הסכם לשיווק בבלעדיות אינו הסכם רגיל לשיווק מוצר. יש לצפות שהסכם מסוג זה יפרט (בכתב או בכל דרך אחרת) מערכת של חיובים הדדים בין צדדים להסכם. לדוגמא: תקופת ההתקשרות החוזית, התחיבות המשווק שלא לשווק מוצרים מתחרים, התחייבותו לשווק מכסות מסוימות מינימליות, התחייבותו של המשווק לפעול ולפרסם בצורה מוסכמת את המוצר, מתן בטחונות, תנאי תשלום ועוד. ראה לעניין הדרישות להוכחת הסכם הפצה ובלעדיות על דרך ההיקש: ע"א 86/127, יהושוע ריכר נ. פוליתם בע"מ ת.א. (ת"א) 96/237 (המ' 96/3018) הוביטף שיווק (1995) בע"מ נ. קומפיופק בע"מ; ת.א. (ת"א) 85/2694 עזריאל אברמוביץ בע"מ נ. טרה אגודה צרכנית ת.א. (ת"א) 93/59703, שמיר, ריהוט קל 92 בע"מ נ. אליהו ובניו בע"מ ע.א. 90/480 אגדי נגד בן שלוש ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם שיווק בלעדי:## 1. תמצית המחלוקת והרקע הדיוני תביעה זו הוגשה במקור כנגד נתבע מס' 1 בלבד. בשלב מאוחר יותר ובנסיבות שיפורטו צורפו הנתבעים הנוספים. התובע, תושב מג'אר, הגיש תביעה כנגד נתבעת מס' 1, שהיא יצרנית של מוצרי גלידה, וטען כי נכרת הסכם בינו ובין הנתבעת מס' 1 לפיו ישמש הוא סוכן בלעדי של הנתבעת להפצת מוצריה באזור הכפר מג'אר. לטענתו הופר ההסכם ובסופו של דבר נבחר אדם אחר להיות סוכן מטעם הנתבעת 1. התביעה הוגשה נגד הפסד רווחים ופיצויים על הפרת ההסכם. לאחר שהתיק נקבע פעם ראשונה להוכחות הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה באופן שבו הוספו הנתבעים 2,3 אשר היו בעת הרלוונטית לאירועים נשוא תביעה זו סוכנים ראשיים של הנתבעת מס' 1 לאזור הצפון. בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי ההסכם נכרת בינו לבין הנתבעת מס' 1 ולחילופין עם הנתבעים 2,3 וכי ההסכם הופר. לאחר שנשמעו חלק מהעדויות גובשה הסכמה בין ב"כ התובע לבין נתבעת מס' 1 לפיו נמחקה התביעה כנגד נתבע מס' 1. בהתאם התקיים המשך הדיון אך ורק בנוגע למערכת היחסים שבין התובע ונתבעים 2,3. בהתאם להסכמה הדיונית שגובשה בין הצדדים בטרם תוקן כתב התביעה (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 26.6.95) ושאומצה גם ע"י הנתבעים 2,3 התקיימו ההוכחות אך ורק בשאלה האם נכרת הסכם בין הצדדים. לאחר ששמעתי את עדי הצדדים ועיינתי בסיכומים החלטתי לדחות את התביעה מאחר ואני קובע כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי נכרת הסכם בינו ובין מי מהנתבעים. 2. אי הוכחת קיומו של הסכם בטרם אתייחס לעדויות הצדדים יצויין כי לגישתי גם אם תתקבל גירסת התובע ועדיו במובן זה שהעובדות יוכחו אני סבור כי אין בכך די כדי להוכיח קיומו של הסכם להפצה ובלעדיות של מוצרי נתבעת מס' 1 באזור ההפצה של הכפר מג'אר. אין חולק כי לא הוצג לבימ"ש הסכם בכתב בין התובע לבין מי מהצדדים. הסכם לשיווק בבלעדיות אינו הסכם רגיל לשיווק מוצר. יש לצפות שהסכם מסוג זה יפרט (בכתב או בכל דרך אחרת) מערכת של חיובים הדדים בין צדדים להסכם. לדוגמא: תקופת ההתקשרות החוזית, התחיבות המשווק שלא לשווק מוצרים מתחרים, התחייבותו לשווק מכסות מסוימות מינימליות, התחייבותו של המשווק לפעול ולפרסם בצורה מוסכמת את המוצר, מתן בטחונות, תנאי תשלום ועוד. התובע בתצהירו טוען כי גובשה הסכמה בנוגע לחלק ממרכיבים אלו ואולם מעדויות הצדדים לרבות נציגי חב' ריו אשר התביעה כנגדה נמחקה עולה כי הוצבו תנאים אשר חלקם לא הגיע לכלל בדיקה וחלקם התובע לא עמד בהם ובכל מקרה לא גובשו בין הצדדים באופן סופי הסכמות בנוגע למרכיבים אלו ודומים להם המאפיינים התקשרויות בהסכמי בלעדיות (ובנוסף, כפי שיפורט בהמשך, הוברר כי התובע אינו מסוגל לעמוד בחלק מהתנאים אשר מפעל ריו העמיד כתנאי מקדמי לקבלת הזכות להפצת מוצריו). ראה לעניין הדרישות להוכחת הסכם הפצה ובלעדיות על דרך ההיקש: ע"א 86/127, יהושוע ריכר נ. פוליתם בע"מ, פד"י מ"ב (3), עמ' 116; ת.א. (ת"א) 96/237 (המ' 96/3018) הוביטף שיווק (1995) בע"מ נ. קומפיופק בע"מ; ת.א. (ת"א) 85/2694 עזריאל אברמוביץ בע"מ נ. טרה אגודה צרכנית, תקדין מח' כרך 90 (2); ת.א. (ת"א) 93/59703, שמיר, ריהוט קל 92 בע"מ נ. אליהו ובניו בע"מ, תקדין של' כרך 96 (2). ע.א. 90/480 אגדי נגד בן שלוש, פד"י מ"ה (3) עמ' 854. כאמור לעיל אין בין הצדדים הסכם בכתב. על פי החוק אין הכרח לקיומו של הסכם בכתב. יחד עם זאת העדר מסמך בכתב יכול להצביע על מידת המחויבות שראו שני הצדדים בנוגע לגיבוש הסכם ביניהם. ככל שההסכם יוצר יותר חיובים יש לצפות כי יעוגן במסמך מתאים בכתב. בהתאם, העדרו של מסמך בכתב, גם אם אינו מהווה בהכרח ראיה לאי קיומו של הסכם, תומך בגרסה כי לא נכרת הסכם בין הצדדים, על אף שנוהל ביניהם מו"מ מתקדם (עובדה אשר אינה שנויה במחלוקת). ראה על דרך ההיקש מפסק דינו של כב' הנשיא שמגר בע.א. 93/5578 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, פורסם בפד"י מט (2) 459, בעמ' 472 : "... היעדר הכתב מוסיף על משקלו של הנטל המוטל ממילא על כתפיו של הטוען לקיומה של המחאה. ... אשר על כן, אינני סבור שיש חובה לערוך את ההמחאה בכתב, אך היעדרו של הכתב יכול לעורר ספק רציני מאוד בדבר עצם קיום ההמחאה..." התובע טען כי נערך זכרון דברים אשר נותר בידי נתבעים 2,3. טענה זו לא הוכחה עובדתית ובפועל לא אותר זכרון דברים כזה. ואולם עצם העובדה שלכל היותר נרשם זכרון דברים אשר התובע לא טרח לשמור עותק בידיו מובילה לידי מסקנה כי אין מדובר בהסכם אלא לכל היותר ברישום של הבנות ונקודות מוסכמות אשר היה על הצדדים לגבשם לידי הסכם. יש להניח כי אם היה מדובר בהסכם המפרט את כל תנאי ההתקשרות, גם אם טרם הודפס ועובד ע"י יועצים משפטיים, היה התובע דואג לשמירת עותק בידיו. אשר על כן ובמכלול הנסיבות, וגם אם היו מוכחות כל טענות התובע אני סבור כי אין לראות בכך הוכחה לגיבושו של הסכם הפצה ובלעדיות בין הצדדים. אשר על כן וכבר מטעם זה דין התביעה להדחות. 3. העובדות כפי שהוכחו א. בטרם אתייחס לעדויות בפירוט יצויין כי עצם המסלול הדיוני אשר עברה תביעה זו מעורר ספק ניכר בנוגע לטענה בדבר כריתת הסכם עם הנתבעים 2,3. כזכור הוגשה התביעה במקור כנגד נתבע מס' 1 בלבד. לא רק התביעה הוגשה כנגד נתבע מס' 1 אלא גם תצהירי עדות ראשית אשר הוגשו לבימ"ש בטרם תוקנה התביעה התייחסו להפרת הסכם בין התובע ובין נתבעת מס' 1 בלבד. בהתאם ניתן לראות כי העובדות גם לגישתו של התובע כפי שהיתה מלכתחילה היו כאלה שלפיהם התקשר התובע בהסכם עם נתבעת מס' 1 ולא עם נתבעים 2,3. יתכן שהתובע אינו מודע לתפקידם של נתבעים 2,3 בהיבט המשפטי במובן זה שלא ידע האם להגדירם כשלוחים של נתבעת מס' 1 או כצדדים עצמאיים להסכם. ואולם העובדה שלא טרח להתייחס אליהם במקור מצביעה על כך כי מלכתחילה לא ראה את נתבעים 2,3 כצדדים להסכם אשר לטענתו נכרת. ענין זה פוגם באמינות גירסתו כולה ובכל הטענות אשר הוא טוען בשלב המאוחר כנגד נתבעים 2,3. ב. גם אם ניתן להתייחס לנתבעים 2,3 כצדדים עצמאיים להסכם הרי שאין חולק וזאת על פי עדויות כל הצדדים כי תוקפה של ההתקשרות היה מותנה בהסכמת ובאישור נתבעת מס' 1. עובדה זו עולה מעדויות כל הצדדים ולמעשה אינה שנויה במחלוקת. בפועל, וכך מעיד התובע עצמו, הוא קיים פגישות עם נציגי חב' ריו במפעל בנתניה ושם הוצגו לו תנאים אשר עליו לקיים הן בנוגע להסדרים כספיים (ערבויות והסדרי תשלום) והן בנוגע להיבטים טכניים של השיווק (רכישת רכב, מקום איחסון מתאים וכדומה). כאשר הסכמתו של צד להתקשר בחוזה מותנה באישורו של גורם נוסף הרי שכל עוד לא התקבלה הסכמתו של הצד הנוסף לא גובש הסכם בין הצדדים. ראה על דרך ההיקש: ע.א. 90/480 אגדי נגד בן שלוש, פד"י מ"ה (3) עמ' 854. בנסיבות אלה הסכמת נתבעת מס' 1 הינה תנאי לגיבושו של הסכם וזאת גם אם נאמר כי נתבעים 2,3 הינם צד נפרד להסכם. בהתאם יש להוכיח כי גובשה הסכמה שהיא גם על דעת נתבעת מס' 1. עובדה זו לא הוכחה ולאחר שנתבעת מס' 1 נמחקה מכתב התביעה גם לא ניתן היה ליתן סעד שענינו הסכמות אשר על נתבעת מס' 1 היה לקבל. בהעדר הוכחה כי נתבעת מס' 1 אישרה את ההתקשרות (והראיות האובייקטיביות מצביעות כי ההיפך הוא הנכון) לא הוכח כי גובש הסכם גם עם הנתבעים 2,3. ג. כפי שעולה מעדויות הצדדים לא גובשה הסכמה בין התובע ובין אנשי מפעל ריו, אשר הסכם הותנה באישורם, בנוגע לתנאים מהותיים להתקשרות. בהשוואה בין עדויות התובע ועדותה של הגב' חיה ממפעל ריו עולה כי בכל השלבים היו מחלוקות שטרם יושבו בין התובע ובין נציגי המפעל. מחלוקת ראשונה אשר לא הוסדרה בטרם נותק הקשר בין הצדדים היתה בנוגע להסדרי השיווק. מפעל ריו דרש כי הפצת הסחורה אל התובע תעשה דרך הנתבעים 2,3 בעוד שהתובע ביקש למשוך את הסחורה ישירות מהמפעל בנתניה. המפעל התנה את ההתקשרות החוזית ברכישת רכב המתאים לשיווק גלידות. בפועל לא רכש התובע רכב מתאים והרכב שהיה לו הינו מיניבוס אשר אינו מהווה רכב קירור ייעודי למוצרים הדורשים הובלה בהקפאה. מפעל ריו דרש ערבות בנקאית כתנאי להתקשרות והתובע לא המציא ערבות בנקאית כזו וכפי שעולה מעדות בנו גם לא היתה לו האפשרות הכספית להמציא ערבות. בנסיבות אלו ועל פי העובדות שבפני בימ"ש אשר עולות גם מעדויות התובע ובנו לא התקיימו התנאים המקדמיים לכשירותו של התובע לביצוע ההסכם, כפי שדרשו והתנו נציגי נתבעת מס' 1. בהתאם, ומשלא נתקיימו תנאים אלו, לא ניתן היה לטעון לגיבושו של הסכם השיווק אשר עצם קיומו הותנה בקיומם של דרישות המפעל שפורטו לעיל. אשר על כן מובילות עובדות אלו כפי שהוכחו למסקנה המתבקשת כי הסכם בין הצדדים לא גובש ואף לא יכול היה להחתם. ד. אשר על כן ומכל הטעמים שפורטו אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח קיומו של הסכם בינו ובין הנתבעים 2,3 וכן בינו ובין נתבעת מס' 1 אשר התביעה נגדה נמחקה. 4. קיומו של המו"מ והעילות הנוספות אין חולק כי בין הצדדים נוהל מו"מ אשר הגיע לשלבים מתקדמים. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת ועולה מעדויות כל הצדדים וכן מהקלטת והתמליל שהוצגו לבימ"ש. ואולם, ומהטעמים שפירטתי לעיל, אני קובע כי המו"מ המתקדם לא הבשיל לכלל הסכם. בסיכום טיעוניו מעלה ב"כ התובע טענות בנוגע להטעיה, תרמית ומצג רשלני מטעם הנתבעים. כמו כן טוען התובע לאי קיום חובת תום הלב במו"מ. טענות אלו חורגות מההסכמה הדיונית שבין הצדדים ולפיה השאלה העומדת להוכחה היא האם נכרת הסכם. בהתאם ולאחר שהוסכם כי זה הנושא היחידי שיידון, אין מקום להעלות בשלב הסיכומים טענות בנוגע לעילות אשר לא התקיים בהם דיון. יצויין גם כי עילות אלו לא פורטו במלואן בכתב התביעה המתוקן. אמנם בסעיף 13ב' לכתב התביעה המתוקן ייחס התובע לנתבעים הטעייה, תרמית, מצג שווא או התרשלות ואולם כתב התביעה לא פירט את כל העילות הנ"ל ובכל מקרה לא נטענו טענות לסעדים בגין עילה של ניהול מו"מ בחוסר תום לב. מטעמים אלו, ובמיוחד בהתחשב בהסכם הדיוני שבין הצדדים, אני קובע כי לא ניתן בשלב זה של סיכומים להרחיב את החזית שהוסכמה בין הצדדים ולהעלות את הטענות בעילות הנוספות. יצויין כי לגופו של עניין אני סבור כי גם עילות אלו לא הוכחו. מחומר הראיות לרבות עדויות התובע עצמו והקלטות אני קובע כי המו"מ הגיע לשלבים מתקדמים. נקודות רבות אכן הוסכמו בין הצדדים והיתה ביניהם הבנה בנוגע להתקשרות החוזית. ואולם בסופו של דבר לא השתכללה ההסכמה לכלל הסכם סופי, בין היתר, מאחר והתובע לא היה מסוגל לעמוד בחלק מדרישות מפעל ריו, כפי שפורט לעיל. בנסיבות אלו העובדה שנתבעת מס' 1 או נתבעים 2,3 העדיפו התקשרות עם משווק אחר אשר קיים את כל התנאים אינה מהווה ראיה לחוסר תום לב, תרמית או מצג רשלני. מצאתי לנכון לציין את האמור לעיל בתמצית ובהתחשב בהסכמה הדיונית שבין הצדדים אינני מוצא צורך להרחיב בעניין אי הוכחת העילות הנ"ל. אשר על כן אני קובע כי טענות התובע לעניין זה לא הוכחו. 5. סיכום בסיכומו של דבר ומהטעמים שפורטו אני קובע כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח את תביעתו. בהתאם דין התביעה להדחות. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים 2,3 את הוצאותיהם בסכום כולל של 5,000 ש"ח + מע"מ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חוזההסכם שיווק