קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ויתור על הודעה מוקדמת מצד העובד: ההליך ופסק-הדין .Iההליך .1זהו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (אב-בית- הדין - השופט גוטמן; נציגי ציבור - ה"ה קרבי ופינס; תב"ע לח/1131-3), אשר דחה את תביעת המערערת (להלן - העובדת) לחייב את המשיבה (להלן - המעבידה) בתשלום "תמורת הודעה מוקדמת" בסד 450, 2לירות. .2בשל טענת "ויתור" שנזקקה לה המעבידה בטיעוניה, הן בבית-הדין קמא והן לפנינו, אין מנוס מפירוט העובדות כדלקמן: א) המעבידה הודיעה לעובדת ביום 1.9.1977כי היא מפוטרת מעבודתה; ב) סיים יחסי עובד-מעביד היה ביום 13.9.1977, והעובדת קיבלה את משכורתה עד לאותו תאריך. היא עבדה אחד-עשר וחצי חודשים; ג) משכורתה האחרונה של העובדת היתה 900, 4לירות; ד) לעובדת היו דרישות כספיות שונות מהמעבידה. התנהל משא-ומתן בין הצדדים ובמהלכו אף פנו למשרד העבודה. במכתב מיום 1.2.1978(ת/4) העמיד הממונה האזורי על יחסי העבודה בתל-אביב את העובדת על זכותה להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים. העובדת ביקשה לקבל לרשותה את "ערך הפדיון" של פוליסת ביטוח, לטובת העובדת, פוליסה אשר המעבידה היתה הבעלים שלה, וביום 9.3.1978כתבה העובדת אל המעבידה לאמור: "הריני להודיעך, כי עם שחרור פוליסת ביטוח המנהלים על שמי, לזכותי, במלואה, מסתיימות כל התביעות שהיו לי אליך, במסגרת יחסינו כעובדת ומעביד" (נ/1). למחרת היום השיב מנהל החברה, כי הוא מסכים לתוכן המכתב דלעיל "ומשחרר לך בזאת את הפוליסה לביטוח מנהלים לזכותך המלאה" (נ/3); ה) .1 ביום 12.3.1978כתבה העובדת אל המעבידה מכתב, בו נאמר, בין השאר, כי היא מבקשת "להפסיק ההליכים לשחרור הפוליסה באופן מיידי, או לחלופין, להשלים ההפרשות המגיעות לי, בהתאם לשכר ששולם לי ושממנו נוכה לי, בין השאר, חלקי בביטוח זה" (נ/4). .2 בעקבות המכתב דלעיל, הודיע מנהל המעבידה לחברת הביטוח "לא לשחרר את הפוליסה נ/ 5כיוון שהשתנו התנאים של המשא-ומתן" ולא שלח לעובדת הודעה, כי עומד לרשותה סכום כל שהוא (פרוטוקול, ע' 15); ו) העובדת הגישה ביום 4.1978, 9תביעה לבית-הדין האזורי ובה עתרה לתשלום פיצויי פיטורים, "ערך הפדיון" של הפוליסה ו"תמורת הודעה מוקדמת", ואילו המעבידה טענה בכתב ההגנה, כי העובדת איננה זכאית לתשלום כל שהוא. .3א) בסיכומיו בבית-הדין קמא טען בא-כוח העובדת, בין השאר (בע' 2-3, 6): .1 "ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים במדינה וההסכמים הקיבוציים הענפיים, מחייבים מתן הודעה מוקדמת של חודש ימים לעובדת חודשית קבועה. עובדה זו היא בידיעתו של בית-הדין, ולכן זה נוהג שפטורים מלהוכיח אותו" (וציטט לעניין זה את דב"ע לז/38-3, [1]). .2 לפיכך תובעת העובדת "תמורת הודעה מוקדמת" בגין מחצית משכורתה החודשית האחרונה, והסכום הנדרש הוא 450, 2לירות. .3 נוסף לכך, על המעבידה לשלם הלנה, הצמדה וריבית וכן הוצאות ושכר טרחת עורך-דין; ב) ואילו בא-כוח המעבידה טען, בין השאר (ע' 2לסיכומיו): "לא הובאה כל ראיה לקיום הסכם קיבוצי החל בענף הביטוח על עובד ומחייב מתן הודעה מוקדמת של חודש ומכל מקום, במקרה זה היה הסכם פרטי בין הצדדים, לפיו ההודעה המוקדמת היתה של שבועיים וזאת בהסכמתה, כך שיש סיבה הפוטרת ממתן הודעה של חודש, אילו היה מוכח נוהג של חודש, דבר שלא הוכח. גם דב"ע לז/38-3, [1], אינו מסייע בידי התובעת, הואיל ולא נקבעה בו בשום מקום החובה למתן הודעה מוקדמת של חודש דווקא". .4א) בית-הדין קמא דחה את תביעתה של העובדת, פרט לעתירה בקשר לפדיון ערך הפוליסה, בלי לפסוק הוצאות; ב) בית-הדין האזורי צרף, זה לזה, עניין פסיקת פיצויי פיטורים ועניין פסיקת "תמורת הודעה מוקדמת", ופסק: " .2אין חולק על כך, שהתובעת לא עבדה אצל הנתבעת שנה אחת ברציפות, כדי לזכות בפיצויי פיטורים על-פי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק). כן אין חולק על כך, כי הפיטורים לא נעשו מתוך כוונה להימנע מתשלום פיצויי פיטורים (סעיף 3לחוק). בסיכומיו טוען בא-כוח התובעת, כי 'ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה וההסכמים הקיבוציים הענפיים, מחייבים מתן הודעה מוקדמת של חודש ימים לעובדת חודשית קבועה'. בא-כוח התובעת לא הצביע מהם אותם הסכמים קיבוציים המחייבים, כאמור. מן הסתם ביקש בא-כוח התובעת לסמוך טענתו על מנהג, אך כדי להוכיח מנהג היה על התובעת להביא חומר סטטיסטי על מספר ניכר של מקרים, שבכמה מהם נהגו לפי המנהג הנטען (ע"א 47/49, [2]). בסיכומיו מסתמך התובע על מה שנפסק בדב"ע לז/38-3, [1], בע' .308אכן הנוהג למתן הודעה מוקדמת לעובד חודשי פטורים מלהוכיח אותו, אך אין מאותו פסק-דין ללמוד אודות משך ההודעה המוקדמת, וספק רב הוא אם אכן קיים מנהג המחייב הודעה מוקדמת של חודש ימים לעובד חודשי שתקופת עבודתו כולה היא 11.5חודשים. אך גם לו הוכח המנהג של מתן הודעה מוקדמת כפי שטוען בא-כוח הנתבעת לא היה הדבר מסייע לתובעת, כיוון שעם ניתוק יחסי עובד-מעביד בין התובעת לנתבעת ביום 13.9.1977, אין לראות יותר התקופה בגינה משתלמת תמורת הודעה מוקדמת כ'משך עבודתו' של עובד, הן לעניין היות התמורה "שכר עבודה" על-פי חוק הגנת השכר (דב"ע לב/1-1, [3], בע' 456) והן לעניין עבודה של 'שנה אחת ברציפות', כאמור בסעיף 1(א) לחוק. לאור האמור לעיל אנו קובעים, כי התובעת אינה זכאית בגין פיטוריה לא לפיצויי פיטורים מכוח החוק ולא לתשלום תמורת הודעה מוקדמת מכוח מנהג"; ג) לעניין "פדיון" פוליסת הביטוח, פסק בית-הדין האזורי: " .4נותרה הפלוגתה לעניין הפרש התגמולים. משלא נקב בא-כוח התובעת בסכום הנתבע, לא נוכל אנו לפסוק סכום קצוב. באשר לעתירה החלופית, להורות לחברת הביטוח לשלם לתובעת את דמי הגמולים המגיעים לה, מצוי בפנינו מכתב הנתבעת נ/ 3ובו מובעת הסכמת הנתבעת לשחרר לתובעת את הפוליסה לביטוח מנהלים. אמנם שחרור זה קשור במכתב התובעת נ/1, מהאמור בו חזרה התובעת במכתב נ/4, אך בשים לב לכך, כי אין אנו פוסקים לתובעת סכום כלשהו כהפרשי התגמולים, מן הסתם עומד בתוקפו, מטעם הנתבעת, האמור במכתב נ/ 3וכדי למנוע ספק נעתר לעתירתה החלופית של התובעת"; ד) בפסקת הסיכום של פסק-הדין נאמר: " .5לאור האמור לעיל, אנו דוחים את תביעת התובעת לתשלום תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, פיצויי פיטורים והפרשי גמלה, ומחייבים את הנתבעת לגרום לכך, כי הפוליסה נ/ 5תשוחרר לזכותה המלאה של התובעת. אין צו להוצאות". .5בא-כוח העובדת צמצם את ערעורו לעניין "תמורת הודעה מוקדמת" בלבד, וטען: א) קיים נהג מתן "הודעה מוקדמת" של חודש אחד, עת המדובר בעובד חודשי. משניתנה לעובדת "הודעה מוקדמת" קצרה יותר, זכאית היא לתשלום בעד יתרת פרק-הזמן; ב) העובדת לא ויתרה על זכותה לתשלום יתרת התמורה בעד ההודעה המוקדמת; ג) העובדת זכאית לתשלום פיצויי הלנה, או הפרשי הצמדה וריבית וכן להוצאות ולשכר טרחת עורך-דין. .6בא-כוח המעבידה טענה: א) לא הוכח קיומו של "נוהג" כנטען בפסקה 5(א) לעיל. ב) לחלופין: העובדת ויתרה על זכותה לתשלום בגין יתרת התמורה בעד הודעה מוקדמת. .Iiפסק-דין .1עלינו לפסוק בשלוש שאלות: א) האם הוכח "נוהג" של מתן הודעה מוקדמת לעובדים חודשיים, בשיעור של חודש אחד? ב) אם כן, האם ויתרה העובדת על התשלום בעד "יתרת" תקופת ההודעה המוקדמת? ג) אם לא ויתרה, כאמור, האם זכאית העובדת גם לפיצויי הלנה או להפרשי הצמדה וריבית לגבי הסכום הנתבע (450, 2לירות)? .2לשאלה שבפסקה 1(א) לעיל א) אין חולקים שקיים נוהג, שאינו טעון הוכחה, בדבר חובת מתן הודעה מוקדמת, שכן פסקנו בעניין זה בדב"ע לז/38-3, [1] (בע' 308) לאמור: "אם ניתן דעתנו להסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, ועל כל ההסכמים הקיבוציים הענפיים - נלמד שמתן הודעה מוקדמת לעובד חודשי הינו נוהג שפטורים מלהוכיח אותו"; ב) מהו הדין לגבי תקופת ההודעה המוקדמת? ביום 13.2.1976נחתם הסכם קיבוצי כללי בין "לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בשם התאחדות התעשיינים, התאחדות האיכרים, לשכות המסחר, התאחדות הסוחרים, התאחדות בתי מלון, איגוד הבנקים, התאחדות ענף הקולנוע, והתאחדות חברות לביטוח חיים, לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל", ובסעיף 10(ב) נקבע, בין השאר, כי עובד חודשי יהיה זכאי ל"הודעה מוקדמת לפיטורין, בשיעור של חודש ימים". הוראה כזאת מצויה גם בחוקת העבודה לעובדי מוסדות ההסתדרות (פרק 17, סעיף 2), בחוקת העבודה לפועלי החרושת ההסתדרותית (פרק 10, סעיף 6(ג)), בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (סעיף 68) ובתקנון שירות המדינה (התקשי"ר - סעיף 323,82) - החלים על עובדים, שההסכם הקיבוצי מיום 13.2.1976איננו חל עליהם. משקיימת, אפוא, תחולה כה נרחבת של העיקרון האמור - הרי יש לפנינו נוהג שפטורים מלהוכיח אותו; ג) אין בין הזכות למתן הודעה מוקדמת, לבין הזכות לפיצויי פיטורים על-פי החוק - כעבור שנת עבודה אחת, ולא כלום. מטרת ההודעה המוקדמת היא "ליתן לעובד שהות לדאוג למקום עבורה אחר" (פד"ע לז/78-3, [4], בע' 27, מול האות ב). שהות זאת דרושה גם לעובד חודשי שעבד פחות משנה. לא מצאנו, לא בהסכם הקיבוצי ולא במסמכים האחרים שהזכרנו בפסקת-המשנה (ב) לעיל, דבר או חצי דבר, המרמז על כך שמתן ההודעה המוקדמת מותנה בכך שהעובד החודשי עבד שנה אחת לפחות אצל אותו מעביד, יתר על כן: גם בדב"ע לז/38-3, [1] (פסקת המשנה (א) דלעיל), דובר בפיטורי עובדת שעבדה פחות משנה אחת, ובכל זאת נפסק שזכאית היא למתן הודעה מוקדמת (רואים אנו להבהיר שאין המדובר לעיל חל על עובד בתקופת ניסיון - באשר לגביו חלים כללים אחרים); ד) התוצאה של הפסקת יחסי עובד-מעביד בלי הודעה מוקדמת היא, כי "רואים באי-מתן ההודעה הפרת חובה העולה מיחסים חוזיים ורואים את הנזק בסכום השווה לשכר בפרק הזמן המקביל" (דב"ע לז/78-3, [4], שם בע' 27, מול האות ה). יצויין, שבהסכם הקיבוצי משנת 1976(שצוטט בפסקת המשנה (א) לעיל) נכללה, בסעיף 10(ב), חובה מפורשת לשלם "תמורת הודעה מוקדמת", עת זו לא ניתנה; ה) משניתנה, בעניין שלפנינו, הודעה מוקדמת של מחצית החודש בלבד לפני סיים היחסים (פסקות 2(א) ו-(ב) בחלק I), עולה כי העובדת זכאית ל"תמורת הודעה מוקדמת" - שכר מחצית חודש - כפי שתבעה, דהיינו 450, 2לירות. .3לשאלה שבפסקה 1(ב) לעיל: א) לא הוכח שהעובדת שלפנינו זכאית ל"תמורת הודעה מוקדמת" מכוח הסכם קיבוצי, ופסקנו את אשר פסקנו בפסקה 2(ה) לעיל על יסוד "נוהג". על זכות מכוח "נוהג" רשאי העובד לוותר, והשאלה היא - האם ויתרה העובדת על הזכות הזאת; ב) נכון שהעובדת חתמה על כתב ויתור המותנה בתשלום "ערך הפוליסה" וכי המעביד הודיע לה שהוא מסכים לכך (פסקה 2(ד) בחלק I), אולם כעבור ימים אחדים חזרה בה העובדת מהסכמתה (פסקה 2(ה) (1), שם). הברירה היתה בידי המעביד: לבצע את חלקו הוא - דהיינו לא לעכב את "שחרור" הפוליסה, ולטעון כי לפי דיני החוזים אין העובדת רשאית לחזור בה מהצעתה לאחר שכבר היה "קיבול" מצידו; או להסכים לחזרתה של העובדת מן ההצעה, ולבטל את הוראת ה"שחרור" של הפוליסה. המעביד בחר בדרך השניה (פסקה 2(ה) (2) בחלק I); ג) לפיכך אין מנוס מן המסקנה שהצדדים ביטלו הדדית את ההסכם שהיה ביניהם (נ/ 1בצירוף נ/3), וממילא לא נותר "ויתור" מצד העובדת שבו יכול להאחז המעביד; ד) אם יבוא השואל וישאל: מדוע, אם נתבטל ההסכם - בכל זאת פסק בית-הדין האזורי על "שחרור" דמי הפוליסה (פסקה 4(ג) שבחלק I), אין לנו אלא להשיב זאת, כי המעבידה לא ערערה על חיובה בתשלום דמי הפוליסה, ובית-הדין קמא או בית-דין זה לא דן בשאלה, אם קיימת לעובדת זכות מכוח הסכם או דין לשחרור דמי הפוליסה. עצם העובדה שכך נפסק - אין בה כדי לשנות את המצב המשפטי כפי שהוא מתברר מן האמור בפסקות המשנה (ב) ו-(ג) לעיל. .4נותרה השאלה שבפסקה 1(ג) לעיל: א) בעניין שלפנינו נותקו יחסי עובד-מעביד לאחר מתן הודעה מוקדמת של מחצית החודש בלבד. הסכום שפסקנו למערערת לא נפסק לה כ"שכר עבודה", אלא כ"פיצוי על הפרת הסכם העבודה" (פסקות 2(ד) ו-(ה) לעיל; והשווה דב"ע לב/1-1, [3], בע' 456, מול האות ג). לפיכך אין העובדת זכאית לפיצויי הלנה; אלה משולמים רק עת מדובר בשכר עבודה כמשמעותו בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958; ב) אשר להפרשי הצמדה וריבית: אחרי סיים יחסי עבודה התנהל משא-ומתן בין העובדת לבין המעביד, שבמהלכו אף ויתרה העובדת - אמנם ויתור מותנה על זכויות ובכללן גם הזכות לתמורת הודעה מוקדמת. לפיכך אין לומר שהמעביד היה "מודע" לתביעתה של העובדת עד סמוך פני הגשת התביעה (סמיכות התאריכים עולה מן האמור בפסקות 2(ה) ו-(ו) שבחלק I). לכן, ולאור האמור בדב"ע שם/20-3, [5], בע' 143, מול האות ב'), פוסקים אנו, כי הסכום של 450, 2לירות ישא ריבית שנתית של % 26לתקופה מיום סיים היחסים (13.9.1977) ועד לערב הגשת התביעה (8.4.1978), וכן הפרשי הצמדה לפי המדד שהיה ידוע ביום 9.4.1978והמדד שיהיה ידוע ביום הפרעון, וריבית שנתית של % 3מיום 9.4.1978ועד ליום הפרעון. .5לאור התוצאה שהגענו אליה, זכאית העובדת להוצאות ולשכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות. ואנו פוסקים כי המעבידה תשלם לעובדת סכום כולל של 000, 2שקל בתוספת מע"מ. .6סוף דבר: ערעורה של המערערת מתקבל, כאמור בפסקות 2(ה), 4(ב) ו-5 דלעיל.הודעה מוקדמת