קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לביטול פסק דין מזונות: .1ביום 28.9.79 ניתן ע"י בימ"ש זה פסק-דין בהסכמה, בתיק אישות 328/79 (להלן "פסה"ד"), לפיו נפסקו מזונות לנתבעת ולבת המשותפת של התובע והנתבעת ששמה הדס, (להלן "הדס"). ערכם המשוערך של דמי המזונות לפי פסה"ד היה ביום 1.10.85קרוב ל- 400ש"ח לחדש. התביעה דנן הוגשה ביום 9.2.86, ובה בקש התובע לבטל את פסה"ד, או להקטין את החיוב על פיו לאפס. התביעה הוגשה נגד הנתבעת לבדה, ולא נגד הדס; הנתבעת היא אשת התובע, והם חיים בנפרד זה כח"י שנים, כיוון שהתובע עזב את הבית מאז. לתובע בן כבן 16מאשה אחרת, הדס כבת 25כיום ונשואה לאיש. .2כידוע, גם פסק-דין למזונות, כמו פסק-דין בענין אחר, מהווה מעשה בי"ד. אלא, שלא הרי פס"ד למזונות כהרי שבפס"ד אחר, שבפס"ד אחר המניעות לפנות באותו ענין מחדש לבימ"ש, היא מניעות תמידית מחמת מעשה בית-דין, ואילו בפס"ד למזונות סרה המניעה אם חל שינוי ממשי בנסיבות, מאז מתן פסה"ד ועד ליום הגשת התביעה החדשה, (ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה [1] בעמ' 188). התובע בתביעה החדשה חייב לפרט בכתב תביעתו, מה השינוי בנסיבות שארע, ועליו להוכיח זאת במשפט. בעניננו נטען שחל שינוי בנסיבות בנקודה אחת בלבד, היינו שמאז פסה"ד בגרה הדס ואף הפכה לאשת איש. אמנם נטענו בכתב התביעה עובדות נוספות הנוגעות לתובע ולנתבעת, אולם לא נטען שעובדות אלה הן עובדות חדשות, שלא היו בזמן שניתן פסה"ד, ושמחמתן הורע מצב התובע או הוטב מצב הנתבעת. אילו בפסה"ד נקבעו מזונות לנתבעת בנפרד ולהדס בנפרד, היה מקום לדחות את התביעה נגד הנתבעת לאלתר, על הסף, שכן לא נטען לגביה שינוי בנסיבות (ואילו החיוב כלפי הדס היה בטל מעצמו בהגיעה לבגרות, ועל כל פנים לא היה הוא מעניננו, שהרי הדס אינה נתבעת לפנינו). יתר על כן, גם אם לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף הרי היה ראוי לדחותה לאחר שמיעת הראיות, משום שלא הוכח שינוי בנסיבות, שהרי שינוי בנסיבות מוכיחים ע"י הוכחת המצב דאז והשואתו למצב "דהאידנא", של יום הגשת התביעה (ראה ע"א 363/81הנ"ל, בעמ' 189[1]), ודבר זה לא נעשה. .3ואולם, פסה"ד קצב מזונות לנתבעת ולהדס יחדיו, בחדא מחתא, ועל כן השינוי שחל לגבי הדס בהתבגרה, שהוא שינוי נסיבות של ממש, פתח פתח לתובע לתבוע. אכן, אילו יכלתי לומר שמשתמע מפסה"ד (למרות שלא נאמר במפורש), שהמזונות נקצבו חצים לנתבעת וחצים להדס, היה מקום לקבוע שישאר כלפי הנתבעת חצי מהחיוב. ואולם אין השתמעות כזאת, שכן הנתבעת הראתה שבתביעה נשוא פסה"ד תבעה 15ידות לצמה ושתי ידות להדס הקטינה, שהיתה אז בקבוץ (נ/4). אמנם, אין זאת אומרת שבפסה"ד, שניתן בהסכמת הצדדים, נלקחה בחשבון פרופורציה כנ"ל בין מזונות הנתבעת והדס, אולם גם מחצה של מחצה אין להסיק ממנו. לפיכך ראוי לבדוק מחדש את שאלת המזונות המגיעים לנתבעת. .4התובע הוא מפיק תקליטים וקלטות וכן מפיץ תקליטים וקלטות זה שנים רבות (מאז 1962). פעילותו מתבצעת באמצעות חברה פרטית שבשליטתו, ושמה "התקליט חברה ישראלית לייצור יבוא והפצת תקליטים בע"מ" (להלן "החברה"). החברה היא גם יבואן בלעדי של חברה גרמנית לתקליטים בשם .e.c.mלדברי התובע מעבירה החברה את התקליטים המגיעים מהפירמה הגרמנית לאדם בישראל המשווק אותם, ונותן לחברה עמלה שמגיעה ל-6000 8000מרקים גרמניים לשנה. לטענת התובע מקורות הכנסתו היחידים הם המשכורת שהוא מקבל מהחברה, בסך כ- 200ש"ח לחדש, ודמי שכירות בסך 500דולר (כ- 750ש"ח) מדירה שבבעלותו הפרטית שאותה הוא משכיר. הנתבעת אינה מתמצאת בפרטי עסקיו של התובע, בהיותם חיים בנפרד כ- 18שנים, אך לטענתה הוא חי חיי הוללות עם בחורות צעירות, ומבלה רבות בארץ ובחו"ל בבלויים יקרים, וחי ברמה גבוהה מאד, ומכאן שיש לו הכנסות בשפע. לטענת התובע היו לחברה הפסדים כבדים, אך פרט לעדות עצמו, לא הביא התובע כל ראיה שהיא על מצב עסקיו. מפי התובע למדנו שהוא מחזיק עסק בדמי שכירות של 200דולר לחדש, שבו עובדים "שלשה עובדים חלקיים" כלשונו, וזה בנוסף עליו כמנהל. חוץ מזה רשום בנו בן ה- 16של התובע כעובד, למרות שאיננו עובד, וזאת כדי ש"יהיה לו כיסוי כלפי המוסד לביטוח לאומי", כלשון התובע. התובע קבל נכסים בירושה, שאיננו יודע את שעורם, ולדבריו הוא מכר מהם נכסים בשווי 000, 40דולר, והכניס את תמורתם לחברה לכסוי גרעון שנוצר בשנת המס .1983 כמו כן פדה התובע פוליסת בטוח שהיתה לו בסך 000, 15דולר, ובחלק מכסף זה השתמש להחלפת מכוניתו הפרטית, באופן שכיום יש לו מכונית מודל 1986, ועוד 000, 10דולר מתוך הכסף הנ"ל הלוה לחברה. .5אינני מוכן לסמוך על דברי התובע לבדו, בכל הנוגע לעסקיו ולהכנסותיו מהעסק, לא זו בלבד שהתובע הוא בעל דין הנוגע בדבר, וממילא נחוץ להמנע מלסמוך על עדות כזאת לבדה (ראה סע' 54לפקודת הראיות [6]), אלא שלא השתכנעתי כלל שהתובע אומר את האמת על עסקיו. גם אינני סומך על דברי התובע, ששלש נסיעות בממוצע, שנוהג הוא לנסוע לחו"ל מדי שנה, הן בקשר לעסקיו דוקא, או לעסקיו בלבד. הוא הדין לטענתו שכל טובת ההנאה שיש לו מהחברה היא משכורת בת כ- 200ש"ח לחדש. יש לזכור שהחברה היא בשליטת התובע, והוא יכול לעשות בה כטוב בעיניו. ואכן יש רגלים יציבות לכך שהוא נוהג כך, כפי שעולה מעובדות אלה: א) מדברי התובע שבנו רשום כעובד החברה, אע"פ שאינו עובד בה. אינני יודע מה משכרתו של הבן מהחברה, ואפשר מאד שנרשמת משכרת שמגיעה לרמה המקסימלית הפטורה ממס, והיא נזקפת בחברה כהוצאה; ב) לפי פרוט ההוצאות שיש לתובע, היינו כ- 190דולר לחדש דמי שכירות לדירה שבה הוא גר, כ- 150דולר לחדש הוצאות לשעורים פרטיים ולפסיכולוג עבור בנו, החזקת מכונית פרטי, תשלום חלקי של דמי מזונות לפי פסה"ד, ועל כל אלה הוצאות הכלכלה של התובע ובנו, לא מובן איך מתקיימים התובע ובנו ממשכרת בת 200ש"ח ודמי שכירות בסך 500דולר; אגב, התובע נסע עם בנו ללונדון ביולי השתא. ג) התובע מוציא הוצאות פרטיות וזוקפן ע"ח החברה, כפי שרואים מה/ 8ונ/.7 .6התובע הוא איש יחסי צבור במקצועו, ובעל עסק ותיק בחיפה. אמנם אינני יודע מה הכנסותיו האמיתיות של התובע, אך יכול אני לקבוע שהכנסותיו מעבודה, או יכולת ההשתכרות שלו, הם כ- 1500ש"ח לנטו לפחות. (אסמכתא לכך שיכולני לקבוע לפי שודא דדייני את ההשתכרות של התובע, באין ראיות נאותות על השתכרותו, ניתן למצוא בפסה"ד 180/80, תמיר נ' תמיר, שם בעמ' 502[2]. אסמכתא לכך, שאם החייב במזונות אינו מנצל את יכלתו להשתכר, ראוי לקבוע את חובת המזונות על-פי היכלת להשתכר, ולא על-פי ההשתכרות בפועל, ראה ע"א 180/80 הנ"ל, בעמ' 501[2], וכן בע"א 378/80, יצהר נ' יצהר [3]). יצויין שיש רגלים איתנות לטענת הנתבעת, שהתובע מרבה לבלות, ובכלל זה עם בחורות, ואם באמת אין לו הכנסות מעסקיו, משום שהוא נותן את זמנו וחילו לנשים זרות, אין הדבר צריך לפגוע בזכות אשתו למזונות ראויים לפי יכלתו להשתכר. .7נוסף על ההשתכרות הנ"ל בסך כ- 1500ש"ח לחדש, יש לתובע הכנסה של 750ש"ח לחדש מדמי שכירות, ובסה"כ הכנסותיו החדשיות מוערכות בכ 2250ש"ח לפחות. מתוך זה על התובע לזון את בנו (מניח אני לטובת התובע, שאת המשכרת ש"מקבל" הבן, כרשום בספרי החברה, אין הבן מקבל לעצמו אלא התובע נוטלה, שאם הבן בעצמו מקבלה לא היה צרך שהתובע יזון את בנו המשתכר משלו. אגב, בחישובי אלה אינני מכניס בחשבון את נכסיו של התובע, שאף הם צריכים להלקח בחשבון כשקוצבים מזונות לאשה (ראה ע"א 239/85עמיצור נ' עמיצור שם בעמ' 152ו-4- 153[4]). בכלל נכסים אלה כספי הירושה וכספי פדיון פוליסת הביטוח. .8התובע טוען שיש לנתבעת הכנסות משלה שדי בהן לצרכיה. הנתבעת עובדת ומשתכרת כ- 750ש"ח לחדש בממוצע (בהתחשב בכך שבשניים מחדשי הקיץ, המשכורת גבוהה יותר מבחורף). לנתבעת יש דירת מגורים קטנה, שלדבריה זקוקה לשפוצים יסודיים. כמו כן יש בבעלותה דירה המושכרת בדמי שכירות זעומים. הדירה והחנות המושכרות הנ"ל, נפלו לנתבעת בירושה. האם ראוי להביא בחשבון את ההכנסות מרכוש זה, בבואנו לקבוע את שיעור המזונות שחייב בהם התובע? סבורני שלא, ואנמק זאת. על-פי סעיף 2א' לחוק לתקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- 1959[7], "רשאי ביהמ"ש להתחשב בהכנסותיו של בן זוג מעבודה ומנכסים", בבואו לקבוע את מדת המזונות הראויים להיפסק. רשאי אפוא ביהמ"ש להביא בחשבון את הכנסות הנתבעת מדמי השכירות. ואולם, הדבר נתון לשקול דעת ביהמ"ש. בעניננו, כיוון שהחנות והדירה נפלו לנתבעת בירושה, אין להניח שהמורישים התכוונו להנות בהם את התובע, שזונח את אשת נעוריו (שהיא שאר בשרם ושהם חפצים היו בטובתה), כדי לרעות בשדות זרים (והרי לפי גיל בנו של התובע, שהוא כבן 16, ונולד מאשה אחרת, יש להניח שכאשר זנח התובע את הנתבעת לפני כ- 18שנים מצא לעצמו אשה אחרת. גם נאמנים עלי דברי הנתבעת, שהתובע קשור כל הזמן בנשים זרות. דבריה מתחזקים גם בדברי התובע, שנתן חצי דירה לאשה שנפרד ממנה, ובדברי התובע שחלק מהאמור בכתבה נ/ 1הוא אמת, ושהוא קונה מידי פעם שמלה כמתנת יום הולדת לנשים). סבורני שיהיה זה בלתי צודק מאד, שתהיה לתובע הנאה מנכסים אלה, ושהוא יוכל לפטור עצמו מחובתו לזון את אשת נעוריו מחמת נכסים כאלה. די לנו בכך שהתובע נהנה ממעשי ידיה של אשתו, ושהוא זכאי לנכותם מדמי המזונות באמרו לה: "צאי מעשי ידיך למזונותיך". (כידוע יש מחלוקת בשאלת תחולתו של סעיף 2א' לחוק הנ"ל [7] לגבי יהודים, שהרי יש להם דין אישי, אך יצאתי מן ההנחה שראוי לנקוט כדעת הסוברים שיש לסעיף 2א' הנ"ל [7] תוקף וגבורה גם לגבי יהודים. ראה לענין המחלוקת הזאת למשל, את ע"א 127/80, מילר נ' מילר [5]). .9כידוע, סעיף 2א' הנ"ל [7], בא לתקן את חוסר האיזון שיצר חוק שווי זכויות האשה, תשי"א- 1951[8] ע"י כך שביטל את זכות הבעל לפירות נכסי מלוג של האשה, הנתונה לבעל לפי דיני ישראל (וראה בהקשר זה למשל את מאמרו של פרופ' שאוה, הפרקליט תשמ"ג, כרך ל"ה עמ' 58[9]). והנה, אם נבדוק את זכות הבעל דנן, באספקלריה של זכות אכילה בפירות נכסי מלוג בדין העברי, גם אז נראה שלא נכון יהיה להתחשב בדמי השכירות לחובת הנתבעת. ומדוע? כידוע נקבעה זכות הבעל לאכול את פירות נכסי המלוג של אשתו משום "רווח ביתא", היינו כדי "שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד יחד מן הפירות", כלשון השיטה מקובצת (ראה ספרו של אלון, המשפט העברי, מהדו' א', עמ' 470- 469הערה 120 [10]), או כלשונו של רש"י, במסכת כתובות, דף פ' עמ' ב' [12]: "יכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה" (וראה שרשבסקי, דיני משפחה, מהדו' 3, עמ' 217[11]). והנה בענייננו אין הבעל בבית כדי "שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד יחד מן הפירות", ואין מי "שיכניס את הפירות לבית", כדי שייטב לאשה. אם נתחשב לחובת האשה בפירות נכסיה, הרי מי שיהנה מהפירות יהיה הבעל לבדו, שיש בכוחו לפרנס את אשתו, והוא ייפטר מכך בבגדו בה, מחמת פירות נכסיה, (וראה שרשבסקי, שם, עמ' 5- 244[11]). לפיכך, לא יהא זה נכון בענייננו, גם מנקודת הראות של הדין העברי, להשתמש בסמכות שנקבעה בסעיף 2א' הנ"ל [7], ולמעט את דמי המזונות שהתובע צריך לשלם לנתבעת, מחמת הכנסותיה מנכסים. .10כאמור, הכנסותיו של התובע הן כ- 2250לחדש, והכנסות הנתבעת מעבודה כ- 750ש"ח לחדש. אם ניחד סך 300ש"ח לתובע לכלכלת בנו, תישאר לתובע יתרה פנויה בסך 1950ש"ח, היינו כ- 1200ש"ח יתר על מה שיש לנתבעת ממעשי ידיה. אינני רואה סיבה שלא להעמיד את התובע והנתבעת במצב של שיוויון, ועל כן ראוי לחצות את הסך 1200ש"ח, באופן שמחצית תשמש במזונות לנתבעת. ואולם, כפי הנראה, מחצית זו, היינו 600ש"ח לחדש, הוא יותר מדמי המזונות הפסוקים כיום לנתבעת ולהדס יחד, והרי אין לפנינו תביעה של הנתבעת להגדלת המזונות, ואינני רשאי להגדיל את הסכום הפסוק, אלא לכל היותר להשאירו על מכונו. .11כאמור, פסה"ד מתיחס למזונות לנתבעת ולהדס יחדיו, ואיננו יודעים כמה מתוכו לזו וכמה לזו. והנה עומדת בפתח עינים השאלה, האם ראוי לומר שהתביעה תידחה כלה, וייזקף כל הסכום הפסוק לטובת הנתבעת, או שמא ראוי לגרוע ממנו את חלקה של הדס, שאותו ראוי לשער לפי "מפתח" כלשהו, אם יש מפתח מסתבר ומתאים? סבורני שראוי ללכת בדרך השניה, שהרי על כל פנים לא הכל נפסק לנתבעת לבדה בפסה"ד. המפתח שבדרך כלל נמשך הלב להשתמש בו, כששניים זוכים יחדיו ללא פרוט החלוקה ביניהם, הוא המפתח של חלוקה בשוה, בבחינת "ממון המוטל בספק יחולקו". אלא שבעניננו אין ראוי לעשות כך, שכן, כאמור, תביעת הנתבעת והדס היו מעיקרן ל- 15ידות לנתבעת ולשתי ידות להדס, ואין להניח שבהסכם הפשרה התכוונו ליצור שיוויון בין הנתבעת להדס. נראה לי שמכיוון שללא מציאת "מפתח" מתאים, לא נוכל לגרוע מאומה מדמי המזונות על-פי פסה"ד, ואילו אם נשתמש לחובת הנתבעת במפתח שהיא עצמה מצביעה עליו, נוכל לבוא לידי גריעה, מן הראוי שנבחר במפתח זה, ונגרע שני חלקים מתוך 17חלקיו של פסה"ד. .12סוף דבר, אני מחליט לדחות את התביעה, בכפוף לשינוי אחד שיוכנס בפסה"ד שניתן ביום 28.9.79בתיק אישות 328/79, היינו שדמי המזונות המגיעים על-פי פסה"ד ההוא ישולמו לנתבעת ועבורה בלבד, בניכוי 2/17חלקים מהסכום הפסוק שם. הפחתה זו היא מיום 9.2.86, הוא יום הגשת התביעה. צוי הביניים שניתנו בתיק זה מבוטלים בזה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות כוללות בסך 200ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית % 4לשנה מהיום.מזונותביטול פסק דין