קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הכרה בתאונת עבודה של עצמאי: ההליך 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (אב-בית-הדין - השופטת ליפס; נציגי ציבור - ה"ה פרי ובן-משה; לט/772-0) אשר דחה את עתירת המערער להכיר בתאונה שארעה לו ב-15.8.1978, כתאונת עבודה. 2. המערער עובד עצמאי, הינו בעל משרד להובלה ואספקה של חומרי בנין ולרשותו משאיות עם נהגים, ביום 15.8.1978 קיבל "שוק חשמלי" בעת החלפת נורה פלואורסצנטית שרופה בחדר הכניסה (הול) של דירתו. הנורה התנפצה בידו והוא נפל על השולחן. המערער נזקק לטיפול רפואי ממושך. 3. עובדות המקרה תוארו על-ידי בית-הדין האזורי כך: "א. התובע מנהל את הצד האדמיניסטרטיבי של עסקו מחדר הכניסה הנ"ל. אין לו משרד אחר. ב) שעות עבודתו של התובע מחוץ למשרד הן עד השעה 5.00 אחה"צ ולאחר מכן נוהג הוא לעבוד במשרד. ג) בחדר הכניסה נמצא ארון ספרים ובו קלסרים שבהם מתויקים מסמכי העסק וספרי קריאה שאינם שייכים לעסקו של התובע. ד) בארון זה מותקן גם שולחן כתיבה שעליו מונחים מסמכי העסק, מכשיר המכונה "מזכירה אוטומטית" ומכונת חישוב. על שולחן זה נוהג התובע לעבוד כאשר הוא עוסק בענייני האדמיניסטרציה של העסק. ה) על שולחן הכתיבה מונחת מנורה פלואורסצנטית המאירה את המקום כאשר התובע יושב לעבוד ליד השולחן. ו) בחדר הכניסה נמצא מכשיר "מוטורולה" המשמש לצורכי קשר בין התובע לנהגיו ועל אותה כוננית מונחת מערכת סטריאופונית המשמשת את בני הבית. ז) חדר הכניסה משמש לתובע ולבני ביתו כחדר אוכל והם נוהגים לסעוד את ליבם כשהם יושבים מסביב לשולחן הנמצא במקום. מעל אותו שולחן מותקנת מנורה לתאורה. ח) התובע נוהג להחליף נורות שרופות בביתו. ט) כיומיים או שלושה לפני האירוע הנטען היתה הנורה שבמנורת השולחן שרופה והתובע לא עבד בשעות אחר-הצהרים במשרדו ולא עסק בענייני עסקו ממשרדו שבביתו. י) ביום האירוע חזר התובע בשעות אחר הצהרים כשעמו נורה חדשה במקום זו השרופה. יא) התובע רצה להתחיל בעבודה, אך לא יכול היה לעבוד ליד שולחנו בהעדר תאונה מתאימה ממנורת השולחן. יב) תוך כדי החלפת הנורה כאמור ארעה ההתפוצצות". 4. את השאלה השנויה במחלוקת, הגדיר בית הדין האזורי כך: "האם התובע, שעה שהחליף את הנורה במנורת השלחן, היה עסוק במשלח ידו כעובד עצמאי או שמא החליף את הנורה השרופה במסגרת פעולות בחיי יום יום שעושה כל אדם בביתו שלו". 5. בשוותו לנגד עיניו את האמור בדב"ע לז/45- 0 (לא פורסם) סבר בית הדין האזורי, כי - בשל השוני בעובדות - אין להקיש מן המקרה ההוא על המקרה דידן: כאן התפוצצה הנורה בטרם החל המערער לעבוד "ובטרם ישב ליד שולחן עבודתו" ועצם היותו בחדר הכניסה לא היווה לכשעצמו התחלת העיסוק במשלח ידו, שכן החדר הנ"ל הינו חלק מדירת מגוריו, ועוד: הנורה היתה שרופה במשך 2- 3 ימים והדבר לא הפריע לעבודת המערער ברוב שעות היום; חדר הכניסה משמש בערבוביה לענייני עיסוקו ולשימוש בני ביתו לסעודה, קריאה והאזנה למוסיקה, ולבסוף - המערער נהג להחליף נורות בביתו, כך שבמקרה דנן עשה למען עצמו ולמען בני ביתו ולא למען עיסוקו, הגם שאותה מנורה עמדה על השולחן שלידו נהג לעבוד. 6. בכתב ערעור מפורט השיג בא-כוח המערער על דרך קביעת העובדות והסקת המסקנות בפסק-הדין שבערעור, ועל האבחנה שראה בית-הדין קמא לאבחן בין הנסיבות בדב"ע לז/45- 0 הנ"ל לבין נסיבות המקרה דנן. בא-כוח המשיב תמך בפסק-הדין נשוא הערעור בהטעימו, כי שעה שמדובר בפגיעת עובד עצמאי בביתו הוא, יש לנהוג משנה זהירות בבחינת העובדות ובהערכתן. כך עשה בית-הדין קמא ובצדק עשה כן. פסק-הדין 1. הבדל משמעותי אחד בלבד מבדיל בין המקרה שלפנינו לבין המקרה שבדב"ע לז/45-0. בעוד שהמערער דנן הינו עובד עצמאי, היה המערער שם עובד שכיר ובתור שכזה שומה היה עליו לשכנע את בית-הדין, במסגרת הדרוש להוכחת ה"תוך כדי", שתאונה שקרתה בביתו, ולא במקום עבודתו, קרתה "תוך כדי עבודתו". משעלה הדבר בידו, עמדה לו "חזקת הסיבתיות" שבסעיף 39 רישא לחוק, ומשלא הוכח "ההיפך", נתמלאו גם התנאי של "עקב עבודתו" והתאונה הוכרה כתאונת עבודה. 2. במקרה דנן לא "בעובד", כי אם ב"עובד עצמאי" עסקינן, וחזקת הסיבתיות מכוח סעיף 39 רישא אינה תופשת. משמע, שעל המערער להוכיח שנתקיימו שני היסודות גם יחד: ה"תוך כדי" וה"עקב". לעומת זאת נהנה המערער מיתרון מה: עצם היותו עוסק במשלח ידו בביתו אינו מעורר, לכשעצמו, תמיהה או חשד; דבר נפוץ למדי הוא, שעובד עצמאי - אדון לעתותיו ולמעשיו - מנהל את עסקיו, ולו באופן חלקי, במעונו. 3. עובדות המקרה דנן מראות בעליל שהמערער מקיים בדירתו פינת עבודה או כנאמר על-ידי בית-הדין האזורי עצמו: "התובע מנהל את הצד האדמיניסטרטיבי של עסקו מחדר הכניסה הנ"ל, אין לו משרד אחר" (סעיף 3(א) בהליך). העובדה ש"המשרד" אינו מבודד בחדר נפרד או מאחורי פרגוד, אינה מעלה ואינה ורידה. 4. החלפת הנורה המקולקלת בנורה חדשה היתה הכרחית למען עיסוקו של המערער במשלח ידו, ולמען עיסוקו בלבד. בקרות התאונה, התקיימו בה שני היסודות הטעונים הוכחה: הפעולה נעשתה לצורך עיסוקו במשלח ידו ("עקב"), בין שתראה בה פעולה השייכת מהותית לעיסוק עצמו ובין שתראה בה פעולה הנלווית לעיסוק, והתאונה ארעה במהלך העיסוק ("תוך כדי"). מכאן, שיש לראותה כתאונה עבודה במובן סעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968. 5. הערעור מתקבל. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט כולל שכר טרחת עורך-דין בסך 250 שקל.הכרה בתאונת עבודהעצמאיםתאונת עבודה