השאלה היחידה, שיש להכריע בה בתיק זה היא, מהי מכסת שעות העבודה השבועיות שהוסכם כי על התובעים לעבוד. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם על מכסת שעות עבודה שבועיות: .1התובעים הועסקו במרכז לחיזוי טכנולוגי שליד הנתבעת (להלן - המרכז) תקופות שונות, שאינן שנויות במחלוקת. .2בתקופת עבודתם, עבדו התובעים 45 שעות שבועיות בפועל. .3בדיעבד, לאחר תום תקופת עבודתם הסתבר לתובעים, כי בכתבי המינוי שלהם נכללה פסקה, כי על העובדים יחולו "כל התנאים והתקנות הנהוגים כיום, או שהיו נהוגים בזמן מן הזמנים לגבי עובדים על חשבון מענקי מחקר באוניברסיטה". .4על-פי נהלי הנתבעת מכסת שעות העבודה השבועיות של עובדי המחקר הינה 41.5 שעות שבועיות למשרה מלאה. .5בתביעתם זו עותרים התובעים להפרשי שכר, הנובעים מהשעות העודפות שעבדו, מעבר ל- 41.5שעות שבועיות ( 3.5שעות לכל שבוע). .6הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה מטעמים אלה: א) המרכז הוא איגוד משפטי עצמאי; ב) התובעים עבדו רק עבור המרכז; ג) תנאי עבודתם לרבות שכרם של התובעים סוכמו בינם ולבין מנהל המרכז ולא עם הנתבעת; ד) הנתבעת הוציאה לתובעים כתבי מינוי על בסיס פנית מנהל המרכז, וכל שינוי בתנאים אלה נעשה על-פי החלטת המרכז ופנית נציגו לנתבעת; ה) סוכם עם התובעים, כי יעבדו במרכז 45שעות שבועיות וסוכם גובה שכרם. סיכום זה כובד במלואו; ו) כתב המינוי לגבי התובעים כלל תוספות, שצויינו במיוחד, ולא היו נחלת עובדי המחקר באוניברסיטה; ז) השימוש בכתב המינוי לגבי התובעים נעשה בטעות, מנה אין התובעים יכולים להיבנות. .7א) השאלה היחידה, שיש להכריע בה בתיק זה היא, מהי מכסת שעות העבודה השבועיות שהוסכם כי על התובעים לעבוד. האם 45שעות שבועיות, כמוסכם בינם לבין מנהל המרכז, או 41.5שעות שבועיות כמשתמע מכתבי המינוי; ב) לגבי דידינואין שמץ של ספק כי ההסכם הנכון, המחייב התקף היחידי לגבי מכסת שעות העבודה של התובעים הוא המוסכם בינם לבין מנהל המרכז, דהיינו מכסת שעות עבודה של 45שעות שבועיות, כפי שעבדו בפועל כל תקופת עבודתם במשך שנים; ג) מניהול התיק על-ידי התובעים אפשר היה לקבל בתחילה את הרושם, שכלל לא סוכם עם התובעים שיעבדו 45שעות שבועיות, אך בעדותם בבית-הדים הוברר, כי נאמר להם במפורש, שיעבדו 45שעות שבועיות, וששכרם ישולם להם בהתאם למוסכם עבור שעות עבודה אלה, וכך גם היה בפועל. הטענה שלא נאמר להם כי מכסת השעות שונה מהנוהג לגבי עובדי מחקר של הנתבעת, אינה חשובה כשברור לחלוטין שסוכם עימם על 45שעות שבועיות; ד) לעניין זה אין לנו צורך בעדות עדי הנתבעת, שהרי התובעים עצמם מודים בכך; . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . ה) המסקנה החד-משמעית של הדברים היא, כי בין מנהל המרכז לבין כל אחד מן התובעים הוסכם במפורש כי שבוע עבודתם יהיה בן 45שעות, וסוכם שכרם בגין מכסת שעות זו. הסכם זה כובד במלואו; ו) נשאלת השאלה, כיצד מתיישב הסכם זה עם המשתמע בנקודה זו, מהנאמר בכתבי המינוי, שהם המבמכים היחידים הכתובים והחתומים על-ידי הנתבעת; ז) קושיה לכאורה זו ניתנת בהחלט ליישוב. בעניין זה השתכנעו מטיעון הנתבעת, המעוגן היטב בחומר הראיות; ח) על-פי תצהיר רז ועדויות עד נתבעת אחרים מסתבר, כי המכרז הוא תאגיד עצמאי, אשר בשל אילוצים כספיים לא פעל באורח עצמאי על אפריל 1984; ט) בתקופה זו הועסקו עובדי המרכז על-ידי הנתבעת, כשגיוס העובדים, לרבות ראיון המועמדים בחינתם וקביעת תנאי עבודתם, נעשה באופן בלעדי על-ידי המרכז; י) כפי שעולה מעדויות התובעים שנזכרו לעיל, אכן תנאי עבודת התובעים נקבעו בשיחה בין מנהל המרכז לתובעים. התובעים, כפי שהדגיש רבן, לא ידעו על כל הסכם אחר זולת המוסכם בינם ובין מנהל המרכז; יא) כפי שעולה, בין השאר, מנספחי תצהיר מר רז, קבע רז מנהל המרכז, את תנאי העבודה של העובדים, והעביר אותם באמצעות האמרכלית הגב' ענר, למחלקת המנגנון של הנתבעת; יב) עובד מעובדי מחלקת המנגנון של הנתבעת היה מעלה תנאים אלה על גבי הטופס הסטנדרטי של כתב המינוי הנהוג לגבי עובדי הנתבעת (ראה תצהירימר פתאל והגב' ענר); כל השינויים בשכר ובתנאי העבודה של עובדי המרכז נקבעו על-ידי המרכז באישור פורמלי של הנתבעת; יג) הנתבעת ביצעה, איפוא, אך ורק את הצד הפורמלי של מילוי כתבי המינוי על-פי התנאים המיוחדים, משנקבעו על-ידי מנהל המרכז; יד) הנתבעת, כנראה, לא היתה ערה לכך ששעות העבודה השבועיות של עובדי המרכז היו שונות מאלה של עובדי המחקר של האוניברסיטה, וכנראה גם לא תודעה בעניין זה על-ידי המרכז, ולכן לא צויין דבר זה במפורש בכתבי המינוי; טו) מסקנת הדברים היא זו. ההסכם המוגמר היחיד והמחייב בנקודה שבמחלוקת הוא, ההסכם בין התובעים לבין מנהל המרכז, שהיה מוסמך על-ידי הנתבעת להגיע להסכם עם התובעים; טז) הסכם זה הועלה על הכתב, ומצא את ביטויו בכתבי המינוי; יז) בעת העלאת ההסכם על הכתב לא צויינה בכתב המינוי, בין מתוך טעות בין מתוך שכחה, מכסת שעות העבודה השבועיות המיוחדות לעובדי המרכז, השונה ממכסת השעות של עובדי המחקר בנתבעת. בכתב המינוי, שאמור היה לשקף את ההסכם האמיתי והנכון של המוסכם בין הצדדים, נפל פגם בכך, שלא שיקף נכונה את ההסכם המחייב היחיד בין הצדיים; יח) המובכם בין התובעים למנהל הנתבעת לא היה בגדר משא ומתן לכריתת הסכם, אלא ההסכם עצמו. מנהל המרכז הוא שהיה מוסמך מטעם הנתבעת במקרים אלה של העסקת עובדי המרכז לנהל את המשא ומתן עם המועמדים, ולהגיע להסכם עימם. כתב המינוי לא היה אלא העלאה על הכתב של המוסכם, והיה צריך להיות זהה למוסכם; יט) אין מחלוקת, שכתב המינוי חרג לעניין מכסת השעות השבועיות מן המוסכם, ולכן מה"שתופס" הוא המוסכם, כחפי שנהגו במשך שנים, הלכה למעשה, ולא מסמך שאמור היה לשקף את המוסכם, אך בנתון מכסת השעות היה שגוי; כ) חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. על-פי חומר הראיות, אין לנו שמץ של ספק, שהנתבעת לא הציעה לתובעים מכסת שעות שבועיות של 41.5שעות. מה שסוכם איתם היה מכסת של 45ש"ש, וזה גם מה שנתקבל על-ידם. לא התובעים ולא הנתבעת חשבו אחרת. מפגש הרצונות של הצדדים בנקודה זו היה ללא ספק מכסה של 45שעות שבועיות ולא של 41.5שעות שבועיות. רק שיבוש משתמע אך לא מפורש בכתב המינוי, שהתובעים אף לא ידעו עליו, אלא בדיעבד, בסיום העבודה, וודאי שלא יכלו להסכים לו בעת כריתת החוזה, הוליד תביעה בלתי מוצדקת זו; כא) התובעים מבקשים להיבנות מטעות בשעה שברור לחלוטין, שזו טעות, שאינה משקפת את המוסכם איתם. בעצם התביעה יש, לפחות, אבק, אם לא למעלה מזה, של חוסר תום לב; כב) לא ייתכן לטעון כי מדובר בהצעה, שאין בה אלא כדי לזכות את הניצע, כשברור לחלוטין, שלא זו היתה ההצעה האמיתית והנכונה; כג) וכי יעלה על הדעת, שבחוזה יהיה כתוב, תנאי שהכל מסכימים, שאינו נכון, דהיינו לא כך הוסכם, ונתון לא נכון זה יוליד זכות תביעה; התשובה לכך היא שלילית ללא שמץ של ספק; .8א) לתוצאה דומה נגיע גם בדרך אחרת; ב) כאמור מבססים התובעים את תביעתם על כתב המינוי המאמץ את הנהלים הקיימים באוניברסיטה, לגבי עובדי מחקר. ג) מדובר, איפוא, באימוץ הסדר קיבוצי (נוהל) בחוזה עבודה אישי, ההופך את האמור בהסדר קיבוצי לתנאי מכללא בחוזה האישי (דב"ע לה/6- 2[1], 168מול האות "ג" על דרך ההקש). ד) כלל ידוע הוא שתנאי מפורש נדחה על ידי תנאי מכללא (דב"ע לה/67- 3[2], בע' 407סעיף 13). במקרה הזה נקבע במפורש על-ידי הנתבעת באמצעות המוסמך לכך רז, כי שעות העבודה יהיו 45בשבוע, והדבר על-ידי התובעים. קביעה מפורשת זו דוחה את התנאי מכללא שנולד מכוח אימוץ. סוף דבר, התביעה נדחית. התובעים ביחד ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך 800, 1ש"ח בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה כדין.חוזהשעות עבודה ומנוחה