קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת אבהות ומזונות: זוהי תביעה שהגישה ילדה קטינה (פלונית - התובעת) נגד אלמוני (הנתבע), ובה עתרה להצהיר כי הנתבע הינו אביה ולחייבו לשלם לה מזונות חודשים בסך של 250, 1ש"ח לחודש, כאשר הסכום הנ"ל נתבע הן ע"י התובעת והן ע"י אימה, המופיעה כתובעת מס' 2בתובענה כאן, ותובעת דמי טיפול עבור בתה הקטינה. התביעה הוגשה, כשהיוזמת להגשתה היא אימה של פלונית, ביום .19.6.88 שלוש הערות מקדמיות נעיר כאן, לפני שניכנס לדון בגופה של התביעה: א. בתביעה נתבקש ביהמ"ש לחייב בתשלום המזונות מיום 14.4.88, יום לידתה של התובעת. תביעת מזונות לילדה קטינה עבור העבר, היא למעשה תביעה כספית רגילה להשבת כספים ששילם אדם אחר עבור זה שחייב למעשה לזון את הקטינה. מזונות "רגילים" משתלמים מיום הגשת התביעה, ובמידה ואדם תובע מהחייב במזונות להחזיר לו כספים שהוציא עבור הזכאי, כשהמוציא את הכספים אינו נחשב כמתנדב, כי אז עליו לתבוע זאת בדרך של תביעה כספית, כשיש צורך לשלם אגרה בגין תביעה כזו עפ"י תקנות בתי משפט (אגרות), תשמ"ח [18]. כאן לא נעשה כן, לא שולמה האגרה, ואין כל מקום לדון בתביעה זו בחיוב מזונות עבור העבר. ב. אימה של התובעת אינה בחזקת תובעת בתובענה זו. היא טוענת שמגיעים לה דמי טיפול, ולכן היא תובעת אישית סכומים בגין הטיפול אלא, שדמי טיפול הינם חלק מהמסגרת הכוללת של מזונות שאותם חייב אב לילדיו הקטינים, ודמי הטיפול משולמים לילדים הקטינים כחלק מדמי המזונות הכוללים הנפסקים לטובתם ועבורם (ראה: ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר [1], בעמ' 334; ע"א 413/85, 421רוט נ' רוט [2], בעמ' 840). ג. סכום התביעה לכשעצמו, ואף לפני שהובאו ראיות, הינו מוגזם ביותר. התובעת, בכתב התביעה, טוענת כי הנתבע הינו שכיר (מנהל בסופרמרקט של "קו-אופ") וכי יש לו ילדים נוספים. בנסיבות אלו, לא ברור כלל וכלל, כיצד ניתן לתבוע סכום מוגזם כל-כך של מזונות חודשיים מאדם שהינו שכיר בחברה הסתדרותית וחייב גם לפרנס ילדים נוספים. ראוי הדבר, שגם בהגשת ביעה ובניסוחה יעמוד העקרון של תום-לב מצד מגיש התובענה, שהרי תום-לב הינו הבסיס העיקרי שעליו חייבים להיות מושתתים כתבי טענות, שבעקבותיהם - הדיון המשפטי. ולתובענה גופה: הנתבע ואימה של התובעת, שניהלו יחסי חברות ביניהם, קיימו יחסי אישות, ומיחסים אלו נולדה התובעת ביום .14.3.88 טוענת אימה של התובעת, כי היא ניהלה עם הנתבע חיי אישות כבעל ואשה, כי הנתבע חי בביתה וכי ילדיה מנישואיה בעבר היו ביחסים טובים עם הנתבע, וילדיו של הנתבע מנישואיו בעבר היו ביחסים טובים עימה. הנתבע מכחיש את יחסיו הקרובים עם אם התובעת, ובמיוחד מכחיש את טענתה שהם חיו, לכל דבר, כבעל ואשה. הנתבע טוען שהקשר ביניהם היה חברי בלבד, התבסס על פגישות אקראיות, ויחסי האישות שקיימו היו לצורך "ספוק צרכים טבעיים בלבד" (ראה סעיף 10[א] לכתב ההגנה). עוד טענה אימה של התובעת, כי הנתבע הביע בזמנו את רצונו לשאתה לאשה, ואילו הנתבע מכחיש דבר זה וטען (בכתב ההגנה) שאימה של התובעת רימתה אותו, גנבה ממנו את זרעו ורק בתחבולת מרמה נכנסה, כטענתה בכתב התביעה, להריון ממנו. הנתבע, התובעת ואימה עברו בדיקת סיווג רקמות בבית-החולים "הדסה" בעין-כרם בירושלים, ובדיקה זו הראתה כי הנתבע הוא, אכן, אביה של התובעת, כשסבירות האבהות היא %.99.8 טענות מטענות רבות העלה הנתבע בסיכומיו נגד אימה של התובעת, שניתן - באופן כללי - לומר שאין עניינן בתובענה שבפנינו. בין היתר, העלה הנתבע טענות, שקיימת מעין התחייבות מצד אימה של התובעת, בנסיבות המקרה, לזון את התובעת, וכי התחייבות זו הינה תקפה. התחייבות זו היא פרי תולדה, כך טוען הנתבע, של התרמית מצד אימה של התובעת, שבעטיה נכנסה היא להריון, בניגוד לדעתו ורצונו של הנתבע. העובדה - כך טוען הנתבע שהאם היתה מוכנה להיכנס להריון וללדת את התובעת מבלי שהדבר היה בידיעתו (הכניסה להריון) ובהסכמתו (הלידה עצמה), מצביעה על כך שהיא אימה של התובעת - קבלה על עצמה התחייבות לזון את התובעת. אין לקבל טענה זו. אפילו היתה התחייבות כזאת, וראוי לומר כבר עתה שדבר קיום התחייבות כזאת לא הוכח כלל וכלל, הרי גם כך אין הנתבע פטור מלזון את התובעת שהינה בתו הקטינה ושהיא עצמה מ"קטני קטנים", כשאביה חייב לזון אותה מדין תורה. כאשר נערך הסכם בין הורים שבו מקבלת האם על עצמה לזון את הילדים הקטנים, או שהיא מקבלת על עצמה התחייבות לשפות ולפצות את האב על כל סכום שהוא יחוייב לשלם לילדיו הקטינים, הרי הסכם כזה אינו מחייב את הילדים הקטינים, והם אינם קשורים בהסכמה זו של הוריהם וזכאים לתבוע את מזונותיהם העצמאים מאביהם. גם השיפוי לא יופעל, אלא אם-כן יתברר, כי אין הוא פוגע בזכויותיהם של הילדים הקטינים, וכל עוד שהאשה אינה "עשירה", אין כל מקום להפעיל את השיפוי נגדה, והאב חייב להמתין בביצוע השיפוי נגד האם עד שהיא "תעשיר", או עד לאחר שיבגרו הילדים הקטינים (ראה ע"א 404/70 עברון נ' עברון [3] בעמ' 377ו-379; ע"א 411/76 שר נ' שר [4], בעמ' 455; ע"א 508/70 נתוביץ נ' נתוביץ [5] בעמ' 610ו- 613ע"א 255/81 קוט נ' קוט [6] בעמ' 239; ע"א 573/82 ברק נ' ברק בעמ' 224; ע"א 130/84 קרונברג נ' קרונברג [9] בעמ' 2-361; ע"א 151/85 רודן נ' רודן [10] בעמ' 1-190). אם בהתחייבות שאושרה ע"י ביהמ"ש המצב המשפטי כך, בהתחייבות מכללא (או במעין התחייבות, שספק אם קיומה הוכח בכלל) על אחת כמה וכמה, ובכל מקרה, אין התובעת בענייננו מפסידה את זכותה לתבוע את אביה שיזון אותה עפ"י הדין המחייבו לעשות כך. זאת ועוד: גם כאשר הסכים אדם להכיר באבהותו לילד שנולד מחוץ לנשואין, ובאותו הסכם התחייבה האם (כמעין תמורה להכרת האבהות) לזון את הבן, להשתתף בהוצאות כלכלתו ולשפות את האב על כל סכום נוסף שהוא יחוייב לשלם לבן, גם כאן ההסכם אינו מחייב את הבן, וגם במקרה כזה אין אוכפין את האם לשפות ולפצות את האב, אלא רק מש"תעשיר" (ראה: ע"א 49/82 מהגר נ' גואלי [11], בעמ' 559). עוד טען הנתבע, בכתב סיכומיו, טענות מטענות שונות, לענין מעשיה ומחדליה של אם התובעת נגדו, מעשים שלדעתו מזכים אותו להיפרע על נזקיו ממנה. אפילו נניח, שיש טעם ועילה בטענותיו של הנתבע נגד אימה של התובעת, אין בטענות אלו כדי לפגוע בזכויותיה של הבת הקטינה, זכויות שלפיהן זכאית היא לקבל מזונות מאביה-מולידה. ניסה הנתבע להביא ראיות מהמשפט האמריקאי, ושוב רק יש לחזור על הכלל שכל מה שעשו או שעוולו הוריו של קטין בינם לבין עצמם, אין הקטין ניזוק ממעשיהם של הוריו. אפילו הסכימו ההורים על דברים שיש בהם משום פגיעה בילדם הקטין, הסכמה זו אינה מחייבת את הילד. עקרון זה אנו מוצאים גם בסעיף 17לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב [19], האומר: " .17באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". "בנסיבות הענין" של המקרה בפנינו, הורים מסורים היו צריכים לנהוג כך, שאת הריב ביניהם עליהם לפטור בינם לבין עצמם, ואין הם צריכים לערב את הקטינה-התובעת בסכסוכם האמור. כלומר: האב-הנתבע חייב לשלם את המזונות שהוא חייב לבתו הקטינה-התובעת, ובמידה ויש לו טענות נגד אימה (גניבת זרע, תרמית, הטעיה) והוא זכאי - לטענתו - להיפרע ממנה, כי אז יביא עצומותיו נגדה בפני הערכאה השיפוטית המוסמכת, ואל יערב את בתו הקטינה בסכסוך זה. מן הראוי להתייחס בקצרה לטענה אחת מיוחדת שטען הנתבע, והיא: כאן הנתבע יוצא חסר מבחינת המצב הכללי, שהרי אם התובעת היתה נולדת לאם נוצריה, כי אז הנתבע היה פטור - כך טוען הוא בסיכומיו - מלזון אותה, שהרי עפ"י דין הוא חייב לזון רק את בתו שנולדה מ"ישראלית" (והכוונה לאם יהודיה). אכן, עפ"י הדין העברי חייב אדם לזון את בנו הקטין שנולד לפנויה, רק אם האם הינה יהודיה, אולם לפי דיני המדינה, הרי גם במקרה של ילד שנולד לנוצריה (ושאביה הינו יהודי), חייב האב לזון אותו, וזאת לאור ההוראה האמורה בסעיף 3(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט [20], הקובע: "(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו... לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין איי (הדגשה שלי - ע' ז'), חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלו". עינינו הרואות, שבכל מקרה חייב אב לזון את בתו הקטינה, אם עפ"י הדין האישי החל עליהם (כבמקרה שבפנינו שהתובעת נולדה לאשה יהודיה פנויה) ואם עפ"י החוק הנ"ל (כאשר האב הוא יהודי ובנו הקטין משתייך לדת אחרת ולא חל בענינם הדין האישי). ולענין זה, ראה: ע"א 211/80 פלונית נ' אלמוני [12] בעמ' 5-.464 במקרה הנוכחי מדובר בילדה קטינה מתחת לגיל 6שנים, והנתבע, כאביה, חייב לזון אותה כדי מילוי כל צרכיה החיוניים-הכרחיים, אלה הם הצרכים המינימליים שלה (ראה: ע"א 247/64 רושטש נ' רושטש [13], בעמ' 9-268; ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר [14], בעמ' 20; ע"א 393/83 דלי נ' דלי [15], בעמ' 616). חיובו זה הנתבע, הוא מעין חיוב אבסולוטי. כשמדובר בילדה קטינה שנולדה לפנויה, הרי נחשבת ילדה קטינה זו כילדה לכל דבר, וחובתו של האב-הנתבע לזון אותה אינה "נפגעת" בגלל היותה של ילדה זו בת לאם לא נשואה (ראה: ע"א 664/71 מרחב נ' שרלין [16]; ע"א 240/72 פרץ נ' פרץ [17]). הנתבע נשוי היום ויש לו שני ילדים מנישואיו הנוכחיים. בת בגיל של כחצי שנה ובן בגיל של כ- 4וחצי שנים. מנישואיו הקודמים, יש לנתבע שתי בנות קטינות והוא משלם להן דמי מזונות בסך של 560ש"ח לחודש. התובעת, היא החמישית שבין ילדיו של הנתבע, והיא היום כבת שנה וחודשיים. התובעת גרה עם אימה בדירה מושכרת בשכונת "כפיר" בדרומה של תל- אביב, ובדירה מתגוררים גם שני ילדיה של האם מנישואיה הקודמים (ילדים בגיל 17שנה ו- 15וחצי שנה). בישיבה ביום 24.11.88טענה אימה של התובעת כי אין היא עובדת. עבור שני ילדיה מנשואיה הקודמים, מקבלת האם דמי מזונות מאביהם בסכום של כ- 500ש"ח לחודש. האמת ניתנת להיאמר, שלא ברור לביהמ"ש כיצד יכולה האם לקיים את עצמה, אם אינה עובדת, שהרי עבור הדירה השכורה היא משלמת סכום השווה ל-200$ לחודש, וכן היא מחזיקה מכונית קטנה ("פרינץ") שהחזקתה עולה, לדברי האם עצמה, לכ- 100ש"ח לחודש. האם מקבלת גם קצבת ילדים בסכום של 160ש"ח לחודש, וזוהי קצבת ילדים שמשלם המוסד לביטוח לאומי עבור שלושה ילדים (כולל עבור התובעת). הנתבע עבד במשך כשנתיים בסופרמרקט, פוטר מעבודתו, היה מובטל במשך מספר חודשים, והיום הוא עובד כנהג מונית שכיר ומשתכר, לדבריו, כ- 700ש"ח לחודש. בחודשים שקיבל דמי אבטלה, קבל הנתבע סכומים העולים על הסכום שהוא משתכר היום, לפי טענתו (בחודש נובמבר 1988קבל דמי אבטלה בסכום של 768ש"ח, ובחודש דצמבר 1988קבל דמי אבטלה בסך של 869 ש"ח). כאשר מדובר בצרכים מינימליים של ילד קטין, כי אז מוטלת על האב חובה, שהיא מעין חובה אבסולוטית, לשלם דמי מזונות כדי מילוי צרכים מינימליים אלה. אמנם לנתבע יש עוד ארבעה ילדים שמזונותיהם עליו, אולם אין הוא יכול להתנער, בשל כך, מהחובה האלמנטרית לזון את התובעת (ילדתו החמישית) כדי מילוי צרכיה המינימליים, ולו רק צרכים אלו. חייב הנתבע, כאב, לעשות ככל שלאל ידו, ואף אולי מעבר לכך, כדי שיוכל לכלכל ולפרנס את התובעת, בגדר החובה המוטלת עליו עפ"י הדין, דהיינו כדי לספק את צרכיה המינימליים. הינה טען האב-הנתבע (בעמ' 10לפרטיכל) שהוא עובד כ- 6שעות ביום על המונית, ואם אכן כך הדבר, כי אז חייב הנתבע לעבוד במשרה מלאה (יחפש עבודה נוספת), ואף אולי יותר מכך, כדי שיוכל למלא את חובתו כלפי התובעת. בקביעת מזונותיה של התובעת, אני מתחשב שלא מדובר כאן באדם אמיד, ושאין מקום לחייב את הנתבע בתשלומי מזונות מדין צדקה, אלא יש להסתפק במקרה כאן בחיוב מזונות עפ"י דין, דהיינו במזונות מינימליים. כמובן, שיש להתחשב בעובדה שהנתבע חייב לזון עוד ארבעה ילדים קטנים שלו, בנוסף לחובתו לזון את אשתו הנוכחית. ולענין המזונות המינימליים של התובעת, ניתן גם לשקול אותם עפ"י המזונות שמשלם הנתבע עבור שתי בנותיו הקטינות מנישואיו הקודמים, וכן עפ"י המזונות שמקבלת אימה של התובעת עבור שני ילדיה מנשואיה הקודמים. בהתחשב בכל הנסיבות שהובאו לעיל וכן בעובדה שהאם מקבלת את קצבת הילדים שמשלם המוסד לביטוח לאומי עבור התובעת, נראה לי כי דמי המזונות ההולמים את המקרה כאן הם הסך של 260ש"ח לחודש לפי ערכם היום. סכום זה בצרוף קצבת הילדים צריך להספיק למילוי צרכיה המינימליים של התובעת, ואימה חייבת לכלכל את מעשיה כך שאכן יספיק הסכום האמור עבור הבת. הסכום של 260ש"ח של היום (מדד חודש אפריל 1989) "שווה" למועד הגשת התביעה (מדד חודש מאי 1988) לסכום של 223ש"ח. לסיכום אני פוסק כדלקמן: .1 אני קובע ומצהיר כי הילדה, פלונית, היא בתו של אלמוני. .2 אני מחייב את הנתבע, אלמוני, לשלם לבתו הקטינה, פלונית, לידי אימה, דמי מזונות בסך של 223ש"ח לחודש החל מיום 19.6.88ובכל 19לחודשים הבאים. דמי המזונות צמודים למדד יוקר המחיה והם יעודכנו כל שלושה חודשים מבלי שהעדכון יחול למפרע. הבסיס לחישוב ההצמדה הוא מדד חודש מאי .1988 .3 כל סכום ששילם הנתבע למזונות הבת הקטינה ועבורה מאז 19.6.88, ינוכה ויקוזז מסכום המזונות שנפסק בפס"ד זה כאן. .4 חוב מזונות שקיים עפ"י פס"ד זה, בניכוי האמור בסעיף 3 הנ"ל, חוב כזה ישולם ב- 5תשלומים שווים כדלקמן: תשלום ראשון עד ליום 10.6.89 תשלום שני עד ליום 10.7.89תשלום שלישי עד ליום 10.8.89תשלום רביעי עד ליום 10.9.89תשלום חמישי עד ליום .10.10.89 תשלום מהתשלומים הנ"ל שלא ישולם במועדו, ישא רבית והצמדה עפ"י דין החל מיום הפיגור (הפיגור יחל ביום האחרון למועד התשלום של כל תשלום) ועד לתשלומו המלא של התשלום בפועל. .5 דמי מזונות חודשיים שיש לשלמם החל מיום 19.6.89ושלא ישולמו במועדם, ישאו רבית והצמדה עפ"י דין החל מיום הפיגור ועד לתשלומם המלא בפועל. .6 קצבת הילדים שמשלם המוסד לביטוח לאומי עבור הבת הקטינה- התובעת, תשולם לידי אימה, וקצבה זו היא בנוסף לדמי המזונות שנפסקו בפסה"ד כאן. .7 בנסיבות הענין, בשים לב להערות שהערתי בתחילת פסה"ד, ולאור סכום המזונות שנפסק כאן, לעומת הסכום שנתבע בתביעה, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. מזונותאבהות / בדיקת רקמות