קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אוטם שריר הלב בעבודה: .Iההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט אדלר; נציגי הציבור: הגב' עוזאי ומר שושני; תב"ע לט/36-0) שדחה את עתירת המערער להכיר באוטם שריר הלב. שפקד אותו ביום 29.11.1977כפגיעה בעבודה. .2בהחלטת הביניים מיום 6.5.1980קבע בית-הדין האזורי את העובדות הצריכות לעניין כלהלן: "א) התובע עובד כמנהל בנק הדואר מאז חודש .2/75קודם עבד התובע כמנהל המדפיס הממשלתי; ב) ביום 29.11.1977בסביבות השעה 9.00בבוקר, פגש התובע חברי ועד העובדים אשר הביאו בפניו פטיציה בעניין תחנת אוטובוס בקרבת המשרד (דבר שהביא להתמרמרות עובדי המשרד). התובע הסביר לחברי הוועד שהעניין נמצא בטיפול; ג) באותו יום, 29.11.1977, הודיעו עוברי יחידת ה'פלט' שבכוונתם להפסיק את עבודתם על רקע תביעות לשכר עידוד. כתוצאה מההודעה הנ"ל נפגשו התובע וועד העובדים 'משך שעות ארוכות במספר ישיבות, בהפסקות קצרות, שהאחרונה בהם היתה בשעה 5.00אחרי הצהריים ונמשכה כשעה'. חבר הוועד תאר את הישיבה שהתקיימה בשעה 5.00במלים הבאות: 'הרוחות סערו ביותר והגיעו לידי צעקות מצד חברי ועד העובדים, דבר שהיה חריג יחיד לנוהגנו והתייחסותנו במגעים עם מנהל הבנק ונבע מלחץ כבד מצד העובדים. אף אני הרימותי קולי, דבר שאינו מטבע מנהגי והוויכוחים, למרות שלא גלשו להתקפות הדדיות על בסיס אישי, היו בטונים גבוהים ביותר ותוך התרגשות של כל המשתתפים, למעט מר רווה, אשר השתדל להרגיע את הרוחות'. לפי תיאור אחד הנוכחים בישיבה ניכרה בתובע 'התרגשות רבה מאד ופניו הפכו חומות'. חבר ועד אחר שהבחין 'בהתרגשות פנימית שניכרה על פניו שהשתנו בצורה שאינני רגיל לראותם'. בתום הישיבה הנ"ל נשארו בחדרו של מר רווה סגן מנהל הבנק ופקידה אשר דרשה בירור סכסוך בינה לבין סגן המנהל. התובע ישב עם שני העובדים הנ"ל כרבע שעה בניסיון לפשר ביניהם. לאחר מכן יצאה הפקידה ומר רווה נשאר עם סגן המנהל; ד) השעה היתה קרוב ל- 6.30כאשר סגן מנהל הבנק אמר לתובע שהוא נראה לא טוב. התובע השיב שאינו מתפלא על כך, היות והיה זה יום בלתי-נסבל והוא מרגיש כאדם העומד בפני התפוצצות, מרגיש רע וזקוק לבידוד על מנת לפרוק את המתח. שניהם קבעו להיפגש מאוחר יותר וללכת לקולנוע יחד עם נשיהם. התובע עזב את עבודתו באותו יום בערך בשעה 6.00ובדרך לביתו הרגיש בנשימה כבדה, הזעה והרגשת בחילה. התובע נכנס לבית-החולים בערך בשעה 7.00ואושפז עד ליום .16.12.1977 התובע חזר לעבודתו ביום 8.1.1978; ה) 3- 4ימים לפני יום האירוע (29.11.1977) קרה אירוע אחר אשר גרם לתובע עגמת נפש: אלמוני צלצל לאשת התובע והודיע לה שהתובע מקיים יחסים עם אשה אחרת שהיא עובדת המשרד. טלפונים דומים היו לעובדים אחרים במשרד בתקופות שונות. לדברי התובע: 'אשתי קיבלה זאת בהומור היות ומכירה אותי אולם עלי זה השפיע. מה עוד שהיה ברור לי שהמקור במשרד. קצין הביטחון חקר בעניין אולם לא נמצאו הוכחות... מובן שדבר זה לא תרם חיובית להרגשתי בשבוע שקדם לאירוע'. התובע טען שהיו אירועים אחרים בעבודה שהשפיעו על בריאותו, שקדמו לאירוע ביום .29.11.1977באביב 1973היו עיצומים ביחידה שעליה היה אחראי התובע. התובע ניהל מגעים עם ועד העובדים ובשבוע לאחר מכן אושפז התובע בבית-החולים. בחודש אפריל 1974אושפז התובע לאחר ישיבה מתוחה במשרדו של סגן מנכ"ל משרד האוצר". .3בהחלטת הביניים הנ"ל מינה בית-הדין את פרופ' גרון, כמומחה-יועץ רפואי מטעמו והציג לפניו את השאלות המקובלות בדבר סיווגו של המערער מבחינת הסיכון שבו ובדבר השפעתם היחסית על בוא האוטם של מצבו הבריאותי של המערער מזה, ושל העבודה מזה. .4בחוות-דעתו מיום 14.5.1980קבע פרופסור גרון, כי לפי התולדות הרפואיות של המערער מצויים בו נתונים העושים אותו "לפגיע ביותר להתהוות אוטם שריר הלב יותר מכל אדם אחר בן גילו" (סיפור משפחתו, שומנים בדם, התקפי לב קודמים) וכי אין קשר סיבתי בין אירועי יום 29.11.1977לבין הופעת אוטם שריר הלב באותו יום. .5לבקשת בא-כוח המערער הוגשה לפרופסור גרון רשימת שאלות להבהרה, כמו כן החליט בית-הדין באופן יוצא מן הכלל - למען ייראה כי הצדק נעשה - להמציא למומחה-היועץ הרפואי את התצהירים - שישה במספר - שהוגשו מטעם המערער. .6בחוות-דעתו המשלימה מיום 16.6.1981ציין פרופסור גרון, שאין האמור בתצהירים משנה את דעתו. בהשיבו לשאלות הנוספות שהוצגו לו חזר המומחה הרפואי ושלל אפשרות שההתרגשות שקדמה לבוא האוטם היוותה "משקל יתר או גורם מכריע" לבוא האוטם וזאת בשים לב שמדובר באדם שעבר מספר פעמים אוטם שריר הלב ולראשונה בגיל 37, וכי נמצאו בו שני גורמים חשובים המסייעים להתפשטות טרשת העורקים: יתר-שומנים בדם ועישון-יתר. פרופסור גרון הוסיף, כי הוא מכיר כמובן בעובדה שהתרגשות בלתי-רגילה מפאת צער או שמחה יכולה להחיש הופעת אוטם שריר הלב, אך לא כן במקרה דנן כשהמדובר באדם שמצבו כה קשה שהוא עלול לקבל התקף לב "בכל מיני מצבים כדוגמה: ריצה אחרי אוטובוס, ריב מלולי בחנות או התרגשות כתוצאה מצפיה בסרט". פרופסור גרון סיים את שתי חוות-דעתו בציינו, כי לדעתו יש לדחות את התביעה. .7בא-כוח המערער ביקש לפסול אולדחות את חוות-הדעת ולפסוק על-פי החומר שבתיק, או לחלופין - למנות מומחה-יועץ רפואי אחר. .8בהחלטתו מיום 2.11.1980בלשכה. החליט אב-בית-הדין לקבל את בקשת בא-כוח המערער, למנות "מומחה-יועץ רפואי נוסף - ד"ר ונדרמן" ולהעביר אליו את החומר שבתיק - אך לא את חוות-דעתו של פרופסור גרון. .9בחוות-דעתו מיום 22.12.1980עמד ד"ר ונדרמן, כקודמו פרופסור גרון, על גורמי הסיכון (עישון מרובה, יתר-שומנים בדם, תורשה, הופעות פתולוגיות בשנת 1973, אוטם קודם, ניתוח מעקף עורק כלילי בגלל חסימת עורק, התקפים חוזרים של אי-ספיקה כלילית) והגיע לכלל דעה שלאירועים בעבודה לא היתה השפעה משמעותית על בוא האוטם בהשוואה עם גורמי הסיכון האישי העושים אותו ל"פגיע במידה ניכרת ביותר לאוטם שריר הלב (חוזר)". קיימת אמנם "אפשרות תיאורטית שעבודה עמוסה, התרגשות והתרגזות" ישפיעו משמעותית על הופעת האוטם, אך יש לדון בכל מקרה לפי חומרת האירועים בהשוואה עם מידת הסיכון האישי. אירועים ממין אלה שהיו בעבודתו של המערער בין 29.11.1977יכולים להופיע מדי פעם בחיי יום-יום מחוץ לעבודה, ובסיכום: השפעתם של אירועים אלה "היתה פחותה בהרבה מהשפעת הסיכון האישי המובהק ביותר של התובע". .10בחוות-דעתו הנוספת מיום 29.1.1981, בתשובה לשאלות שהוצגו לו על-ידי בא-כוח המערער ברשות בית-הדין, השיב ד"ר ונדרמן, בין היתר, כי השפעת האירועים בעבודה היתה כה בלתי-משמעותית שלא היה בה אפילו כדי "החשת ההתקף"; לשאלה בדבר מידת "ההתרגשות וההתרגזות" שהיה בה, לפי דעתו, כדי להשפיע משמעותית על בוא האוטם, בהשוואה עם סיכון אישי, השיב המומחה שהעניין נתון להערכתו ולשם כך נתמנה למומחה יועץ, ובמקרה דנן הוא העריך שאירועי ה- 29.11.1977לא עלו בעצמתם על אירועים דומים שבחיי יום-יום; לשאלה, האם הוא מכיר את פרופסור גרון, האם שוחח עמו על המקרה והאם קרא חוות-דעתו - השיב ד"ר ונדרמן כי לא שוחח ולא קרא. .11בית-הדין האזורי קבע, שעל-פי חוות-דעת של פרופסור גרון היה דינה של התביעה להידחות, אולם "כדי להסיר ספק" החליט למנות מומחה רפואי נוסף. בעוד הראשון שלל כל קשר סיבתי בין אירועי יום 29.11.1977לבין האוטם, קבע השני שהשפעת הסיכון האישי היתה מכרעת לעומת ההשפעה, הפחותה בהרבה, של אירועי העבודה. .12עיקר טענותיו של בא-כוח המערער בערעור היו, כי שני המומחים חיוו את דעתם תוך התעלמות מהעובדות שנקבעו על-ידי בית-הדין קמא בהחלטת הביניים ושינו את העובדות. שנית: המומחים יצאו מתוך הנחה מוטעית שיש להידרש למבחן של מאמץ מיוחד, אירוע בלתי-רגיל. ההשוואה שהם ערכו עם אירועים שבחיי יום-יום ודוגמות שנתנו מלמדות על גישת יסוד, המונעת כליל אפשרות של הכרה באוטם שריר הלב כתאונת עבודה. .13בא-כוח המשיב נתבקש להשיב רק על הטענה שד"ר ונדרמן ראה עצמו מוסמך לקבוע שהתרגשות והתרגזות כפי שהיו מנת חלקו של המערער יכולות לבוא בחיי יום- יום מחוץ לעבודה. תשובתו של בא-כוח המוסד היתה, כי בחוות-דעתו המשלימה עמד ד"ר ונדרמן על כך שההשוואה עם "אירועים שבחיי יום-יום" היא פרובלמטית, אך לגופו של עניין, בבואו להכריע לפי המבחנים שבסעיף 39סיפא לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - החוק), לא נזקק המומחה הרפואי להשוואה הנ"ל, אלא השווה את השפעתם היחסית של שני הגורמים הצריכים לעניין; מצב בריאות ועבודה - ותשובתו היתה חד-משמעית. .Iiפסק-דן .1מלאכה רבה ויסודית הושקעה על-ידי פרקליטו של המערער למען מרשו ומורגש מתוך עיון בתיק בית-הדין האזורי - שבית-הדין קמא התרשם ממסירותו ונעתר כמעט לכל בקשותיו, אפילו היה בכך, לפעמים, כדי סטיה מהנורמות הרצויות. כך למשל העביר בית-הדין לעיון המומחה הרפואי תצהירי עדים מטעם התובע - דבר שהוא בוודאי פסול - אף כי עובדות המקרה סוכמו בהרחבה על-ידי בית-הדין עצמו בהחלטת הביניים מיום .6.5.1980בית-הדין נעתר לבקשת בא-כוח המערער למנות מומחה-יועץ רפואי נוסף "למען הסיר ספק". .2ואף-על-פי-כן נדחתה התביעה. אם תשאל מדוע נדחתה, התשובה היא פשוטה: מפני שהוכח הדרוש לפי סעיף 39סיפא לחוק כדי שלא יראו "תאונה" ("שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין") כתאונת עבודה. הוכח כי השפעת העבודה על בוא האוטם "היתה פחותה הרבה" מהשפעת מצב בריאותו של המערער. .3כל שנותר הוא להתייחס, בקצרה, לשתי טענות של בא-כוח המערער שלהלן: הטענה הראשונה כוונה להרגלו של פרופסור גרון לציין, בסוף חוות-דעת "שלילית", כי "אין לקבל את התביעה". בית-הדין כבר נתקל בעבר בהערה דומה מעטו של פרופסור גרון וברור ש"עצה משפטית" מעין זו, הניתנת אמנם בתום לב, אינה במקומה, ועלולה לעורר קושיות - כפי שארע במקרה דנן. על כן יישלח העתק מפסק-דין זה לפרופסור גרון. לגופו של עניין סבר פרופסור גרון, שנחרץ היה גורלו של המערער לקבל אוטם וכי כל עומס נוסף (מתח או מאמץ) לא השפיע מעשית על בוא האוטם. מכאן הדוגמות והקושיה (הרטורית) המשתמעת מהן: וכי מקבלים אוטם מריצה אחרי אוטובוס או מצפיה בסרט? .4השגתו השניה של הפרקליט המלומד היתה על קביעתו של ד"ר ונדרמן, בחוות-דעתו הראשונה (מ-22.12.1980), כי "אירועים מעין אלה יכולים להיות מדי פעם גם בחיי יום-יום מחוץ לעבודה". שלו היוותה "קביעה" זו הציר המרכזי בשיקוליו הרפואיים-מקצועיים של המומחה הרפואי, היה אולי מקום להרהר אחריה, שכן הערכת עצמה של התרגשות בהשוואה עם המתרחש בחיי יום-יום היא מסמכותו ומתפקידו של בית-הדין ולא של הרופא, להבדיל מהערכת השפעתה של ההתרגשות, על תוצאותיה הרפואיות, שהיא שאלה מתחום הרפואה. ויש לציין שבמקרה דנן לא נתן בית-הדין הערכה משלו. אולם כאשר קוראים את חוות-הדעת הרפואית כשלמות, עולה בבירור שד"ר ונדרמן לא התכוון לערוך סולם של דרגות התרגשות, אלא נתן את דעתו לאירועים עצמם שארעו ביום 29.11.1977, ומסקנתו היתה, כי מידת השפעתם על בוא האוטם היתה אפסית בהשוואה עם השפעת מצבו הבריאותי של המערער. .5מכל האמור עולה, כי דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.התקף לב / אוטם שריר הלב