עיקר טענותיו של בא-כוח המערער, בערעור, היו כי "החוקה" הינה הסדר קיבוצי והוראותיה מחייבות את מי שההסדר חל עליו הן מכוח תנאי מכללא והן מכוח נוהג. בית-הדין קמא שגה בקובעו שהמשיבה לא נהגה, לעניין גמלאות, בהתאם להוראות "החוקה". ההסדר שעשתה המשיבה עם "מבטחים" לגבי התקופה 1958-1975 אינו פוגע בזכאותו של המערער לגמלה תקציבית עבור התקופה שקדמה ל- .1958אשר ל"תנאי מכללא" - נכון אמנם שזכות שהוקנתה לעובד מכוח הסדר קיבוצי ניתנת לוויתור, אך אין לראות בפנייתו של המערער לערכאות, בדבר פיצויי פיטורים משום ויתור על פנסיה תקציבית. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ויתור על פנסיה תקציבית: Iההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (אב-בית-הדין - השופט הראשי הרניב; נציגי הציבור ה"ה בן-בסט וקלצ'בסקי; תב"ע לט/1196-3), אשר דחה את עתירת המערער להצהיר שיש להביא בחשבון - בחישוב הפנסיה המגיעה לו - את תקופת עבודתו בשנים 1953-1958, בנוסף על התקופה 1958-.1975 .2העובדות העיקריות הצריכות לעניין הן: א) המערער עבד בשירות המשיבה מאוקטובר 1953עד 30.6.1975, מועד פרישתו מן העבודה בגיל 65; ב) המערער בוטח על-ידי המשיבה ב"מבטחים" בביטוח פנסיה יסוד, החל מיום .1.1.1958הוא מקבל פנסיה מ"מבטחים" בשיעור של % 50בגין תקופת ביטוחו שמיום 1.1.1958עד 30.6.1975; ג) במשפט קודם בין שני הצדדים נפסק, כי המערער זכאי לפיצויי פיטורים - בעד כל תקופת עבודתו - בנוסף על הפנסיה המשתלמת לו (דב"ע לז/103-3, [1]). נתקבלה טענת המערער כי ה"הסכם הקיבוצי" עליו סמכה המשיבה בסירובה לשלם פיצויי פיטורים (חוקת העבודה לעובדים ברשויות מקומיות שנרשמה כהסכם קיבוצי ביום 26.10.1960) איננו, הסכם קיבוצי, שכן מרכז השלטון המקומי איננו בבחינת "ארגון מעבידים" שבסמכותו לכרות הסכם קיבוצי; ד) בבית-הדין האזורי טען המערער, שיש להאריך את הוותק שלו, לצורכי חישוב הפנסיה, למפרע, מאוקטובר 1953; ה) המשיבה טענה, בין השאר, כי ביטוחו של המערער ב"מבטחים" קדם ל"התקנת" "חוקת העבודה" ב-1960, ומשהותקנה "החוקה" - הוצע לעובדי המשיבה, על-ידה ועל-ידי משרד הפנים, כי עובדים יבוטחו אצלה בפנסיה תקציבית, אך ההצעה נדחתה בשל התנגדות העובדים, והמערער ביניהם. .3בפסק-הדין שבערעור נאמר, שהמערער תקע את יתדותיו ב"חוקת העבודה" הקובעת (סעיף 79) כי רשות מקומית תנהג "בעניין פנסיה לעת זקנה" לפי חוק הגמלאות לעובדי המדינה, אך בית-הדין קיבל את טענת המשיבה, כי עובדתית לא נהגו עד לפרישתו של המערער בהתאם לסעיף 79נ"ל. בעניינים אחרים - להוציא תשלום פנסיה לעובדיה - נהגה אמנם המשיבה בהתאם להוראות ה"חוקה", בהיותה סבורה בתום לב שה"חוקה" הינה בבחינת הסכם קיבוצי בעל תוקף מחייב. משנתקבלה בדב"ע לז/103-3, [1], טענת המערער שהחוקה אינה הסכם קיבוצי, ועקב כך שולמו לו פיצויי פיטורים, בא המערער וטען, שהיות ונהגו לפי "חוקת העבודה" (בעניינים האחרים), הוקנו לו זכויות (גם לעניין פנסיה) על-פי "נוהג שהפך להיות תנאי מכללא" בחוזה העבודה. אלא שנוהג שפעלו לפיו מפני שחשבו, בטעות, שיש לו כוח מחייב, אינו יכול לשמש מקור לזכות ואינו מהווה "תנאי מכללא". משהוכח שההסכם לפיו נהגו "בטל מדעיקרא", הרי כל שנהגו לפיו בטל אף הוא "מדעיקרא" ועל אחת כמה וכמה כאשר הביטול בא כתוצאה מטענה שהועלתה על-ידי המערער עצמו (במשפט אחר) על מנת לזכות בהטבות שלא היה זוכה להן, לו היה הסכם תקף. .4עיקר טענותיו של בא-כוח המערער, בערעור, היו כי "החוקה" הינה הסדר קיבוצי והוראותיה מחייבות את מי שההסדר חל עליו הן מכוח תנאי מכללא והן מכוח נוהג. בית-הדין קמא שגה בקובעו שהמשיבה לא נהגה, לעניין גמלאות, בהתאם להוראות "החוקה". ההסדר שעשתה המשיבה עם "מבטחים" לגבי התקופה 1958-1975 אינו פוגע בזכאותו של המערער לגמלה תקציבית עבור התקופה שקדמה ל- .1958אשר ל"תנאי מכללא" - נכון אמנם שזכות שהוקנתה לעובד מכוח הסדר קיבוצי ניתנת לוויתור, אך אין לראות בפנייתו של המערער לערכאות, בדבר פיצויי פיטורים (דב"ע לז/103-3, [1], הנ"ל) משום ויתור על פנסיה תקציבית. .5בטיעונו בעל-פה הוסיף הפרקליט המלומד וטען, כי בית-הדין האזורי הגיע למסקנה לא-נכונה, על סמך פירוש מוטעה של חומר הראיות, בשאלה כיצד נהגה המשיבה לעניין גמלאות אחרי תחילת תוקפה של "החוקה", וחומר הראיות בעניין זה מסתכם בעדותו של עד אחד, מזכירה של המשיבה, יהודה קול. והלה אמר, כשנחקר חקירה נגדית על תצהירו, כי "החל מ- 1960נהגו לפי חוקת העבודה של עובדי רשויות מקומיות. גם כיום חלה עלינו החוקה הנ"ל". משמע, שכל מי שקמה לו זכות לפנסיה אחרי 1960, קיבל פנסיה תקציבית גם בעבור שנות ותק שקדמו ל"חוקה". וכך צריך שיהא הדין לגבי המערער, אשר בקשתו היא שיוצהר כי הוא זכאי לפנסיה תקציבית עבור 5שנים - 1953-.1958 .6בא-כוח המשיבה תמך בקביעתו של בית-הדין קמא, כי מרשתו לא נהגה בהתאם לסעיף 79ל"חוקה". אשר לטענה כי חומר הראיות הסתכם בעדותו של עד אחד, ועד זה אף סתר את עצמו בחקירה נגדית - טענה זו אינה נכונה. בתצהירו הסתמך מר קול על 4מסמכים (ב, ב1, ג, ג1), בהם באה לידי ביטוי התנגדותם העקבית של עובדי המשיבה, לכל ניסיון להנהיג פנסיה תקציבית. ואם לא די בכך, באה הודאתו של המערער עצמו בחקירתו הנגדית (ישיבת בית-הדין מיום 10.3.1980) כי "ב-1975 כל העובדים עדיין היו מבוטחים ב'מבטחים'". משרד הפנים גם לא אישר את פניית ראש המועצה "לעבור לפנסיה תקציבית". קיצורו של דבר - אף אם "החוקה" הינה סדר קיבוצי, הוכח כי "לענייני פנסיה לא אימצה המשיבה את הוראות החוקה" בשל התנגדות העובדים, והמשיבה לבטחם ב"מבטחים". עד לפרישתו של המערער מן העבודה לא הונהג הסדר לפנסיה תקציבית, כשם שלא הוסכם שסעיף 79ל"חוקה" יהווה תנאי מתנאי העבודה של המערער. הלה דחה כל העת את עצם הרעיון שתשולם לו פנסיה תקציבית - וטעמו עמו - ותבע פיצויי פיטורים בעד כל תקופת עבודתו. ומשזכה ומבוקשו ניתן לו (דב"ע לז/103-3, [1], הנ"ל), צפה ועלתה תביעה לחישוב רטראקטיבי של הוותק לצורך גמלאות, כך שייהנה, בנוסף לפיצויי פיטורים מלאים, גם מפנסיה תקציבית (בעד השנים עד 1958) משולבת עם פנסיה מצטברת (1958-1975) וצדק בית-הדין האזורי בדחותו את התביעה. .Iiפסק-דין .1שתי השאלות הטעונות הכרעה בערעור הן: א) הבדין קבע בית-הדין האזורי, כלשונו, ש"לעניין תשלום גמלאות לא נהגו עד לפרישתו של התובע לפי האמור בהסכם הקיבוצי" ("החוקה"); ב) האם ויתר המערער על זכותו מכללא, לפנסיה תקציבית, ואם כן - מהו תוקפו של הוויתור. .2לשאלה הראשונה: לשונו החסכונית של בית-הדין האזורי ("מבחינה עובדתית אנו מקבלים (את טענתה של הנתבעת)) אינה מאפשרת, למרבה הצער, לעמוד על השיקולים והנימוקים שהביאו לקבלת הטענה. לא היה איפוא מנוס מלעיין בחומר הראיות בעל-פה ובכתב, ובסיכומיהם בכתב של הצדדים. במכתב מיום 18.3.1973, החתום על-ידי מספר עובדים והמערער בראשם, אל הממונה על מחוז המרכז (נספח ב'), תוארו נסיונות הנפל להנהיג פנסיה תקציבית, שסוכלו כל אימת שהרעיון הועלה מחדש. התנגדות העובדים ורצונם שלא להינתק מ"מבטחים" בוטאו במכתב נוסף, הנושא אותו תאריך (8.3.1973), המופנה למרכז הסתדרות הפקידים - שגם עליו חתום המערער ראשון (נספח ב' 1). תצהירו של מר קול מבהיר ביתר הרחבה ומאשר את השתלשלות העניינים. אותו פסוק בודד בחקירה הנגדית, עליו הצביע בא-כוח המערער (סעיף 5להליך), אינו אומר אלא זאת, כי החל מ- 1960נהגו לפי "החוקה" - דבר שאיש אינו מכחיש, אך במה דברים אמורים? לפי "החוקה" להוציא עניין הגמלאות (פנסיה תקציבית). בעניין זה נתקלה המשיבה בהתנגדות העובדים, ועד לפרישתו של העובד מן העבודה - העניין לא קם ולא היה וממילא לא היה כל "נוהג" לשלם פנסיה תקציבית. .3ועתה לשאלה השניה: האם "ויתר" העובד על הזכות, המוקנית לו מכללא, מכוח הסדר קיבוצי ("החוקה"), לפנסיה תקציבית? מחומר הראיות עולה, שהמערער "ויתר" בצורה ברורה ביותר. (נספחים ג' - פסקה אחרונה, ו-ג' 1) ומאחר שאין המדובר בהסכם קיבוצי - ויתורו תופס. בעת הדיון בערעור הודיע בא-כוח המערער בלשון מאופקת שהוא "מסכים שאין כופים תנאי מכללא". ברי שמה שאין כופים עליך לקבל, יכול אתה לוותר עליו. כך אומרת גם הפסיקה לעניין ויתור על זכות שמקורה בתנאי מכללא על-פי הסדר קיבוצי (דב"ע לז/26-2, [2], בע' 107). .4סוף דבר - הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט כולל שכר טרחת עורך-דין בסך 300שקל.פנסיה תקציביתפנסיה