אי עדכון תוספת לשכר עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי עדכון תוספת לשכר עבודה: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט ליפס; נציגי ציבור - ה"ה זילברמן והרשקוביץ; תב"ע שם/7-5) התבררה תובענה של המשיבים נגד המערערת (להלן - המדינה) שעניינה פרשי שכר בעקבות אי-עדכון "תוספת" לשכר עבודה. בית-הדין האזורי נעתר חלקית לתביעה ומכאן ערעורה של המדינה לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור, כפי שקבען בית-הדין האזורי וכעולה מחומר הראיות שעליו סמך בית-הדין האזורי, הן: א) שעתו, "בסוף שנות ה- 60וראשית שנות ה- 70דרשו המשיבים 1- 2(להלן נציגות העובדים), כי שכרם ודירוגם של עובדי המדינה ב"שירות האספקה הרפואית במשרד הבריאות" יושוו לשכר ולדירוג של "עובדי מינהל ומשק" בבתי-החולים הממשלתיים; ב) הדרישה האמורה נדחתה, אך בעקבות משא-ומתן ממושך סוכם בישיבה מיום .5.12.1974שבה השתתפו נציגי הממשלה ונציגי מרכז קופת החולים הכללית, כאמור בסעיף 3להלן (להלן - סיכום דצמבר 1974); ג) הצדדים קיבלו את המוסכם כאמור ופעלו לפיו, כך שלעובדי מחלקת האספקה במשרד הבריאות שולמה התוספת בסכום ששולם לעובדי מחלקת אספקה בקופת חולים, שעמד בשעתו על 50ל"י בחודש (להלן - התוספת); ד) עניין עדכון התוספת שקופת-חולים היתה חייבת לשלם לעובדי מחלקת האספקה הובא להכרעתו של המנוח ז'יטלני, מהמחלקה לאיגוד מקצועי בוועד הפועל של ההסתדרות, וביום 18.1.1977נתן מר ז'יטלני החלטה כאמור בסעיף 3להלן (להלן - החלטת ז'יטלני); ה) המדינה סרבה לשלם את התוספת בסכום המתחייב מהחלטת ז'יטלני, אך המשיכה לשלם את התוספת, כשהיא גדלה מזמן לזמן; ו) בשנת 1979, עלתה שוב שאלת עדכון סכום התוספת שקופת-חולים תשלם לעובדי מחלקת האספקה. העניין הובא בפני מר רחביה אופק, מהמחלקה לאיגוד מקצועי בוועד הפועל של ההסתדרות, וביום 11.3.1979נתן מר אופק החלטה כמובא בסעיף 3להלן (להלן - החלטת אופק); ז) המדינה ראתה בהחלטת ז'יטלני קביעת שתי תוספות, וסרבה לפעול לפי החלטת אופק, באשר ראתה בה צירוף של "שתי תוספות", בעוד שהיא, המדינה, חייבת על-פי סיכום 1974בתוספת אחת בלבד; ח) נציגות העובדים עמדה על תשלום מלוא הסכום כמתחייב מהחלטת אופק. מר הורוביץ, סגן מנהל כללי למינהל במשרד הבריאות, הודיע בכתב לנציגות העובדים, כי ביקש מנציבות שירות המדינה "לאשר לעובדי מחלקת האספקה שלנו (משרד הבריאות) את התוספת שמקבלים עובדי אספקה בקופת-חולים". אך בקשתו נדחתה, ובעקבות זאת כתב מר הורוביץ ביום 16.1.1980לנציגות העובדים לאמור: "לא נוכל במקרה זה להשוות את התוספת שמקבלים עובדי שירותי אספקה במשרד הבריאות לתוספות המשולמות לעובדי קופת-חולים, אשר לדעתנו, אושרו שלא כדין". .3להלן ציטוטים מהמסמכים הרלבנטיים: א) סיכום דצמבר 1974: "א. להתייחס בחיוב לתביעת עובדי מחלקת האספקה (עובדי מינהל ומשק) בדבר הטבה מיוחדת ששולמה ומשתלמת לעובדי מחלקת האספקה של קופת-חולים. ב. התשלום יהיה באותם הסכומים והתחולה כנהוג לגבי עובדי מחלקת האספקה בקופת-חולים. התשלום יבוצע בשלב מאוחר יותר, ולא לפני שיסתיים הדיון המשפטי בדבר תביעת עובדי המשרד הראשי והלשכות לתוספת בית-חולים"; ב) החלטת ז'יטלני: "הנדון: עדכון התוספת של 75ל"י לעובדי מינהל ומשק בקופת-חולים (מחוץ לבתי-החולים) - בעקבות הבירור שקיימנו בנושא הנדון ולאחר שבדקנו את מהות התוספת שניתנה לעובדי מינהל ומשק הגענו למסקנה, שיש לעדכנה כמפורט להלן: 50ל"י מהתוספת יועמדו על 225ל"י 25ל"י הנותרות יועמדו על 50ל"י 275ל"י תחולת העדכון - 1.7.1976 תוקף העדכון - 31.3.1978". .4התביעה לבית-הדין האזורי לא הוגשה כתביעה בסכסוך קיבוצי. התביעה הוגשה על-ידי: 1) ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - מועצת פועלי תל-אביב, הסתדרות עובדי המדינה מחוז תל-אביב; 2) ועד עובדי משרד הבריאות - שירותי אספקה ומחסנים; 3) 93עובדי משרד הבריאות - שירותי אספקה ומחסנים, באמצעות התובעים 1ו-.2 בכתב התביעה לא נאמר במסגרת איזה סעיף משנה לסעיף 24לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה) הוגשה התובענה ונאמר רק, כי "לבית-הדין הסמכות לדון בתביעה למי מהותה ומעני הצדדים". .5בכתב התביעה אין המדינה נתבעת לשלם הפרשים בגין פרק הזמן שעד 1979, באשר שולמה "תוספת ושכר לפי המשולם מעת לעת לעובדי מחלקת האספקה של קופת- חולים הכללית". בעתירה מתבקש בית-הדין: "ליתן פסק-דין המצהיר כי העובדים זכאים לקבל את התוספת בסך 600, 1ל"י לחודש לעובד מיום קבלתה על-ידי עובדי המחלקה לאספקה בקופת-חולים הכללית וכפי שעודכנה ושתתעדכן מעת לעת, וכן כל תוספת אחרת שתשולם לעובדי מחלקת האספקה בקופת-חולים ולצוות על הנתבעת לשלם לעובדים את התוספת הנ"ל בצירוף פיצויי הלנת שכר כחוק מהמועד בו נחשב כל סכום כמולן לגבי כל אחד מהעובדים ו/או ריבית חוקית מירבית והפרשי הצמדה למדד בשיעור החוקי המירבי, הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין ומע"מ". .6בכתב הגנה טענה באת-כוח המדינה, בין השאר: " .4הנתבעת תטען כי נשוא התביעה בתיק זה עניינו ביחסים קיבוציים אשר עליהם להתברר במישור הקיבוצי. .5הנתבעת תטען כי התביעה בתיק זה הוגשה בהליך משובש, כי אין התובעים ראויים להיות תובעים בתובענה אחת ללא שתוגש בקשה ויתקבל אישור בית-הדין לכך. .11מוכחש האמור בסעיף 9לכתב התביעה. הנתבעת תטען כלהלן: א) אין לראות בהסדר התחייבות של הנתבעת אלא 'הסכם ג'נטלמני' ו/או הסדר קיבוצי אשר אינם ברי-אכיפה על-פי הדין והפסיקה ואשר אינם יוצרים חבויות משפטיות; ב) העובדים לא רכשו זכות אישית כלשהי מכוח ההסדר ו/או זכות אישית לתשלום כלשהו מעבר לתשלום תוספת המאמץ המתעדכנת כמקובל; ג) הנתבעת פועלת על-פי ההסדר ומשלמת לעובדים את תוספת המאמץ כפי שזו מתעדכנת ואשר שיעורה כיום הינו בסך 793ל"י לחודש; ד) בעדכנה את תוספת המאמץ כאמור בסעיף-קטן (ג) לעיל ממלאת הנתבעת את כל המוטל עליה על-פי ההסדר. .12מוכחש האמור בסעיף 10, 11, 12, 13, 14לכתב התביעה. הנתבעת תטען כלהלן: א) במרץ 1979קבע יושב-ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, מר רחביה אופק, כי כל עובדי קופת-חולים אשר אינם עובדי בתי- חולים יקבלו סכום של 600, 1ל"י לחודש, רטרואקטיבית מיום 1.4.1978, וכי תוספת זו תכיל בתוכה את תוספת המאמץ אותה קיבלו עובדי קופת-חולים כולם ו/או בחלקם (להלן - פסיקת האיגוד המקצועי); ב) פסיקת האיגוד המקצועי נעשתה ללא שתקדם לה פניה כלשהי או בקשה כזו או אחרת וללא שהנושא תואם עם הנתבעת ו/או הובא לידיעתה על-ידי קופת-חולים או ההסתדרות; ג) הוסכם בין הנתבעת לקופת-חולים כי פסיקת האיגוד המקצועי יוצרת הסדר חריג וכי יש לקזז את החריג מתוך תוספות השכר בעתיד. כמו כן סוכם כי כל עוד לא יוסדר עניין פסיקת האיגוד המקצועי, במגמה לבטל התוספת, לא תירשם זו בכל דרך אצל הנתבעת; ד) כתוצאה מתשלום התוספת על-פי פסיקת האיגוד המקצועי לכלל עובדי קופת-חולים נקנסה קופת-חולים על-ידי הנתבעת באופן שקוזזו ויקוזזו מתקציביה כל סך הסכומים שנשתלמו וישתלמו לעובדי קופת-חולים בגין פסיקת האיגוד המקצועי. .13הנתבעת תטען כי אין היא חבה מכוח ההסדר לשלם לעובדים את סך התוספת שבפסיקת האיגוד המקצועי. ד) הפרת הנתבעת את ההסדר באי-תשלום התוספת שבפסיקת האיגוד המקצועי כנטען וכמוכח שהינה תוצאה מנסיבות שהנתבעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת, לא צפתה ולא היה עליה לצפות בעת עריכת ההסדר ולא היה בידה למנעו, וקיום ההסדר בנסיבות אלה הינו בלתי-אפשרי ושונה באופן יסודי מהמוסכם בין הצדדים; ה) נושא תוספות השכר והסכמי שכר בקופת-חולים נעשה כרגיל תוך תיאום עם הנתבעת והנתבעת לא צפתה ולא היה עליה לצפות בעת עריכת ההסדר כי תיעשה קביעה חד-צדדית ובלתי-מתואמת של האיגוד המקצועי, בנסיבות אלה הרי שאף אם ייטען כי התחייבותה בהסדר היתה גורפת, אין לחייב את הנתבעת; ו) אין לחייב את הנתבעת לשלם לעובדיה סכומים אשר בגינם הינה קונסת את קופת-חולים, ואשר להם לא הסכימה ואינה מסכימה בכל הזמנים, וחיובה כנ"ל בלתי-סביר בנסיבות העניין; ז) התובעים לא קנו מכוח ההסדר זכות כלשהי ו/או זכות כלשהי מהסוג ובהיקף לו הם טוענים ואין למצוא רמז או הסדר לזכות כזו בהסכמים הקיבוציים החלים על העובדים". כמו כן טענה הפרקליטה, כי תנאי הצמדה יש לפרש באופן דווקני וצר ויש לראות תנאי מסוים כמחייב הצמדה רק "כשפירוש כזה מחויב המציאות ממש". .7פסק-הדין שבערעור הוא פסק-דין הצהרתי לפיו: " .23התובעים העובדים בשירותי האספקה והמחסנים של משרד הבריאות זכאים לתוספת שכר כדלקמן: א) .1מיום 1.4.1978ועד 30.9.1978סך של 160שקל לחודש לעובד. .2מיום 1.10.1978ועד 30.9.1979סך של 180.60שקל לחודש לעובד. .3מיום 1.10.1979סך של 279.20שקל לחודש לעובד; ב) הנתבעת תהיה רשאית לנכות כל סכום ששילמה לעובדים הנדונים שהוא חלק מהתוספת הנדונה או על חשבון התוספת הנדונה". בית-הדין דחה את כל יתר העתירות. .8בפסק-הדין נתן בית-הדין האזורי את דעתו לטענת פרקליטה של המדינה כאמור בסעיף 11לכתב ההגנה (ראה סעיף 6לעיל) וכלשון פסק-הדין "שהמסמכים עליהם מסתמכים התובעים אינם הסכמים קיבוציים, ולפי הפסיקה ק הסכמים קיבוציים אכיפים בבתי-המשפט, הרי אין לחייב את הנתבעת לפי אותם הסכמים". על טענה זו אומר בית-הדין: "אין בידינו לקבל טענה זו. אין אנו חולקים כמובן על האמור על-ידי ביתהדין הארצי לעבודה בעניין תחולתו של הסכם קיבוצי לעומת 'הסדר קבוצי', אך במקרה זה שלפנינו מדובר בהסכם שהוא בר-תוקף מאז סוף שנת 1974 ושנהגו על-פיו מאז ועד להגשת התביעה ועל כן יש ליישמו. לא מדובר כאן בהסדר קיבוצי שתחולתו מוגבלת בזמן". .9עיקר טענותיה של הפרקליטה אשר ייצגה את המדינה בבית-דין זה היו; א) המדינה שילמה את כל המגיע לפי ההסדרים הקיבוציים שנקבעו בין הצדדים; ב) הטענה של אי-אכיפת הסדר קיבוצי היתה טענה חלופית בלבד ובתור שכזאת היא עומדת גם בערעור; ג) אשר הוסכם כהסדר קולקטיבי אינו השוואה כוללת של השכר, אלא תשלום תוספת מיוחדת המשתלמת לעובדי האספקה בקופת-חולים; ד) החלטת אופק איננה אלא איחוד שתי תוספות - "תוספת מאמץ" ו"תוספת מיוחדת" והמדינה אינה קשורה באותו איחוד וחייבת רק בתשלום אחת התוספות, ואותה היא משלמת; ה) אשר להחלטת ז'יטלני - טוענת הפרקליטה, כי החלוקה לשתי תוספות שנעשתה על-ידי מר ז'יטלני הינה "הוספת 50ל"י מעבר לעדכון המתחייב. בדרך המתיימרת, מנימוקים השמורים עמו, לראות כפיצול מתוספת קיימת, ובכך ליתן לעובדים תוספת חדשה...". .10בא-כוח העובדים חזר על טענותיו בבית-הדין האזורי ואמר, כי הוא מאמץ את פסק-הדין קמא מנימוקיו. .11פסק-הדין שלהלן ניתן לאחר שחלף זמן רב מאד מאז שמע בית-הדין את טענות הצדדים, מטעמים שיש ליחסם רק לצדדים לערעור. .Iiפסק-דין .1לא חלקו בבית-הדין האזורי ולא חלקו בבית-דין זה, כי הצדדים הגיעו להסדר קולקטיבי בעניין תשלום "תוספת" לעובדי מחלקת אספקה של משרד הבריאות תוך זיקה לתוספת המשתלמת לעובדי מחלקת האספקה בקופת-חולים. בית-הדין האזורי הגיע לתוצאה שאליה הגיע לאחר שראה בענייננו בהסדר הקולקטיבי מקור של זכויות וחובות אכיפים במשפט (ראה סעיף 8שבחלק iלעיל). הפרקליטה המלומדת אשר ייצגה את המדינה טענה נגד המסקנה המשפטית של בית-הדין האזורי, אך הדגישה שהטענה שההסדר הקולקטיבי שבו מדובר אינו אכיף במשפט היתה חלופית בלבד. פטורים אנו מלדון בשאלה, מה הדין עת צד להליך סומך על הסדר קיבוצי, והצד השני אינו טוען נגד אכיפתו במשפט של הסדר קולקטיבי כעולה מהפסיקה (ראה דב"ע לה/7-3, [1]; דב"ע לו/1-4, [2]). בענייננו טענו בשם המדינה, כי הסדר קולקטיבי אינו אכיף והמקום בסולם הטענות שבו הועמדה הטענה על-ידי הטוען אינו שוקל; אין טעם רב בכך שמעמידים טענה כזו במסגרת "עתודה", בבחינת אם יקבלו את פירושי אני "ג'נטלמן", ומקיים התחייבויות מהסדר קולקטיבי; אם לא יקבלו את פירושי אין אני "ג'נטלמן", ועומד על הטענה המשפטית. חייב אפוא בית-הדין להתייחס לטענה. התייחסות זו אינה מחייבת להרבות בדברים, כי ההלכה ברורה. עת מדובר בהסדר קולקטיבי, יש לאבחן בין הזכויות והחובות שבין הצדדים להסדר ובין זכויות וחובות של העובד כפרט. אשר לצדדים להסדר - ראה בית-דין זה שלא להתעלם מהמציאות בשדה העבודה ולהכיר בקיומם של הסדרים קולקטיביים: קיום מוגבל ונחות בהשוואה להסכם קיבוצי (ראה דב"ע לה/7-3, [1]). סילוק הסייגים והעלאת ההסדר הקולקטיבי לדרגה ומעמד ל הסכם קיבוצי - פירושם התכחשות לדרכו של המחוקק בשדה זה. נאמר כבר לא פעם, שההתעלמות מחוק הסכמים קיבוציים תפגע בשני הצדדים ליחסי עבודה קיבוציים: פעם תפגע באחד ופעם בשני. יש להתפלא כי בחילוקי דעות בנושא חשוב, לא ראו הצדדים לנכון לגבש את המוסכם ולתת לכך ביטוי הולם ומחייב מבחינה משפטית. .2בית-הדין האזורי סבר שמאחר ומדובר בהסדר קולקטיבי בר-תוקף מזה שנים, ועל-פיו נהגו עד להגשת התביעה (סעיף 8שבחלק iדלעיל) נופלות ההגבלות שבמהותו של הסדר קולקטיבי. אין הדבר כך. הסדר קולקטיבי נשאר הסדר קולקטיבי. מכאן שביחסים בין הצדדים להסדר הקולקטיבי אין הוא אכיף ונציגות העובדים לא יכלה לתבוע ביצועו מכוח מעמדה על-פי סעיף 24(א) (2) לחוק בית-הדין לעבודה. .3משנאמר אשר נאמר לעניין אכיפת ההסדר הקולקטיבי ביחסים שבין הצדדים להסדר - נאמרה רק מחציתו של דבר. המחצית השניה - עניינה זכויות וחובות הפרט, ועל אלה נפסק כבר, כי יכול ותהווינה תנאי מכללא בחוזה העבודה האינדיבידואלי (ראה דב"ע לה/7-3, [1]; דב"ע לו/1-4, [2]). תנאי מכללא מפנה את מקומו לתנאי מפורש, ובוודאי שתנאי מכללא ניתן לביטול. מכאן, שעד לביטול, היה כל אחד מהעובדים שהיו צד להליך זכאי למתחייב מההסדר הקולקטיבי. אולם זכאות זו פגה בחודש ינואר 1980, משום שההודעה החד-משמעות של המדינה לנציגות העובדים מיום 16.1.1980(ראה סעיף 2(ח) בחלק iדלעיל) לפיה הסכומים שלהם טענו לא ישולמו מהווה ביטולו של התנאי מכללא, גם במישור הקולקטיבי וגם במישור האינדיבידואלי. .4עד שנידרש לשאלה, אם על-פי פירוש נכון של ההסדר הקולקטיבי זכאים העובדים להפרש שלו טענו, נתייחס לטענה שלכל הסכם על הצמדת שכר יש ליתן פירוש מצומצם, טענה שהועלתה בהדגשה על-ידי הפרקליטה המלומדת שייצגה את המדינה (ראה סעיף 6שבחלק iדלעיל). אכן, כך פסק בית-דין זה לעניין הצמדות. הפסיקה התייחסה ל"פירוש" הצמדות, אך אין להסיק ממנה הכשר להתעלמות מהצמדה, עת ההתחייבות ברורה. יכולים להטיל ספק בכך, אם טוב הדבר, מבחינת מינהל ציבורי, שהמדינה תתחייב לשלם תוספת שכר לעובדיה בשיעור של תוספת שישלם מאן-דהוא לעובדיו, מבלי לשמור לעצמה מעמד בקביעת אותה תוספת. לשון אחר - יכולים להטיל ספק בכך, אם טוב הדבר שהמדינה התחייבה לשלם תוספת מסוימת בשיעור שקופת-חולים משלמת לעובדיה, כך שבירור פנימי "בתוך המשפחה" בין קופת-חולים והעובדים, המסתכם בהחלטה של המחלקה לאיגוד מקצועי - אוטומטית יחייב את המדינה כמעבידה. על שאלה זו לא לנו להשיב. העובדה היא שלכך התחייבו (ראה סעיף 2(ג) וכן 3(א) בחלק iדלעיל). .5באים לשאלה, כיצד יש לפרש את ההסדר הקולקטיבי, שבעצם קיומו לא כפרו. הנתונים הקובעים לשאלה זו הם: א. בשעתו הוסכם "להתייחס בחיוב לתביעת עובדי מחלקת האספקה... בדבר הטבה מיוחדת ששולמה ומשתלמת לעובדי מחלקת האספקה של קופת-חולים". ב. קבעו כי התשלום יהיה באותם הסכומים והתחולה כנהוג לגבי עובדי מחלקת האספקה בקופת-חולים. ג. למעשה פעלו כאמור ושילמו את התוספת בסכומים הזהים לסכומים ששולמו לעובדי קופת-חולים עד להחלטת ז'יטלני. טענו, כי החלטת ז'יטלני יצרה מצב חדש, באשר נקבעו בה שתי תוספות, בעוד שהמדינה התחייבה ליתן לעובדי מחלקת אספקה במשרד הבריאות רק תוספת אחת, ואשר קרה לאחר מכן, בהחלטת אופק, לא היה אלא איחוד של שתי תוספות. טענה זאת אין לקבל. מכל חומר הראיות ברור, שאשר הובא על-ידי קופת-חולים בפני המנוח ז'יטלני לא היה נשא הענקת תוספת חדשה, כי אם כך הדבר, צריכה היתה התוספת הקודמת להישאר כפי שהיתה. מהתוצאה אפשר ללמוד על ההתחלה: התוצאה היתה עדכון סכום התוספת, כאשר העדכון בא על-ידי הגדלה שונה של חלקים של אותו סכום. דרך זו של עדכון אינה בלתי-ידועה בשדה העבודה. דוגמה טובה לכך היא עדכון תוספת יוקר. יש ותוספת יוקר מעודכנת או ניתנת בשיעור שונה בגין שכר עבודה עד לסכום מסוים ובשיעור אחר בגין שכר העבודה הנותר. התוצאה היא, שהחלטת ז'יטלני לא היתה אלא עדכון התוספת ששולמה קודם לכן. באשר לטענה שעל החלטת ז'יטלני לא היתה למדינה השפעה ולא התייעצו אתה יכול הטוען להלין רק על עצמו; להלין על כך שהצמיד תשלום שכר שהוא חייב לשלם להחלטת גורם שלישי, מבלי לשמור לעצמו זכות שייוועצו גם בו. משזה הפירוש של החלטת ז'יטלני, החלטת אופק אינה מהווה עוד כל מכשול. כל אשר נעשה בהחלטת אופק, לא היה אלא עדכון כולל ואחיד במקום עדכון דיפרנציאלי של התוספת המקורית. התוצאה היא, שעל-פי ההסדר הקולקטיבי שהיה קיים עד לביטולו ביום 16.1.1980, היתה המדינה, כמעבידה, חייבת לשלם ל- 93העובדים שהם התובעים בהליך תוספת בסכום המתחייב מהחלטת אופק, ואם שולם רק חלק מהסכום - חייבת המדינה ביתרה. תוצאה זו מדגימה הדגם היטב, כיצד יכולים כל הצדדים להיפגע בשל קביעת סיכומים בהסדר קולקטיבי ולא בהסכם קיבוצי: נציגות העובדים נפגעת, כי אינה יכולה להגן על העובדים אותם היא מייצגת על-ידי תביעת אכיפה בבית-משפט; העובדים נפגעים בשל ביטול של התנאי מכללא; ושני הצדדים - המדינה והעובדים נפגעים משום שעם ביטול התנאי מכללא חוזרים הם למצב בו היו לפני הגיעם להסדר הקולקטיבי. בית-הדין האזורי הצהיר על חובת תשלום היתרה מבלי להגביל את החובה בזמן. בית-הדין פעל כך באשר ראה בהסדר הקולקטיבי הסכם מחייב ואכיף. כאמור בסעיף 2דלעיל, בטעות נקבע כך. התוצאה היא שדין הערעור להתקבל כך, שבמקום פסקה 3שבסעיף 23(א) לפסק- הדין שבערעור יבוא" (3) מיום 1.10.1979עד יום 1.2.1980סך של 279.20שקל לחודש לעובד". קבענו את החיוב עד יום 1.2.1980, משום שהביטול היה במהלכו של חודש ינואר 1980ואין מקטינים משכורת חודשית במהלכו של החודש השוטף. מאחר ומדובר בפסק-דין הצהרתי, דחה בית-הדין האזורי למעשה תביעה על פיצויי הלנה ולא הוגש ערעור על הדחיה, וכנראה היו טעמים טובים לכך, לכן גם בית-דין זה אינו נדרש לשאלת פיצויי הלנה או ריבית והצמדה על הסכומים העולים מפסק-הדין ההצהרתי. אין צו להוצאות.שכר עבודה