קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעה לדמי פגיעה בעבודה: ההליך 1. ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט הראשי רבי - דן יחיד; תב"ע מא/50-0) אשר דחה את עתירת המערערת לחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לה דמי פגיעה בעבודה בעד 185 יום (צ"ל 182יום). 2. הפגיעה בעבודה, שבגינה תבעה המערערת את דמי הפגיעה, היא דלקת מיתרי הקול (functional laryngitis) שהוכרה על-ידי בית-הדין האזורי בהליך קודם (תב"ע לח/421-0) כתאונת עבודה (מיקרו-טראומה). לאחר מתן פסק-דין הגישה המערערת תעודות רפואיות על אי-כושר עבודה במשך 185 יום. המוסד לביטוח לאומי הכיר בזכאותה של המערערת לדמי פגיעה בעד חודש ימים בלבד ( 18.8.1977 עד 17.9.1977) וסירב להכיר בתקופה הנותרת, מפני שהתעודות הרפואיות שהתייחסו לאותה תקופה "לא נתנו על סמך בדיקות ואישורים של רופא מומחה לאף-אוזן-גרון". 3. המערערת פנתה בשנית לבית-הדין האזורי. בעדותה סיפרה כי ישבה בביתה שישה חודשים בלא לעבוד, אף כי הרופא התעשייתי המליץ שתחזור לעבוד בעבודה שאינה מצריכה דיבור, "אפילו כפקידה", אך המוסד בו עבדה סירב לקבלה בתפקיד אחר מתפקידה כמטפלת. היא לא ידעה מה לעשות: "לעבוד או לא לעבוד", לא ידעה "היכן היא עומדת", לא חיפשה עבודה אחרת ולא ניגשה ללשכת העבודה. 4. בית-הדין האזורי החליט למנות מומחה-יועץ רפואי שיחווה את דעתו בדבר אורך התקופה בה היתה המערערת זכאית לדמי פגיעה. המומחה הרפואי, ד"ר ברקו, נתן חוות-דעת מפורטת שבסיומה הגיע למסקנה שלהלן: "..בשום אישור (רפואי) לא נאמר לה לא לעבוד, אלא לעבוד עבודה אחרת. למעשה פרט לעבודה הקשורה בדיבור, החולה לא היתה מוגבלת וגם זאת רק לתקופה קצרה. בתקופה קצרה זו, שאינני רוצה ואינני יכול להגדירה בזמן, היתה חייבת לקבל טיפול דיבור ולהיות במעקב רופא א.א.ג. ולפי המלצתו, לחזור לעבודתה הקודמת". 5. בית-הדין האזורי קבע, כי לאור חוות-דעתו של המומחה "אין לו (לי) שום סמכות, לדעתו(י), להוסיף לתובעת תשלום דמי פגיעה נוספים". בית-הדין סיים את דברו בהעמידו את התובעת (המערערת) על זכותה: א) לערער על פסק-הדין תוך 15 יום; ב) "לטעון בפני הוועדה הרפואית כל טענה שתמצא לנכון". 6. בערעורה טענה המערערת כי "לפי מיטב הבנתה(י) אסור היה לה לעבוד בהיותה בחופשת מחלה, וכל שכן שהיתה זקוקה, אותה עת, לטיפול רפואי במרפאת א.א.ג. ועוד: האישורים הרפואיים - שהמוסד לביטוח לאומי ראה שלא לכבד - ניתנו על-ידי הרופא המטפל והרופא התעשייתי "היה בתמונה". באת-כוח המוסד השיבה, כי יש לאשר את פסק-הדין שבערעור, מטעמיו. פסק-דין 1. תנאי ראשון ומרכזי לזכאות לדמי פגיעה בעבודה, לפי סעיף 48(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968 (להלן- החוק) הוא שהמבוטח הנפגע "אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת". 2. קביעה בדבר היותו או אי-היותו של מבוטח "מסוגל" כאמור, מחייבת ליבון קודם של ההיבט הרפואי ושל השלכת המגבלה הפיזית ו/או הנפשית על אפשרותו של הנפגע לבצע את עבודתו הרגילה. במקרה דנן, ההיבט הרפואי סופק בחוות-דעתו של ד"ר ברקו מיום 21.3.1980 (בתב"ע לח/421-0) בה אמר המומחה-היועץ הרפואי: "בינתיים המלצתי היא להפסיק את עבודתה בהוראה ולהפנותה לטיפול בדיבור (speech therapy). לדעתי יש סיכוי רב להטבה במצבה". בחוות-דעת נוספת, מיום 22.6.1981 (בתב"ע מא/50-0), הבהיר ד"ר ברקו, שמן הרגע "שמצב זה" (קרי: הליקוי במיתרי הקול) נתגלה "היה על החולה, כפי שהומלץ לה, לעסוק בעבודה אחרת, זמנית במשך כשלושה חודשים ובאותו זמן לקבל טיפול בדיבור". את המסקנה שאין "לפצות את החולה על חצי שנה שבה לא עבדה" נימק ד"ר ברקו בכך, שהמערערת היתה מסוגלת "לעבוד עבודה אחרת. למעשה 'כל עבודה', פרט לעבודה הקשורה בדיבור". ולהשלמת ההיבט הרפואי, הרופא המטפל והרופא התעסוקתי נתנו למערערת אישורים על אי-כושר עבודה לתקופה של שישה חודשים, בשל פגיעה בכושר הדיבור. הם סברו, עם זאת, שהמערערת מסוגלת לעבודה אחרת. ואילו המוסד הגיע לכלל הערכה - על סמך ייעוץ רפואי פנימי - שתנאי סעיף 48(א) לחוק התקיימו במערערת חודש אחד בלבד. 3. מכאן להיבט המשפטי. יש לשים לב למונחים בהם נקט המחוקק: "עבודתו" ו"עבודה מתאימה אחרת". בסוגיה זו, של היותו או אי-היותו של המבוטח מסוגל "לעבודתו" "ולעבודה מתאימה אחרת" נאמר עוד לפני כשלושים שנה, עם תחילת חוק הביטוח הלאומי, כי: "בדרך כלל תשמש העובדה שהמבוטח הפסיק את עבודתו באישור רופא, כהוכחה לכך שאין הוא מסוגל לעבודתו. אך השאלה תתעורר באותם המקרים בהם אין המבוטח חוזר לעבודתו בגלל חוסר אפשרות לקבל עבודה במקומו הקודם ויצטרכו לפסוק אם אין הוא מסוגל לעבודה מתאימה אחרת... הכלל שהתגבש בפסקי-הדין (לפירוש תנאי דומה בפקודת הפיצויים לעובדים) הוא, ששאלת התאמת העבודה או אי-התאמתה היא שאלה שבעובדה בכל מקרה ומקרה: בשים לב לא רק למצב הבריאות, אלא גם לסוג העבודה הקודמת, למקצועו של הנפגע ולסוג העבודה המוצעת" (צ' בר-ניב, חוק הביטוח הלאומי, 1954, בע' 70) (ההדגשה לא במקור). 4. במקרה דנן, אין החלופה הראשונה ("אינו מסוגל לעבודתו") מעוררת שאלות: משניטל ממנה כושר הדיבור, לא היתה המערערת מסוגלת לעבוד כמטפלת בילדים מפגרים, עבודה המחייבת שימוש תדיר ומאומץ במיתרי הקול. בעייתית היא החלופה השניה ואכן זו השאלה: מה מצופה מנפגע עבודה שיעשה, כדי שניתן יהיה לקבוע כי מתקיים בו התנאי שבחלופה השניה של אי-היותו מסוגל "אף לא לעבודה אחרת"? 5. במקרה שלפנינו העובדות הן, שלמערערת היה "מקום עבודה" במוסד השייך למשרד הסעד, בו נתקבלה לאחר שהוכשרה לתפקידה ועברה תקופת התמחות ("סטג'") ואלמלא הפגיעה בכושר הדיבור, מובטח היה המשך עבודתה באותו מקום עבודה. בנסיבות מעין אלה, כל שניתן לדרוש או לצפות הוא, שהעובד יעשה ליישום החלופה השניה במסגרת המפעל בו הוא עובד. ואמנם כך עשתה המערערת. דא עקא, שלמרות האישורים הרפואיים שהיו בידה בדבר היותה מסוגלת "לעבודה מתאימה אחרת", לא נמצאה עבודה בכותלי המוסד, עבודה זמנית בפקידות או במכבסה, חרף נכונותה לעסוק באלה. די בכך כדי שיתמלא התנאי שבחלופה השניה ואין לצפות שעובד, אשר לו מקום עבודה, ונבצר ממנו זמנית לעסוק בעבודתו הרגילה, יפנה לשירות התעסוקה תוך זניחת מקום עבודתו, וכל זאת כדי שייחשב לזכאי לקבל דמי פגיעה בעבודה. 6. מן האמור לעיל אין ללמוד, כי לא ייתכנו מקרים בהם לא יידרש נפגע עבודה לפעול למען השגת עבודה אחרת: למשל שכיר יום אשר בהיפגעו אינו יכול עוד לחזור לעבודתו המתחדשת ממילא מדי יום. ממנו ידרשו להוכיח שאין הוא מסוגל ל"עבודה מתאימה אחרת", שכן "עבודתו" (בעת הפגיעה) איננה עוד בנמצא. והוא הדין בעובד שחוזה העבודה שלו הסתיים סמוך אחרי הפגיעה. אך, כאמור, לא כן המצב בענייננו. 7. מן האמור לעיל, עולה, כי דין הערעור להתקבל.דמי פגיעהתאונת עבודה