קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם פנסיה של עובדים אדמיניסטרטיביים: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בירושלים (אב-בית-הדין - השופט אדלר; נציג ציבור מר פריהר; תב"ע שם 271-3) התבררה תובענה של המערערת (להלן - הגמלאית) בעתירה לחייב את קופת העובדים האדמיניסטרטיביים בשירות האוניברסיטה העברית, הפועלת מכוח הסכם משנת 1959, בתשלום סכומים אשר הצטברו בקופה מתשלומי הסכם הפנסיה. בית-הדין האזורי דחה את התביעה ומכאן ערעורה של הגמלאית לבית-דין זה. .2העובדות הצריכות לערעור הן: א) הגמלאית עבדה בשירות האוניברסיטה עד שפרשה לגמלאות, בשנת 1972; ב) ביום י"ח באדר א' תשי"ט (26.2.1959) נערך הסכם פנסיה לעובדים האדמיניסטרטיביים של האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן - הסכם הפנסיה); ג) הצדדים להסכם הפנסיה הם האוניברסיטה העברית בירושלים (להלן - האוניברסיטה) ו"הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים בישראל וועד התאגדות עובדי האוניברסיטה" (להלן - נציגות העובדים). כספי קופת הפנסיה באים מתשלומים של האוניברסיטה ומתשלומים של העובדים, בשיעורים שנקבעו בהסכם הפנסיה (סעיפים 2ו- 3שבהסכם); ד) הסכם הפנסיה מחייב את קופת הפנסיה לשלם לכל עובד הפורש לגמלאות "פנסיה" בשיעור הנקוב בהסכם; ה) האוניברסיטה "אחראית לקיים כל התחייבויותיה של הקופה כלפי הפורשים משירותה בהתאם לתנאים הנ"ל (תנאים שבהסכם הפנסיה) בכל מצב שהקופה לא תוכל לעמוד בהם. תשלומים לפנסיונרים קודמים לתשלום משכורת לעובדים" (סעיף 17להכם); ו) בעקבות דרישת "נציגי העובדים" שהוגשה בשנת 1968ומשא-ומתן שלאחריו, הוסכם ביום 21.2.1977, כי "כל עובד יקבל עם פרישתו לפנסיה החזר חסכונותיו (חלק העובד) בקופת הפנסיה (הכוונה לתשלומים מכוח סעיף 3להסכם הפנסיה)... ולא פחות מסכום השווה למשכורת החודשית האחרונה - לעובד הפורש אחרי 12שנות שירות, ולשתי משכורות הנ"ל - לעובד הפורש אחרי 18שנות שירות". כן הוסכם, כי "תחולת החזר החסכונות היא מ-1.10.1974". הצדדים להסכם האמור (להלן - הסכם-1977) הם האוניברסיטה ונציגות העובדים. .3א) ההליך בבית-הדין האזורי נפתח במכתב מאת הגמלאית לבית-הדין ובו בקשה "להורות להנהלת קופת הפנסיה... להחזיר לי את חסכונותי בצירוף ריבית והצמדה". הגמלאית טענה, כי למעשה מדובר בקופת תגמולים ובפנסיה תקציבית, כך שהסכם-1977, שהביא להחזר חלקו של העובד בכספי הקופה רק לפורשים לגמלאות אחרי 1.10.1974, היה פסול; ב) במהלך הכנת הדיון לא נעשה דבר לקביעה מי הוא הנתבע. מתיק בית-הדין האזורי עולה, שתחילה ראתה האוניברסיטה את עצמה כנתבעת, ובשמה ביקש פרקליטה "דחיית מועד להגשת כתב הגנה". לאחר מכן הגיש אותו פרקליט כתב הגנה בשם קופת הפנסיה ובסוף ניתן פסק-דין נגד האוניברסיטה. לגמלאית טענות בבית-הדין האזורי נגד נציגי "ועד הפנסיונרים של האוניברסיטה". .4בשם הגמלאית הועלתה בערעור, בין השאר, טענת פסול בפעולת "נציגות העובדים", עת הביאה לכך שרק לגמלאים שפרשו מהעבודה אחרי 1.10.1974מוחזרים הסכומים שהצטברו בקופת הפנסיה מתשלומיהם הם. לאור טענה זאת החליט בית-הדין, ביום שנקבע לדיון בערעור, לאמור: "על מנת לקיים דיון בערעור, רצוי שתינתן הזדמנות לוועד העובדים, כצד להסכמים, ולקופת הפנסיה, לנקוט עמדה בכל העומד לדיון. על כן יידחה הדיון למועד אחר; לדיון במועד החדש יוזמן גם ועד העובדים". .5עיקר הטענות שהעלה בערעור מזכיר ועד הפנסיונרים שייצג את הגמלאית, היו: א) כתוצאה מהסכם 1977, הפכה קופת הפנסיה ל"קופת תגמולים" והפנסיה עצמה הפכה ל"פנסיה תקציבית"; ב) בהחזרת "החסכונות" רק לאלה שפרשו אחרי 1.10.1974יש משום אפלייתם של אלה שפרשו קודם לכן; ג) התאריך 1.10.1974נקבע שרירותית; ד) "הצדדים להסכם 1977היו אינטרסנטים, ולא דאגו לפנסיונרים". לטענות אלה הוסיפה הגמלאית עצמה עוד שלוש טענות: ה) "הוועד קיפח את הפנסיונרים ויצר פילוג ביניהם"; ו) הפנסיונרים לא שותפו במשא-ומתן; ז) "הוועד הרדים את ערנותם של הפנסיונרים". .6כנגד אלה טען יושב-ראש מועצת עובדי האוניברסיטה, כי: א) התאריך 1.10.1974הוא אמנם תאריך שרירותי, אך "נאלצו" להסכים לו. המשא ומתן התחיל ב-1968, הסתיים ב- 1977ו- 1.10.1974הוא תאריך של פשרה; ב) הם הגיעו לאותו תריך "בתום לב", לא הצליחו להקדימו, ו"לא יכולנו להשיג יותר..."; ג) כתוצאה מאותו תאריך החזירו ל-% 50בערך מהגמלאים את "חסכונותיהם". .7הפרקליט אשר ייצג את האוניברסיטה טען: א) בזמן פרישתה לגמלאות - לא היה כל הסדר להחזר גמלאות, ואותו מצב הוא הקובע; ב) לא היתה כל אפליה - "הוועד ניסה להשיג את המקסימום, ולא הלך להם. התפשרנו על המקסימום שהם יכלו להשיג"; ג) "אם היתה אפליה - בטל הסכם 1977, כולו, כי לחוזה 'ללא גג', כלל לא התכוונו". .Iiפסק-דין .1מי שניגש לערעור זה גישה פורמלית - לא יתקשה ליתן תשובה פשוטה וקלה. לפי גישה זאת, לא היתה כל אפשרות לפסוק לגמלאית כעתירתה. העתירה היהת לחייב את "הנהלת קופת הפנסיה" לשלם סכומים מסוימים לגמלאית. קופת הפנסיה אינה חייבת ואף אינה רשאית לשלם כל סכום שאינה חייבת בתשלומו מכוח הסכם הפנסיה, כולל ה"תיקונים" להסכם, ולא ברור כלל וכלל שהסכם 1977הוא פורמלית תיקון להסכם הפנסיה. אם אכן הספיק הזמן שחלף משנת 1959, שנת עריכתו של ההסכם, ליישם את האמור בסעיף 26ונקבעה "צורה משפטית לקופה" ותקנון - לא ברור כלל וכלל אם חיוב הקופה כאמור בהסכם 1977, בא בדרך המחייבת את הקופה לפי "צורתה המשפטית" ותקנונה. דברים אלה נאמרים על מנת שהנוגעים בדבר יתנו דעתם למשתמע מהם, למניעת הכשלות בעתיד. כתב ההגנה הוגש בשם קופת הפנסיה, פסק-הדין ניתן נגד האוניברסיטה העברית (סעיף 3(ב) שבחלק iדלעיל). יש להצטער שבמסגרת הכנת הדיון לא נעשה דבר להעמיד דברים על דיוקם - הגמלאית לא היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין וזה הטיל חובה יתירה על בית-הדין - כך שיהא ברור מי הוא הנתבע, ושמא היה מקום לכוון את הצד הפורמלי, כך שיהיו יותר מנתבע אחד, וביניהם גם ארגון העובדים היציג. על כל פנים - ודאי שלא היתה אפשרות ולא היה מקום לחייב את האוניברסיטה לשלם לגמלאית כספים שבידי קופת הפנסיה. .2זאת היתה התוצאה מגישה פורמלית. לא נלך בדרך זאת ונפסוק מגישה עניינית. נעשה כן למניעת הרגשה שהגמלאית ואחרים במצבה יוצאים מפסידים "מטעמים פורמליים". .3לסלילת דרך זאת עשה בית-דין זה את אשר צריך היה כי ייעשה בבית-הדין האזורי - איפשר לוועד העובדים להתייצב ולטעון. .4עד שניגשים לדיון בעניין, לגופו, מן הדין לעמוד על היסודות לפעולתה של קופת הפנסיה ומערכת זכויות הפנסיה, כעולה מהחומר שהובא לידיעת בית-הדין "הסכם הפנסיה" ו"הסכם 1977", מבלי לעמוד שוב על הנפקות המשפטית של הסכם 1977מבחינת קופת הפנסיה ואם הינה מהווה "תאגיד" בפני עצמו. ואלה הם היסודות: א) ביסוד שיטת הפנסיה, כפי שנקבעה בהסכם הפנסיה, היא השיטה של "פנסיה מצטברת" ו"מדמי גמולים" - cumulative and contributory; ב) שלא כבכל מערכת פנסיה שבשיטה האמורה - מימוש הזכות לפנסיה מכוח סעיף 13להסכם אינו תלוי בלעדית במצב הכספי של קופת הפנסיה. הוראה מיוחדת במינה מכניסה גורם חדש שאינו שכיח בשיטה של "פנסיה מצטברת" ומכניסה - גום של "פנסיה תקציבית". הדבר מוצא את ביטויו בסעיף שבו האוניברסיטה לוקחת על עצמה את האחריות לתשלומי הפנסיה על-ידי הקופה (סעיף 2, פסקה ה', שבחלק iדלעיל); ג) עם הסכם 1977חדלה קופת הפנסיה להיות בגדר השיטה של קופה "מדמי גמולים" contributory- במובן הרגיל, היינו "דמי גמולים" המשתלמים על-ידי העובדים והם מקור חלקי למימון הפנסיה. הסכומים המשתלמים על-ידי העובדים לקופה, באחוז משכרם, אינם יותר "דמי גמולים" במשמעות האמורה, אלא "חסכון" של העובד המוחזר לו בהתקיים התנאים שנקבעו לכך; ד) כתוצאה מהאמור, ובעיקר סעיף 17להסכם הפנסיה ("אחריות האוניברסיטה לקופה") גובר המשקל התקציבי, אם כי נותרה "צבירה". פטור בית-הדין ליתן "ציונים" לשיטה שקמה, אך עובדה היא שזהו המוסכם על הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים. .5כל עוד מדובר בעובד שפרש לגמלאות אחרי 21.2.1977, תאריך עריכתו של הסכם 1977, המצב הוא ברור. העובד הפורש לגמלאות מקבל "פנסיה" בשיעורהמתחייב מהסכם הפנסיה, ויחד עם זאת מקבל הוא "החזר חסכונותיו" כאמור בסעיף 2, פסקה ו', שבחלק iדלעיל. .6ברור ש"החזר החסכונות" מגדיל במידה רבה ביותר את המשמעות של "אחריות" האוניברסיטה לתשלום הפנסיה. כל אגורה "מוחזרת" מחייבת את האוניברסיטה להכניס לקופה, בבוא העת, אגורה במקומה. .7הכלל הוא, שכל הסדר חוזי תופס רק מיום החוזה, אלא אם נקבע בו אחרת. הסכם 1977מהווה נטל כספי משמעותי על האוניברסיטה (לפי היחס המקורי של "דמי גמולים" ותשלומי האוניברסיטה לקופה - בערך הכפלה), וזה לאור הסעיף שבהסכם הפנסיה המטיל למעשה על האוניברסיטה את החובה לכסות כל גרעון. המשא-ומתן שבעקבותיו בא הסכם 1977החל בשנת 1968(סעיף 2, פסקה ו', שבחלק iדלעיל). לא היה בכך כל דבר הנוגד את מידת הסבירות, לו התנגדה האוניברסיטה לכל תחולה למפרע ונציגות העובדים היתה מסתפקת בהישג ל"עובדים" בלבד. אך נציגות העובדים עשתה גם למען אלה שאותה עת כבר לא היו בגדר "עובדים" שתנאי עבודתם הם נושא למשא-ומתן קיבוצי (סעיף 1לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957; דב"ע לה/18-3, [1]). התוצאה היתה "פשרה" - תחולה למפרע מיום .1.10.1974 .8התאריך 1.10.1974הוא כמובן "שרירותי". יכלו להסכים לכל תאריך אחר, וכל תאריך אחר היה משאיר מחוץ לזכאות ל"החזר" גמלאי זה או אחר. הדרך היחידה שהיתה מביאה ל"החזר חסכונות" לכל הגמלאים, היתה לקבוע תחולת הסכם 1977, למפרע, ליום 26.2.1959, יום הקמת קופת הפנסיה. להסדר כזה, לנטל כספי כזה, רשאית ורשאית היתה האוניברסיטה לא להסכים, והתוצאה היתה - ההסכם המקורי לפי חוקת הפנסיה או הסכם 1977ללא כל תחולה למפרע. בנסיבות אלה אין מקום לאמר, כי נציגות העובדים הפרה חובה כלפי מאן דהוא - חובה שעל אכיפתה מופקד בית-משפט. .9פטורים אנו לדון בשאלה, מה היה המצב לו ארגון העובדים, במסגרת פעולתו להשגת הסכם קיבוצי מכוח חוק הסכמים קיבוציים, היה מתעלם מהגמלאים. מצב כזה לא היה. נציגות העובדים פעלה למעשה גם בשם ולמען הגמלאים. ממי שפועל כך מצפים כי ינהג בתום לב, ביושר, וללא משוא פנים. לא נוכל לאמר י לא כך נהגו, ולו נהגו אחרת משנהגו - היו מגיעים לתוצאה שהיתה קמה זכות ל"החזר חסכונות" לכל הגמלאים שבחיים, והאוניברסיטה היתה מכסה מקופתה את הגרעון שהיה נוצר. השיגו עבור כמחצית הגמלאים. יותר, כנראה, לא ניתן היה (סעיף 6(ב) וסעיף 7(ב) שבחלק iדלעיל). טענו לפגם בכך, שוועד הגמלאים לא שותף במשא-ומתן. לא ברור ממהלך הדיונים, אם ועד התאגדות עובדי האוניברסיטה, לפי תקנונו ומבנהו, מייצג רק "עובדים" או גם "גמלאים", אך ברור שבשל האינטרס המיוחד - היו מיטיבים לעשות לו שיתפו את ועד הגמלאים במשא-ומתן. בכך שלא עשו כן - אין אולי כדי פסול יסודי, אך ייטיבו לעשות, אם בעתיד ישתפו את ועד הגמלאים במשא-ומתן שלתוצאותיו יכול ותהיה השלכה על "גמלאים". יודגש, שלו גם היה באמור פסול היורד לשרשו של הסכם 1977, התוצאה היחידה יכלה להיות ביטול ההסכם כולו, כי אין זה מקרה של הפרדת סעיף מסוים מיתר הסעיפים, כך שהסייג לעניין התחולה למפרע היה נופל, ועצם החובה "להחזיר חסכונות" היתה נותרת. .10אשר לאוניברסיטה, אף לא ניסו להעלות טענה שפעלה תוך קנוניה עם נציגות העובדים או בדרך אחרת, אשר לפי דיני חוזים היה בה כדי להביא לביטול הסייג לעניין תחולה למפרע. .11ברור שמלכתחילה יכלו לעלות על דרך אחרת, לעניין התחולה למפרע. כך יכלו, למשל, במקום לקבוע תאריך 1.10.1974כגבול נוקשה אשר מעברו האחד "הכל" ומעברו השני "לא כלום" - לקבוע מעבר הדרגתי שיביא לכך ש"ההחזר" לאלה שפרשו לפני עריכת הסכם 1977ילך ויפחת כך שרק אלה שפרשו בשנת 1977יקבלו את מלוא הסכום ואלה שפרשו לפני כן, יקבלו החזר חלקי שילך ויפחת עם מועד הפרישה. הסדר כזה היה מביא להרעת מצבם של אלה שפרשו אחרי 1.10.1974ומיטיב עם אלה שפרשו לפני .1.10.1974כל זה בתנאי שהנטל הכספי על האוניברסיטה לא היה גדל. בכך שלא הלכו בדרך זאת, אין פסול שיצדיק התערבותנו, מה גם שהפעלתו עתה תחייב גמלאים רבים להחזיר כספים שבשעתו קיבלו כדין. .12התוצאה היא, שדין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.חוזהפנסיה