קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם שוד מהווה תאונת עבודה ? 1. זוהי תביעה להכיר באירוע שארע לתובעת ביום 13.12.1978 כתאונת עבודה. רוב העובדות אינן במחלוקת והשאלה בעיקרה היא משפטית. דנתי בתביעה כדן יחיד על-פי החלטת השופט הראשי בעקבות בקשת הצדדים. 2. העובדות הרלבנטיות לעניין הן כדלהלן: א) התובעת היא שותפה בעסק עצמאי. ביום המקרה, יום ד' בשבוע, חזרה התובעת לביתה מהעבודה בשעה 19.30 בערך. מאחר ובאותו אחר-הצהריים הבנקים סגורים, נשאה התובעת אתה את פדיון העסק לאותו יום. אין עדות ישירה בקשר לסכום הפדיון של אותו יום, אולם בהודעתה למוסד אמרה התובעת שהפדיון יכול להגיע ל- 2000 ל"י; ב) כאשר נכנסה התובעת לתוך חדר המדרגות ועמדה ללחוץ על כפתור החשמל, נשדדה על-ידי אלמוני אשר חטף את ארנקה. אין כל ראיה, בהבדל מהשערה בעלמא, כי השודד עקב אחרי התובעת ו/או ידע כי היא מחזיקה בארנקה את פדיון העסק לאותו יום; ג) כאשר נחטף ארנקה ממנה, החלה התובעת לרוץ אחרי השודד, נתקלה במדרגות החיצוניות של הבנין ונחבלה. אמנם, בעדותה בפני, בחקירה הנגדית, אמרה התובעת שנפלה כאשר נסתה להתנגד לחטיפת הארנק, אולם בהודעתה במשטרה, וכן בכתב התביעה, נאמר כגרסה הראשונה, ואני מעדיף גרסה זו על פני הגרסה המאוחרת. מכל מקום חשוב לציין, כי התובעת לא נחבלה על-ידי השודד בתקיפה ישירה למטרת שוד, אלא רק יותר מאוחר, כאשר הארנק כבר היה בידי השודד, ונחבלה בעצם כתוצאה מהניסיון להציל את הארנק. 3. המוסד דחה את תביעת התובעת, בהסתמך על סעיפים 35ו- 36(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968 (להלן - החוק). להלן נבדוק אם צדק המוסד בדחיה זאת מבחינת התוצאות המשפטיות של העובדות שהובאו לעיל. 4. תאונה בדרך מהעבודה: א) מתוך העובדות עולה, כי התובעת היתה בדרכה מהעבודה למעונה כאשר ארע המקרה נשוא התביעה. כבר נפסק, שחדר מדרגות משותף עדיין אינו מעונה של המבוטחת, ועל כן היא היתה עדיין בדרך אל מעונה. על כן, התאונה ארעה תוך כדי ההליכה במובן סעיף 36(1) לחוק. אילו נחבלה מעצם ההתקפה של השודדים, ומחוסר הוכחה כי השודדים התכוונו במפורש לפדיון העסק - היה מקום לדחות את התביעה, מאחר וכבר נפסק כי התקפת שודדים אינה מאותם סיכוני הדרך אשר יעשו את האירוע ל"עקב ההליכה" כנדרש על-פי אותו סעיף (דב"ע ל/10-0; ראה גם דב"ע לח/81- 0- לא פורסם). אולם כאן לא נחבלה התובעת מעצם ההתקפה, אלא נתקלה במדרגות ונפלה, אשר לדברי הכל היתקלות כזאת הינה אחד מסיכוני הדרך. בית-הדין הארצי קבע: "סיכונים אין ספור אורבים להולך רגל העושה דרכו לעבודה: החלקה על משטח רטוב, מעידה עקב היתקלות בעצם בולט או במכשול אחר, נפילה לבור... אירועים תאונתיים שהצד השווה לכולם הוא פתאומיות, אי-צפיות, ואפשרות לאתרם בזמן ובמקום".(דב"ע לה/64- 0- לא פורסם); ב) כאן מתעוררת השאלה, אם היתה כאן הפסקה או סטיה של ממש בהליכתה של התובעת, כי הרי עקב השוד, הפסיקה את דרכה לכיוון דירתה והתחילה לרוץ אחרי השודד. לא נראה לי כי היתה כאן הפסקה או סטיה של ממש. ראשית, אם נסתכל על הנעשה בשטח, הופסקה הסטיה כעבור כמה מטרים ממקום השוד, כאשר התובעת נפלה על המדרגות החיצוניות. גם אם נחקור את כוונת התובעת ברדפה אחרי השודד, לא נראה לי סביר שרדיפה זו היתה נמשכת הרבה יותר בזמן ובמרחק מאשר הסתיים בפועל, וזאת בהתחשב בגילה של התובעת (ילידת 1924), במצבה הגופני כפי שראיתי אותה בדיון בפני, ובגילו של השודד (כבן 17 או 18, כעולה מההודעה למשטרה). איני מאמין, כי התובעת, אילולא נתקלה, היתה מתמידה בריצה אחרי השודד יותר מעוד מטרים ספורים, על כן לא היתה כאן סטיה של ממש, לא בכוח ולא למעשה; ג) על כן נראה לי שהאירוע הוא תאונת עבודה מכוח סעיף 36(1) לחוק. 5. תאונה בעבודה: אולם גם לפי סעיף 35 לחוק נראה לי שיש לראות את האירוע כתאונת עבודה. האירוע היה קשור בפדיון היומי של העסק. נראה לי שקשר זה הופך את האירוע לאירוע עקב העבודה, ועל כן לאירוע תוך כדי העבודה. בנסותה להציל את רכושה מידי השודד, נשאה התובעת אתה את "סיכון העבודה" (ואין זה משנה שאירוע זה אינו נכנס לגדר סעיף 36(2) לחוק. כבר נאמר על-ידי בית-הדין הארצי כי העובדה כי מערכת עובדות יכולה להיות בחזקת תאונת עבודה מכוח סעיף 36(2), אינה מונעת ממנה מלהיות תאונת עבודה מכוח סעיף 35; דב"ע לז/30- 0- לא פורסם). בפסיקה קודמת הביא בית-הדין הארצי דוגמות לעובד שנושא עמו סיכון עבודה אפילו שלא בשעות העבודה, כגון קופאי בנק המותקף בביתו כדי לשדוד את מפתחות הבנק (דב"ע לד/76- 0, בע' 322), או רופא שנפגע בעת פריצה, כאשר מטרת הפורצים היתה לגנוב תרופות נרקוטיות (דב"ע לט/49- 0, בע' 335). אין הבדל עקרוני בין הדוגמות הנ"ל, בהן המבוטח נפגע כאשר הותקף בקשר לעבודתו, לבין המקרה שבפני, בו אמנם מטרת השוד לא היתה קשורה ישירות לעבודתה של המבוטחת, אלא שהפגיעה ארעה תוך כדי ועקב ניסיון להציל פדיון העסק. בשני המקרים נחבל המבוטח כתוצאה מסיכון העבודה, ומאחר וכך, היה קשר לעבודה (ראה דב"ע לב/69- 0, בע' 391) ונחשב "תוך כדי ועקב העבודה". 6. מכל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל, ואני מצהיר כי התובעת נפגעה ביום 13.12.1978בתאונת עבודה, ועל הנתבע לשלם גמלאות כחוק. 7. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות, כולל שכר טרחת עורך-דין, בסך 000, 2 ל"י.משפט פלילישאלות משפטיותהכרה בתאונת עבודהשודתאונת עבודה