הסכם קיבוצי תוספת שכר נהגים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם קיבוצי תוספת שכר נהגים : העתירה: ביום 14.12.1987עתרה המבקשת לבית-דין זה ב"בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי". הסעד אותו מבקש בא-כוח העותרת, עורך-דין ברקאי, הוא סעד הצהרתי לפסוק: "אם בהתאם להסכם הקיבוצי המיוחד שבין המבקשת לבין המשיבה 1, זכאים נהגי המבקשת לכל תוספות השכר המשולמות לנהגים השכירים בקואופרטיב 'דן', גם אם תוספות אלו חורגות מהתוספות שאושרו במשק, בהתאם להסכמים הקיבוציים הכלליים, שנחתמו ושייחתמו בעתיד בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בשם הארגונים המאוגדים בה (להלן - 'לשכת התיאום') לבין ההסתדרות הכללית...". התשתית העובדתית: אין חולק שהמבקשת היא "גוף מתוקצב" כמשמעותו בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- .1985המבקשת עוסקת בהפעלת שירות אוטובוסים עירוני בעיר באר-שבע. המשיבים הם מועצת פועלי באר-שבע, וחברי "ועד הנהגים", וביחסים שבין הצדדים חל הסכם קיבוצי מיוחד שנחתם ביום .6.8.1986 השאלה העומדת לדיון קשורה בסעיף 1לפרק י' להסכם הקיבוצי המיוחד. סעיף זה מורה בהאי לישנא: "שכר נהגי האוטובוסים יהיה צמוד לשכר של הנהגים השכירים בקואופרטיב 'דן' ולמדיניות השכר שתיקבע על-ידי המחלקה לאיגוד מקצועי שליד הוועד הפועל של ההסתדרות". דא עקא, סעיף 29לחוק יסודות התקציב, מאפשר הענקת "תוספות חריגות" באישור שר האוצר בלבד: "(א) גוף מתוקצב לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר. (ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)". לפחות חמש (5) פעמים בעבר נהגה המבקשת לשלם לנהגים שכר העולה על מה "שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה". תוספות השכר הללו ניתנו בתקופת תוקפו של חוק יסודות התקציב, וחרף העובדה שלא היה בידי המבקשת אישור של שר האוצר. לאחרונה זכו נהגי 'דן' בתוספת שכר של כ-%.4 הפעם סרבה המבקשת להעניק לנהגים את אותה התוספת (כמקובל מימים ימימה), בטענה שזו "תוספת חריגה" אשר לא תשתלם בהעדר אישור של שר האוצר. אין חולק שהמבקשת מעולם לא ביקשה בכתובים את אישורו של שר האוצר לתשלום התוספת החריגה (או אלו שקדמו לה), ומעולם גם לא קיבלה אישור כזה. בית-הדין קובע שהמבקשת גם לא ביקשה אישור בעל-פה, כפי שניסה לטעון (בשפה רפה) מנהלה שהעיד לפנינו. כל שעשתה המבקשת בקשר לכך היה קיום התייעצויות "לא מחייבות" עם היועץ המשפטי של משרד האוצר, שכוונתן היתה "לקבל הכשר" לפרשנות משפטית של סעיף 29לחוק יסודות התקציב, ותו לא. הצדדים הנכונים להליך קיבוצי: הליך יראה כ"סכסוך קיבוצי" כאשר הצדדים לו הוא "מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי". דהיינו, חייבת להיות "לגיטימציה של הצדדים" (ראה: דב"ע מ"ז/4- 4[1]). "ועד עובדים" מן הסתם אינו הצד הנכון (השווה: בג"צ 675/84[2]). הדברים נכונים, גם כאשר הוועד הוסיף חתימתו להסכם הקיבוצי. כדי לצרף את משיבים 2- 4להליך הנוכחי, היה מקום לבקשה מפורשת. כזו, לא הוגשה כאן. אולם, מאחר שבפתח הדיון הודיעה משיבה מס' 1, כי טיעוניה זהים לטיעוניו של עורך-דין חכמון שנשכר על-ידי ועד הנהגים, הרי הלכה למעשה הפגם הפרוצדורלי בדרך הגשת הבקשה, מאבד מחשיבותו, ונותר לדון בעתירה גופה. הפלוגתה המשפטית: המחלוקת שבין הצדדים היא פשוטה. המבקשת טוענת, באמצעות פרקליטה שטען לה במסירות, כי חוק יסודות התקציב גובר (כמצוות סעיף 29(ב) שלו) על כל הסכם, לרבות זה הנוגע לענייננו. כנגד זאת טען עורך-דין חכמון מספר טענות חלופיות. ראשית טוען הפרקליט המלומד, המבקשת נהגה "שלא בתום לב" ואינה זכאית לכן לסעד הצהרתי. שנית, הסעיף שבהסכם הקיבוצי הועתק למעשה מהסכמים קיבוציים קודמים: לפיכך, תחולתו עוד לפני שנות הכספים שלגביהן מתייחס חוק התקציב (7-1985). שלישית, סעיף 29לחוק יסודות התקציב סובל גם פירוש שאינו מתנגש עם ההסכם הקיבוצי הרלבנטי. בית-הדין מוצא לנכון לחלק את הכרעתו לשני חלקים: האחד - קביעת הפירוש הנכון שבהתנגשות הלכאורית בין חוק התקציב להסכם הקיבוצי; והשני - שאלת זכאות המבקשת לקבל בהליך הנוכחי את הסעד ההצהרתי לו עתרה. הפירוש הנכון: גם בפרשנות חוק יסודות התקציב יש לאמץ שיטת פרשנות הרואה לנגד עיניה את ה"תכלית החקיקתית". זו הדרך המקובלת לאחרונה, הן על בתי-המשפט והן על בתי-הדין לעבודה (ראה: בג"צ 428/86[3]; והשווה: דב"ע מ"ה/79- 3[4]). אין ספק כי חוק יסודות התקציב ביקש להשיג "ריסון תקציבי". ריסון כזה מושג הן על-ידי צמצום הוצאות ישירות של הממשלה, והן על-ידי ריסון "ההוצאות העקיפות", דהיינו, הוצאות הגופים הניזונים מקופת הציבור. מלות סעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב ברורות: "גוף מתוקצב לא יסכים לשינויים בשכר... אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר" וסעיף 29(ב) לאותו החוק: "...כל הסכם או הסדר בטל, במידה שהוא נוגד..." אנו דוחים את הטענה שההסכם הקיבוצי קדם לחוק, ולפיכך הראשון גובר. הסכם נחתם בשנת 1986, היינו לאחר חקיקת חוק יסודות התקציב, והעובדה שהסכם זהה היה גם בשנים קודמות, אינו מועיל למשיבים. כבר נפסק כי: "אין לראות בהוראות חוק התקציב מגבלה לעצם ניהול המשא-ומתן; במסגרת אותו חוק ניתן להגיע להסדרים שונים שיניחו את דעתם של הצדדים, מאחר ש'ברור שהצדדים למשא-ומתן ובשלב מסוים בסיומו, יהיו מודעים כי התוצאה הסופית תלויה בקיום הסייגים והתנאים הקבועים באותו סעיף שבחוק התקציב' (דב"ע מ"ג/12- 4[5])" (דב"ע מ"ה/25- 4[6]). אנו פטורים מלדון בשאלה מה היה המצב, אם ההתחייבות ההסכמית היתה קודמת לחקיקת החוק; ואנו גם לא רואים באישורו של שר האוצר להסכם ת/4, אישור ל"חריגות שכר" לפי חוק יסודות התקציב (כטענת בא-כוח המשיבים). אנו מקבלים איפוא את טענת המבקשת ש"תוספות שכר חריגות" כדוגמת זו שמבקשים הנהגים כעת, טעונה אישורו של שר האוצר (השווה: הפרשנות שנתן בית-הדין הארצי לעבודה כאשר נדון לפניו סעיף 24לחוק יסודות התקציב בעת סכסוך קיבוצי - דב"ע מ"ו/12- 4[7], בע' 414, ו-בג"צ 539/85[8]). שאלת זכאות המבקשת ל"סעד ההצהרתי" לו עתרה: הכרעתנו, בדבר עדיפות חוק יסודות התקציב על פני ההסכם הקיבוצי, יכולה להיות בעלת משמעות אקדמית בלבד, אם יקבע בית-הדין שהמבקשת אינה זכאית מנימוקים אחרים לקבל את הסעד ההצהרתי לו עתרה. כזכור, הסעד המתבקש הוא הצהרתי, ובא-כוח המבקשת הגדיל ועתר כי נצהיר שגם כל ה"תוספות החריגות" ששולמו בעבר, ראוי שיוחזרו למבקשת "בדרך שיקבע בית-הדין". שלושת חברי המותב בדעה שעל בית-הדין להימנע מלהעניק למבקשת את הסעד לו עתרה. מתן סעד הצהרתי הוא בשיקול דעתו של בית-הדין (דב"ע מ"ו/11- 4[9], בע' 132). בפרשת נבו [10] ציטט בית-הדין הארצי לעבודה בהסכמה, את דבריו של כבוד השופט ד' לוין ב-ע"א 656/79[11]: "בית המשפט אינו חייב לתת סעד הצהרתי, אפילו קיימת הזכות או מתקיים המצב, שלכאורה מצדיקים מתן ההצהרה, שכן נקודת המוצא היא כי הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, הרשאי לתת דעתו, בגדר שיקוליו לכללים, שנקלטו עם השנים מעקרונות של יושר וצדק" (שם [11], בע' 316). ובמקום אחר מצינו: "תנאי למתן פסק-דין הצהרתי הוא שהמצב שעליו מבקשים להצהיר הוא ברור וחד-משמעי" (דב"ע ל"ה/8- 4[12], כפי שצוטט בפרשת נבו [10] הנ"ל, ולאחרונה: דב"ע מ"ז/20- 4[13]). העולה מן המקובץ הוא שרשאי בית-הדין בעת שקילתו הענקת "סעד הצהרתי" לשים ליבו לעקרונות של "יושר וצדק" וחובה ש"המצב עליו מבקשים להצהיר הוא ברור וחד-משמעי". אין צורך לחזור ולומר שחובת ההגינות ביחסי העבודה הקיבוציים היא מעל הכל (לאחרונה, ראה: דב"ע מ"ו/111- 9[14]). אנו סבורים שבמקרה דנן לא נהג המעביד עם העובדים בהגינות הדרושה; המצב שנוצר עקב כך הוא, מטבע הדברים, לא חד-משמעי, ואינו מצדיק הענקת הסעד ההצהרתי. ההסכם הקיבוצי המיוחד נחתם בין הצדדים באפריל .86תחולתו המוסכמת (להבדיל מהחוקית) עומדת לסוג כבר ביום .31.3.1988המעביד קנה לעצמו עד היום שקט תעשייתי, בין השאר במחיר תשלום ה"תוספות החריגות" חרף חקיקת חוק יסודות התקציב. כך עשה לפחות חמש פעמים בעבר. לפתע הוא "משנה חזית", לטענתו לפי עצה משפטית שקיבל. אנו מפקפקים בכנות הנימוק; אך אפילו כך, במקרה דנן, לדעתנו, היתה מוטלת עליו חובה לפנות מייד לשר האוצר ולבקש את ההסכמה בה מדבר חוק יסודות התקציב. על המעביד היה לעשות כל שביכולתו ובמהירות הדרושה, להשיג אישור שיאפשר לו לעמוד בהתחייבויותיו לפי ההסכם הקיבוצי עליו הוא חתום. הוא לא עשה דבר בקשר לכך, וגם לא הצהיר על כוונה לעשות. המסמכים שהוצגו לעיון בית-הדין, לפיהם דרש משרד האוצר מהמבקשת לצמצם את הוצאות השכר, אינם מועילים לה. המדובר בדרישה להפחתה כוללת של ההוצאה. הפחתה כזו אפשרית, גם אם יועלה שכר הנהגים (כגון: על-ידי צמצום מקביל של מספר ושכר המועסקים האחרים, הורדת שכר המנהלים וכיו"ב). נוצר איפוא הרושם, שהמבקשת אשר זכתה בשקט תעשייתי תמורת ההסכם הקיבוצי, מעדיפה שלא למלא את חלקה במה שהוסכם. העדר פעולה כנה וממשית להשגת אישור שר האוצר, נוגדת את עקרונות ה"צדק והיושר" וממילא הופכת את המצב המשפטי לבלתי חד-משמעי. לפיכך, דין העתירה הנוכחית להיכשל. סוף דבר: הבקשה נדחית. בית-הדין ממליץ לצדדים להיכנס למשא-ומתן, על מנת להגיע להסדר מוסכם בגבולות ומגבלות חוק יסודות התקציב; במיוחד כאשר כבר הגיעה השעה לחתימת הסכם חדש. בית-הדין מניח כי המשיבים ישכילו שלא להשתמש בנשק השביתה, כ"צעד ראשון" במאבקם. אין צו להוצאות.תוספות שכרחוזההסכם קיבוצי