קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת משאית לאחר מכירה: 1. בתביעה שבפני עותרת התובעת לבית המשפט שיחייב את הנתבעת לשלם לה סך של 292,272 ש"ח. 2. העובדות שאינן במחלוקת א. ביום 18.6.95 נחתם בין הצדדים הסכם מכר (להלן: ההסכם), לפיו מכרה התובעת לנתבעת משאית וולוו מס' רישוי 1953682, עם סרן אחורי מתרומם ומנוף מסוג הייב 140 (להלן: המשאית) (ר' סעיף 4 לכתב ההגנה המתוקן). ב. בהסכם נקבעו, בין היתר, ההוראות הבאות: מחיר המשאית 100,000 ש"ח בצירוף דמי מע"מ. המשאית תישאר בבעלות התובעת עד לאחר פרעון השיקים שניתנו בגין התמורה. כל רפורט או תאונה מתאריך 18.6.95 שעה 18.00 - על אחריות הנתבעת. המשאית נמכרת כמו שהיא ללא שום אחריות של המוכר על כל חלק במשאית. הקונים אחראים לשיקים שניתנו. ג. בגין התמורה המוסכמת מסרה הנתבעת לתובעת שלוש המחאות מעותדות. שתי המחאות, האחת ע"ס 32,000 ש"ח והשניה ע"ס 33,000 ש"ח, משוכות ע"י חברת ליעוז (1992) בע"מ (להלן: ליעוז) לפקודת אבני אשקלון בע"מ, ובהסבתה על החלק, זמני פרעון 10.7.95 ו- 28.7.95, והמחאה ע"ס 35,000 ש"ח, משוכה על ידי מנהלי הנתבעת - לוי והלבורן - אישית, לפקודת התובעת, זמן פרעון 28.8.95. (חברת אבני אשקלון היתה בחלקה בשליטת מנהלי הנתבעת). ד. ההמחאות כולן חוללו, ותמורתן לא שולמה לתובעת. ה. הנתבעת לא שילמה תשלום כלשהו על חשבון רכישת המשאית. ו. ביום 16.5.96 נגנבה המשאית. עד מועד הגניבה היתה המשאית בחזקתה של הנתבעת. 3. גירסת התובעת התובעת הסכימה לקבל מהנתבעת, חלק מתמורת המשאית בשני שיקים של לקוח הנתבעת, לאחר שהלבורן, מנהל הנתבעת, הדגיש כי ליעוז מהימנה עליו (ר' סע' 12 לתצהיר מנהל התובעת). התובעת היתנתה העברת הבעלות במשאית לנתבעת בפרעון מלוא התמורה המוסכמת עפ"י ההסכם, אך החזקה במשאית נמסרה לנתבעת ביום חתימת ההסכם. משהגיע מועד פרעונה של ההמחאה הראשונה, היא חוללה ואחריה חוללה גם ההמחאה השניה. ביום 16.8.95 נשלח לנתבעת מכתב ב"כ התובעת מוצג ת/1 ג' ובו הודעת התובעת לנתבעת על ביטול ההסכם עקב הפרתו היסודית, ודרישה להשבת המשאית לתובעת. ההמחאה שמשכו מנהלי הנתבעת - לפקודת התובעת חוללה. הנתבעת סירבה להשיב המשאית לתובעת, למרות דרישותיה. בשלב כלשהו הציע מנהל הנתבעת, לוי, לתובעת לשלם לה את תמורת המשאית בעשרה שיקים מעותדים אך היתנה זאת בהעברת בעלות מלאה במשאית - לנתבעת. מנהל התובעת סירב להצעה. הנתבעת השתמשה במשאית משך כל התקופה בה החזיקה במשאית, לרבות לאחר שפג תוקפו של רשיון הרכב של המשאית - בספטמבר 1995, ולאחר שהמשאית הורדה מהכביש עקב ליקויים שנמצאו בה. התובעת טוענת, כי יש לחייב הנתבעת בתשלום שווי המשאית, וזאת חלף ההשבה שלה היתה זכאית התובעת לאחר ביטול ההסכם, עקב העובדה שהמשאית נגנבה והשבתה אינה אפשרית. כמו כן תובעת התובעת דמי שימוש ראויים בגין המשאית מיום ההסכם ועד מועד הגניבה, והפסד ימי עבודה של מנהל התובעת ופיצוי בגין עוגמת נפש. 4. גירסת הנתבעת הנתבעת הבהירה לתובעת, כי לא תוכל לממן רכישת המשאית אלא ע"י שיקים של לקוחות, והעיסקה הותנתה בתנאי זה. משנודע לנתבעת שהשיקים של ליעוז חוללו ביקש, מנהל הנתבעת, לוי, לבטל ההסכם לקבל ההמחאות ולהשיב את המשאית, כן הציע לשלם תמורת המשאית בתשלומים חודשיים של 10,000 ש"ח כל אחד. מנהל הנתבעת סירב לשתי ההצעות. במשאית התגלו ליקויים חמורים בניגוד להצהרת התובעת, כי המשאית עברה שיפוץ קודם למכירתה, ובבדיקה שיגרתית היא הורדה מהכביש ע"י המשטרה. עקב כך לא ניתן היה לעשות שימוש במשאית כבר בסמוך לקבלתה. 5. דיון א. השבת ערך המשאית - מחיר המכירה - אין מחלוקת כי הנתבעת לא שילמה תשלום כלשהו עבור המשאית. אי תשלום התמורה על פי ההסכם, מהווה הפרה יסודית של ההסכם. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 (להלן: חוק החוזים תרופות) קובע כי מי שזכאי לקיום החוזה שהופר - הנפגע, זכאי לבטל חוזה אם הפרתו היתה יסודית. ביום 16.8.95 אכן נשלחה לנתבעת מאת התובעת הודעת ביטול כדין (ר' ת/1 ג'). עפ"י סעיף 9 (א) לחוק החוזים תרופות "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך". כאמור, הנתבעת לא השיבה המשאית לתובעת, עפ"י דרישתה ומאחר ועקב הגניבה שארעה בחודש מאי 96, השבת המשאית היא בלתי אפשרית, זכאית התובעת לקבל את שווי המשאית. יש לציין, כי בתום סיכומיו, הסכים למעשה ב"כ הנתבעת, כי הנתבעת חייבת לשלם לתובעת את שווי המשאית. ב. דמי שימוש ראויים בגין המשאית - 1. לעניין דמי השימוש הראויים המגיעים לתובעת בגין המשאית חלוקים הצדדים בעניינים הבאים: א. האם ביקשה הנתבעת להשיב המשאית לתובעת - אך זו סירבה לקבלה, ועל כן אין התובעת זכאית לדמי השימוש הנתבעים. ב. התקופה בה השתמשה הנתבעת במשאית - מועד מסירת החזקה במשאית לנתבעת, ומשך תקופת השימוש לאור הליקויים שהתגלו במשאית. ג. זכאות התובעת לדמי שימוש ראויים אם הנתבעת לא השתמשה במשאית בתקופה בה החזיקה בה. ד. גובה דמי השימוש הראויים המגיעים לתובעת, אם מגיעים. להלן אדון בשאלות אלה לפי סדרן. 2. א. נכונות הנתבעת להשיב המשאית לתובעת - מנהל הנתבעת טען, כי הציע לתובעת לקבל את המשאית ולהשיב לו השיקים אך זו סירבה. מנהל התובעת העיד, בעניין זה, כי הנתבעת סירבה להשיב המשאית. עדותו של מנהל התובעת היתה מהימנה עלי ואני מעדיפה אותה על גירסת מנהל הנתבעת. גירסת התובעת נתמכת במכתב בא כוחה מיום 16.8.95 ת/1 ג', המודיע על ביטול ההסכם. אין מכתב דומה של הנתבעת, בו היא מודיעה על נכונותה להשיב המשאית כנגד קבלת השיקים. מעדות מנהל הנתבעת, ברור, כי המשאית היתה חיונית לנתבעת והיא לא רצתה להשיבה. הראייה - שהנתבעת עשתה שימוש במשאית גם לאחר שהמשטרה הורתה להורידה מן הכביש עקב ליקויים שנתגלו בה (ר' עדות מנהל הנתבעת פר' עמ' 23 ש' 12). זאת ועוד, מנהל הנתבעת העיד, כי ביקש מהתובעת את השיקים של ליעוז, והציע שיקים שלו הכל על מנת שהתובעת תאפשר לנתבעת לעבוד עם המשאית (ר' פר' עמ' 24 ש' 14). אני גם סבורה כי גירסת התובעת מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר. לאחר שכל השיקים שניתנו בגין התמורה לרבות שיק אישי של מנהלי הנתבעת - חוללו, היה ברור לתובעת, כי התמורה לא תשולם, ועל כן היה זה אינטרס מובהק שלה לקבל המשאית לידיה. ב. תקופת השימוש במשאית - 1. מועד מסירת החזקה במשאית לנתבעת - בחקירתו לא הצליח מנהל הנתבעת להיזכר במועד מסירת החזקה במשאית, אולם הודה כי "סביר להניח שלכל היותר עברו ימים ספורים בין יום חתימת ההסכם לבין המועד בו הועברה המשאית לרשותנו" (ר' פר' עמ' 20 ש' 25). התובעת טוענת, כי החזקה במשאית הועברה לנתבעת במעמד חתימת ההסכם. גם בעניין זה אני מעדיפה את גירסת התובעת. גירסה זו עולה בקנה אחד עם ההסכם הקובע כי "כל רפורט או תאונה החל מתאריך 18.6.95 שעה 18.00 הוא על אחריות חברת סיד בור ...". אין כל הגיון להסכמת הנתבעת לתניה זו בהסכם, אלא אם תתקבל גירסת התובעת, כי זהו מועד מסירת החזקה במשאית לנתבעת. 2. תקופת השימוש לאור הליקויים במשאית - אין ספק כי מיום ההסכם ועד לגניבת המשאית נשלל השימוש במשאית מן התובעת. אני סבורה, כי, די בכך כדי לחייב את הנתבעת בתשלום דמי השימוש הראויים בגין המשאית עבור התקופה כולה, כפי שאפרט להלן. למעלה מן הדרוש אוסיף עוד זאת. אפילו היו במשאית ליקויים אין הדבר מעלה או מוריד מחיובה של הנתבעת ואלה טעמי: הליקויים אם היו כאלה, היו ידועים לנתבעת והיא הסכימה לרכוש המשאית במצב זה. שני הצדדים אישרו, כי המשאית נמכרה לנתבעת כמו שהיא (ר' ההסכם ת/1 א', עמ' ראשון שורה אחרונה; עדות מנהל הנתבעת פר' עמ' 23 ש' 18-17). מנהל הנתבעת גם אישר, כי לו ולמנהל הנתבעת הנוסף היה מוסך משאיות משותף (ר' פר' עמ' 23 ש' 1) - על כן חזקה עליהם, כי ידעו מצב המשאית. מנהל הנתבעת אף העיד כי "בזמן קבלת המשאית אי אפשר היה להניע אותה" (ר' פר' עמ' 23 ש' 15). אין כל טענה כנגד התובעת, כי הפרת ההסכם, ומעולם לא נשלחה לה הודעה כזו מאת הנתבעת. לחילופין, יתכן כי הלקויים במשאית התגבשו במשך ארבעת חודשי השימוש של הנתבעת במשאית, מיום קבלת החזקה בה ועד מועד נ/1 - מועד הורדת המשאית מן הכביש ע"י המשטרה. זאת ועוד, מעדותו של מנהל הנתבעת עולה, כי הנתבעת הוסיפה לעשות שימוש במשאית גם לאחר נ/1 (ר' פר' עמ' 23 ש' 20 - 12), וטענתו, כי המשאית הושבתה לפני גניבתה אינה מהימנה עלי. גם העובדה שהנתבעת לא השיבה המשאית לתובעת, מחזקת את מסקנתי, שהנתבעת עשתה שימוש בשאית משך כל התקופה בה החזיקה במשאית, שכן אם אכן לא היה לנתבעת ממילא שימוש כלשהו במשאית, מדוע לא השיבה המשאית לתובעת עם השבתתה, מדוע הוסיפה להחזיק במשאית עד גניבתה. ג. זכאות התובעת לדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה החזיקה במשאית - שימוש לא כדין שעושה נתבע בנכס התובע עשוי להצמיח עילות תביעה מקבילות על פי דינים שונים. בענייננו, בחרה התובעת לתבוע דמי שימוש ראויים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. פרופ' פרידמן בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט מהד' 2, תשנ"ח - 1998 נדרש לשאלת זכותו של מוכר לדרוש דמי שימוש ראויים בגין נכס עבור התקופה שלאחר ביטול ההסכם, ואלה דבריו (המחבר התייחס לנכס שהוא דירה): "הדעת נותנת שיחוייב בהשבת דמי השכירות שגבה או, אם גר בעצמו, בדמי שכירות ראויים" (ר' עמ' 764 ר' גם ע"א 84/638 קאסם נ. עו"ד יואל ואח' עמ' 678 עמ' 686). לדעת פרופ' פרידמן, אפילו לא נעשה שימוש בנכס בתקופת הביניים "יהיה היקף החיוב נתון לשיקול דעתו של בית המשפט לאור הנסיבות, ביניהן התנהגות הצדדים, והשאלה אם היה הנתבע הצד המפר או הצד שהשיג את החוזה באמצעי מרמה או כפיה; ולאחר הביטול - האם גילה הצד הנוגע בדבר נכונות להשיב או שמא סירב לעשות כן" (ר' שם עמ' 763). בנסיבות העניין שלפני, אני סבורה, כי התובעת זכאית למלוא דמי השימוש הראויים בגין התקופה בה החזיקה הנתבעת במשאית. כפי שקבעתי לעיל, עשתה הנתבעת שימוש במשאית משך כל התקופה או מרביתה. ויותר מכך - מכיוון שהנתבע היא שהפרה ההסכם, בכך שלא שילמה אף שקל אחד בתמורה למשאית, ואף סירבה להשיב המשאית לתובעת, הרי שאפילו לא עשתה שימוש במשאית משך כל התקופה, היא חייבת בדמי השימוש הראויים עקב כך שמנעה את השימוש במשאית מאת הנתבעת. ד. גובה דמי השימוש הראויים - לאור מסקנותי עד כאן, זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים בגין המשאית עבור התקופה שמיום 18.6.95 (מועד מסירת החזקה במשאית) ועד ליום 16.5.96 (מועד הגניבה). התובעת ביקשה לחייב הנתבעת בסכום כולל של 145,449 ש"ח - עבור 275 ימי עבודה ולפי חישוב של 444 ש"ח בצירוף מע"מ כל יום עבודה. להוכחת דמי השימוש הראויים ליום שימוש במשאית הביאה התובעת את חוות דעתו של המומחה לוי יצחק - שהינו שמאי רכב. דמי השימוש הראויים נקבעו ע"י השמאי, לפי עלות השכרת משאית, כולל נהג ודלק, בניכוי עלויות הנהג והדלק. הנתונים נקבעו על סמך חקר שוק ונתונים ממוצעים של שעות עבודה - כך השמאי בחוות דעתו. ב"כ הנתבעת, לא הצליח לערער את מהימנותו של המומחה בחקירה הנגדית, הנתבעת לא טרחה להביא מצידה חוות דעת מומחה נגדית. לאחר ששקלתי את חוות הדעת, נחה דעתי, כי קביעות השמאי הן סבירות, ועל כן אני קובעת, כי דמי השימוש הראויים המגיעים לתובעת הם אלה שנקבעו בחוות דעת השמאי מטעמה. ה. אובדן ימי עבודה של מנהל התובעת ועגמת נפש - בתצהירו טען מנהל התובעת, כי לתובעת מגיע פיצוי בגין אובדן עשרה ימי עבודה שלו, ובסה"כ 5070 ש"ח. מנהל התובעת לא נחקר על תצהירו בעניין זה, עדותו לא נסתרה, ועל כן יש לקבל תביעת התובעת בעניין זה. אשר לעוגמת הנפש, בתצהירו לא התייחס מנהל התובעת לראש נזק זה, ועל כן דין תביעת התובעת בעניין זה - להידחות. 6. בשולי הדברים אציין, כי גירסת הנתבעת היתה בלתי מהימנה עלי, גם בעניינים נוספים והתנהגותה היתה נגועה בחוסר תם לב מתחילת ההתקשרות עם התובעת. מנהל התובעת העיד בתצהירו, כי כשקיבל השיקים של חברת ליעוז נאמר לו ע"י מנהל הנתבעת הלבורן כי הוא מכיר אישית את מנהלי ליעוז וכי הם מהימנים מאוד. (עמ' 12 לתצהיר). מר הלבורן לא הוזמן להעיד מטעם הנתבעת על מנת לסתור טענה זו. טענת מנהל הנתבעת, שבחקירה שערך הסתבר לו ליעוז חדלת פרעון - לא נסתרה, והיא אף נתמכת בעובדה שהתובעת לא הגישה השיקים של ליעוז לביצוע על מנת שלא להיכנס להוצאות מיותרות נוספות. השתכנעתי שהנתבעת ידעה את מצבה של ליעוז, וכי היא לא התכוונה כלל לשלם עבור המשאית, הראייה - שהשיק השלישי שנמשך ע"י מנהלי הנתבעת אישית ואשר ניתן אף הוא כתמורה למשאית - חולל. מנהל הנתבעת בעדותו סיפר, כי לפני כשנה וחצי פנה אליו מנהל התובעת וביקש ממנו מסמכים על מנת לתבוע את ליעוז "כי השיקים לא היו מוסבים על שמו אלא לאבני אשקלון כדי שיתבע. שלחתי לו יפוי כוח והסכמה ויפוח כוח רק כדי שיתבע ויקבל את כספו". (ר' פר' עמ' 24 ש' 20- 23). כעולה מן השיקים, מוצג ת/1 ג', הם מוסבים ע"י אבני אשקלון, על החלק. בכך הם נהיו לשטרות למוכ"ז, אשר האוחז בהם זכאי להיפרע על פיהם. מנהל התובעת לא היה זקוק למסמך כלשהו מאת הנתבעת לצורך מימוש השיקים, וטענה זו של מנהל הנתבעת אינו אלא נסיון כושל נוסף להוכיח את "טוב ליבה ורצונה הכן" לשלם תמורת המשאית. 7. סוף דבר - אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. סך של 117,000 ש"ח, שווי המשאית, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.6.95 ועד ליום התשלום בפועל. ב. סך של 142,875 ש"ח (לפי 444 ש"ח בצירוף מע"מ כפול 275), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מאמצע התקופה, יום 16.11.95. ג. סך של 5070 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.10.95. ד. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת, וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכומים האמורים בסעיפים קטנים א' - ג' לעיל, בצירוף דמי מע"מ כחוק. גניבת רכבמשאית