הגשת תצהירי עדות ראשית באיחור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תצהירי עדות ראשית באיחור: ההליך 1. בפני בית-דין זה ערעור ברשות על החלטה של בית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין - השופט הבר) מיום 1.3.1981, במסגרת הליך בתב"ע לט/194-3, שעניינה "להתעלם מתצהירי הנתבעת, כאילו לא הוגשו", וזה משום שתצהירים - עדויות ראשיות הוגשו באיחור רב. 2. העובדות הצריכות לערעור הן: א) ביום 2.7.1980החליט בית-הדין האזורי כי "הצדדים יגישו את העדויות בחקירה ראשית של כל העדים (לרבות בעלי הדין) שבדעתם להשמיע בפני בית-הדין, בתצהירים... התובע - תוך 30יום מיום קבלת החלטה זו; הנתבע תוך 30יום מיום קבלת מסמכי התובע". באותה החלטה נקבע התיק להוכחות ליום 17.11.1980; ב) התובע הגיש את התצהיר רק ביום 16.10.1980, ובמקביל הועבר העתק לפרקליט של הנתבעת; ג) ביום 9.11.1980מינתה הנתבעת פרקליט אחר. במקום זה שייצג אותה קודם, והודעה על כך נמסרה לבית-הדין האזורי ביום 16.12.1980; ד) ביום 17.11.1980, היום שנקבע ל"הוכחות", לא התקיים כלל דיון בתביעה. לפי בקשת בא-כוח הנתבעת, מיום 31.10.1980, נדחה ביום 11.11.1980הדיון ליום .1.3.1981המועד להגשת התצהירים והמסמכים הוארך בשלושים יום; ה) העתק ההחלטה האמורה בפסקה ד' לא נשלח לצדדים. מצויה רק תרשומת של המזכירות - "הודעתי לעורר-דין ז' עצמון להודיע לעדים על הדחיה 12.11". כנראה שמדובר בעורך-דין שייצג את התובע, כי רק מטעם התובע הוזמנו עדים, באותו שלב; ו) התצהיר של הנתבעת הוגש ביום .26.1.981במקום ביום 12.12.1980מבלי שבית-הדין נתבקש להאריך את המועד; ז) ביום 23.2.1981הוגשה, בשם התובע, "בקשה למתן פסק-דין בהתאם לסעיף 35(א) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט-1969" (להלן ¬התקנות) בעתירה למחוק את התצהירים מטעמה (של הנתבעת) ולראות אותם כאילו לא הוגשו. 3. בית-הדין האזורי נעתר לבקשה האמורה בפסקה ז' שבסעיף הקודם. אומר בית-הדין: "היתה, איפוא, שהות של חודשיים בידי באי-כוחה החדשים של הנתבעת להגיש תצהירים במועד או לפחות לבקש הארכת מועדים תוך מתן נימוקים מתאימים לכך. אין זה אלא שהיה כאן זלזול מוחלט בזכויות הזולת ובסדרי בית-הדין". בית-הדין האזורי נעתר לבקשת הנתבעת ונתן רשות לערער על ההחלטה האמורה. 4. עיקר טענותיו בערעור של הפרקליט שייצג את הנתבעת (המערערת) היו: א) התקנה 35(א) שעליה סמך פרקליטה של המשיב בבקשה, שבעקבותיה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור, אינה מיועדת למטרה שלה שימשה; ב) "אין בסדרי הדין של בית-הדין לעבודה... כל הוראה המקנה לבית-הדין סמכות להתעלם מראיות שהוגשו בתצהירים או למחוק תצהירים מכל סיבה שהיא בכלל"; ג) בקשתו של המשיב למחיקת התצהירים היתה בקשת סרק, קנטרנית וטרדנית בעליל, בין השאר מן הטעם ש"לא הוכח כל נזק או פגיעה במשיב עקב האיחור, ולו גם לכאורה". בנוסף העלה הפרקליט טענות מטענות שונות לפגמים פרוצדורליים בבקשה. שבעקבותיה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור. 5. הפרקליט המלומד שייצג את המשיב, ביקש לאשר את פסק-הדין, מטעמיו; הוא הדגיש שהנזק שנגרם לשולחו הוא בעצם חלוף הזמן, ואל לו לבית-הדין של ערעור להתערב בשיקול-דעת של בית-הדין האזורי. .Iiפסק-דין 1. ייאמר מייד וללא קשר בתוצאה של הערעור - הדרך שבה נהג פרקליטה של המערערת: אי-קיום חובתו כלפי שולחתו להגיש ראיות במועד, כך שעניינה יזכה לדיון תוך הגנה על ענייניה. והגשת תצהיר שלא במועד ומבלי לבקש רשות לכך מבית-הדין, תוך פגיעה בסדרי דין כך שהפרקליט עושה בהליכים משפטיים כבשלו ¬ראויה לביקורת חריפה. עתה לערעור גופו. 2. עד שנידרש לעובדות המיוחדות ולנימוקים ששימשו להחלטה נשוא הערעור, נעמוד על הטענות הכלליות שהעלה פרקליטה של המערערת. הטענה המרחיקה לכת היא, שבית-הדין האזורי לא היה רשאי להחליט "להתעלם מתצהירי הנתבעת כאילו לא הוגשו" (סעיף 4, פסקה ב, שבחלק iדלעיל). ענייננו אינו מחייב להשיב על השאלה העקרונית, מהו הדין עת צד להליך מגיש כתב בית-דין מחוץ למועד שהדין או החלטת בית-המשפט קבעו להגשתו. ולא הוארך המועד לכך. האמנם חייבים להתייחס לאותו כתב בית-דין כאילו הוגש בדין וליתן לו את מלוא משקלו, או שמא ישנה דרך ל"אי-קבלתו" ואולי למחיקתו, כפי שעושים בערעור שהוגש מחוץ למועד (י' זוסמן, [1], סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, 622). 3. בעניינו מדובר בתצהיר המהווה עדות ראשית והתשובה קלה ביותר. התצהיר שבו מדובר אינו אלא דרך של עדות. אי-הגשתו במועד - דינה כדין אי-התייצבותו של עד בבית-משפט, ביום שהוזמן להעיד: ביקש צד להשמיע עד, ולא עשה כן בדרך המיועדת להזמנת עדים באמצעות בית-המשפט- ממשיך בית-המשפט לדון בעניין ללא עדותו של אותו עד, ואם אותו עד יבוא באחד הימים אחרי המועד שלו הוזמן, יתייצב ויאמר "היום נוח היה לי לבוא ולהעיד, והנני מבקש שישעו את עדותי" - לא ייענו לו; מובן שרשאי צד לבקש מבית-משפט ביום שנועד לשמיעת עדותו של אותו עד שידחו, מטעמים שיתן, את המועד, ועדיף כמובן שיבקש זאת לפני אותו מועד. משלא עשה כן ¬אין בפני בית-המשפט עדותו של העד ודנים בלעדיה. השאלה, על כן, אינה, אם בית¬המשפט "מתעלם" מעדות; אין ממה להתעלם, כי העדות לא נמסרה כלל. ואם יטען הטוען, הכיצד, הרי בתיק בית-הדין מצוי תצהיר עדות? התשובה היא, שמאחר והוא הגיע לתיק שלא כדין - הסדר הטוב מחייב החלטה של בית-הדין "להחזיר" את התצהיר למי שגרם להימצאותו בתיק בדרך לא דרך, כדומה ל"מחיקת" ערעור שהוגש מעבר למועד. 4. טענה כללית שניה שהעלה פרקליטה של המערערת היא, שתקנה 35לתקנות, שאותה ביקש להפעיל פרקליטו של המשיב, אינה מיועדת למטרה שלה הופעלה (סעיף 4, פסקה א', שבחלק iדלעיל). אכן, פורמאלית צדק הטוען. תקנה 3מיועדת למצב שבו לא הוגש, תוך המועד שנקבע לכך, כתב הגנה או שלא בוצעה פעולה "בקשר לכתב הגנה". אי-הגשת תצהיר ¬עדות ראשית, אינה לא זה ולא זה. על כן הבקשה שהוגשה תוך הסתמכות על אותה תקנה היתה מוטעית מבחינה פרוצדורלית, ולכך השלכה על ההחלטה נשוא הערעור. מאותה תקנה אפשר ללמוד לענייננו רק בדרך האנלוגיה: אם לא הוגש כתב הגנה במועד, רשאי בית-הדין לדון ולפסוק כאילו הנתבע אינו מתגונן, ובדומה - אם לא הוגש במועד תצהיר עדות - רשאי בית-הדין לדון בעניין ללא אותה עדות. 5. פרקליטה של המערערת העלה גם טענות נגד עצם הבקשה, שבעקבותיה ניתנה ההחלטה נשוא הערעור - בין היתר, טענה שהבקשה היתה "בקשת סרק..." וטענות פרוצדורליות על דרך הגשתה (סעיף 4, פסקה ג', שבחלק iלהליך). לטענות אלה לא נתייחס, וזה מהטעם הפשוט: מפי מי שנהג כפי שנהג בהליך זה - לא תשמענה טענות כגון אלה. 6. האמור בסעיף 1דלעיל, אינו פוטר את בית-הדין מלדון ולפסוק לגופו והתשובות לטענות הכלליות, בהן עצמן, אין עדיין תשובה לערעור. התשובה תבוא מיישום הכלל לעובדות המיוחדות, בעיקר לדרך שבה התנהל הדיון בבית-הדין האזורי, ומהנימוקים ששימשו להחלטה נשוא הערעור. 7. מהעולה במרוכז מהמובא בסעיף 2שבחלק iדלעיל. העובדות הן: א) ביום 2.7.1980, במסגרת "הכנת הדיון", נקבע הדיון "להוכחות" ליום .17.11.1980באותו יום (2.7.1980) נקבעו מועדים להגשת עדויות ראשיות בדרך תצהירים. אין ספק שהמועדים להגשת התצהירים נקבעו בשים לב לתאריך שנקבע לדיון, כך שזמן סביר לפני הדיון לשמיעת עדים נוספים, יהיו התצהירים בידי הצדדים שפני בית-הדין; ב) משנדחה הדיון, לפי בקשת צד, מיום 17.11.1980למועד רחוק, היינו 1.3.1981- נשחקה המשמעות של המועדים המקוריים להגשת התצהירים; ג) ביום 11.11.1980התאריך שבו הוחלט בבקשה מיום 31.10.1980לדחות את הדיון הקבוע ליום 17.11.1980, הוארך אמנם המועד להגשת תצהירים מטעם הנתבעת; ד) אותה הארכה מעוררת שאלות. התובע הגיש את תצהירו ביום 16.10.1980, היינו, הרבה מעבר לזמן שבהחלטה מיום .2.7.1980אין בתיק בית-הדין כל ראיה לכך, שהעתק מאותה החלטה נמסר לצדדים, כך שהזמן לעניין הגשת התצהיר על-ידי התובע, התחיל לרוץ: ה) משהוגש תצהירו של התובע ביום 16.10.1980, היה על הנתבעת להגיש את התצהיר עד ליום 17.11.1980, היינו היום שבו צריך להתקיים הדיון "להוכחות", עת לרשות הצד השני עמדו שבעה ימים להזמנת המצהיר לחקירה נגדית, כאמור בהחלטה מיום .2.7.1980 8. כל זה בא ללמד, שבית-הדין עצמו לא ייחס חשיבות מיוחדת למעדים שקבע. מאידך, משנדחה הדיון ליום 1.3.1981- איבדו המועדים המקוריים שנקבעו להגשת תצהירים, מחשיבותם, ובלבד שיוגשו בזמן סביר לפני אותו תאריך. כל זה אינו בא לפגוע בחומרת התנהגותו של הפרקליט שייצג את הנתבעת ועשה דין לעצמו. האמור רלבנטי רק בקשר להפעלת שיקול-דעת של בית-הדין, בבואו להחליט שהוא מתעלם מתצהירים שהובאו לבית-הדין שלא בהתאם להחלטת בית-הדין. "לא בהתאם להחלטת בית¬הדין", כי המועד להגשה הוא חלק מההחלטה. 9. המטרה העיקרית של הגשת העדות הראשית בדרך תצהיר עד למועד המקורי הנקוב, ממילא לא היתה מושגת משתצהירו של התובע הוגש רק ביום .16.10.1980המועד היה 17.11.1980, היינו אותו מועד שנקבע לכתחילה ל"הוכחות" ובמקביל ניתנו כאמור 7ימים להזמנת המצהיר לחקירה נגדית. מצב זה נוצר או באשמת בית-הדין או באשמת פרקליטו של התובע. אין ב"תיק העזר" הוכחה שהעתק ההחלטה מיום 2.7.1980נמסר לבא-כוח הצדדים (ישנה אמנם הוכחה כי נשלח ההעתק), כך שהזמן התחיל "לרוץ". ואם אמנם נמסר העתק ההחלטה תוך זמן סביר מהיום שנשלח ¬20.7.1980, פרקליטו של התובע הוא הוא שחטא חטא ראשון בהגישו תצהיר עדות שולחו באיחור של למעלה משני חודשים (סעיף 2, פסקה ב', שבחלק iדלעיל). משהגיע תצהירו של התובע רק ביום .16.10.1980ובהנחה שהוגש במועד משום שכלל לא נמסר לצדדים העתק ההחלטה מיום 2.7.1980, היה ברור כי אף אם יוגש תצהירה של הנתבעת במועד שהתחייב מההחלטה מיום .2.7.1980ממילא ישובש לוח הזמנים לדיון, כי התצהיר יגיע ביום הקבוע לדיון, מבלי שלצד השני נתנה הזדמנות להזמין את המצהיר לחקירה נגדית - מן הדין היה שהדיון שהיה קבוע ליום 17.11.1980יידחה מיזמת בית-הדין. זה לא נעשה. זאת ואף זאת: משנדחה הדיון ליום 1.3.1981ובו זמנית האריכו "הגשת תצהירי ומסמכי הנתבעת ב- 30יום מהיום" (סעיף 2(ד) שבחלק iדלעיל), לא נשלח העתק ההחלטה לבא-כוח הנתבעת, אלא הסתפקו במסירת הודעה, כנראה טלפונית, לעורך-דין שכנראה ייצג את התובע, "להודיע לעדים על הדחיה" (סעיף 2(ה) שבחלק iדלעיל). מזה למדים שייתכן וכלל לא נמסרה הודעה לבא-כוח הנתבעת על המועד החדש להגשת התצהיר. 10. הדין הוא כאמור בסעיף 3דלעיל, היינו בית-הדין "רשאי" להחליט שלא לקבל תצהיר עדות שהוגש מעבר לזמן שנקבע לכך. הפעלת אותו שיקול-דעת, ובענייננו "רשאי" פירושו הקניית שיקול-דעת - תלויה במכלול הנסיבות. בענייננו שובשו ההליכים לא רק באשמת צד אחד, ולא יהיה זה צודק להטיל את האחריות רק עליו, כך שלמעשה תיפגע הגנתו. 11. בית-הדין האזורי החליט כפי שהחליט משני טעמים. הטעם האחד - "זלזול מוחלט בזכויות הזולת; הטעם השני "זלזול מוחלט... בסדרי בית-הדין". זכותו העניינית של התובע היתה לכך, שתצהירי עדות מטעם הנתבעת יהיו בידיו זמן סביר לפני המועד שנקבע לדיון, היינו לפני .1.3.1981משהוגשו התצהירים ביום 26.1.1981, עדיין הוגשו תוך הזמן שהיה בו כדי לקיים אותה זכות של הצד השני. ואשר לפגיעה בסדר הדין - אכן היתה והיתה פגיעה ואף פגיעה חמורה, אך מהאמור לעיל עולה, כי לא היתה זאת הפגיעה היחידה ולא הצד שפגע אותה פגיעה היה היחיד שהביא לשיבוש סדרי הדיון. 12. במכלול הנסיבות לא היה מקום למצות את הדין ולהביא לכך שהתובענה תתברר ללא העדות שבתצהיר אשר הוגש באיחור. על כן מתקבל הערעור כך, שהעדות בתצהיריהם של מר אברהם בנימינוב, מר בן-ציון וינשטוק ומר שמואל שרון, שהוגשו לבית-הדין האזורי ביום 26.1.1981- תהווה חלק מחומר הראיות אשר בפני בית-הדין. למותר להדגיש שמדובר בתצהירי-עדות ובית-הדין יתייחס רק לאותם דברים שהיה מתיר להשמיע במסגרת עדות ראשית בעל-פה. ולא יתייחס ל"טענות" שבתצהירים. 13. בנסיבות המיוחדות שבהן מתקבל הערעור, אין בית-הדין מחייב את המשיב בהוצאות ערעור. איחור בהגשת תצהיריםעדותמסמכיםדיוןתצהיר עדות