קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דרגה תקנית מנהל במשרד המשפטים: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים (אב-בית-הדין - השופט נגבי; נציג ציבור - מר רשפון; תב"ע לח/136-3) התבררה תובענה של המשיב נגד מדינת ישראל ונגד ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - איגוד המשפטנים, בעתירה: "(1) לקבוע, כי הנתבעים... לא מילאו את חובתם על-פי ההסכם הקיבוצי בכך שלא קבעו את הדרגה התקנית של משרת מנהל המחלקה א' למשפט ציבורי במשרד המשפטים, כפי שההסכם הקיבוצי והסכם התיפקוד חייבו אותם; (2) לקבוע כי הוא זכאי להיות מועלה לדרגה א + בדירוג המשפטנים, מיום 1בספטמבר 1975". .2העובדות שקבען בית-הדין האזורי, והצריכות לערעור זה, הן: "א) התובע שהוא עורך-דין במקצועו ומועסק בשירות המשפטי של הממשלה מאז שנת 1966, עבד בשנים 1969- 1977במשרד המשפטים, בתפקיד של עוזר ליועץ המשפטי לממשלה ומנהל המחלקה למשפט ציבורי. בספטמבר 1977מונה התובע כיועץ משפטי בפועל למשרד האנרגיה והתשתית. בהתאם לתפקידיו הוא מדורג מתחילת עבודתו, בדירוג המשפטנים. דרגתו האחרונה במשרד המשפטים היתה דרגה א' של דירוג המשפטנים, ומאז מינויו ליועץ המשפטי במשרד האנרגיה והתשתית הוא מקבל שכר לפי דרגה 'א +'. מהתצהיר הנוסף שהגיש התובע ביום 7.3.1980מסתבר כי בתחילה עם מינויו בפועל לתפקיד החדש, קיבל במשרד האנרגיה רק משכורת לפי דרגה א' ואילו לדרגה עצמה הועלה מאוחר יותר, ביום 1.4.1978; ב) ביום 4.7.1977, עוד בהיות התובע במשרד המשפטים, נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין ממשלת ישראל בשם המדינה ומספר גופים ציבוריים אחרים מצד אחד, ובין ההסתדרות הכללית של העובדים - הוועדה לענייני אקדמאים ואיגוד המשפטנים מצד שני בדבר תנאי העבודה של העובדים המדורגים בדירוג המשפטנים (להלן ההסכם הקיבוצי). ההסכם הקיבוצי קבע, בין היתר, תיפקוד של עובדי השירות המשפטי של המדינה ודרגותיהם. סעיף 4(א) להסכם הקיבוצי אימץ לעניין זה את זכרון הדברים מיום 13.4.1977שצורף להסכם כנספח המהווה חלק בלתי-נפרד ממנו; ג) בנספח להסכם הקיבוצי הכולל את התיפקוד, נקבעו הדרגות של המשפטנים בשירות המשפטי של המדינה, על ענפי העבודה והתפקידים. בסוף זכרון הדברים הזה, בסעיף 4, נאמר: 'למשרות המפורשות בנספח (כלומר - בנספח לזכרון הדברים), לאור תביעת האיגוד וזכרון הדברים מיום 28.1.1975, מוסכם להעביר את שיא דרגתם להכרעת ועדת ה- 2הנזכרת בסעיף ג' לזכרון הדברים הנ"ל; ד) אותו זכרון דברים מינואר 1977קבע סדרי המשא-ומתן בדבר התיפקוד, וסעיף ג' בו קבע, כי 'כל הנקודות שלא יוסכם עליהן במשא-ומתן פה-אחד, תועברנה להכרעת ועדת שניים...'; ובסעיף 2של התוספת לזרון הדברים נקבע כי 'במקרה של חילוקי דעות בוועדת המשא-ומתן, בנושא שבסמכותם, יועבר הנושא, על-פי דרישת אחד המשתתפים, להכרעת מוסד הבוררות המוסכמת, שיפסוק בו על-פי חוק הבוררות, תשכ"ח-1968'. חמש המשרות שלגביהן צריכה היתה לדון ולקבוע ועדת השניים, היו המשרה של 'מנהל המחלקה א' למשפט ציבורי במשרד המשפטים' שכאמור מילא אותה באותו זמן התובע ועוד ארבע משרות; ה) ועדת השניים - בהרכב נציב שירות המדינה ויושב-ראש הוועדה לענייני אקדמאים בהסתדרות העובדים - דנה בעניין "חמש המשרות" ביום 23.8.1977, והחליטה לקבוע דרגה תקנית א'-א + לנושאי שלוש מאותן משרות; דחתה את הדרישה לקבוע דרגה זאת למשרה רביעית; ואילו במשרה אחת - זו שהתובע היה משובץ בה לא דנה הוועדה כלל ולא החליטה דבר, לא באותה ישיבה ולא מאוחר יותר ועד עצם היום הזה על אף שלמעשה כבר מזמן סיימה את עבודתה, ושני חבריה (מר י' ניצן ועו"ד ג' בן-ישראל) כבר מזמן לא נושאים בתפקידים שמכוחם ישבו אז ועדת השניים. לגרסת התובע נמנעה הוועדה מלהחליט בקשר למשרתו, מפני שבעת שנפגשה היה כבר ידוע, כי בתוך זמן קצר הוא עומד להתחיל בתפקידו החדש במשרד האנרגיה והתשתית ובתפקיד זה ממילא יקבל דרגה 'א-א+'). מהתצהיר של עו"ד בן-ישראל מתקבל, כי הוועדה כנראה לא דנה במשרת התובע פשוט מפני שלא נתבקשה 'לתפקד את שיא הדרגה התקנית של מנהל מחלקה א' למשפם ציבורי במשרד המשפטים'. לאור דברים אלה, נראית גרסתו של התובע סבירה, מפני שהממונים על כך ידעו כבר בבירור כי התובע עומד להתמנות לתפקידו החדש והניחו שכבר מיותר לטפל בעניין התפקוד של משרתו, ועל כן לא הביאו בעיה זו בכלל לפני הוועדה"; ו) ביום 24.10.1977כתב המשיב לנציב שירות המדינה, עם העתק לאיגוד המשפטנים ודרש שדרגתו תקבע לדרגה א+. באותו מכתב אין דרישה מפורשת להפעלת "ועדת השניים". פניה ישירה לאיגוד המשפטנים בדרישה שתופעל "ועדת השניים" לא היתה. .3בשם המדינה הוגשה בקשה לדחות את התובענה על הסף וניתנו לכך טעמים אלה: א) "בית-הדין אינו מוסמך להיזקק לתובענה מפני שמדובר בסכסוך כלכלי ולא בסכסוך משפטי..."; ב) אשר צריך להביא לפני "ועדת השניים" "לא היה סכסוך היחיד אלא סכסוך קיבוצי" ולתובע לא היה "מעמד" בפניה, ואין לו מעמד בבית-הדין; ג) ההסכם הקיבוצי לא הקנה לתובע זכות לדרגה א+. בית-הדין האזורי דחה על הסף את העתירה לקבוע למשרתו של המשיב במשרד המשפטים, דרגה שלה טען. מאידך גיסא, דחה בית-הדין האזורי את הבקשה "לדחות על הסף את התביעה למתן פסק-דין הצהרתי על הפרת ההסכם הקיבוצי וכי הנתבעים לא מילאו חובתם כלפי התובע על-פי ההסכם הקיבוצי, בכך שלא קבעו את דרגתו באופן ובהליכים שנקבעו בהסכם? דחיה זאת נימק בית-הדין האזורי בסעיף 10שבפסק-הדין (תב"ע לח/136-3, [1], בע' פא). .4נציג איגוד המשפטנים לא התייצב לדיון בבקשה למחיקה על הסף, אך התייצב בתחילת הדיון לגופה של התובענה ואף ניסה להביא לפיתרון מוסכם. משלא עלה הדבר - לא התייצב יותר. .5לתובענה עצמה, לאחר שנמחקה על הסף העתירה להצהרה שהיה זכאי, בעבודתו במשרד המשפטים, לדרגה א+, העלה הפרקליט שייצג את המדינה טענות שבמידה רבה העלה כבר לביסוס בקשתו למחוק את התובענה כולה על הסף, והן: א) חוסר "מעמד", "מפני שמדובר בתיפקוד, כלומר בהליכים המתייחסים למשרה או לתפקיד ולא לפלוני או אלמוני"; ב) הסכסוך הוא "סכסוך כלכלי ורק הארגון היציג החתום על ההסכם יכול לפעול" למימושו; ג) אין מקום לסעד הצהרתי "מפני שבמקרה הנדון יהיה חסר כל תכלית". .6בית-הדין האזורי דחה את שלוש הטענות ונימק בהרחבה את הדחיה (סעיפים 3- 10שבפסק-הדין שבערעור; תב"ע לח/136-3, [1], בע' עח-פא). הנימוקים כולם יהיו נגד עיני בית-דין זה בבואו לפסוק בערעור, אך מן הראוי להדגיש את אלה: לטענה א' - "מתפקיד הוועדה (הכוונה לוועדת השניים) היה לקבוע את שיא הדרגה של כל אחת מחמש המשרות בהתחשב בבעיות המיוחדות הקשורות במי שמכהן באותה משרה"; לטענה ב' - "ההוראה בהסכם הקיבוצי בדבר התיפקוד המיוחד של חמש המשרות יצרה לא רק זכות קיבוצית... אלא גם זכות אישית של כל אחד מהעובדים הנוגעים בדבר לכך שוועדת השניים תדון בגורל השיבוץ שלו ותחליט בעניין הדרגה שתהא צמודה למשרתו". .7בערעור חזר, למעשה, הפרקליט אשר ייצג את המדינה, על טענותיו בבית-הדין האזורי וכן - המשיב. .8בערעור, כפי שהוגש לבית-הדין, הצדדים היו: המדינה - מערערת, עו"ד אפיק - משיב. בישיבת בית-הדין שנועדה לדיון בערעור העלה בית-הדין, מיזמתו הוא, את השאלה, אם יהיה זה נכון לקיים את הדיון מבלי ש"ההסתדרות-איגוד המשפטנים, תהיה צד לו. בעקבות זאת הוחלט שהמדינה תצרף את "ההסתדרות"-איגוד המשפטנים, כצד לערעור, ואמנם כך עשו. אחרי שההסדרות-איגוד המשפטנים צורפה כצד לערעור, התייצב נציג איגוד המשפטנים בפני בית-הדין ומאותו שלב התקיים הדיון בנוכחותו ובהשתתפותו. .9בית-הדין חזר ונקט יזמה, בהעלותו כדרך אפשרית לפיתרון - "שהאיגוד ישקול הפעלת 'ועדת השניים'", תוך ציון, כי "ייתכן ולעו"ד אפיק זכות נגד איגוד המשפטנים שיפעל כאמור". באותו מעמד הודיע מזכיר איגוד המשפטנים, עו"ד ג'יניאו, שהאיגוד מסכים לברר אותה אפשרות. עו"ד אפיק הודיעו כי הינו "עומד על זכותו לפעול כעולה מפסק-הדין בערעור, אך הסכים למוצע". הפרקליט אשר ייצג את המדינה ביקש שבית-הדין יפסוק בערעור לגופו. בית-הדין דחה את המשך הדיון בערעור לשלושה חודשים, לתזכורת, על מנת לאפשר לאיגוד המשפטנים לעשות להפעלת "ועדת השניים". איגוד המשפטנים פנה לנציג המדינה בדרישה ש"ועדת השניים" תופעל, ומשפנייתו הושבה ריקם, לא עשה יותר האיגוד, עד לסיום הדיון בערעור, למימוש זכותו הוזית. משלא עלו יפה נסיונות הסדר בלי שיהא צורך בפסק-דין - שמע בית-הדין את טענות הצדדים, בהרחבה. .10הפרקליט שייצג את המדינה חזר, למעשה, על כל הטענות שהעלה בבית-הדין האזורי. הוא הדגיש ש"עד למשפט" לא דרש איגוד המשפטנים ש"ועדת השניים" תדון בעניינו של המשיב, והפנה את תשומת הלב של בית-הדין לכך, שבסיכומיו בבית-הדין האזורי אמר המשיב במפורש כי "אין הוא מבקש שבשלב זה יובא הנושא לדיון בוועדה (ועדת השניים), הואיל והוועדה... אינה מסוגלת לדון בנושא בצורה אובייקטיבית". .11אף המשיב חזר על טענותיו בבית-הדין האזורי. לעניין הטענה שלא פעל להפעלת "ועדת השניים" אמר המשיב שלאחר "שהמשפט נמשך כשלוש שנים, לא ראה טעם לדרוש הפעלת הוועדה, אך מנכ"ל המשרד יכול היה לעשות כן, מיזמתו". הוא הודה שלא פנה ישירות לאיגוד המשפטנים בבקשה להפעיל את "ועדת השניים", והסתפק במשלוח העתק המכתב מיום 24.10.1977לנציב שירות המדינה (סעיף 2, פסקה ו', שבחלק iדלעיל). לעניין "סעד הצהרתי" אמר המשיב: "לא יעלה על הדעת מצב בו תתכחש (המדינה) להתחייבויותיה לאחר שהובהר כי היא לא נהגה כדין; דהיינו, בשל פסק-הדין ההצהרתי תאלץ המערערת לתקן את המעוות - ואם כך הוא הדבר, אזי הסעד ההצהרתי הוא מעשי למשיב ולא תיאורטי...". .12מזכיר איגוד המשפטנים אמר שאין לפרט זכות חוזית לאכוף ישירות זכות כזכות שאותה מבקש המשיב לאכוף - זכות מהסכם קיבוצי שיתנהל משא-ומתן בין ארגון העובדים לבין המעביד בעניין "תפקוד" ודירוג. את מימושה של אותה זכות צריך הפרט לדרוש מארגון העובדים שהוא הצד להסכם הקיבוצי וזאת המשיב לא עשה. הוא חזר על כך שהינו עומד על כינוסה של ועדת השניים. .Iiפסק-דין .1בערעור זה יש להידרש לשתי מערכות של שאלות. המערכת האחת עניינה "מעמדו" של המשיב ו"עילת התביעה" אשר לו בהליך המשפט כפי שפתח בו בבית-הדין האזורי; המערכת השניה עניינה מהות "הסעד" - פסק-דין הצהרתי. .2במערכת הראשונה דן בית-הדין האזורי בהרחבה בפסק-הדין שבערעור - ואשר פסק עמד במרכז טענותיו בערעור של הפרקליט אשר ייצג את המדינה. .3אין אנו מוצאים שגיאה משפטית לעניין "מעמד" ו"עילה" בתשובות שבית-הדין האזורי נתן לשאלות שמאותה מערכת, עת הנתבעים היו השניים - המדינה ואיגוד המשפטנים. (הסעיפים 3- 10שבפסק-הדין, תב"ע לח/136-3, [1]), על כן רואה בית-דין זה רק למקד דברים למיוחד שבהתדיינות בין הצדדים ולהדגיש את העיקר הצריך לענייננו. הסכם קיבוצי הקובע שבין הצדדים להסכם, היינו ארגון העובדים והמעביד או ארגון המעבידים, יתנהל משא-ומתן בנושא מסוים, מקנה זכות לצד אחד ובמקביל מטיל חובה על הצד השני. הזכות והחובה הן לנהל משא-ומתן בכנות, בתום לב ותוך פתיחות של כל צד להצעות ולעמדות של הצד השני (דב"ע לד/3-4, [2], בע' 219; דב"ע לז/7-4, [3], בע' 329). .4שונה במידת מה המצב, עת נשוא אותו משא-ומתן הוא עובד פלוני או מספר עובדים שניתן לזהותם, וברור שעניינם עומד להיקבע במסגרת אותו משא-ומתן. זהו המצב בענייננו. במקרה כזה מקנה ההסכם הקיבוצי לעובד כפרט זכות לכך שאותו משא-ומתן יקוים, שהמנגנון לקביעת זכותו - תנאי עבודתו, יופעל, ומשיופעל ינהג ארגון העובדים בדרך המצופה ממנו במשא-ומתן עם מעביד לשם קידום תנאי עבודה שרואים לנכון לקדמם. זכותו של העובד הוא לעצם קיום המשא-ומתן, כאמור, אך לאו דווקא לתוצאות העונות על ציפיותיו של העובד. ארגון העובדים אינו חייב להזדהות עם כל דרישה של עובד או של ועד עובדים, ואין הוא "קבלן" לתוצאות (דב"ע לד/66-3, [4], בע' 80). .5ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים - ורק מכוחו קמו הזכויות שלהן טוענים - קבע, ש"שיא דרגתם" של חמישה עובדים ייקבע במשא-ומתן ויוכרע על-ידי "ועדת השניים". כן קבע ההסכם הקיבוצי, כי "במקרה של חילוקי דעות בוועדת המשא-ומתן... יועבר הנושא על-פי דרישת אחד המשתתפים" לבוררות. מכאן שלכל אחד מחמשת העובדים קמה זכות מאותן ההוראות שבהסכם הקיבוצי. השאלה היא, מה מהותה של אותה זכות ועל מי מוטלת החובה המקבילה. הזכות היא למשא-ומתן ולא לתוצאות. על מי, מבחינת העובדים, מוטלת החובה המקבילה - החובה לעשות לעצם קיום המשא-ומתן? היא מוטלת בראש ובראשונה על ארגון העובדים שהוא צד להסכם הקיבוצי, ובענייננו - על איגוד המשפטנים. סירובו של הארגון לפעול, או פעולתו שלא כראוי, יכול ויהיה בהם עילת תביעה גם במסגרת סעיף 24(א) (4) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- .1969מהאמור אין ללמוד, כי לעולם לא תקום עילה לעובד נגד מעבידו. ייתכן והיא תקום בהתקיים תנאים מסוימים ובעיקר אם עשה ארגון העובדים להפעלת המנגנון, והצד השני להסכם הקיבוצי - הכשיל. יחד עם זאת ברור, שאין לדבר על "הכשלת" המנגנון או מניעת הפעלתו על-ידי הצד המעוניין - ארגון העובדים, אם העובד באמצעות הארגון לא דרש הפעלתו. כאשר הנשוא של משא-ומתן הוא קביעת דרגתו של עובד מעבר לדרגה קיימת - אין זה סביר לפרש את ההתחייבות כך, שהמעביד יהיה זה הדורש הפעלת המנגנון, ואם לא דרש - הפר את חובתו על-פי ההסכם הקיבוצי. .6במערכת העובדות שקבע בית-הדין האזורי ובכתבי בית-הדין, לא מצאנו שאחרי יום 23.8.1977- היום שבו "ועדת השניים" קיימה את דיוניה, דנה בעניינם של ארבעה עובדים וכלל לא דנה בעניינו של החמישי (המשיב) - באה דרישה מאת איגוד המשפטנים להפעיל את "ועדת השניים" כדי שתדון בעניינו של המשיב או דרישה של המשיב עצמו המופנית לאיגוד המשפטנים שיעשה להפעלת "ועדת השניים". למעשה גם במכתב מיום 24.10.1977, מאת המשיב לנציב שירות המדינה (סעיף 2, פסקה ו', שבחלק 1דלעיל), אין דרישה מפורשת להפעלת ועדת השניים, כך שמזכיר איגוד המשפטנים שקיבל העתק המכתב, חייב היה לדעת שהאיגוד נדרש לעשות להפעלת הוועדה. במרכזו של אותו מכתב עומדת דרישה לדרגה כפי שניתנה לאחרים, והרי זכות לדרגה זאת לא קמה מההסכם הקיבוצי כל עוד לא מוצה הדיון ב"ועדת השניים". .7גם ממכתב התביעה שהוגש ביום 30.11.1977אין ללמוד, שהמשיב עמד על כך שעניינו יעמוד למשא-ומתן ב"ועדת השניים". בכתב התביעה נזכרת אמנם "ועדת השניים", אך אין טרוניה על כך שלא התכנסה אחרי יום 23.8.1977, אלא על כך שלא הוענקה למשיב דרגה א+, כלחרים. וחשוב מכל - העתירות, "הסעד כמבוקש". הסעד המבוקש, לפי כתב התביעה, הוא "לקבוע" כי המדינה ואיגוד המשפטנים "לא מילאו את חובתם על-פי ההסכם בכך שלא קבעו הדרגה התקנית של משרה של מנהל מחלקה א' למשפט ציבורי במשרד המשפטים, בה היה התובע משובץ עד לתחילת חודש ספטמבר 1977" ולא ברור כלל אם להפעלת "ועדת השניים" הכוונה. על הכוונה שבעתירה האמורה ניתן לעמוד מהעתירה השניה והיא, "לקבוע כי התובע זכאי להיות מועלה לדרגה א+ של עובדי השירות המשפטי ביום 1בספטמבר 1975, שהוא המועד בו הועלו לדרגה דומה נושאי תפקידים אחרים, שבעניין שיא דרגת המשרה בה היו משובצים הכריעה ועדת השניים בחיוב...". לשון אחר - לא הפעלת ועדת השניים, אלא העלאה בדרגה כאילו הוועדה דנה בעניין והחליטה בחיוב. .8בית-הדין האזורי לא "הצהיר", לא "קבע" - בלשון כתב התביעה, כפי שעתרו ממנו - לא בעתירה הראשונה ולא בעתירה השניה, על כך אין ערעור בפנינו, וייאמר שטוב שאין ערעור. כל אשר פסק בית-הדין - כל אשר "הצהיר" - הוא "כי המחדל להביא את התפקוד של משרת התובע במשרד המשפטים להכרעת ועדת השניים היה שלא כדין והיתה בכך הפרה של התחייבות שנקבעה בהסכם הקיבוצי על נספחיו". לא נקבע בפסק-הדין של מי היה "המחדל" ומי הפר את "ההתחייבות", ואם שני הנתבעים - מה היה חלקו של כל אחד מהם, עת מודעים לעובדות ולאמור עד הלום. .9מכאן למהות "הסעד" המבוקש - "פסק-דין הצהרתי". אין בית-דין זה קומץ ידו עת עותרים ממנו ל"סעד הצהרתי", אך יחד עם זאת - אין הוא סעד לכל עת מצוא. אחד התנאים לנתינתו הוא שישמש להבטחת אינטרס או למימוש זכות. אמר המשיב כי אין להעלות על הדעת שהמדינה "תתכחש להתחייבותה לאחר שהובהר לה, כי היא לא נהגה כדין". אכן יסוד מוסד למתן פסק-דין הצהרתי נגד המדינה הוא "שאין להעלות על הדעת" שהמדינה תתעלם מפסק-דין הצהרתי (בג"צ 221/69, [5]). דווקא הנחת יסוד זאת מחייבת הקפדה עת באים ליתן פסק-דין הצהרתי נגד המדינה. .10בענייננו, כבכל הליך שיפוטי אחר שמסתיים בפסק-דין הצהרתי, ואין עניינם שימור מעמד או זכויות - צריך לשאול מה מצפים מהמדינה שתעשה בעקבות פסק-הדין. התשובה תלויה בתשובה לשאלה קודמת והיא, איזו התחייבות של המדינה כלפי המשיב הופרה על-ידי המדינה. אף אם נצא מההנחה - והאמור בסעיפים 5- 7אינו מצדיק הנחה זאת - שהופרה על-ידי המדינה החובה לפעול במסגרת "ועדת השניים", הרי עתירה כזאת כלל לא היתה בפני בית-הדין האזורי והמשיב עצמו אמר בסיכומיו כי אין הוא מעוניין יותר בפעולת ועדת השניים (סעיף 11שבחלק 1דלעיל). יהיו נימוקיו לאותה עמדה אשר יהיו, אין לצפות לכך שבעקבות פסק-הדין ההצהרתי שניתן תעשה המדינה מיזמתה להפעלת "ועדת השניים". שאלת הפעלתה של "ועדת השניים" לפי דרישת איגוד המשפטנים כפי שעלתה במהלך הדיון בערעור, שמשום מה ראה הפרקליט שייצג את המדינה להתנגד לה, כאילו נימוק זה או אחר לגופו של עניין יש בו לפסוק חד-צדדית נגד הפעלת המנגנון שהוא למעשה "ועדת פריטטית" - לא עמדה לדיון בבית-דין זה ומכל שכן לא עמדה ולא יכלה לעמוד לדיון בבית-הדין האזורי, במסגרת התביעה כפי שהוגשה. .11התוצאה היא שהערעור מתקבל, אם כי רוב טענותיו של הפרקליט אשר ייצג את המדינה נדחו. הערעור מתקבל כך, שסעיף 10שבפסק-הדין שבערעור בטל ובסעיף 11- הוצאות - נותר רק חיוב המדינה. אין צו להוצאות.משרד המשפטיםדירוג שכר (דרגה)