תובע שנפטר במהלך המשפט

טרם החלה התביעה להתברר, נפטר התובע. בעקבות פטירתו תוקנה התביעה ברשות, ושמו של המנוח הוחלף בשמות אשתו וארבעת ילדיו התובעים כיורשיו וכמייצגי עזבונו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תובע שנפטר במהלך תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים: .1ב-19.1.78, אירעה תאונת דרכים בה נפגע המנוח ז"ל (להלן "התאונה"). הוא סבל משבר בעצם הירך, נותח, ושוחרר לביתו לאחר 24 ימי אשפוז. בעקבות התאונה הגיש תביעה לפיצויים ביום .22.2.82לכתב התביעה צורפו שתי חוות-דעת רפואיות, אחת של ד"ר קובו שקבע לו נכות אורטופדית בשעור של % 24לצמיתות בתוספת % 50מנכות זו בהתחשב בגילוי ומקצועו (לפי תקנה 15לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה תשט"ו-1956)) סה"כ %63; השניה, של ד"ר דוידסון שקבע לו נכות פסיכיאטרית בשעור של % .15סך כל הנכות המשוקללת - % 45.6לצמיתות. 17.2.83 .2, בטרם החלה התביעה להתברר, נפטר התובע. בעקבות פטירתו תוקנה התביעה ברשות, ושמו של המנוח הוחלף בשמות אשתו וארבעת ילדיו התובעים כיורשיו וכמייצגי עזבונו. אין בכתב התביעה המתוקן אזכור תאריך הפטירה וגם תעודת הפטירה (נ/6) אינה מציינת את סיבת המוות. כל פרטי הנזק והעתירות בתביעה המתוקנת נשארו כמקודם, ולפיהן מתבקש בית-המשפט לחייב את הנתבעים לפצות את התובעים בין השאר בגין הפסד השתכרות הן בעבור והן בעתיד עד סוף תוחלת עבודת המנוח שהועמדה על גיל 70, כשההפסד חושב עפ"י הנכות המשוקללת שנגרמה ע"י התאונה; במילים אחרות, התביעה מתעלמת מעובדת המוות לצורך חישוב הפיצויים ובית-המשפט מתבקש על ידה גם הוא לעשות כן. בא-כוח הנתבעים גורס כי המוות קטע את תוחלת עבודת המנוח ולפיכך יש לפסוק לתובעים פיצויים מיום התאונה ועד יום הפטירה ותו לאו. .3נראה בעליל, שאין התביעה גורסת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין המוות. הדבר לא נטען בתביעה המתוקנת וקיום קשר סבתי הוכחש בהגנה המתוקנת. אילו גרסה התביעה קשר כזה, היתה תביעת היורשים והעזבון להפסד כושר השתכרות בעתיד נדונה לכשלון לאור ההלכה בע"א 259/81 עזבון גבריאל נ' גבריאל ואח' [1]. מכיוון שהתובעים הם אשתו וילדיו של המנוח, יש להניח, שאילו גרסו קיוצו של קשר סיבתי, היו הם מתקנים את התביעה באופן שהיו תובעים כתלויים במנוח מאז הפטירה ואילך, שהרי הפטירה אירעה בטרם החלה תביעתם להתברר. לפי האמור בסיכומי התביעה, מקבלים האלמנה וילדיה מהמ.ל.ל. קצבת שאירים; אילו היה קשר סיבתי בין הפטירה והתאונה, היו הם זכאים לקצבת תלויים על-פי החוק. לאור כל זאת, לא אתייחס בהמשך לטענות כאלה או אחרות שהעלו הצדדים באשר לקשר הסיבתי בין התאונה והמוות, ואדון בשאלות העומדות על הפרק על בסיס העדר קשר כזה. מאחר ואליבא דשני הצדדים מגיעים לתובעים פיצויים בגין התקופה שעד הפטירה, אצין תחילה בפרק זמן זה. .4הפגיעות מהן סבל המנוח: בבית-החולים אובחן שבר בעצם הירך ובניתוח בוצע מיסמור תוך-שלדי וצויינו תלונות על כאבים ביד שמאל. אין רישום כלשהו בדבר חבלת ראש. צויין כי התקבל מצב טוב והכרה (ת/1). הוגשו תעודות אי-כושר עד 16.11.79ת/ 4(א'-ז'). ואף אחת מהתעודות אין אזכור של חבלת ראש וההתייחסות היא לפגיעה ברגל שמאל בלבד. גם בוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי אין תלונות מהסוג שמופיע בפני ד"ר דוידסון, ועל אף שישב נוירולוג בשתיים מתוך הוועדות שבדקו את המנוח (כנראה לאור תלונה על כאבי ראש וכאבי צואר), לא נקבעה למנוח נכות כלשהי בשטח הנוירולוגי-פסיכיאטרי, נושא שלא נדון כלל. גם בתביעה לקצבת נכות אין תלונות מצד הנפגע הקשורות בחבלת ראש או במצב נפשי. אין ראיה רפואית כלשהי על טיפול, מעקב, או בדיקות בשטח הנוירולוגי או הנפשי מאז התאונה ועד לפטירה. (פרט לבדיקה ע"י ד"ר דוידסון לצורך חוות דעת למשפט). .5הנפגע לא נבדק ע"י רופאים מטעם הנתבעים והם מבקשים לקבוע כי היה מצדו סירוב להיבדק וכי על כן יש להתעלם מחוות הדעת שהוגשו מטעמו. לטענתם, נדרש הוא להסכים לבדיקה על ידי רופאים מטעמם במכתב ששלחו לבא-כוחו ב- 24.3.82ובשתי תזכורות (נ/, 1נ/2, נ/3). על נ/ 3שהוגש גם כת/ 5הערה בכתב ידו של בא-כוח התובע לפיה השאיר הודעה טלפונית אצל בא-כח הנתבעים שיודיעו לו מועד לבדיקה ולדבריו לא עשו כן. אכן, סירוב תובע להיבדק ע"י רופאים מטעם הנתבעים גורר אחריו שלילת זכות להגיש חוות דעת מטעמו ולהסתמך עליה; אלא שכאן היו נסיבות מיוחדות. שני הצדדים לא טיפלו בנושא כראוי. בא-כח התובע הסתפק באותה שיחה טלפונית ואילו בא-כח הנתבעים הסתפק במכתב ובתזכורת. התקיימו מספר ישיבות קדם-משפט, בעוד המנוח בחיים, והנושא לא הועלה כלל ע"י הצדדים. בסופו של דבר נמנעו הבדיקות מפאת הפטירה. אינני רואה בנסיבות כאלה סירוב תובע להיבדק ע"י רופא מטעם הנתבעים. יחד עם זאת, ערה אני לכך, כי נבצר מהנתבעים להגיש חוות דעת מטעמם וכי מסיבה זו נוצר חוסר איזון, כאשר בפני בית-משפט חוות דעת של רופאים מטעם צד אחד בלבד. חוות הדעת הוגשו עפ"י הצעת בית-המשפט תוך שמירת הנתבעים על זכותם לטעון לענין קבילותן, משקלן וכל טענה שתראה להם מבלי שיהיו קשורים בתכנן. כמו כן, בגלל הנסיבות, אייחס משקל גם לדו"חות הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי שהוגשו ללא התנגדות (נ/9). .6נכותו של התובע: הביטוח הלאומי קבע לתובע % 10נכות אורטופדית והעלה את שיעורה ב-% 50באופן שהנכות הועמדה על % .15כאמור, לא נקבעה נכות אחרת כלשהי וגם לא נדונה שאלת קיומה באשר לא היו תלונות שיצדיקו דיון כזה. ד"ר דוידסון, שקבע נכות פסיכיאטרית, יוצא מהנחה שהיתה חבלת ראש והיה אבדן הכרה. נראה מחוות הדעת שהוא לא ראה את תעודת בית-החולים ואולי מכאן הבסיס לקביעה העובדתית הבלתי מדוייקת. עד הראיה שמעון, סיפר שלמנוח ירד דם מהראש והוא היה בלי הכרה. אינני סומכת על דבריו אלה והם גם אינם עולים בקנה אחד עם מה שצויין בבית-החולים. ד"ר דוידסון בונה את מסקנותיו על דבריו של הנפגע בלבד. הוא לא ציין שעמד בפניו איזשהו חומר רפואי ממקור כלשהו. ידוע לנו, שהיו מסמכים רפואיים במהלך התקופה מאז התאונה ועד הבדיקה ע"י ד"ר דוידסון, שבהם לא בא זכרה של חבלת ראש ובעיות נפשיות. אין לי ספק, שהפגיעה ברגל על כל השלכותיה גרמו למנוח סבל, כאב, צער ואולי גם עצבנות, אי שקט, תסכול ומרירות מה עוד שתקופה ארוכה היה חסר יכולת לעבוד ואולץ להזדקק לקביים והיה מוגבל יותר בתנועותיו. בכך ניתן להסביר חלק מהתלונות. בפני ד"ר דוידסון; אולם נראה, כי לאור כל האמור לעיל, הפיצוי שיש לפסוק בגין מצב זה הוא פיצוי בעד נזק שאיננו נזק ממוני, כפי שאכן ייפסק. אולם, אינני מוצאת שלמנוח נותרה נכות פסיכיאטרית כלשהי ואינני מקבלת את האמור בחוות דעתו של ד"ר דוידסון בנושא זה. אשר לנכות האורטופדית, עומדות בפני כאמור שתי קביעות - של ד"ר קובו, ושל הביטוח הלאומי. בוועדה האחרונה נ/ 9א' אושרה נכות של % 15שנפסקה ושנקבעה בוועדה הקודמת ואף כי הוועדה מצאה בין שאר הממצאים הגבלה בתפעול הגפה השמאלית התחתונה, הוסיפה, כי נראה לה שהגבלה זו היא תוצאה של מחלת ניוונית של הברך עם דיפורמציה בצורת עמדת גרוס של התליה ופתול עצם השוק וכי מגבלה זו אינה קשורה לתאונה. באף אחת מעדות לא צוינה מחלה ניוונית כלשהי בברך ולא דובר על בעיה ברגל הפגועה, שאינה קשורה בתאונה. אין גם חומר המצביע על כך שהתובע היה מוגבל ברגל שמאל לפני התאונה. אחרי התאונה וכתוצאה ממנה התהלך המנוח בצליעה והשתמש במקל. אני סבור שהנכות של % 20שנקבעה ע"י ד"ר קובו לפי קובץ התקנות 2533, 48(1) ו' היא הנכות ההולמת את מצבו של הנפגע. הנכות של % 5שמוסיף ד"ר קובו עבור נקע מסויים אינה מעוגנת על ידיו בתקנה של תקנות הביטוח הלאומי, ולגבי תוספות בגין גיל ומקצוע, על בית-המשפט לקבוע אם, ועד כמה, יש להוסיף תוספות כאלה לצורך חישוב אבדן השתכרות, אם בכלל נערך החישוב עפ"י אחוזי נכות. .7השתכרויות המנוח לפני התאונה. לא הוגש מסמך כלשהו בקשר להכנסות המנוח בתקופה שקדמה לתאונה. אלמנתו של המנוח העידה על סכומי השתכרותו לפני ואחרי התאונה ללא כל בסיס. יש בדבריה משום הפרחת סכומים לחלל מבלי שניתן לבדקם, מבלי שניתן לאמתם ומבלי שיש להם אסמכתא כלשהי. אמינותה של אשת המנוח נפגמה, בין השאר, עקב התכחשותה לעובדות שהיה עליה להימנע מלהתכחש להן, כגון עבודתה בתקופה שלאחר התאונה, מחלת הסכרת ממנה סבל המנוח במשך 10שנים שטופלה בין השאר בדיאטה ולא סביר הוא שלא ידעה על כך. לא הומצאו דו"חות למס הכנסה, שומות של מס הכנסה, הצהרות למוסד לביטוח לאומי, למס ערך מוסף, תלושי שכר, אישור מאיזשהו מעביד או מאיזשהו מקום עבודה, בין אם עבד כעצמאי ובן אם עבד כשכיר. אשת המנוח ואחיו העידו כי המנוח עבד כרצף, כקבלן עצמאי והעסיק פועלים. תמוה הוא, שאם כך עבד, לא היה בידי המשפחה מסמך כלשהו המעיד על כך. אשת המנוח העידה כי לאחרונה, לפני יום אירוע התאונה, עבד המנוח בשמירה ואלו אחיו העיד על עצמו, שגם הוא עבד כרצף עצמאי וכי היה מעביר עבודה למנוח מפאת עומס עבודה שרבץ עליו, גם זאת ללא מסמכים כלשהם, גם לא של האח שהעיד. לא הוצג טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה שממנו ניתן היה ללמוד על הצהרת המנוח על הכנסותיו ב- 3החדשים שקדמו לתאונה. לא אסמוך גם על תשובות 19ו- 20לשאלון נ/ 8שנתן בנו של המנוח לגבי הכנסת אביו לפני התאונה, ואינני מוכנה לנקוט בדרך שהוצעה על-ידי בא-כוח הנתבעים ולשחזר את ההכנסות על-פי תגמולי המוסד לביטוח לאומי. מכל הנ"ל עולה, שאין לנו קריטריון ברור לקביעת הפסד הכנסת המנוח בתקופה שמאז התאונה ועד לפטירה, פרט לכך שהמנוח כלכל אשה - שעבדה באופן חלקי בדואר במשך שנה לפני התאונה - וארבעה ילדים. אין לי ספק שהמנוח עבד, גם אם לא באופן רצוף. ב-78' כשאירעה התאונה עבד בחברת "שלב" בשמירה. על כך העיד שמעון שעבד יחד עמו. אותו שמעון העיד שביום היה עובד בבנין והשמירה היתה עבודה נוספת (עמ' 5). אחרי התאונה היתה תקופה שלמנוח היה משרד ברח' נגבה 26רמת גן בשנת 1981, היו לו גם עובדים והוא עסק בכל מיני עבודות בנין (פרטיכל עמ' 7). אין להניח שהתחיל לעסוק בכך רק אחרי התאונה ולפיכך מאמינה אני לאחיו שעסק בכך גם קודם לתאונה. התמונה בכללותה היא שמאז 1958עסק המנוח בכל מיני עבודות לעת מצוא, בנין, תיווך, תיווך מכוניות, שיפוצים, ריצוף. (העד נחור יחיאל עמ' 7). צורה כזו של עבודה אינה מבטיחה רצף ואין בצידה הכנסה קבועה. אילו אכן עבד המנוח כרצף או כקבלן ריצוף מצליח ועמוס עבודה, לשם מה היה עובד בעבודות שמירה בלילות? התמונה בכל הנוגע לרציפות העבודה ולהשתכרות הנובעת ממנה היא מעורפלת. מובן שיש לכך השלכה על ההשתכרות בשנים שבין התאונה לבין הפטירה. .8גובה הנזק עד לתאריך הפטירה: א. הוצאות: התביעה מבקשת לפסוק הוצאות שהוצאו סמוך למועד התאונה, בית-חולים קופתחולים, מגן דוד אדום ומוניות (הוצאות שלא כוסו על ידי המוסד לביטוח לאומי) בשלב מסויים קיבל עליו ב"כ הנתבעים לכסות הוצאות אלה, בסיכומיו חזר בו. אני מוצאת שיש לפסקן. הן מסתכמות ב- 312.35שקלים ישנים שהם 0.312שקלים חדשים נכון לשנת .1978סכום זה משוערך להיום (ולפי מדד 3/78) .... 455.862ש"ח. הוצאות ד"ר קובו וד"ר דוידסון הן חלק מיציאות המשפט ויפסקו במסגרת פסיקת הוצאות. ב. הפסד השתכרות בעבר: (1) על פי ת/ 4לא היה הנפגע מסוגל לעבודה עד 16.11.79, במשך 22חדשים, בעד תקופה זו יש לפסוק הפסד השתכרות מלא. אני מוצאת לפסוק הפסד זה לפי השכר הממוצע במשק נכון להיום 22x008 = ....600, 17ש"ח סה"כ 055.862,18 (2) מאז 11/79ועד פטירת המנוח 2/83חלפו 39חדשים אני מוצאת לפסוק הפסד השתכרות חלקי לפי % 20מהשכר הממוצע נכון להיום: 39x061 = ...................240, 6ש"ח ג. סבל וכאב: (1) 24ימי אשפוז לפי % 2מהסכום המירבי, ליום אשפוז, נכון להיום (במעוגל)..............178, 1ש"ח (2) פצוי בעד נזק שאינו נזק ממוני לפי % 20מהסכום המירבי נכון להיום ובהפחתה בגין גיל .............410, 4ש"ח סה"כ 862,883, 29ש"ח מסכום זה יש לנכות את הסכומים שנתקבלו מביטוח לאומי (דמי פגיעה וקצבת נכות) בסך ותשלומים תכופים בסך (הסכומים אינם שנויים במחלוקת) והם משוערכים להיום סה"כ.....................42,441, 19ש"ח (עשרת אלפים ארבע מאות ארבעים ושניים ו- 44/100ש"ח) 44,442, 10שקלים חדשים. (ולפי הסכומים שנקב בהם בא-כוח התובעים בסכומים משוערכים ובשערוך נוסף להיום). באשר לנזק הלא ממוני בגין כאב וסבל מתעוררת שאלה דומה לזו המתעוררת בהקשר להפסד השתכרות לאחר הפטירה באשר המאורע שקטע את חייו של המנוח קטע ממילא את הסבל והכאב ואת הנזק הלא ממוני הנובע מהתאונה. האם מטעם זה יש לפסוק רק חלק יחסי מהפצוי? על אף שהשאלה אינה נקיה מספיקות, גורסת אני, כי אין להפחית את הפיצוי בגין כאב וסבל הנפסק על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לאדם שחייו נתקצרו מסיבה כלשהי. השאלה אינה זהה לשאלת פסיקת הפסד השתכרות. בנושא הפסד ההשתכרות מאמצעים אנו את הקריטריונים שהותוו על פי פקודת הנזיקין, אילו בנושא הסבל והכאב הציב המחוקק אמות-מידה מחייבות בקבעו את סכום הפיצוי המירבי כסכום קבוע צמוד למדד, את התייחסותו הישירה והבלעדית לאחוזי הנכות הנקבעים עפ"י המודדים של תקנות לקביעת דרגת נכות של המל"ל. תוך ניכוי מסויים המתחייב מגיל הנפגע; זאת ותו לא. יש כאן האחדה של פיצוי לכל סוגי הסבל והכאב והתרחקות מאינדיבידואליזציה של מרכיב נזק זה. העובדה, שהמחוקק התייחס לגיל כאל גורם מפחית (% 1לכל שנה אחרי גיל 30) מלמדת שהוא נתן דעתו על כך שהוא קובע פיצוי אחיד לאנשים שתוחלת חייהם שונה זו מזו. נתן לטעון, שדוקא קביעת האחוז המפחת בגין גיל מלמדת כי המחוקק גלה דעתו שככל שהנפגע מבוגר יותר ותוחלת חייו קצרה יותר יקבל פיצוי נמוך יותר; לפיכך, אם הנפגע הוא אדם צעיר שנפטר ותוחלת חייו נתקצרה מהמצופה לגביו, יש להפחית באופן יחסי את הפיצוי בעד כאב וסבל עד הפטירה. על אף הספיקות הנ"ל אני בדעה על-סמך הנימוקים שהבאתי לעיל, כי אין להפחית את הפיצוי בגין כאב וסבל בשל פטירתו המוקדמת של המנוח שנפטר 5שנים לאחר קרות התאונה, ולא בתום תוחלת חייו המשוערת. פיצוי בעד הפסד השתכרות בעתיד (מתאריך הפטירה ואילך). .9כאמור, טוען ב"כ התובעים כי יש להתעלם מהמוות ולפסוק לעזבון המנוח הפסד השתכרות עד סוף תוחלת עבודתו המשוערת, לפי נכותו הצמיתה שנגרמה בתאונה, שהיא לטענתו % .45.6ואילו ב"כ הנתבעים טוען שהמוות, שאינו פרי התאונה, הפסיק את תוצאות הפגיעה בתאונה, ויש לפסוק פיצוי עדין בלבד. לא אוכל להציג את הבעיה טוב יותר מאשר לצטט את הצגתה על ידי השופט זילברג בע"א 400/63 מטנס ואח' נ' נורמנד [2]: "שאלה גדולה נשאלנו בערעור זה שאלה אשר משמעותה הרעיונית הטהורה אפשר להגדיר כדלקמן: מה דינו של נפגע בידי אדם שהפוגע גרם לו נכות ידועה והוא לאחר מכן חזר ונפגע פגיעה בידי שמים שהיתה עשויה - אילו בריא ושלם היה - לגרום אחריה אותה מדת נכות ממש. היכול המזיק לומר: מה הפסדתיך הן גם בלעדי מעשה חבלתי היית מגיע ,בדרך הטבע' ללא אשמת אדם כלשהו לאותו כושר גופני ירוד שהנך שרוי בו עכשיו, או דילמא יכול הניזוק לענות לו: מכיון שהפגיעה השניה פגיעה בנפגע וכבר - נכה הייתי הרי למעשה לא השפיעה כלום על כשרי הגופני בחינת ,גברא קטילא קטל' ממילא חייב אתה לשאת במלואם את נזקי הנכות. או מבחינה אחרת יכול הוא הניזוק לומר לו: מה לך ולצרה הזאת?! את חובך כלפי אשר כבר נוצר בשעת הפגיעה הראשונה אינך יכול ל,שלם' שלי באמצעות פגיעה אחרת"... "שאלה זו נכבדה היא... יש בה פנים לכאן ולכאן ויתכן מאד כי תשובתה לא תהיה חד משמעית אלא תלויה ומושפעת על ידי גורמים עובדתיים ומשפטיים שונים, אך אינני מוכן להכריע בה כאן וכעת..." באותו מקרה נפגע אדם בתאונה, בעקבותיה סבל מאי-כושר חלקי; לאחר מכן חלה במחלת לב שפגעה בכושר עבודתו. התעוררה הבעיה (שאינה מתעוררת בעיניננו) אם יש קשר סיבתי בין המחלה לבין התאונה. השופט זילברג פסק, כי לענין הקשר הסיבתי, מי שתובע פיצוי בגין מחלת הלב, עליו נטל ההוכחה בדבר קיום קשר סיבתי בין המחלה והתאונה, ואילו מי שטוען שיש להפחית מהפיצוי המגיע בעקבות התאונה בגלל מחלת הלב שבאה לאחר מכן, צריך להוכיח העדר קשר סיבתי כזה. פסה"ד הוכרע עפ"י נטל ההוכחה שרבץ על הנתבע ולא הורם. ברור מכאן, שאילו היה הנתבע מוכיח העדר קשר סיבתי, היה זכאי להפחתה. פסק-דין נוסף בו עלתה הבעיה הוא ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ ואח' [3]. כאן, נפגע התובע בתאונת עבודה. לאחר זמן חלה המחלה שפגעה בכושר השתכרותו. שוב לא הובאו ראיות בדבר הקשר הסיבתי על ידי הנתבעת שרצתה להסתמך על המחלה כמפחיתה את הפסדי התובע. אף על פי כן פסק בימ"ש - כב' השופטת נתניהו - כי לגבי התקופה עד לפסה"ד בה הוכח שהמחלה היא זו שגרמה להעדרות מעבודה, אין לחייב את הנתבע בפיצויים (על אף שבאותה תקופה נמשך אי-הכושר החלקי שנבע מהתאונה ו"נבלע" באי-הכושר המלא שנבע מהמחלה). בעמ' 343[3] אומרת השופטת נתניהו: "כשנפגע אדם כתוצאה מרשלנותו של מזיק, והוא נפגע שוב לאחר מכן ולפני מתן פסק-דין בפגיעה שנייה, שאינה תוצאת הפגיעה הראשונה, כי אז אין המזיק חייב לשאת בנזקים, שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השניה, שבגללה בלאו הכי נשלל מהניזוק כושר השתכרותו, זמנית או לצמיתות. דעה זו מקובלת, ואין עוררין עליה בכל הנוגע לפגיעה שנייה, שהיא תוצאת מחלה או אירוע אחר, שאין בגינו אחריות על מאן דהוא, ,פגיעה בידי שמים' כלשונו של כבוד השופט זילברג בע"א 400/63, 401[2] הנ"ל, והיא גם הפתרון הרצוי. ראה הפרק מפרי עטו של פרופ' א' ברק, בספרם של י' אנגלרד, א' ברק מ' חשין, דיני הנזיקין (י"ל מגנס, האוניברסיטה העברית, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) 620- 621וכן פסק הדין בענין (5) (1980) . Jobing v. Associated dairies ltdשאושר זה מקרוב בבית הלורדים: (6) (1981) . .jobing v. Associated dairies ltdבפסק דין זה הוטל אף ספק בנכונות ההלכה, שלפיה אין מביאים בחשבון פגיעה שנייה, שבגינה מוטלת אחריות על מאן דהוא, כפי שנפסק בבית הלורדים בענין (7) [1970] ,baker v. Willoughbyאשר הפך על פיו את פסק הדין של בית המשפט לערעורים, )8) [1969] . Willoughby baker vהמאוזכר בספר הנ"ל. בעמ' 622בהערה 18א)". בין הסיבות לכלל שאין המזיק חייב לפצות את הנפגע "בידי שמים" מונה ביתהמשפט את הסיבות הבאות: הנזק שנגרם בפגיעה השניה אינו תוצאת הפגיעה הראשונה ואין המזיק חייב בו; הנזק הנפסק כנגד המזיק בפגיעה הראשונה בא לפצות את הנזוק על נזקיו שהם תוצאת הפגיעה הראשונה ותו לא; בהערכת הנזקים לעתיד מביא ביהמ"ש לשיקוליו את הבלתי נודע את תהפוכות החיים שקשה לשערן מראש, ביניהן מחלה או מוות, ואל לו לביהמ"ש לעסוק בהשערות ובניחושים שעה שהעובדות הרלבנטיות להערכת נזקי העתיד כבר התרחשו לפני מתן פסה"ד ומה שהיה נעלם - הפך למציאות; פיצויו של הנזוק מבלי להביא בחשבון מציאות זו ומתוך הנחה שאלמלא הפגיעה הראשונה היה הנזוק ממשיך לעבוד ולהשתכר במשך חיי עבודה מלאים מהווה פיצוי יתר ויפצה את הנזוק ביותר מן הנזק שהוא תוצאה מן הפגיעה הראשונה. בשני המקרים הנ"ל לא התעוררה הבעיה באותו האופן בו היא מתעוררת בעניננו. בשניהם התעוררה שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המחלה ובשניהם הוכרע הדין על-פי נטל ההוכחה. בשניהם לא הורם נטל ההוכחה על ידי הנתבעת עליה רבץ נטל זה. בשניהם דובר בניזק חי, שכושר השתכרותו נפגע פעמיים משני גורמים, שלא הוברר אם היו או לא היו קשורים זה בזה. בעניננו, מדובר בניזק-מנוח שנפטר שלא כתוצאה מהתאונה, ותוחלת עבודתו נפסקה סופית ולחלוטין עם הפסקת תוחלת חייו. נטל הוכחת הקשר הסיבתי אינו עומד על הפרק. באנגליה נדונה הסוגיה בצורה מקיפה בפסה"ד joblingהנ"ל. שם נפגע התובע בגבו בתאונת עבודה ונותר אי-כושר חלקי. לפני שמיעת משפטו חלה במחלה שאינה קשורה בתאונה ששללה ממנו כושר השתכרותו לחלוטין. הערכאה הראשונה סברה (בעקבות פסק-דין קודם של בית הלורדים [1970] baker v. Willoughby[7]) שהתעלם מאירוע שני - קטיעת רגל שנפגעה ע"י יריה משודד כאשר רגל זו היתה משותקת מהתאונה הראשונה נשוא הדיון), כי עליה לפסוק הפסד השתכרות מהתאונה הראשונה עד סוף תוחלת העבודה, תוך התעלמות מהמחלה. בית-משפט לערעורים ובית הלורדים במשפט joblingהפכו פסק-דין זה. בבית הלורדים נקבע, כי יש לפסוק פיצויים בגין התאונה רק עד התרחשות המחלה. מפאת חשיבותה של הבעיה ומאחר והלכת bakerלא עלתה בקנה אחד עם הקביעה הנ"ל, הביעו כל חמשת השופטים שישבו בדין דעתם בנושא, כשכל אחד מהם מאיר את הבעייתיות מזווית אחרת. בסופו של דבר הגיעו כולם למסקנה פה אחד - בהסתייגם מהלכת baker- כי יש להתחשב באירוע השני-המחלה-ולהפסיק את הפיצויים מאז אירעה. השופטים לא התעלמו מעיוותים העלולים להיווצר בנסיבות כאלה או אחרות ולא התחמקו מהן, אלא שבמאזן השיקולים גברו אלה המחייבים פתרון כאמור. .10טוען ב"כ התובעים, (בכתב סיכומיו ובמאמר פרי עטו שהגיש בהסכמה וברשות, אותו כתב בעקבות תיק זה), כי על אף שהוא מודע לכך כי הדין המצוי בארץ ובאנגליה אינו כגירסתו, יש מקום לשקול מחדש את ההגיון שמאחוריו ואם זהו הדין הרצוי ולהגיע על פי מצוות ההגיון הנכון למסקנה שונה. אפתח ואומר שדעתו של ב"כ התובעים אינה מקובלת עלי בנסיבות המקרה שלפנינו. לאחר שבדקתי ושקלתי את כל הטענות, הנימוקים, ההשגות וההסתייגויות שהעלה בא-כוח התובעים ועוד כהנה וכהנה ספיקות והיסוסים המובעים על ידי המלומדים והעולים גם מפסק-דין [1981] . Jobling v. Associated dairies ltd[8] שדן בסוגיה זו, הגעתי למסקנה שגישתו של ב"כ התובעים אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות המשפטיים המנחים פסיקת פיצויים, עם ההלכה הפסוקה, עם דעת המלומדים ועם המדיניות המשפטית הראויה והרצויה. .11הפיצויים הנדרשים בעניננו מבוססים על חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975[9] המפנה אותנו לסעיפים מסוימים של פק' הנזיקין, ביניהם זכות העזבון במות הנזוק (ס' 19). טוען ב"כ התובעים כי סעיף 19(א) לפק' הנזיקין [16], מכוחו תובע העזבון, קובע, כי משנפטר אדם, כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן לטובת עזבונו או נגד עזבונו הכל לפי הענין. מכח סעיף זה זכאי העזבון-לטענתו- למה שהניזק-החי היה זכאי לו ואין בו כדי לחייב הפסקת פיצוי בגין הפסד השתכרות בגלל המוות. אין לסעיף הנ"ל ולא כלום עם השאלה אילו אירועים שאירעו לאחר הגשת התביעה ולפני פסה"ד יש לקחת בחשבון לצורך חישוב הפיצויים. שאלה זו היא בתחום הערכת הנזק ולא בתחום קיום העילה. העילה בעינה עומדת ומכוחה עומד לפנינו העזבון התובע במקום המנוח. השאלה אינה אם קיימת עילת תביעה ואם עברה לעזבון - על כך משיב סעיף 19בצורה חד משמעית בחיוב. השאלה היא, מהו הפיצוי לו זכאי העזבון בגין העילה שעברה אליו. אילו היה ידוע בחיי המנוח שתוחלת חייו נתקצרה (ללא קשר לתאונה), אין ספק שהיה זוכה לפיצוי בגין הפסד השתכרות בהתאם לתוחלת המקוצרת; משנעשה הדבר ודאי על ידי פטירתו, לא יוכל עזבונו להיות במצב טוב מהמנוח מבחינת משך תקופת הפיצוי בגין התאונה (שלא הביאה למותו) ושנקטעה על ידי המוות. .12הפיצוי בגין הנזק הרכושי של אבדן השתכרות במסגרת חוק הפיצויים נקבע על-פי מבחני דיני הנזיקין. (ע"א 295/81 [1] הנ"ל, בעמ' 540, 541). הבעיה שלפנינו היא בתחום ההתחשבות באירועים שלאחר הנזק, בין מועד התרחשותו לבין מועד פסק-הדין, כאשר האירוע הנוסף איננו חוליה בשרשרת הנזקים הנובעים ממעשה הנזיקין הראשון. דיני הפיצויים מעוגנים בעיקרם בהוראת פק' הנזיקין [נוסח חדש]. על וו זה נתלה מימים ימימה העקרון כי מטרת הפיצויים היא להשיב את המצב לקדמותו עד כמה שהדבר אפשרי. (ע"א 295/81 [1] הנ"ל, בעמ' 542). לאור עקרון זה, יש להתחשב באירועים שלאחר קרות הנזק ולפני מתן פסה"ד. אי התחשבות בהם תעמיד את הנזוק לאחר מתן הפיצויים במצב שונה מהמצב בו היה נתון אלולא הנזק. .13אינני מתעלמת מכך כי הבעייתיות אליה מצביע ב"כ התובעים, לטענתו, הפסקת או הפחתת פיצוי המגיע בשל אירוע א' עקב אירוע ב', יכולה ליצור עיוותים ואי-צדק. בהקשר לכך מביא הוא דוגמאות למכביר. אם למשל גרמה תאונה ראשונה לנכות של % 20והשניה לנכות של % 80והמזיק הראשון יפצה את הניזק על הפסד השתכרות בגין % 20עד לתאונה השניה והמזיק השני על הפסד של % 80החל מהתאונה השניה, יצא הניזק ללא פיצוי מלא ויפוצה רק חלקית מאז התאונה השניה ואילך והמזיק הראשון יצא נשכר מעובדת אירוע הנזק השני. על עיוות זה אמר השופט לורד וילברפורס בפסק-הדין joblingהנ"ל: It is not easy to accept a solution by which a partially" Incapacitated man becomes worse off in terms of a".damages benefit through a greater degree of incapacity (שם, עמ' 150E). דוגמאות נוספות לעיוותים אפשריים במקרה של גרימת נכות חלקית בתאונה א' ונכות חלקית בתאונה ב' או נכות חלקית בתאונה א' ונכות מלאה או מוות, בתאונה ב', או נכויות זהות, חופפות, או מצטברות, בשני האירועים, ממחישות את הבעייתיות שהנושא מעמיד בפנינו. .14בעיות אלה הביאו להבחנה הנעשית הן בפסיקה והן על ידי מלומדים, בין המקרה בו האירוע השני הוא בר פיצוי לבין מקרה בו אינו כזה, אלא הוא "מידי שמיים", כאשר במקרה הראשון היה מקום לדאוג לכך שהניזק יקבל פיצוי מלא בגין כל התאונות שחברו לגרום לו להפסד וכל אחד מהמזיקים ישלם את חלקו, במקרה השני תיפסק חובת תשלום הפיצוי של המזיק הראשון, עם אירוע האירוע השני. (דיני הנזיקין הנ"ל עמ' 623: (1961 ג' טדסקי מחקרים במשפט פרטי 14[11פס"ד joblingהנ"ל). גם על ההבחנה זו יוצאת ביקורתו של ב"כ התובעים השואל: ומה אם המזיק השני אינו בהישג יד, ומה אם אין בכחו לפצות את הניזק ומה אם הפיצוי השני הוא דמי ביטוח, ביטוח לאומי וכיוצא באלה. אין ספק שעשויות להתעורר בעיות וקשיים במצבים שונים ולכאורה נראה לי שיש מקום להבחנה האמורה ויש לבדוק לגבי הארוע השני אם הוא אירוע פרי עוולה, אם יש בגינו אחריות, אם ניתן לממשה, אם הנזק בגינו הוא בר פיצוי, מה השפעת גומלין בין שתי הארועים והאם הזכות לפיצויים לפי הראשון משליכה על השני ומקטינה אותו. הבעיות היכולות להתעורר מגוונות הן, אין לקבוע פתרונות אחידים וקריטריונים נוקשים. ראוי להשאיר את השאלות לפתרונות על ידי הפסיקה באופן קסואלי כפי שעשה השופט ברק בהתייחסותו להגדרת המונח ,רכב מנועי, בע"א 863/79 133בוכמן ואח' נ' אלנסארה: עזבון איסקוב ואח' נ' שוסטרמן ואח' [4] בעמ' 68ומאותם שיקולים וכפי שהתבטא הלורד וילברפוס בפסה"ד joblingשעה שדן בסוגיה שלפניני: (עמ' 159F) ,many other ingredients, of weight in either direction" in a manner consistent with justice, cases of supervening or universally fair rules can be steted which will cover, i draw from this the conclusion that no general, logical, may enter into individual cases. Without any satisfaction -events whether due to tortious, partially tortious, non Only deal with each case as best they can in a manner culpable or wholly accidental events. The counts can So as to provide just and sufficient but not excessive".compensation, taking all factors into account בדרך זו אלך גם אני. .15בענייננו הדברים ברורים לא נטען ולא הוכח שהאירוע השני הוא אירוע שבגינו קמה זכות לפיצוי לפי פק' הנזיקין, או לפי חוק הפיצויים או לפיצוי אחר כלשהו. אינני מקבלת טענת התביעה, שעל ההגנה היה להוכיח דברים אלה. התובעים תובעים כיורשיו ומייצגי עזבונו של המנוח ומשאין מחלוקת שהמנוח נפטר שלא כתוצאה מהתאונה, נפסק עם מותו הנזק העתידי בגין הפסד ההשתכרות בעטיה של התאונה הראשונה. אם רצו התובעים להוכיח שבגלל עובדות כאלה או אחרות נמשך הנזק ויש לפצות בגינו, היה עליהם לטעון ולהוכיח זאת. על כל פנים עולה מחומר הראיות, כי המוות אינו פרי עוולה או פרי מאורע שמישהו אחראי בגינו או שהוא בר פיצוי. קצבת שאירים שמקבלים האלמנה והילדים כפי הנטען בסיכומים אינה "פיצוי" אין היא מושפעת ומוקטנת בגלל הנזק שנגרם בתאונה הראשונה ולא נגרם אי צדק או קיפוח כמו במקרה בו המוות נגרם בגין מאורע שגרם לו מזיק שני והפיצוי שיהיה עליו לשלם יקטן בגלל המוגבלות שגרמה לה התאונה הראשונה.. .16סוף דבר. מות הניזוק - שלא כתוצאה מהתאונה - מביא עמו הפסקה מוחלטת וצמיתה של כושר השתכרותו. יהיה זה מלאכותי ובלתי הגיוני לומר שהנזק שגרם המזיק בתאונה ע"י פגיעה חלקית בכושר העבודה, ממשיך להתרחש לאחר מות הניזק וכי ראוי לפצות בו את העזבון. יהיה זה בלתי מציאותי ונוגד את כללי היסוד בהערכת נזק לראות נזק זה כנמשך לאחר המוות. העקרונות של הערכת הנזק, השבת המצב לקדמותו, הערכת הנזק נכון ליום פסק-הדין ולא ליום האירוע, תוך לקיחה בחשבון של אירועים המתרחשים בין יום אירוע הנזק ובין יום פסק-הדין, של התייחסות לתהפוכות החיים האפשריות בעתיד במסגרת חישוב הפסדים עתידיים, של פיצוי ניזק בגין הנזק הקונקרטי שנגרם לו ולא בגין נזק שגם אלמלא התאונה היה נגרם לו, יפגעו פגיעה ממשית אם נתעלם מעובדת המוות בבואנו לפסוק פיצויים בגין נזק שנגרם בתאונה שאירעה קודם להתרחשות המוות וללא קשר בין השניים. לסטיה כזו מעקרונות הערכת הנזק תהיינה השלכות מרחיקות לכת, לאו דווקא לטובת ניזק ועזבונו. סטיה כזו אינה מתחייבת מן החוק ואינה מבחינה בדרישת הצדק ואינה עולה בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הראויה. ראוי להוסיף, כי ניתן ללמוד מקל וחומר מסוגיה שונה בעלת מרכיבים מסויימים דומים, היא סוגית "השנים האבודות". אם עזבונו של הניזק אינו זכאי לפיצוי בעד הפסד השתכרות "השנים האבודות" מהמזיק שגרם למוות, קל וחומר שעזבון של ניזק אינו זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות חלקי, שנגרם קודם למוות, כאילו ממשיך הוא להיגרם לאחר המוות (שאינו קשור לתאונה). אשר על כן, קובעת אני כי אין לפסוק לתובעים בתיק זה פיצוי בגין אבדן השתכרות הניזק-המנוח לתקופה שמיום מותו ואילך, בגין התאונה נשוא התביעה שלא הביאה למותו. .17טוען בא-כח הנתבעים כי מאחר ולא הוכח ע"י צו ירושה מי הם יורשי המנוח, אין לפסוק פיצויים לאלמנה ולילדים מייצגי עזבונו. הוא מסתמך על ע"א 215/59נחמני נ' צוררו [5] ועל ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן ואח' [6]. סעיף 122(ב) לחוק הירושה (10א) מכיל הוראה דיונית המורה מי רשאי לפנות לביהמ"ש בשם העזבון וליצגו בדין וקובע, כי כל יורש יכול לעשות כן, בבקשה לתיקון התביעה נטען כי האשה וארבעת הילדים הם יורשי המנוח; הבקשה נתמכה בתצהיר האלמנה עליו לא נחקרה, התיקון נעשה בהסכמה. על-פי חוק הירושה, יורשיו של אדם הם בראש וראשונה אשתו וילדיו וכולם מופיעים כתובעים בשם עזבונו בתביעה המתוקנת. אין מקום לטענה שהועלתה, ומוטב אלמלא הועלתה מלכתחילה. .18אשר על כן, מחייבת אני את הנתבעים לשלם לתובעים כמייצגי עזבונו את הסך של 422.44, 10ש"ח (עשרת אלפים ארבע מאות ארבעים ושניים שקלים חדשים ו- 44אגורות), בצירוף % 13שכר טירחה + מע"מ ובצירוף יציאות המשפט (כולל הוצאות הרופאים שמסרו חוות דעת מטעם התביעה). מתוך הסכום הנ"ל, שהוא כולו משוערך, תווסף ריבית לא צמודה, בשיעור של % 4לשנה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961כדלקמן: א) על פיצוי בגין אבדן השתכרות מלא בסכום של 600, 17ש"ח מיום 9.7.79(אמצע תקופת ההפסד) ועד היום. ב) על פיצוי בגין אבדן השתכרות חלקי בסכום של 240, 6ש"ח, מיום 9.8.80(אמצע התקופה) ועד היום. ג) בגין נזק שאינו ממוני - בסכום של 588, 5ש"ח - בהתחשב בנסיבות מיום הגשת התביעה ועד היום. ד) ההוצאות תשאנה הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל. ה) כל הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, מהיום ועד התשלום בפועל. בעל דין נפטר