קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעיות שמיעה בגלל רעש מטוסים: 1. התובע הגיש לנתבע, המוסד לביטוח לאומי, תביעה כי הליקוי בשמיעתו יוכר כתאונה בעבודה על-פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשכ"ח- 1968 (להלן - החוק). הנתבע דחה את התביעה. 2. ואלה עובדות המקרה, כפי שהסכימו עליהן באי-כוח הצדדים: 1. התובע עובד, החל משנת 1954, כקצין מכס בשדה התעופה בן-גוריון בלוד, בתפקיד בודק נוסעים ומטענים המגיעים לנמל התעופה. 2. עד לבניית בית הנתיבות החדש הועסק התובע באולם פתוח, החשוף לרעשים, בעלי עצמה בשיעור העולה על 85 דציבל בממוצע, הנגרמים על-ידי המטוסים המגיעים והממריאים בשדה התעופה. 3. תנאי עבודתו של התובע כללו גם ליווי מטענים מהמטוסים שהגיעו לשדה התעופה במסלולים העוברים בין מטוסים וגנרטורים, המהווים מוקדי רעש עצום המגיע עד ל- 104 דציבל (ת/1). 4. גם לאחר בניית בית הנתיבות ועד היום ממשיך התובע להיות חשוף לרעשים פתאומיים ומטרידים הנגרמים על-ידי המטוסים, המגיעים לעצמה העולה על העצמה המותרת. 5. מעולם לא סופקו לתובע ו/או לחבריו אמצעי הגנה כלשהם נגד הרעש. תיאור מהלך מחלת התובע ומימצאיה מצויים במסמכים הרפואיים (להלן המחלה). 3. בהחלטת בית-הדין מיום 5.11.1979 מינה בית-הדין את ד"ר א' ברקו לשמש מומחה-יועץ רפואי (להלן - המומחה) לצורך מתן חוות-דעת רפואית בשאלות המפורטות להלן. להחלטה צורפו המסמכים הבאים: א. כרטיס חולה קופ"ח מכבי; ב. חוות-דעת רפואית ד"ר זכר; ג. תיק אשפוז מחלקת א.א.ג. בית-חולים תל-השומר; ד. דו"ח בדיקה סביבתית מיום 9.10.1978(ת/1); ה. דו"ח בדיקה סביבתית מיום 7.8.1978(ת/3); ו. דו"ח תוצאות בדיקה מעבדתית (ת/2); ז. מכתב של פרופסור לבנטון מיום 6.9.1977. (להלן - המסמכים הרפואיים). 4. השאלות עליהן התבקש המומחה הרפואי להשיב הן: א. האם י לראות את מחלת התובע תוצאה של "פגיעות זעירות" - מיקרוטרואמות, עקב עבודתו, כמתואר בסעיף 2 לעיל, כך שכל יום עבודה בתנאים האמורים אמנם לא הביא תוצאות מוחשיות, אך במצטבר הביאו לתוצאה המוצאת את ביטויה במחלת התובע, או שיש לראות במחלת התובע תוצאה של תהליך תחלואי רגיל הקשור בעבודתו, כמתואר בסעיף 2 לעיל; ב. אם ימצא המומחה הרפואי, כי מחלת התובע היא תוצאה של "פגיעות זעירות" כאמור לעיל. ישיב המומחה על השאלות הבאות: האם היו קיימים בתובע נתונים קליניים מוכחים, המראים על סיכון מיוחד שהיה בתובע לחלות במחלה, קודם להופעת המחלה, וזאת בהסתמך על המסמכים הרפואיים: ג. אם תשובת המומחה לשאלה ב' היא שלילית, מתבקש המומחה להשיב על השאלה הבאה: האם השפיעה העבודה, כמתואר בסעיף 2 לעיל, השפעה כל שהיא על הופעת המחלה שעה שבאה; ד. אם תשובת המומחה לשאלה ב' היא חיובית, וזאת תוך פירוט הנתונים הקליניים המוכחים שבמסמכים הרפואיים, עליהם מבסס המומחה תשובתו, מתבקש המומחה להשיב לשאלה הבאה: האם השפיעו התנאים בעבודה, כמתואר בסעיף 2 לעיל על הופעת המחלה, שעה שבאה, יותר מאשר השפעה פעולות חיי יום-יום, שאינן קשורות בעבודה; ה. אם תשובת המומחה לשאלה ד' - חיובית, מתבקש המומחה להשיב לשאלה הבאה: האם היתה השפעת התנאים בעבודה, כמתואר בסעיף 2 לעיל, על הופעת המחלה פחותה הרבה - מאשר השפעת הנתונים הקליניים המוכחים כאמור, בשאלה א' וכמפורט בתשובה לשאלה ד'; ו. אם תשובת המומחה לשאלה א' היא, שיש לראות במחלת התובע תוצאה של תהליך תחלואי רגיל, ובשים לב לכך שבמקום עבודת התובע היה רעש של 85 דציבל, מתבקש המומחה להשיב לשאלה הבאה: האם מחלת התובע היא: נזק באוזן הפנימית הנגרם על-ידי רעש והמגיע להפחתת כושר השמיעה בכל אחת משתי האזניים מעל ל- 40 דציבל בממוצע בתדירות הדיבור של 400, 1000 ו- 2000 מחזורים לשניה. 5. בחוות-דעתו מיום 25.12.1979 אומר המומחה: " 1. הנ"ל לאחר ניתוח רדיקלי באוזן השמאלית משנת 1947. 2. במשך השנים סבל מהתלקחויות דלקתיות חוזרות גם באוזן השניה. 3. מדובר לכן בדלקת אוזן תיכונה כרונית דו-צדדית וצילומי אוזניים יכולים ללא ספק להוכיח זאת. 4. רוב בדיקות השמיעה מראות פגיעה מטיפוס מעורב, היינו, פגיעה באוזן תיכונה יחד עם אוזן פנימית - זה מתבטא הן בפגיעת המוליכות דרך האוויר וכן דרך העצם. 5. התובע הועסק במשך שנים בתנאי רעש מעל ה- safe limits וזאת החל משנת 1954. לאחר בניית בית הנתיבות לא עבד באותם תנאים, שיחד עם זאת, לא היו קבועים, "רעש סירוגין". לא סופקו לו אמצעי הגנה. ובתשובה לשאלות השופט: א) אינני רואה את מחלת התובע כתוצאה ממיקרו-טראומות עקב עבודתו: מצבו הפרומרי נגרם עקב דלקות האוזניים החוזרות מהן סבל ואילו הרעש במקום עבודתו יכול היה לתרום רק במידת מה ובמידה פחותה בהרבה, לעומת דלקות האוזניים, לירידה הקשה בשמיעה ממנה סבל החולה. חבל שאף אחד מנותני חוות-הדעת לא התייחס להשפעה הקשה שיכולה להיות לדלקת אוזן תיכונה כרונית לא רק על השמיעה דרך האוויר (מוליכות אוויר) אלא גם על השמיעה דרך העצם (מוליכות עצם) - כלומר, הדלת הכרונית יכולה לפגוע במשך הזמן גם על הוזן הפנימית, ולא רק על התיכונה, וזה יתבטא בפגיעה עצבית, ולפעמים עם ריבוי יצירת dead ear- היינו, אוזן מתה מבחינה שמיעתית. ב) כפי שצוין, קיימים בתובע נתונים קליניים מוכחים, המראים על סיכון מיוחד שהיה בתובע לחלות במחלה, קודם להופעת המחלה, ולמעשה החל את עבודתו הנוכחית עם ליקוי שמיעה, שלצערי לא נבדק. ב-ג) לעבודת התובע היתה יכולה להיות השפעת-מה על הדרדרות השמיעה, ולא על הופעת הירידה בשמיעה, אולם אין כל אפשרות להוכיח זאת. ד) כפי שציינתי כבר, לתנאי העבודה היתה יכולה להיות השפעה על הדרדרות המחלה, אולם לא על הופעתה, כאשר הגורם הקרדינלי לירידה בשמיעה הן דלקות האוזניים מהן סבל. לסיכום: מדובר באדם שעוד בטרם החל בעבודתו הנוכחית עבר ניתוח רדיקלי משמאל ובמשך השנים סבל מהתלקחויות דלקתיות חוזרות גם באוזן השניה: אלה הביאו לירידה בשמיעה שהלכה והדרדרה במשך השנים. הדלקות הן הגורם הראשוני והקרדינלי לירידה בשמיעה ואם לרעש בסביבתו היתה השפעת-מה על כך, הרי שהיא לדעתי פחותה בהרבה, כך שלדעתי אין לראות במחלת התובע מחלה שנגרמה עקב עבודתו". 6. מתוך חוות-דעתו של המומחה עולה ברורות, שאין מדובר במקרה שבפני במחלה שהיא תוצאה של "פגיעות זעירות". כן ברור, כי מחלת התובע נכנסת לגדר פריט 21לתוספת השניה שבחלק א' שברשימת מחלות המקצוע (ראה סיכומי בא-כוח הנתבע). 7. השאלה הניצבת בפני היא, האם יש בחוות-הדעת של המומחה משום ראיה מספקת לכך, שמחלת התובע הינה מחלת מקצוע כהגדרתה בסעיף 35 לחוק, דהיינו האם "חלה" התובע במחלה "עקב עבודתו אצל מעבידו" (סעיף 35 לחוק) ואם התשובה לשאלה זו היא חיובית, האם עלה בידי הנתבע להוכיח את "ההיפך" (סעיף 41(ב) סיפא לחוק). נקודת המוצא העוברת כחוט השני בחוות-דעתו של המומחה היא, כי את תחילת מחלת התובע אין לייחס לעבודתו ובבואו לשקול השפעת הרעש במקום העבודה על "הדרדרות" המחלה - מייחס הוא את המשקל המכריע בגרימת מחלתו של התובע לחתילתה ולא להתפתחותה משנת 1945. 8. בפריט 21 הנ"ל נקבע גבול הנמדד בדציבלים. משעבר תובע הטוען ל"מחלת מקצוע" גבול זה ואת המעבר יש לייחס לעבודתו של הטוען, יש בכך כדי להכניסו לגדר מי שלקה ב"מחלת מקצוע". פרשנות זו מתחייבת מתוך בחינת פריט 21 הנ"ל. אדם שלקה בנזק באוזן הפנימית, ואין חולק על כך שנגרם עקב הרעש במקום העבודה, לא יוכר כמי שלקה ב"מחלת מקצוע", אם "הפחתת כושר השמיעה בכל אחת משתי האוזנים" היתה מתחת "ל- 40דציבל בממוצע וגו'" ותהא ההפחתה קרובה ביותר לזו הקבועה בפריט 21 כאשר תהא. מכאן, שהמעבר של הגבול האמור הוא הקובע לגבי מחלה על-פי פריט 21 ולא משקלו של הגורם הראשוני למחלה הוא הקובע. 9. כדי להוכיח את ההיפך על-פי סעיף 41(ב) לחוק לעניין פריט 21, אין די בהיות מקרה התובע מקרה של "סיכון אישי" ובנסיבות העניין אף דבריו של המומחה בסיפה לחוות-דעתו - "פחותה בהרבה" - אין בהם די. את מידת השפעת הרעש על "הדרדרות" שמיעתו של התובע (ולא על הופעת המחלה) ניתן ללמוד מדברי המומחה "...ולמעשה החל את עבודתו הנוכחית עם ליקוי שמיעה שלצערי לא נבדק" (ההדגשה שלי). ללמדך, כי אילו נבדקה השמיעה במועד תחילת העבודה ספק אם היה נמצא מתאים לעבודה ברעש. משכך, אני קובע, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח ההיפך כנדרש ממנו על-פי סעיף 41(ב) לחוק. 10. לאור האמור לעיל מוצהר בזאת, כי לתובע ארעה פגיע בעבודה, שהיא מחלת מקצוע כהגדרתה בסעיף 35 לחוק. הנתבע ישלם לתובע סך של 400 שקל הוצאותיו כולל שכר טרחת עורך-דין.שמיעהתעופהמטרד רעש