמ' 62[16]). ד"ר קיזלשטיין מצביע על-כך, כי לגבי קשישים הנוטים ליפול, יש לבדוק את חדרם ולנקוט אמצעים אותם הוא מציין (לעיל, שם). מנהלת המוסד עצמה העידה מטעם הנתבעת כי למיטב ידיעתה "כל חפץ בחדר יכול להיות מסוכן" (פרוטוקול הישיבה מיום 30.10.86עמ' 27). עדויות אחרות שצוטטו קודם לכן מעלות כי קודם לתאונה סבלה הנתבעת מניוון מוחי אשר בין היתר גרם לנפילות (ד"ר קיזלשטיין, לעיל). כמו כן, העיד בפנינו רופא המוסד ד"ר בן הדור כי החולה היתה מצויה במצב בלבול וחוסר התמצאות בזמן ובמקום והוא אף ציין זאת בתיקה האישי בבית האבות (מוצגים ת/1, ת/3), למעשה הוכח בפני, וכך העידה המנהלת מפורשות, כי ידעה על מצבה של התובעת וכי "כל חפץ יכול להיות מסוכן". בנסיבות אלה קובע אני כי מוטלת חובת זהירות על הנתבעת למנוע מהתובעת פגיעות אשר עלולות להיווצר מחפצים של הנתבעת המצויים בחדרה של התובעת.
.12האם עשתה הנתבעת את אשר היה עליה לעשות למניעת התאונה? לדעתי התשובה שלילית והנתבעת במחדלה הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. בהקשר זה, העידה המנהלת כי המוסד דואג לעיתים להתקנת מוט לקשישים להעזר בו כאשר הם קמים (פרוטוקול הישיבה מיום 30.10.86עמ' 27). הייתי מצפה כי מוט כאמור יותקן בחדרה של התובעת סמוך למיטתה, לא כל שכן, כאשר כפי שהעירה המנהלת, ראתה פעמים רבות את התובעת אוחזת במוט הספריה (שם, בעמ' 26, 27). התעוררה השאלה, כיצד היתה הספריה מחוזקת לתיקרה, באמצעות קפיצים או ברגים, בלחץ או בהעדרו. כך או אחרת, עובדה היא, כי הספריה התמוטטה עקב אחיזתה של התובעת בה ולכך נוטה מאזן ההסתברות. משמע, לא זו בלבד שלא הותקן מוט אחיזה בחדרה של התובעת חרף המודעות למצבה המיוחד אלא שבנוסף לא נעשה כן לאחר מספר של האחזויות במוט הספריה אותן ראתה המנהלת.
בכך קובע אני, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות אשר מוטלת עליה מכח סעיפים 35ו- 36לפקודה [13]. משקבעתי כך, פטור אני מלדון בטענת התובעת כי ארוע התאונה מדבר בעד עצמו ועל כן נטל השכנוע כי לא התרשלה מוטל על הנתבעת.

האשם התורם
.13הנתבעת טענה לרשלנותה התורמת של התובעת או מחדליה בעטיים ארעה התאונה (סעיף 5לכתב ההגנה) וטענה זו חזרה בסיכומי ב"כ הנתבעת ולפיה, כיוון שהוכח, כי התובעת יודעת את שהיא עושה יש לקבוע כי התרשלה (לעיל, בעמ' 34). טענה זו והנימוק לה, טוב היה לולא הועלה, במקום אחר ולתכלית אחרת טוען ב"כ הנתבעת כי יש לקבל את חוו"ד ד"ר קיזלשטיין אשר בחלק ממנה עולה, כי בשנים האחרונות מופיעים מאורעות מוחיים חולפים, סחרחורות, התעלפויות, בלבול, אי יכולת
לקום, ואי יציבות בהליכה, אם חפץ ב"כ הנתבעת כי כך יקבע בעובדה, אין יכול הוא לטעון כי התובעת יודעת את שהיא עושה כאשר נוח לו הדבר לענין טיעונו בדבר רשלנותה התורמת של התובעת.
.14לגופם של דברים, כידוע מוטל נטל התוכחה לעניין הרשלנות התורמת על כתפי הנתבע (ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל [7] בעמ' 273מול האות ו'). טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי הספריה לא נועדה להאחז בה ולשם כך יש הליכון, שהוא דבר יציב (סיכומים, לעיל, עמ' 37). לא הוכח בפני כי ההליכון הוא יציב ומשמש לאחיזה ולהתרוממו מן המיטה וכי התובעת נתבקשה והודרכה לעשות כן. נהפוך הוא, משאלותיו של ב"כ התובעת למנהלת, עדה מטעמו, עולה כי המנהלת ידעה על מינהגה של התובעת להאחז במוט הספריה ולא נעשה דבר למנוע ממנה עשות כן. אשר לטיעון כי הספריה אינה מיועדת לאחיזה לשם התרוממות מן המיטה, אוכל לאמר, כי גם כאשר באים לקבוע את רשלנותו התורמת של תובע, יש מקום להתחשב במיגבלותיו (צ' כהן [16], בעמ' 63).
בפסיקה, זכו עובדים, ילדים ולקויי-דעת, ליחס מועדף במובן זה שלגביהם אין נבדקת רשלנות תורמת באמת-מידה אובייקטיבית של האדם הסביר והם זוכים ליחס מועדף מטעמים שבמדיניות משפטית (טדסקי, לעיל, עמ' 245). אין אני בא לקבוע כי התובעת שייכת לסוג האנשים לקויי-הדעת, עד כמה שדיבור זה מתייחס לממצא רפואי, אך אין ספק, כי בתובעת נתגלו קשיי תיפקוד מנטליים היא סבלה מחוסר התמצאות בזמן ובמקום (מוצגים ת/1, ת/ 3). לא הייתי מתייחס לתובעת בקנה המידה אותו יש ליישם כלפי אדם רגיל ועל כן איני רואה לייחס לתובעת רשלנות תורמת כלשהיא.

.15הקשר הסיבתי בין האשם לבין הנזק
יעודם של כללי הסיבתיות הם לקבוע, האם ישנה זיקה מספקת בדין בין האשם אשר הוכח, לבין הנזקים אותם סבלה התובעת. בהקשר זה מקובלת ההבחנה בין סיבתיות עובדתית, לבין סיבתיות משפטית. הראשונה עוסקת בזיקה הפיסיקאלית בין ארוע התאונה לבין הנזק. השניה עוסקת במיון הגורמים לנזק בעטיים יש להטיל אחריות, בהללו אטפל במסגרת הקף הנזק (על ההבחנה ומשמעותה ראה:ב גלעד, "הסיבתיות במשפט הישראלי" בעמ' 16[17]).
סעיף 64לפקודה [13] עוסק בסוגיה הראשונה והוא קובע "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהיזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק....". (ההדגשה שלי - י' ו').
.16יש לעמוד על הנזק הנטען ועל היחס בין התרשלותה של הנתבעת אשר הוכחה בפני, לבין נזק זה.
הנזק המרכזי בעטיו זקוקה התובעת לטיפול סיעודי בהיקף הניתן לה, נובע מאי-השליטה של התובעת בצרכיה המחייב את לקיחתה לשירותים תכופות, ב"כ הנתבעת
טען לענין זה, כי לא התאונה היא הגורם למצבה הרפואי הנוכחי, אלא מצב זה היה קיים טרם התאונה, בנוסף טוען הוא, כי מחלות הזיקנה ובמיוחד הניוון המוחי הם אשר הביאוה באופן טבעי, גם אלמלא ארעה התאונה, למצב הרפואי המצריך את הטיפול הניתן (סיכומי ב"כ הנתבעת לעיל, בעמ' 36). למעשה, טוען ב"כ הנתבעת, כי לא חל בתובעת שינוי ולחילופין אם ארע, אין לייחס שינוי זה למחדלה של הנתבעת, ואף לו ננקטו צעדים כנדרש לא היה מצבה של התובעת שונה.
.17כאן המקום לסקור ולנתח את חומר הראיות באשר למצבה של
התובעת לפני התאונה ולאחריה. סקירה זו תשמש בידי אמצעי לפסוק בכל המחלוקות הכרוכות בסוגיית הסיבתיות, הן לעניין הקשר הסיבתי, הן לעניין היקף הנזקים. חומר הראיות מורכב מחוות-דעת ועדויות רופאים ומעדויות אנשי המוסד ומטפלות אשר שימשו את התובעת בתקופות הרלוונטיות.
(1) חוו"ד ד"ר פילר מטעם הנתבעת מיום ה-4.7.86
על סמך בדיקת התובעת. תיקה הרפואי ושיחות עם מטפליה, מוצא הרופא כי ממצב של לקויי שליטה בסוגר הצואה, עברה התובעת לאי שליטה מוחלטת כיום. מסקנתו המרכזית הינה כי כל מגבלותיה הנוכחיות נובעות משינויים ניווניים עקב מחלותיה וגילה המופלג. בעבור שנה מיום התאונה, ניתן לאמר כי ההתדרדרות התיפקודית מואצת גם ללא קשר לתאונה. לדעתו, קשר סיבתי בין החבלה לבין מצבה, היה מחייב הופעת תופעות חדשות שלא היו טרם החבלה, או תופעות שהיו, היו צריכות להחמיר בצורה דרסטית יותר.
(2) חוו"ד ד"ר זוננבליך מטעם התובעת מיום 29.4.86
הרופא מצביע על ההפרעה הבולטת בתיפקוד המתבטאת באי שליטה בצרכים. לשיטתו, לפני התאונה היתה התובעת שרויה במצב של איזון עדין והיתה מסוגלת לדאוג לצרכיה הבסיסיים במסגרת המוגנת בה חיה. הריתוק למשך ששה שבועות למיטה גרמו להפרת האיזון הנ"ל. ממצא מרכזי בחוותדעתו קושר בסבירות גבוהה את מצבה הנוכחי לארוע התאונה ולמשכב במיטה.
(3) חוו"ד ד"ר קיזלשטיין מיום 25.7.86, מיום 10.8.86ועדותו בבית המשפט מיום .2.10.86
בשל מחלוקת הרופאים מטעם הצדדים מונה מומחה בתחום הגריאטריה ע"י בית-המשפט ולנגד עיניו עמד כל החומר הרפואי וחוות-הדעת שלעיל.
בחוו"ד הראשונה חזר הרופא על הממצאים שתוארו לעיל ומימצאו התיאורטי המרכזי הוא בדבר נפילות הגורמות לפחד, ערעור בטחון עצמי, אובדן עצמאי ופגיעה בכל מערכות הגוף בשל הפרת האיזון, בחוו"ד השנייה מוסיף הוא כי "כנראה ללא
התאונה שהגבילה אותה לכמה שבועות וגרמה לאיבוד בטחונה העצמי נוסף לגילה המתקדם, היא היתה יכולה לגשת לשירותים לפחות". ועוד הוא מוסיף כי "דבר זה מהווה בעצם תמיד נקודת תורפה לגיל זה".
חקירתו של הרופא בבית-המשפט העלתה כי מחד, הפרעות השליטה נגרמו בשל שינויים מוחיים למעט התאונה וייתכן שהיתה מגיעה לאותו מצב בדיוק (עמ' 1ועמ' 4, לפרוטוקול הישיבה מיום 2.10.86), מאידך, התאונה גרמה להפרת האיזון ומשכב למשך ששה שבועות הוא מאורע משמעותי אשר יתכן וגרם לניוונה של התובעת וחוסר יכולתה לאחר מכן. בעקרון יש להשוות את מצבה לפני התאונה למצבה לאחריה, על מנת לבחון האם השינוי משמעותי דיו לקיום של קשר סיבתי.
(4) חקירתו של הד"ר בן הדור רופא המוסד מיום 30.10.86
ברוח דומה התבטא רופא בית האבות, אשר הכיר ובדק את התובעת והוא מציין, כי הפגיעה והריתוק למיטה עשויים להשפיע - אם כי בעקיפין - על אי השליטה בסוגריים (עמ' 4). מנגד, מצבה אופייני לגילה המופלג ולניוון המוחי בו לקתה טרם התאונה, דעתו היא כי איש לא יוכל לאמר בוודאות מוחלטת, מהו הגורם המדוייק ואם באותו העיתוי, היתה מגיעה למצב של אי-השליטה.
.18אין בחוות הדעת שלפני הכרעה חדה וחד-משמעית בשאלות הקשר הסיבתי. חוות הדעת של ד"ר זוננבליך וד"ר פילר סותרות זו את זו ורופאים אלה לא העידו לפני. עדויותיהם של הרופאים שהעידו לפני, ד"ר קיזלשטיין וד"ר בן הדור מהימנות עלי. העולה מהן ללא כל ספק הוא, כאמור, כ הפרת האיזון העדין של התובעת כתוצאה מן התאונה היא עובדה שאין מקום להטיל בה ספק והמחלוקת בין בעלי הדין היא לגבי תוצאות הפרת האיזון, האם היא קבועה או חולפת והאם היתה צפוייה במוקדם או במאוחר, גם ללא הטראומה הקשורה בתאונה ותוצאותיה. כיום, למעלה משנה אחרי התאונה, אין עוד ספק, כי הפרת האיזון היא קבועה ואינה הפיכה. בעדותו של ד"ר קיזלשטיין, (עמ' 2, 4, 5) מצויים חלקים מהם עולה כי ניתן לקשור את התאונה לשינוי מצבה של התובעת, וכי שימת גבס על רגליה לתקופה האמורה היתה משמעותית. לדבריו, גם אם נפתרה פחות או יותר, הבעיה האורטופדית, נגרמו לאחר מכן הפרעות אחרות הקשורות בתאונה, כמתואר לעיל. גם ד"ר בן הדור אשר עדותו בדרך כלל היתה נוחה לנתבעים, מאשר (עמ' 7ישיבה מיום 30.10.86) כי מעצם העובדה שמשכיבים חולה, מסוגה של התובעת לתקופה ארוכה "היא חשופה להופעה של סיבוכים נוספים". דברים אלה בעצם ידועים והגיוניים, גם ללא עדות רפואית מיוחדת, אך הם נתמכים על ידי העדויות שלפני.
למרות שכאמור המסקנה הנובעת מן העדויות אינה חדה וחד-משמעית אולי
משום שלגבי תובעת דוגמת התובעת דנן קשה ואולי בלתי אפשרי להגיע להכרעה חדה וחד-משמעית - הרי מה שניתן לכל הדעות ללמוד מחוות-הדעת והעדויות הרפואיות הוא כי גם אם התאונה לא היתה הגורם היחידי האפשרי, שגרם להתדרדרות מצבה של התובעת, הרי הוא בוודאי היה גורם חשוב, אם לא מעבר לזה, ובכך בעצם די לענייננו.
.19אשר לנזק עצמו ולמצבה לפני התאונה, שמעתי מספר עדויות השופכות אור נוסף על הבעיה, עובדת המטבח שרה יצחקי לא טיפלה בתובעת, אך הכירה אותה זמן רב והיתה מודעת למצבה. לידיעתה, מצבה כיום שונה באופן משמעותי ביחס לתקופה שלפני התאונה, כבר אז ניקו אחריה פה ושם אך לא באופן רצוף כפי שמתחייב כיום. (עמ' 11- 9לפרוטוקול מיום 2.10.86).
הגב' יונינה חיים העידה כי טיפלה בתובעת כ- 9חודשים לפני
התאונה, כמחצית השעה בשעות הבוקר וכמחצית השעה בשעות הערב. גם לפני התאונה היו מקרים (המכונים בשפתה "פנצ'רים") בהם לא שלטה התובעת בצרכיה והיה צורך לנקות אחריה וזו הסיבה, כפי שאמרה לה לטענתה בתה של התובעת, לשמה נשכרה לטפל בקשישה. (עמ' 24לפרוטוקול מיום 30.10.86). דברים דומים שמענו מפיה של מנהלת המוסד הגב' מיכל הגר (שם, בעמ' 30).
בתה ונכדתה של התובעת, העדות לב ארי ואיצלר בני ניסו להעמיד את הדברים בדבר מצב התובעת לפני התאונה באור בהיר יותר. עדויותיהן מהימנות עלי אך רואה אני לקבל את עדות יונינה חיים ושרה יצחקי ושאר הפרסונל אשר היו במגע תכוף עם התובעת. מאידך, התרשמתי בדבר הטיפול המסור אותו העניקו ככל יכולתן לתובעת בתה ונכדתה של התובעת. על כן ראיתי לקבל את הטיעון כי לו היה מצבה של התובעת בנושא אי השליטה בצרכים חמור כהיום, היו דואגות לעזרה סעודית בהיקף גדול יותר כבר אז. בנוסף קובע אני, כי אכן היו "פנצ'רים" לפני התאונה אלא שה"פנצ'רים" הפכו כיום לאי שליטה מוחלטת, באופן שחלה הרעה משמעותית במצבה של התובעת.

הקשר הסיבתי:ו
.20השאלה השפטית אשר ניצבת בפנינו היא, האם יש בראיות להצביע על קשר סיבתי בין ארוע התאונה לבין הנזק המתואר לעיל, המבחן המקובל בסוגייה זו הוא מבחן "התנאי ההכרחי" ( causa sine qua non), דהיינו, האם ארוע התאונה, הינו תנאי בלעדו לא היה נגרם נזק, הקושי מתעורר והמקרה שלפני יוכיח - כאשר מתבטא האשם בכשלון לנטרל סיכון קיים בשילוב עם גורם נוסף לנזק. מי לידינו יתקע כי לו הותקן מוט אחיזה היה נמנע הנזק אותו סבלה התובעת? ואכן, אין בחוות הדעת הרפואיות כדי לשלול מכל וכל - מן ההיבט התיאורטי - את האפשרות כי התובעת היתה מגיעה למצבה הגופני לולא התאונה, אך באותה מידה, ואולי מעבר לזה, הן גם לא שוללות את האפשרות כי התאונה היא הסיבה הדומיננטית כמבואר לעיל. למקרים
אלה ואחרים, משמש אותנו מבחן "הדיות" או מבחן "התנאי המספיק" אשר משמעותו היא, כי די בכך כי האשם הינו אחד הגורמים העובדתיים לנזק בתור סיבה חילופית ובלבד שמדובר בסיבה ממשית אשר התממשה סימולטנית עם האשם הנידון. שאלת הרחבת מבחני הקשר הסיבתי וקבלת המבחן האמור, הושארה בצריך עיון בפסה"ד בענין ועקנין [5] (בעמ' 144מול האות ד'). לאחרונה ניכרת נטיה ליישם מבחן זה במקרים המתאימים (ראה:נ
ת"א (ת"א) 1978/78 נגר נ' וילנסקי [10] בעמ' 152).
פני הדברים כפי שנראים לי הם כדלקמן:ב גורמי הניוון המוחי בשל גילה המופלג של התובעת מצד אחד, הריתוק למיטה בשל השבר ברגל מן הצד האחר, גרמו שניהם במשולב לאי השליטה של התובעת בצרכיה. לולא קרסה הספריה, סביר היה כי התובעת יכלה לפחות לגשת בעצמה לשירותים (חוו"ד השנייה של ד"ר קיזלשטיין). לעומת זאת, יתכן ובשל מחלותיה טרם התאונה, היה מצבה הגופני של התובעת מחמיר מאליו (עדו ד"ר בן הדור, לעיל בעמ' 5). לשני הגורמים הללו השלכה על מצבה של התובעת בכל התקופות הרלוונטיות.
שאלת ההשפעה היחסית של כל אחד מן הגורמים היא נעלם, אם כי נראה על פני הדברים כי בתקופה הסמוכה להורדת הגבס, השפעת התאונה היא המכרעת ושיעורה היחסי כגורם הולך ומתמעט ככל שמתרחקים אנו ממועד זה, אם כי עדיין, התאונה מהווה גורם ממשי לנזקה של התובעת. ייחוס שיעורים יחסיים שונים לגורמי הנזקים היא שאלה שאינה צריכה לעניין הקשר הסיבתי, והיא תידון במסגרת סוגיית היקף החבות.
.21העולה בסיכום כי מדובר בשני ארועים, אשר רק אחד מהם מטיל חבות על הנתבעת. במצב דברים זה, מחייבים שיקולי המדיניות המשפטית להטיל את האחריות כולה על כתפי הנתבעת ולקבוע כי הוכח הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק (ברוח זו ראה, פסה"ד בעניין נגר [10], בעמ' 151-152). תוצאה זו מתיישבת היטב עם מבחן "הדיות", אשר הוא המבחן אותו יש לשיטתי ליישם במצב דברים כגון דא. (ראה טדס י, לעיל בעמ' 194).
אם כן, מבלי לעסוק בשלב זה בחלוקת אחריות, די כי ארוע התאונה הוא גורם עובדתי ממשי לנזק. (ראה:ו honore, causation in the law & hart[18] . 116P( 1959oxford) יתרה מזאת, גורמי הניוון שהיו קיימים בתובעת, לא באו לידי מימוש בניזקה, לפחות לא באופן עצמאי, והם על כן סיבה היפותטית אשר יתכן, וחשוב להדגיש, רק יתכן כי היו מתממשים לנזק הרפואי בזמן כלשהו, מקובל כי קיומה של סיבה חילופית היפותטית אינה שוללת את הזיקה בין אשם אשר אין חולק כי התממש לנזק, לפחות בסמוך להורדת הגבס.

כפי שמציינת כב' השופטת בן עתו בפס"ד נגר [10], מתיישב ניתוח זה עם הוראת סעיף 64סיפא לפקודה [13] לאמור "אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק". אשר על כן הוכח בפני, לפי מידת ההוכחה הדרושה, הקשר הסיבתי בין התרשלותה של התובעת לבין הנזק.

.22היקף החבות
אותם הנתונים ואותו חומר הראיות ישמשו אותי לקביעת היקף האחריות, אלא שכאן, להבדיל משאלת הקשר הסיבתי, יש לעסוק ביחוס שיעורים שונים של נזק לגורמים השונים לו. טוען ב"כ הנתבעת כי הסבירות נוטה לצד הזיקנה וגורמי הניוון גרמו לאי השליטה בסוגרים. לעומתו, מבקש ב"כ התובעת להיזקק למבחן ה"גולגולת הדקה". לשיטתו, היתה התובעת במצב של שליטה חרף מצבה הכללי הרעוע. יתכן והיתה מגיעה לאי שליטה, יתכן ולא היתה מגיעה למצבה זה. האירוע גרם לשוני במצבה באופן מיידי, על כן על הנתבעת לקבל את התובעת כפי שהיא על רגישותה המיוחדת.
.23אין בדעתי להיזקק למבחן ה"גולגולת הדקה" שאינו ישים לענייננו, על החלטה אשר נתגבשה בפסה"ד הידוע בענין רינגר (ד"נ 12/63 רינגר נ' ליון [8]) חזר לאחרונה בית-המשפט העליון לאמור "כאשר נגרם מעשה הנזק, אחראי המזיק לשיעור הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה הנזק, אף אם שיעור זה עולה במידתו על מה שהיה צפוי מראש, וזאת כתוצאה מ"גולגלתו הדקה" של הניזק" (ע"א 785/80 עיריית פתח-תקוה נ' צרפתי וערעור שכנגד [9] בעמ' 44). יתכן ולו היה מתרחש ארוע תאונתי במקום אחר בשל מעשה התרשלות, היה מקום לקבל את הנפגעת כמות שהיא, במחלותיה וגילה המופלג. אלא במסגרת בית האבות אשר היא נקודת הייחוס הרלוונטית, כולם קשישים וסובלים מבעייה רפואית זאת או אחרת. אין ייחוד בגולגולת דקה במקום בו כל הגולגלות דקות.
.24לעניין שיעור הנזק, לא אוכל להתעלם מחוות הדעת הרפואיות, אשר העלו את האפשרות כי התובעת היתה מגיעה למצבה הנוכחי אף ללא התאונה, כמפורט לעיל.
בהנתן מצבה הרפואי הקודם לתאונה של התובעת מזה, ובהנתן ארוע התאונה מזה, ולאור קביעתי כי שני אלו הן אשר גרמו לנזק, כפי שהוא התגבש היום, לא אוכל להתייחס בבטחון לאחד מן הגורמים הללו כגורם הדומיננטי.
שורת הצדק וההגיון מחייבות, כאשר ההשפעה היחסית של מספר גורמים אינה ידועה בוודאות, לייחס הסתברות שווה לכל גורם ובהתאם לכך לפסוק את שיעור הנזק אותו יש להטיל על הנתבעת.
שיקול זה מתיישב עם העיקרון לפיו אין לראות את מצבו של הנפגע בעקבות הפגיעה כנובע כולו ממעשה העוולה (ראה, קציר [14] בעמ' 623). בענין דומה נפסק כי "בקביעת שיעור הפיצויים יש להתחשב בכך כי אותה החמרה היתה מתרחשת במידה רבה של סבירות, ממילא ובכך מקטינה ממילא את הפסד ההשתכרות" (שם [14], עמ'
625). במקרה שלפני ראיתי לייחס סבירות שווה לגורמי ההחמרה, על כן, על הנתבע, לשאת במחצית שיעור הנזק בלבד.
במאמר מסגר אציין, שלו הייתי מיישם את עקרון הגולגולת הדקה, לא הייתי מגיע לתוצאה שונה, עקרון זה הוא כלל ושוברו בצידו, באשר לעניין היקף הנזק, יש להתחשב בסיכוייו של הנפגע להגיע למצב דומה בשל גולגולתו הדקה. (ראה שם [14], בעמ' 623).

.25הפיצוי
נזק מיוחד - ב"כ התובעת המציא רשימת תשלומים הכוללות הוצאות על עזרה סיעודית למטפלים, הוצאות רפואיות והוצאות שונות הכרוכות במצבה המיוחד של התובעת (מוצג ת/2). ברשימה זו מצויינים מקבלי התשלום, התאריכים ומספרי ההמחאות, לא עלה בידי התובעת לאשר את כל ההוצאות הללו בקבלות, אשר חלקן מהווה אישור לשעות עבודה ותו לאו. עם זאת התובעת העידה על הוצאות אלה (ראה, לעיל) ומאמין אני כי הוציאה את ההוצאות הללו כולן.
סכומים אלה מסתכמים לסך של כ-000, 18שקלים ולאור התוצאה אליה הגעתי בסעיף הקודם, אני קובע כי על הנתבעת לשאת במחצית מתוכם. לנגד עיני עמד השיקול לפיו מטרת הפיצוי בדיני הנזיקין הוא להשיב את המצב לקדמותו ועל כן, היה מקום לנכות מסכום זה לפחות את ההוצאות הסיעודיות בהם נשאה התובעת לפני התאונה. מנגד, את הסכומים הללו כולם יש לשערך, נכון ליום פסק הדין. בסיכומם של דברים שני אלה מקזזים בקירוב אחד את השני ועל כן מעמיד אני את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 9000שקלים.

כאב וסבל בעבר ובעתיד והוצאות לעתיד

הפיצוי הכולל על כאב וסבל כרוך בין השאר בהערכת תקופת הסבל לעתיד ובהערכת הסבל בהתחשב בגילו ובמצבו הכללי של הנפגע, לעניין אורך התקופה, התובעת עברה זה מכבר את גיל תוחלת החיים ואולי בשל כך גם סבלה גדול יותר. שני שיקולים אלו פועלים בכיוונים מנוגדים ולא אוכל בשום פנים לקבוע פיצוי על בסיס חישוב כלשהוא, כך הוא לגבי הוצאות לעתיד, אשר מטבע הדברים מחייבות אומדן אשר איני מוכן להסתכן בו, לגבי אורך חייה המשוער של התובעת.
על כן, את הפיצוי הגלובלי בגין ראשי נזק זה מעמיד אני על סך 5000שקלים.
הפיצוי הכולל אשר בתשלומו אני מחייב את הנתבעת על כן הינו בסך 000, 14שקלים בצרוף הוצאותיה של התובעת ובנוסף לכך שכה"ט עו"ד (כולל) בסך 2000שקלים. כל הסכומים יישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום עד ליום התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי תאונה

  2. תאונה במקלחת

  3. עורך דין תאונת פגע וברח

  4. תאונות במתקני שעשועים

  5. תאונה מבויימת

  6. תאונת טרמפולינה

  7. תאונה ללא פגיעה

  8. תאונה בבית אבות

  9. תאונה במוזיאון

  10. תאונה במעון יום

  11. תאונה קטלנית בים

  12. תאונה בבית קברות

  13. תאונה מחוץ לרכב

  14. תאונה בלתי נמנעת

  15. תאונה עם רכב צבאי

  16. תאונת שרשרת תביעה

  17. תאונה באיילון צפון

  18. תאונה בירידה מהרכבת

  19. תאונה עם עגלת סופר

  20. תאונה עם מכונת דפוס

  21. תאונה בזמן תדלוק רכב

  22. תאונה בשטח בית הספר

  23. עורך דין תאונות קשות

  24. תאונות עקב צעצועים מסוכנים

  25. תאונה בהליכה על מדרכה

  26. נוזל בברך לאחר תאונה

  27. תאונה עצירה בצד - את מי תובעים

  28. תאונה בזמן ביעור חמץ

  29. תאונה במסיבה לעובדים

  30. שינוי גירסה לאחר תאונה

  31. תאונה לאחר שייט קייקים

  32. תאונה במהלך החלפת גלגל

  33. תאונה עם מכסה תא מטען

  34. תאונה בטיול במדבר יהודה

  35. תאונה בכביש אשדוד יבנה

  36. פיצוי בגין תאונת דרגנוע

  37. תאונה במהלך טיול מהעבודה

  38. תאונה במשחק כדורסל בעבודה

  39. תאונה במהלך בדיקת חומר נפץ

  40. תאונה בזמן חיבור כבל גרירה

  41. תאונה ליד גשר ראשון לציון

  42. פינוי באמבולנס ממקום התאונה

  43. אי שמירת מרחק בתאונת שרשרת

  44. התהפכות רכב - פציעה מזכוכיות

  45. הסתרת תאונה קודמת בעסקת רכב

  46. העדר רישום רפואי אחרי תאונה

  47. חבלה אקסונלית מפושטת בתאונה

  48. גרסה ראשונית לתאונה בזמן אמת

  49. תאונות במהלך טיול שנתי מטעם בית הספר

  50. הגשת תביעה לדמי תאונה באיחור

  51. החמרה בענישה בתאונת פגע וברח

  52. חתך עמוק בכף היד לאחר תאונה

  53. תאונה עם רכב חונה בצד הכביש

  54. אי מסירת פרטים לאחר תאונה קלה

  55. קשר בין תאונה לבין טרשת נפוצה

  56. אי שמירת מרחק או בלימה פתאומית

  57. תאונה במהלך יציקת בטון עם מנוף

  58. תאונה בניסיון להוציא חפץ מהרכב

  59. תאונה בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  60. עיוורון מוחלט בעין אחת לאחר תאונה

  61. חבלת ראש וחתך עמוק בקרקפת בגין תאונה

  62. תאונה עקב אי שמירת מרחק - נסיעה בעליה

  63. שינוי מספר רישוי בגלל תאונה שגרמה לנזק

  64. אי פניה לקבלת טיפול רפואי מיידי לאחר תאונה

  65. "תאונת שרשרת" בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  66. פגיעה ברכב עומד עקב תאונה בין שני כלי רכב אחרים

  67. איבוד שליטה על הרכב במחלף שדרות רוקח בנתיבי איילון

  68. תאונה: הרגל נתקלה במרצפת בולטת, אשר יצרה הפרש גבהים בשביל

  69. חבלות בפנים, בפה, שבר באף ופגיעה בערובות העין בעקבות תאונה

  70. טוען כי נפגע בתאונה בהיותו כבן 17.5 שנים, על ידי רכב לא ידוע

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון