ועדה רפואית לבדיקת קשר סיבתי

המשותף לכל חמשת הערעורים הוא שבית-הדין האזורי לעבודה, אשר בפניו עמדה שאלה מתחום הרפואה בדבר קשר סיבתי בין עבודתו של כל אחד מהתובעים לבין מצב בריאותו - לא פסק בשאלה, אלא הפנה את העניין לוועדה רפואית הפועלת מכוח סעיף 61לחוק הביטוח הלאומי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ועדה רפואית לבדיקת קשר סיבתי: .Iההליך .1בבית-הדין האזורי בחיפה התבררו חמש תובענות בהקשר לפרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי) - ביטוח נפגעי עבודה (תב"ע לט/66-0; תב"ע לט/391-0; תב"ע לט/339; תב"ע לח/427- 0ותב"ע שם/47-0). כל אחת מהתובענות נתבררה בנפרד, בכל אחת מהן ניתן פסק-דין לטובת התובע ועל כל אחד מפסקי-הדין הוגש ערעור על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בשל שאלה מרכזית משותפת לכל הערעורים, אוחד הדיון מבלי להתעלם מהמיוחד שבכל ערעור. .2המשותף לכל חמשת הערעורים בא מכך שבית-הדין האזורי, אשר בפניו עמדה שאלה מתחום הרפואה בדבר קשר סיבתי בין עבודתו של כל אחד מהתובעים לבין מצב בריאותו - לא פסק בשאלה, אלא הפנה את העניין לוועדה רפואית הפועלת מכוח סעיף 61לחוק הביטוח הלאומי. .3מאחר וכאמור, לא יתעלם בית-הדין מהמיוחד שבכל ערעור, להלן העובדות וקטעי פסקי-הדין המתייחסים לערעורים - בנפרד: א) פסק-הדין הראשון ניתן על-ידי בית-הדין האזורי בתב"ע שם/47- 0(ערעור שם/101-0). העובדות הן: ביום 8.9.1978, תוך כדי עבודה ליד מכונה, חש התובע בחדירת גוף זר לעינו. הוא פנה מייד לאחר מכן למרפאה לעזרה ראשונה שבמפעל ונרשם שגוף זר חדר לעין. בית-הדין האזורי אומר: "לא נותר כל ספק כי לתובע ארעה תאונת עבודה במשמעות סעיף 35לחוק הביטוח הלאומי". בכתב התביעה שהוגש על-ידי עורך-דין מדובר הן בתביעה לדמי פגיעה והן בתביעה לגמלת נכות שנדחו על-ידי המוסד לביטוח לאומי. במהלך הדיון בבית-הדין האזורי ביקשו באי-כוח שני הצדדים למנות מומחה-יועץ רפואי, עת עיקר טענתו של בא-כוח התובע הוא "שאין הוא סומך על ועדה רפואית הפועלת במסגרת המוסד לביטוח לאומי", ועיקר טענתו של בא-כוח המוסד לביטוח לאומי הוא: "כי הוועדה הרפואית אינה מוסמכת כלל לבדוק את שאלת הקשר הסיבתי, כל עוד לא חלפה התקופה לתשלום דמי פגיעה". את טענת בא-כוח התובע דחה בית-הדין, בין היתר מהטעם שממילא יגיע שולחו לוועדה רפואית. את הטענה של המוסד דוחה בית הדין ואומר: "אמת נכון הדר, הנתבע טוען שלא קיים קשר סיבתי בין התאונה ובין אי-הכושר ומשום כך סבור הנתבע שאין להכיר בתביעה לדמי-פגיעה, אך עדיין השאלה היא, אם שאלת הקשר הסיבתי תיבדק במסגרת דיון בבית-הדין או במסגרת אחרת. כאשר מדובר בתאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בתי-הדין נוהגים למנות מומחים רפואיים, אך במקרה כזה המינוי נחוץ כדי לברר, אם למבוטח ארעה תאונת עבודה. האם נחוץ מינוי כזה כאשר ברור לבית-הדין, ללא חוות-דעת רפואית, כי למבוטח ארעה תאונה כאמור? סעיף 61של החוק קובע לאמור, כי רופא או ועדה רפואית יקבעו, לפי בקשת הנכה מעבודה או המוסד, אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה היא נובעת כך. נכה עבודה, לפי סעיף 59לחוק, הוא מבוטח שעקב פגיעה בעבודה נפגע כושרו לעבודה. עינינו הרואות איפוא, כי כאשר ברור שארעה תאונת עבודה, שאלת הקשר הסיבתי ניתנת לבדיקה על-ידי רופא או ועדה רפואית. בהקשר זה אין נפקא מינה לצערנו, אם תאונת העבודה עצמה הוכרה על-ידי פקיד התביעות או על-ידי בית-הדין. התוצאה חד היא, דהיינו שלמבוטח ארעה תאונת עבודה וברור ששאלת הקשר הסיבתי אינה עוד מעניינו של בית-הדין. לענין זה השווה דב"ע לט/109- 0(לא פורסם) בו נאמר 'ספק הוא אם יש מקום להזדקק לחוות-דעת רפואית שעה שברור שהמדובר בתאונה שהיא נקבעת על-פי חזקת הסיבתיות אשר בסעיף 39לחוק', וכן השווה דב"ע לט/14- 0(לא פורסם) בו נאמר, כי השאלה אם פגיעה שנתגלתה ביום הפגיעה או לאחר מכן, קשורה לתאונה אם לאו, היא שאלה רפואית הנתונה לסמכותה של ועדה רפואית לפי סעיף 61לחוק, אליה צריך המוסד להעביר את השאלה, שכן משהוכרה התאונה, השאלה שבמחלוקת אינה אלא בדבר הקשר שבין התאונה ובין הפגיעה ועל כן לא ישימה עוד הסיפא של סעיף 39לחוק". בית הדין החליט: .1"לחייב את הנתבע להכיר במקרה הנדון כתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי. .2שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה הנ"ל לצורך תשלום דמי פגיעה תיבדק על-ידי רופא או ועדה רפואית כאמור בסעיף 61לחוק"; ב) פסק הדין השני ניתן בתב"ע לט/66- 0(ערעור שם/81-0). העובדות הרלבנטיות לאותו עניין הן: .1עת יצאה התובעת מהמקלחת שבמקום העבודה, החליקה וקיבלה מכה חזקה בגב ובברך. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה והסכים לשלם דמי פגיעה בגין פרק הזמן שמיום 22.11.1977ועד ליום .20.12.1977 .2המוסד לביטוח לאומי דחה בקשה לתשלום דמי פגיעה נוספים בגין פרק הזמן שמיום 6.2.1978ועד ליום 21.5.1978, בטענה שאובדן כושר העבודה באותו פרק זמן לא בא מהאירוע התאונתי אלא שיש לייחסו לעובדה שהובעת סבלה קודם לכן "מכאבים וממחלות בגבה ובעמוד השדרה, זמן רב לפני תאריך התאונה". .3תביעתה של המבוטחת היתה לדמי פגיעה בגין פרק הזמן האמור. .4המוסד לביטוח לאומי ביקש מבית-הדין שימנה מומחה-יועץ רפואי שיגיש חוות-דעת בשאלה הרפואית הצריכה להכרעה בתביעה. .5בית-הדין לא ראה צורך למנות מומחה-יועץ רפואי ודחה את הבקשה האמורה של בא-כוח המוסד לביטוח לאומי. בית הדין האזורי פסק: "(1) לחייב את הנתבע להכיר במקרה הנדון כאן כתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי. (2) הנתבע ישלם לתובעת דמי פגיעה עבור התקופה 27.11.1977- .20.12.1977מאחר ומעביד התובעת הוא מעביד מורשה התשלום ייעשה באמצעות המעביד. (3) שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה הנ"ל לצורך תשלום דמי פגיעה עבור התקופה 6.2.1978- 21.5.1978תיבדק על-ידי רופא או ועדה רפואית כאמור בסעיף 61לחוק ואם יימצא כי קיים קשר סיבתי ישולמו לתובעת דמי פגיעה גם בגין תקופה זו. (4) תביעת התובעת נדחתה על-ידי פקיד התביעות שלא כדין ותוך שימוש לרעה בהוראות החוק, דבר אשר גרם לתובעת הוצאות מיותרות ובהן הצורך להשתמש בשירותי עורך-דין. אנו מחייבים איפוא את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין (כולל) בסך 000, 5ל"י". בבואו לפסוק כאמור סמך בית-הדין האזורי על פסק דינו בתב"ע שם/47- 0שהובא לעיל; ג) פסק-הדין השלישי ניתן על-ידי בית הדין האזורי בתב"ע לט/391-0 (ערעור שם/82-0). באותו עניין נאמר בכתב התביעה שהוגש על-ידי עורך דין, כי ביום 26.6.1977, תוך כדי העבודה, נחבל התובע בברכו "וכתוצאה מהתאונה הפך לנכה... התאונה גרמה לכך שלא יהיה כשיר לעבודה... התובע פנה לנתבע בתביעה לתשלום דמי-פגיעה" ותביעתו נדחתה. העתירה, לפי כתב התביעה היתה "ליתן פסק-דין הצהרתי כי התובע נפגע בתאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, ביום 26.6.1977וכי התובע זכאי לקבל מהנתבע דמי פגיעה וגמלת נכות, כפי שייקבע על-ידי ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי". בפסק-הדין שבערעור חוזר בית-הדין לאשר אמר בתב"ע לט/66- 0(ערעור שם/81-0), מדגיש ש"משהוחלט שלמבוטח ארעה תאונת עבודה, החלק השני של סעיף 39לחוק (הסיפא) אינו עוד ישים ושאלת הקשר הסיבתי היא בסמכותה של ועדה רפואית במשמעות סעיף 61של החוק. דעה דומה הובעה גם בדב"ע לט/27- 0[1]". בית-הדין האזורי פסק: "(1) לחייב את הנתבע להכיר באירוע הנדון כתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי. (2) אין בפסק-דין זה משום קביעה כי התאונה הנ"ל גרמה לתובע אי-כושר עבודה או נכות. (3) שאלת הקשר הסיבתי תיבדק על-ידי ועדה רפואית לפי סעיף 61של החוק ואם יימצא כי קיים קשר סיבתי בין התאונה ובין תקופת אי-הכושר ישלם הנתבע לתובע דמי פגיעה כחוק"; ד) העובדות בתב"ע לט/339- 0(ערעור שם/85-0) הן: ביום 8.6.1978, עת עבד על סיפון אוניה, איבד התובע את שיווי משקלו, עקב טלטולי האניה בים סוער, נפל, נפגע בעורף של ראשו, התעלף ואיבד הכרתו למספר שניות, וכשהתעורר הרגיש כאבים באזור הראש ובצוואר. התובע טען, כי כתוצאה מהתאונה האמורה נפגעה עין ימין כך שראייתו לקויה. המוסד לביטוח לאומי טען להעדר קשר בין התאונה לבין מצב העין. התובע תבע מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה ומשלא נענה הגיש כתב תביעה לבית-הדין האזורי בעתירה "להכיר בתאונת העבודה... ותוצאותיה, כתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי ולשלם לתובע הגמלאות המגיעות לו בגין כך". בכתב ההגנה נאמר, בין היתר, כי "אין כל קשר בין אי-כושרו לעבודה של התובע והמחלה בעינו הימנית ובין האירוע הנטען ביום 8.6.1978". בפסק הדין שבערעור נאמר: "בא-כוח הנתבע הודה בעובדות, שהועלו בתצהיר התובע, למעט הטענה כי קיים קשר סיבתי בין האירוע התאונתי ובין הליקוי בעין... (3) לאור האמור לעיל ברור לחלוטין, כי התובע זכאי לפסק-דין הצהרתי כי נפגע בתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי. לשאלת הקשר הסיבתי, אין זה נפקא מינה אם תאונה העבודה עצמה הוכרה על-ידי פקיד התביעות או בפסק-דין של בית-הדין. פועל יוצא מכך שלענייננו, האמור בקטע השני של סעיף 39לחוק הביטוח הלאומי אינו עוד ישים, שכן הסיפא של סעיף 39ישימה לצורך הקביעה אם למבוטח ארעה תאונת העבודה, עת מדובר בפגיעה שהיא תוצאה של גורם חיצוני בלתי-נראה לעין, דבר שלא מתקיים במקרה הנדון כאן בו התובע נפגע על-ידי גורם חיצוני הנראה לעין, שהוא הפגיעה בראשו עקב נפילה. (4) נותרה איפוא טענת הנתבע, כי אין קשר סיבתי בין התאונה ובין הפגימה שנתגלתה לאחר מכן. בשאלה זו הביע בית-הדין הארצי דעתו בשורה של פסקי-דין, השווה דב"ע לט/109- 0(לא פורסם), דב"ע לט/14- 0(לא פורסם), דב"ע לט/27- 0[1], כי השאלה אם פגימה שנתגלתה ביום הפגיעה או לאחר מכן, קשורה לתאונה אם לאו, היא שאלה רפואית הנתונה לסמכותה של ועדה רפואית לפי סעיף 61לחוק, אליה צריך המוסד להעביר את השאלה, שכן משהוכרה התאונה, השאלה שבמחלוקת אינה אלא בדבר הקשר שבין התאונה ובין הפגימה ועל כן לא ישימה עוד הסיפא של סעיף 39לחוק. (5) שאלה יפה היא אם סעיף 61לחוק הביטוח הלאומי ישים גם לצורכי בדיקת הזכות לדמי פגיעה או שמא נועד רק לבירור דרגת נכות. בסעיף 61עצמו נאמר, כי ההזדקקות לוועדה רפואית או רופא תיעשה בדרך שתיקבע בתקנות, ואולם התקנות שהותקנו מסדירות רק את שאלת קביעת דרגת הנכות ושותקות בשאלת דמי הפגיעה ומכאן כי מחוקק המשנה לא התקין תקנות בשאלה זו. המדובר איפוא בהוראה דיונית שלא הותקנה על-ידי מחוקק המשנה ובמצב כזה נתונה הסמכות לבתי-הדין לעבודה, מכוח סעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, להתקין הסדרים אשר ישקפו במישו הדיוני את כוונת המחוקק (השווה בג"צ 289/79(לא פורסם), סעיף 3של פסק-הדין שם, בע' 6). דבריו של בית-הדין הארצי, בדב"ע לט/14- 0הנ"ל, יש לפרש איפוא, ככל הנחיה, כהוראה דיונית ברוח האמור לעיל. בשאלה מדוע ההסדר הנ"ל הוא גם הסדר רצוי, השווה פסק-דין של בית-דין זה בדיון אחר, הוא תב"ע שם/47-.0 (6) על יסוד כל האמור לעיל אנו מחליטים כדלהלן: (א) לחייב את הנתבע להכיר בתאונה הנדונה כתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי. (ב) אם יימצא כי קיים קשר סיבתי בין התאונה ובין איכושר עבודה ישולמו דמי פגיעה באמצעות מעביד התובע שהוא מעביד מורשה"; ה) בתב"ע לח/427- 0(ערעור שם/89-0), העובדות הן: התובע נפגע בתאונה ביום 29.7.1974ותאונה זאת הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ושולמו דמי פגיעה. התובע הגיש תביעה לגמלת נכות, אך משום מה עניינו לא הובא בפני ועדה רפואית הפועלת מכוח סעיף 61לחוק הביטוח הלאומי (ייאמר שאותה תאונה לא היתה, ישירות, נשוא הדיון בהליך שבו ניתן פסק-הדין שבערעור). לדיון עמד אירוע מיום .5.12.1976העובדות לעניין אותו אירוע הן: ביום האמור עשה התובע בפירוק בלוקים של בטון, בעזרת מקוש. המקוש נתקע בבלוק בטון, וכאשר התובע ניסה לחלץ את המקוש, נפל אחורה על ישבנו "ומאז חש כאבים בישבן ובברך רגל שמאל". בית-הדין האזורי מינה מומחה-יועץ רפואי, מאחר והשאלה אם מיחושי התובע הינם תוצאה של התאונה השניה היא שאלה מתחום הרפואה, והציג בפניו את השאלות הרלבנטיות. המומחה הרפואי נסע לחו"ל לשנת שבתון. בפסק-הדין נשוא הערעור אומר בית-הדין האזורי: "לאור מצב זה המליץ בית-הדין כי התובע יובא בפני רופא או ועדה רפואית לפי סעיף 61לחוק, אך המלצה זו של בית-הדין לא זכתה להיענות. (3) בשורה של פסקי-דין שניתנו על-ידי בית-דין זה לאחרונה בעניינים אחרים, הגיע בית-דין זה למסקנה שחל שינוי בהלכה, במיוחד לאור האמור בדב"ע לט/14- 0(לא פורסם) לאמור, כי משנקבע שלמבוטח ארעה תאונת עבודה, החלק השני של סעיף 39לחוק אינו עוד ישים וכי השאלה, אם פגימה שנתגלתה במבוטח ביום התאונה או לאחר מכן קשורה סיבתית לתאונה, יש להפנות לוועדה רפואית לפי סעיף 61לחוק. אנו סבורים שבמקרה דנן, תהיה ההלכה אשר תהיה, יש הצדקה מלאה ללכת בדרך זו אף לפנים משורת הדין. (4) א. לאור האמור לעיל, אנו מבטלים את ההחלטה למנות מומחה- יועץ רפואי. ב. ניתנת בזה הצהרה כי גם התאונה השניה היתה תאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי. ג. התובע יובא בפני ועדה רפואית בגין שתי התאונות והוועדה תבדוק גם שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה ובין תקופות אי-הכושר שלא הוכרו. אם הוועדה תקבע שקיים קשר סיבתי כאמור ישלם הנתבע לתובע גמלאות כחוק. דמי פגיעה ישלמו באמצעות מעביד התובע שהוא מעביד מורשה". .4עיקר הטענות שהועלו בערעור מטעם המוסד לביטוח לאומי, והנוגעות לכל הערעורים, הן: א) לפני הכרעה בשאלה, אם היתה פגיעה גופנית תוך ועקב העבודה, שגרמה לאי-כושר לעבודה כדי לזכות בדמי פגיעה ולכמה זמן, אינה מתעוררת שאלת נכות; ב) דחה המוסד תביעה לגמלה (סעיף 130לחוק) - ההכרעה היא בידי בית-הדין לעבודה (סעיף 230(א) לחוק), ובית-הדין חייב לפסוק; ג) אין בית-הדין רשאי להעביר ההכרעה לגוף סטטוטורי אחר, כגון ועדה רפואית הפועלת מכוח סעיף 61לחוק שעליו סמך בית-הדין האזורי; ד) "טעה בית-הדין בחושבו שיש מחדל בכך שמכוח 61לא הותקנו תקנות לעניין דמי פגיעה ועל כן מצב של הוראה דיונית שלא תוקנה על-ידי מחוקק המשנה, וניתנת הסמכות לבית-הדין, מכוח סעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה". לפי הטענה, השר כלל אינו מוסמך להתקין תקנות מכוח סעיף 61לעניין דמי פגיעה; ה) אין ועדה רפואית מוסמכת לפעול שלא במסגרת סעיף 61לחוק; ו) לנכות, קודמת תמיד זכאות לדמי פגיעה (סעיף 60לחוק); ז) טעה בית-הדין האזורי בסברו שלעדות של רופא יש להזדקק רק עת לדיון עומדת הסיפא של סעיף 39לחוק. לעדות של רופא יש להזדקק כל אימת שמתעוררת שאלה מתחום הרפואה; ח) אין זכאות לגמלה באין פגיעה injury(דב"ע לח/30- 0- לא פורסם). בארבע מהתובענות טענו בשם המוסד, שלא היתה פגיעה, ובכולן טענו שלא היתה פגיעה שהביאה לאי-כושר לעבודה. .5למיוחד שבערעורים, טען הפרקליט שייצג את המוסד לביטוח לאומי: לערעור שם/85- 0- למעשה הצהיר כבר בית-הדין על חבות בדמי פגיעה, ולא היה כל מקום וכל צורך, באותו שלב, להפנות לוועדה רפואית. הפרקליט ביקש למחוק מסעיף 6שבפסק-הדין את הפסקה (ב), ואזי אין פסק-דין אופרטיבי. לערעור שם/101- 0- כלל לא נקבע שהיתה "פגיעה" injury; ואם קבע כך בית-הדין - לא היו בפניו נתונים ראייתיים, וכן לא היה מקום לפסוק הוצאות לדוגמה (טענה זאת התייחסה גם לערעור שם/81-0). .6המשיבים ביקשו לאשר את פסקי-הדין שבערעור ובמיוחד הדגישו שבית-הדין האזורי רשאי היה להגיע למסקנתו על סמך הפסיקה בדב"ע לט/14-.0 למיוחד שבכל ערעור טענו: לערעור לט/85- 0- למעשה הצהיר בית-הדין על חבות בדמי פגיעה ופסק-הדין יכול לעמוד מבלי שתופעל ועדה רפואית; לערעור שם/101- 0- התביעה היתה לדמי פגיעה ובית-הדין האזורי קבע למעשה שהיתה פגיעה. ההוצאות שפסק בית-הדין לא היו "הוצאות לדוגמה"; לערעור שם/81- 0- בשלב מאוחר הכיר המוסד בזכאות לדמי פגיעה בגין פרק הזמן הראשון ולכן היה מקום לחייב בהוצאות; לערעור שם/82- 0- התובע הגיש בקשתו בטופס "דמי פגיעה", כי אין טופס אחר, ובמהלך המשפט, לא כיוון פרקליטו של המוסד את ההליך לכיוון טענותיו בערעור של פרקליט המוסד לביטוח לאומי. .Iiפסק-הדין .1ערעור זה מחייב לחזור לכמה וכמה עיקרים שעליהם עומדת מערכת מימוש זכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי, ואם ייעשה כן - ייעשה העיקר הצריך לפסיקה במשותף לכל הערעורים העומדים לדיון. עיקרים אלה מתייחסים לשאלות, מי אוכף זכויות ומי פוסק בזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי; מהותו של פסק-דין הצהרתי בהקשר לזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי ותנאים לסעד משפטי זה, בעיקר בקשר לזכויות מכוח פרק ג' - ביטוח נפגעי עבודה; תחום סמכותן של ועדות הפועלות מכוח סעיף 61לחוק במימוש זכויות מכוח פרק ג' לחוק. תשובות לשאלות אלה, ולפחות לרובן, ניתנו במפוזר בפסיקה או שראו את התשובות בגדר המובן מאליו; האמור להלן אינו בא לחדש, אלא לגבש וגם זה - רק במרוכז ובמידה הדרושה לערעורים העומדים לדיון. .2מי אוכף זכויות ומי פוסק בזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי: התשובה לשאלה זאת פשוטה וחד-משמעית; היא עולה מסעיף 230לחוק הקובע, שבית-דין אזורי לעבודה הוא המוסמך "לדון ולפסוק בכל תובענה של ...הזכאי לגמלה, הטוען(ים) שקופח(ו) בזכותו(ם)" (ולפי סעיף 1לחוק - גמלה היא "כל טובת הנאה שהביטוח לפי חוק זה מעניק אותה"). נוסח זה, על כל הפירוט שבאותו סעיף, אינו משאיר ספק בכך שבית-דין אזורי לעבודה, הוא ולא אחר, פוסק בתובענות שעניינן מימוש זכויות לגמלה. כל זה, כמובן, בסייגים שקובע החוק עצמו, אם ובמידה שתמצא סייגים כאלה. אכן, תמצא סייגים, אך הם אינם לעצם הסמכות, אלא ל"מידה". סייג ל"מידה" תמצא בסעיף 127לד, בסעיף 200א ובסעיף 64א - שבהם מגביל החוק את סמכות בתי-הדין לעבודה לערעור בשאלת "חוק בלבד", והפוסק בזכויות הוא גוף מעין-שיפוטי שמוקם בחוק או מכוח החוק ולו הסמכויות המוקנות לו במפורש. סמכויות אלה, שתכליתן עולה מסעיף 61לחוק והן קיימות מכוחו, הלכו ורחבו, והן רחבות ביותר בהקשר לביטוח אבטלה וביטוח נכות, כך שעניינים רבים אשר יורדים לעצם הזכות הוצאו למעשה מסמכות בית- הדין, אם לא להלכה, מהכרעה שיפוטית. יחד עם זאת ברור, שגם במצב זה נותר העיקרון. והעיקרון הוא, שכל אשר לא נמסר במפורש להכרעת גוף אחר - שמור למערכת השיפוטית, לבתי-הדין לעבודה. לפנינו סייג לכלל ואותו סייג בא להוציא עניין מסמכותו של בית-משפט. כללי הפרשנות מחייבים לפרש סייג לכלל - פירוש דווקני ועל כן יש לפרש את ההוראה כך, שלא תוגבל סמכותה של רשות שיפוטית מעבר לרצונו המפורש של המחוקק. נוסיף ונאמר, כי בה במידה שבית-משפט לא ידון ויפסוק בעניין שאינו בסמכותו - הוא לא יימנע מלדון ולפסוק בעניין שבסמכותו. במסגרת המערכת השיפוטית רשאי בית-משפט לא לדון בעניין אשר בפניו ולהעבירו לבית-משפט אחר (סעיף 37לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957). להוציא עניין שבסמכות המערכת השיפוטית כך שיידון בפני גוף שמחוץ למערכת - אסור ואסור. .3לשאלת פסק-דין הצהרתי בהקשר לזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי. אין ספק שברוב המקרים פסק-דין הצהרתי בהקשר לזכויות מכוח חוק הביטוח הלאומי הוא, מבחינה דיונית, הסעד הרצוי והנכון. הדבר עולה מעצם מגוון הגמלאות שיכול ואירוע מסוים או מצב מסוים יזכו בהן. במה דברים אמורים? עת מדובר לא הצהרה בעלמא, כי הרי "צריך שהשאלה תהיה מעשית ולא עיונית שלמבקש יהיה עניין ממשי בכך... (ע"א 26/49, [2], בע' 303), צריך שתהיה קשורה בזכות שלה טוענים. "הצהרה" שמעשה מסוים או אירוע מסוים הם בגדר הגדרה מסוימת שבחוק, היא כשלעצמה, אינה מקנה זכות, ולרוב אינה דרושה לשימור זכות. הצהרה שתאונה מסוימת היא "תאונת עבודה" לעניין פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי, דהיינו שמתקיים בה האמור בהגדרת הדיבור "תאונת עבודה" בסעיף 35לחוק, היא הצהרה עיונית - כל עוד אין היא נקשרת לזכות מכוח אותו פרק שבחוק. ההגדרה של "תאונת עבודה" אינה באה אלא להשלמת המושג "פגיעה בעבודה", שיכול ותמצא ביטויה בתאונת עבודה ויכול ותמצא ביטויה במחלת מקצוע - דיבור המוגדר גם הוא באותו סעיף. המשותף לשניים - תאונת עבודה ומחלת מקצוע - היא ה"פגיעה", פגיעה גופנית או נפשית. הדבר נלמד מהסעיפים האופרטיביים שבחוק - סעיפים שעניינם זכויות המבוטח, גמלאות. סעיף 42לחוק, המקנה זכות לגמלאות, בתוכנו וממהות הגמלאות, קושר את הזכות ב"פגיעה" injury; סעיף 48לחוק המקנה זכות לדמי פגיעה, מתנה את הזכות בשלילת "הכושר לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת", היינו שוב לפגיעה; סעיף 59המקנה זכות לגמלת נכות שוב מתנה את הזכות בהגבלת כושר לעבודה, היינו קשר לפגיעה; סעיף 75המקנה זכות גמלה ל"תלויים" במבוטח, שהפגיעה בעבודה "גרמה למותו" - ודאי וודאי קושר את הזכות בפגיעה. .4לשון אחר - באין פגיעה שתוצאותיה הן כאמור באחד הסעיפים שפורטו לעיל, אין זכות מכוח פרק ג' לחוק, וכל "הצהרה" תהיה עיונית. לאמור סייג אחד ובו ידובר בסעיף 6להלן. .5העתירה לפסק-דין הצהרתי צריך, איפוא, שתהיה בהקשר לזכות מסוימת, שלה טוענים או שאותה רוצים לשמר. בהליך שעניינו פסק-דין הצהרתי בהקשר לגמלה בכסף, מכוח פרק ג' לחוק צריך, איפוא, שיוכח לבית- הדין כי קמה זכאות לדמי פגיעה, או לגמלת "תלויים". לא הזכרנו גמלת נכות, כי בכל אלה שהזכרנו די בהוכחת עצם הזכאות, ולאו דווקא משך הזמן ושיעור התשלום. המורכבות שבמימוש הזכות לגמלת נכות מחייבת הרחבת הדיבור, ולרוב תמוצה כבר במסגרת הליך שיפוטי הקשור בדמי פגיעה. .6הסייג לאמור בסעיף 4, הקושר מתן פסק-דין הצהרתי בפגיעה שתוצאותיה הן אחת מאלה שפורטו, כך שלא תינתן "הצהרה" עיונית המביאה אירוע לדל"ת אמות של ההגדרה, הוא לאותם המקרים שלפונה לבית-משפט עניין של ממש, לשם שימור זכות עתידה שטרם התגבשה, אך קיימת 'סכנה', או אפשרות שתתגבש. המדובר הוא באותם המקרים שמבוטח חלה במחלת מקצוע או שנפגע בתאונה, אך מפני שהיא באותו שלב רדומה או טרם הגיעה לביטוי בממדים המזכים לגמלה, אין להוכיח "זכות בשלה", אך קיים אינטרס שבית- דין יקבע כי אירוע מסוים אכן ארע והוא ארע בנסיבות אלו ולא אחרות, כך שאם כחלוף הזמן יתקיים כל השאר הדרוש לעילת תביעה, וזה יבוא אחרי שנים רבות - לא יעמדו בפני מצב שבו יצטרכו להוכיח עובדות מהעבר, שקשה יהיה כבר להוכיחן. זאת היתה הדרך של "הצהרת אחריות", עת היתה בתוקף פקודת הפיצויים לעובדים משנת 1947, וזאת היתה בשעתו הדרך שבה הלכו באנגליה ששימשה דגם לפקודה הנ"ל. במקרים נדירי אלה תקבע "ההצהרה", כי באירוע מסוים התקיים האמור בהגדרת "תאונת עבודה" או בהגדרת "מחלת מקצוע", תוך תיאור אפשרי של הפגיעה בבריאות. .7בסעיפים הקודמים נאמר, שעתירה לפסק-דין הצהרתי צריך שתתייחס לזכות מסוימת שלה טוענים, או שאותה רוצים לשמר. נאמר כיצד מיישמים אותו כלל עת מדובר בגמלה במזומנים, שהיא דמי פגיעה או קצבת שאירים, ולא דובר בגמלת נכות. הגמלה הזאת מחייבת, כאמור, התייחסות מיוחדת העולה ממהותה של הגמלה. ההבחנה החדה בין דמי פגיעה לבין מענק או קצבת נכות היא חידוש של חוק הביטוח הלאומי. החוק שקדם לו (פקודת הפיצויים לעובדים, 1947) לא הכיר בהבחנה זאת. בחוק הקודם דובר בנכות זמנית או קבועה מצד אחד, ובנכות חלקית או מלאה מצד שני. לחידוש האמור משמעות לענייננו באשר לגבי כל אחת משתי הגמלאות - דמי פגיעה מזה וקצבת נכות או מענק נכות מזה - נקט המחוקק שיטה אחרת. גבי דמי פגיעה נקט המחוקק שיטה סובייקטיבית וגבי גמלת נכות - שיטה שהיא אובייקטיבית בעיקרה. לעניין עילה לדמי פגיעה צריך שבנוסף ל"פגיעה בעבודה", "תאונת עבודה" או "מחלת מקצוע", יבוא מצב שבו המבוטח אינו מסוגל לעבודתו הוא ואף לא לעבודה מתאימה אחרת; היינו מניעה מוחלטת של כושר עבודה, בלי קשר הכרחי למידת הפגיעה מבחינה פונקציונלית כללית. די בעצם העובדה שהמבוטח אינו מסוגל לעבודתו, היינו די שקיבל מכה בידו בפטיש, נשפך דם, ידו התנפחה והוא סובל מכאבים ועל כן אינו מסוגל לבצע את עבודתו או עבודה מתאימה אחרת במפעל ולמעשה אינו עובד, הוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. רק בהתקיים שלושה אלה, וכל עוד מתקיימים אלה, קיימת זכות לדמי פגיעה. אך גם בהתקיימם - סייג לזכות. הסייג הוא לפרק הזמן, היינו - עשרים ושישה שבועות. בטיעון מטעם המוסד לביטוח לאומי הושם משקל רב, רב מדי, לסייג הזמן. הקובע לעניין הזכאות הוא שהמבוטח אינו מסוגל "לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת" והזדקקות לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. "עשרים ושישה השבועות" אינם אלא גבול. יכול, איפוא, והזכות לדמי פגיעה תפוג אחרי ימים מעטים בלבד. .8למעשה מתייחס המחוקק ל"תקופת דמי הפגיעה" (לשון סעיף 60 לחוק) כאל תקופת מעבר בין פגיעה בעבודה שלא הביאה לתוצאות של קבע לבין פגיעה בעבודה שהביאה לתוצאות של קבע. הנחת היסוד של המחוקק היתה, כנראה, שבתום עשרים ושישה שבועות ניתן יהיה תמיד לקבוע, אם הפגיעה בעבודה הביאה רק לתוצאה חולפת, או שהביאה לתוצאה של קבע. בעקבות תיקון החוק מצוי היום סעיף 62, הרואה אפשרות של "נכות לא יציבה", אך בעיקר - לא חל שינוי ויש לראות את הזכאות לגמלת נכות כהמשך אפשרי לזכאות לדמי פגיעה, ומאידך קשה להעלות על הדעת מקרה שבו תקום זכאות לגמלת נכות, מבלי שקודם לכן היתה זכאות לדמי פגיעה, ולו גם ל"תקופה" קצרה ביותר שהיא יום אחד (אין משלמים אמנם דמי פגיעה "בעד יום הפגיעה" - אך ייתכנו מצבים של דמי פגיעה "בעד יום אחד" שלאחר מכן; סעיף 49(א) לחוק). .9נחזור לעילה הדרושה לגמלת נכות. ברור שהרכיב הראשון הוא "פגיעה בעבודה". הרכיב השני הוא תוצאה שלפיה "נפגע כושרו לעבודה (של המבוטח) וכתואה מכך אינו מסוגל לעשות עבודה שבן גילו ומינו מסוגל לעשותו". הרכיב השלישי הוא ש"נסתיימה תקופת דמי הפגיעה", היינו שהיתה קיימת זכאות לדמי פגיעה, ולוא גם לתקופה קצרה ביותר, והיא "נסתיימה". מכאן שפרט למקרים שבהם יש מקום ליתן פסק-דין הצהרתי לעניין חבות - declaration of liability- לשם "שימור" עובדות (סעיף 6דלעיל), צריך, בדרך כלל, שבתובענה שעתירתה פסק-דין הצהרתי יטענו לשלושה הרכיבים האמורים ושבטרם יינתן פסק-הדין יהיה בית-הדין משוכנע בקיומם, אלא אם מהשלבים שקדמו לדיון בבית-הדין או ממהלכו, עולה שאחד מאלה אינו שנוי במחלוקת. אין, כמובן, בית-הדין חופשי לקבוע קיומו של חלק מאותם הרכיבים, ולהעביר לגורם אחר קביעת קיומם של השאר. .10באין הסכמה בין הצדדים - המבוטח והמוסד לביטוח לאומי - בית-הדין הוא הקובע זכאות לגמלת נכות לעניין סעיף 60לחוק בהקשר לסעיף .59 החובה מכוח פסק בית-הדין היא למעשה, באותו שלב, ערטילאית, משום שהיא מסויגת בהוראות שבסעיף 61ואילך שבאותו פרק ("ישלם לו המוסד קצבה או מענק לפי סימן זה" - סיפא של סעיף 60לחוק). .11למניעת הטעיה ייאמר, שהסמכות אשר לבית-הדין לפסוק בהקשר לגמלת נכות מכוח "פגיעה בעבודה", עוד בטרם קבעה ועדה רפואית הפועלת מכוח סעיף 61לחוק - מוגבלת על-ידי החוק עצמו, רק לעניין קביעת עצם היותו של המבוטח ל"נכה" כמוגדר בסעיף 59, עת מסרב המוסד לביטוח לאומי להביא עניינו בפני ועדה רפואית או שוועדה אינה פועלת "לפי בקשת הנכה". תנאי מוקדם לתובענה שעניינה עצם גמלת הנכות הוא "קביעת דרגת נכות לפי הסעיפים 61עד 64" על-ידי ועדה רפואית, שקביעתה מחייבת את בית-הדין (סעיף 65לחוק), כשם שפסיקת בית-דין, כי היתה פגיעה בעבודה כאמור וכמפורט בפסק-הדין מחייבת את הוועדה (דב"ע לה/345- 01[3], בע' 355). .12כאן המקום להידרש לשאלה השלישית שהוצגה בסעיף 1דלעיל - תחום סמכותן של ועדות הפועלות מכוח סעיף 61לחוק. בחוק המקורי (סעיף 8שבתוספת החמישית) נתונה היתה לוועדה רפואית רק הסמכות לקבוע "את דרגת הנכות... לפי מבחנים ובהתאם לעקרונות ששר העבודה קבע בתקנות...". בתיקון החוק משנת תשכ"ט (ס"ח 569) נוספה לוועדה רפואית הסמכות לקבוע אם הנכות (היינו הנכות כמוגדר בסעיף 59לחוק הביטוח הלאומי, שקיומה מוסכם או נפסק כאמור על-ידי בית-הדין לעבודה כי אחרת המוסד כלל לא יביא את העניין בפני ועדה רפואית), "נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה היא נובעת כך". בשני אלה מתמצית סמכותה של ועדה רפואית, ואין להוסיף על אלה לא בדרך פרשנות, לא "למען הצדק" ולא מכוח סעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969(סעיף 5מפסק-הדין בערעור שם/82- 0כמובא בסעיף 3(ג) שבחלק iדלעיל). רק לעניין "מבחנים ועקרונות" שישמשו ועדה רפואית בקביעת דרגת נכות מעבודה לעניין סימן ה' שבפרק ג' לחוק, ולעניינים אחרים המפורטים במפורש באותו סימן ה', רשאי שר העבודה להתקין תקנות. אי-התקנת תקנות בקשר לדמי פגיעה אינה תוצאה של "שכחה", אלא תוצאה של שמירת המסגרת ותחום הסמכות. .13בטרם ייושם האמור עד כאן לערעורים שבפנינו, רצוי לעמו על שני פסקי-דין של בית-דין זה, שאליהם התייחסו המתדיינים ואשר היו לעיני בית-הדין האזורי. הכוונה לפסק-הדין בדב"ע לט/14- 0ובדב"ע לט/109- 0(לא פורסמו). ייאמר מייד, שבשני הערעורים שבהם ניתנו פסק-הדין הנ"ל, כלל לא עוררו את מכלול השאלות העולות מפסקי-הדין שהם נשוא ערעור זה, ולא טענו אשר טענו בערעור זה. על כן יכולים אותם שני פסק-הדין לשמש רק לתוצאתם. .14בדב"ע לט/14- 0עמד לדיון עניינו של מבוטח אשר ביום 21.3.1976נפל, עת עבד ליד מכונה ו"קיבל מכה בעכוז ובמרפק יד שמאל". לאחר הנפילה הרגיש המבוטח כאבים רק בידו השמאלית. שבוע לאחר מכן החל לחוש כאבים בשוק רגל ימין. "...ביום 13.5.1976עבר ניתוח דיסקוס". המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה בכל הקשור לגבו של המבוטח". בסעיף 1לפסק-הדין נאמר: "סבורים אנו שהמוסד נתפס לכלל טעות בדרך הטיפול בתביעת המבוטח. משהכיר (ההדגשה לא במקור) המוסד בפגיעה עצמה כ'תאונת עבודה', הרי השאלה אם פגימה זו או אחרת, שנתגלתה ביום הפגיעה או לאחר מכן, קשורה לתאונה ואם לאו, היא שאלה רפואית הנתונה לסמכותה של ועדה רפואית (ראה סעיף 61 לחוק הביטוח הלאומי), ואליה צריך המוסד להעביר את השאלה. מהאמור לעיל נובע, כי דין הערעור להתקבל, אף כי לא מטעמיו של המבוטח". .15אשר נקבע באותו ערעור הוא, כי עת הכיר המוסד לביטוח לאומי באירוע מסוים כפגיעה בעבודה, היינו שהמבוטח נפגע עקב ותוך עבודתו, והוא זכאי בקשר לכך לדמי פגיעה, ולאחר מכן טוען לפגיעה (injury) נוספת עקב אותו אירוע ולנכות כתוצאה מכך, אין צורך בהליך משפטי חדש בקשר לפגיעה הנוספת. די בכך שקיימת נכות וטוענים לקשר סיבתי בין אותה נכות לבין האירוע. בשאלה, אם אמנם קיים קשר סיבתי בין האירוע שהוכח כתאונת עבודה לבין אותה נכות מחליטה ועדה רפואית הפועלת מכוח סעיף 61לחוק, במסגרת סמכותה לפי סעיף 61(א) (1). יכול והתוצאה תהיה שונה, עת לא גמלת נכות עומדת לדיון, אלא דמי פגיעה בלבד בגין אי-כושר לעבודה בעקבות הפגימה השניה, כתוצאה מאותו אירוע. באותו פסק-דין - הסעיפים 2ו- 3- תמצא גם "הערות" לפסק-הדין נשוא הערעור באותו עניין. אך האמור שם לא היה דרוש להכרעת הדין וכאמור בקטע השני שבסעיף 13- גם לא עמד לדיון. אין כמובן לבוא בטרוניה לבית-הדין האזורי שפסק בדיון נשוא ערעור זה, על כך שהתייחס לאותם הסעיפים שבפסק-הדין לט/14-.0 .16בדב"ע לט/109- 0עמד לדיון עניינו של מבוטח אשר ביום 20.2.1972, אגב הרמת מכסה שמשקלו 60.80ק"ג, "הרגיש זעזוע בגב וברגל הימנית... זרק את המכסה, ולא המשיך להרימו... הפסיק את העבודה והלך לביתו". בית-הדין האזורי מינה מומחה-יועץ רפואי. בעקבות שאלות שהופנו אליו, קבע המומחה כי מצבו של המבוטח לפני האירוע האמור מעיד על "סיכון נייטראלי", ו"אירוע ביום 20.2.1972הקשור בעבודה, השפיע על המחלה "פחות הרבה מאשר השפעת מצב הבריאות של התובע קודם להופעת המחלה". אמר בית-הדין: "ספק אם היו רואים להזדקק לחוות-דעת רפואית לו היו מודעים לכך שהשאלה היא האם הפסקת העבוה, באותו יום, ברגע שבאה, היתה קשורה סיבתית למאמץ שבהרמת המכסה. מאידך אין ספק בכך שאילו היו רואים בכל זאת צורך למנות מומחה-יועץ רפואי - לא היה מקום להציג לפניו את השאלות שהוצגו וכל שהיו מבררים בעזרתו היה: האם ההפסקה בעבודה ברגע שהופסקה, באה כתוצאה ממאמץ בעבודה. או, בלשון החוק (סעיף 39סיפא) - לאיזה משני גורמים היתה השפעה רבה הרבה יותר על בוא התאונה ברגע שבאה: לעבודה או למצב הבריאות? את התשובה מוצאים בקטע רלבנטי בחוות-דעתו של ד"ר בכר, אשר מטה את כף המאזניים לטובת המערער. מצבו של המערער הוחמר בשל המאמץ שנדרש כדי להרים משא כבד. ההחמרה התבטאה ב"זעזוע" ו"כאבים" ביד וברגל ("נתפס לי הגב" כלשונו של המערער בטופס התביעה, פריט 19); המערער הפסיק את עבודתו באמצע, המכסה נשמט מידיו "זרק את המכסה", הוא לא סיים את יום העבודה וחזר הביתה. סעיף 48(א) לחוק הביטוח הלאומי מטיל על המוסד לשלם דמי פגיעה ל"מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת". פשיטא שעל-פי הוראה זו זכאי המערער לקבל דמי פגיעה בעבודה ואלמלא האמור בסעיף 49(א) לחוק ("בעד יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה...") גם בעד יום התאונה עצמו, בו, כאמור, נאלץ לנטוש את עבודתו בגלל התאונה. ענייננו בערעור זה איננו לקבוע מה מידת או היקף זכאותו של המערער לגמלאות נפגעי עבודה, בכסף או בעין, ואף לא לוודא אם כיום זכאי המערער לגמלה, עלינו להחליט בדבר אחד והוא, האם נפגע בתאונת עבודה ביום 20.2.1972ועל כך השיבונו כבר בחיוב". .17בפסק-הדין שבערעור שם/101- 0אשר בפנינו (תב"ע שם/47-0) כתוב, שבדב"ע לט/109- 0הנ"ל "נאמר כי 'ספק הוא אם יש מקום להזדקק לחוות-דעת רפואית שעה שברור שהמדובר בתאונה שהיא נקבעה על-פי חזקת הסיבתיות אשר בסעיף 39לחוק'". אכן כך נאמר שם, אך את האמור יש לייחס למקרים שבהם אין ספק בקיומו של הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הפגיעה, כגון קטיעת אצבע, פציעה חיצונית וכל חבלה שגם ללא ידע רפואי ברור הקשר בינה לבין העבודה. כאחד המקרים שקשר כזה קיים רואה אותו פסק-דין את המקרה שבו אדם מנסה להרים מכסה שמשקלו 60- 80ק"ג, מרגיש "זעזוע בגב" ומייד מפסיק עבודתו. ברובם של מקרים כאמור לא התעוררה כלל שאלת הקשר הסיבתי, אך עת מתעוררת שאלה וטוענים להעדר קשר - ברור שבית-הדין חייב לפסוק על-פי ראיות שבפניו. .18אין לשכוח שהחזקה שמסעיף 39היא לעניין הקשר בין "מסגרת הזמן" כמרכיב לתאונת עבודה ("תוך כדי") לבין העבודה כגורם סיבתי ("עקב העבודה"). אין בסעיף 39כל רמז של חזקה לעניין הקשר שבין האירוע התאונתי לבין התוצאות הרפואיות. הדברים יוסברו: אדם נפגע בשעת העבודה מאבן שנזרקה מעבר לחצרים; משברור שהאירוע בא תוך כדי העבודה, קיימת חזקה מכוח סעיף 39לחוק שהאירוע בא גם "עקב עבודה", אלא אם יוכח, למשל, שהאבן נזרקה על-ידי מי שריב אישי לו עם הנפגע; מאידך, אם אותו עובד יטען ויוכיח שאותה אבן פגעה ברגלו וכתוצאה מכך נפגע כושר שמיתו - לא תעמוד לו החזקה מכוח סעיף 39לחוק, וכן עת ייפגע עובד על-ידי קרינה (גורם חיצוני ש"אינו נראה לעין") ויטען ויוכיח כי לולא העבודה כלל לא היה נמצא במקום הקרינה - לא תעזור אותה הוכחה לטענתו שהפגיעה קשורה סיבתית לאותו אירוע; זאת יש להוכיח ובזאת יפסוק בית-הדין על סמך ראיות שתהיינה בפניו. .19אשר נפסק בדב"ע לט/109- 0אינו אלא זה: עת לדיון עומדת תביעה להכיר באירוע מסוים כ"פגיעה בעבודה" ומתעוררת שאלה מתחום הרפואה לעניין הקשר הסיבתי בין העבודה לבין ה"פגיעה" ( injury) יש להציג בפני המומחה הרפואי את השאלות הצריכות לזכאות בדמי פגיעה ולא שאלות המתייחסות למצבו של המבוטח בשעת ההליך. .20לסיכום האמור עד כאן: א) בית-הדין האזורי הוא המוסמך והוא החייב לפסוק בשאלה אם קיימת עילת תביעה מכוח פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי; ב) גם בעתירה לפסק-דין הצהרתי צריך שיהיו בפני בית-הדין העובדות הדרושות לזכאות לגמלה, אלא אם מדובר בפסק-דין הצהרתי לשימור זכויות - declaration of liability- ואז יצהיר בית-הדין על אותן עובדות (סעיף 6דלעיל); ג) משמתעוררת שאלה מתחום הרפואה, שיש להשיב עליה בטרם ייקבע שמדובר באירוע תאונתי (להבדיל מתהליך תחלואתי) ובטרם ייקבע הקשר הסיבתי שבין האירוע התאונתי לבין הפגיעה שבגינה טוענים לגמלה - דמי פגיעה, גמלאות בעין או גמלת "תלויים" - בית-הדין הוא החייב לפסוק, על סמך עדות רפואית - חוות-דעת של מומחה רפואי; ד) סמכותה של ועדה רפואית הפועלת מכוח סעיף 61לחוק מוגבלת למפורט באותו סעיף, היינו (1) לקבוע אם "הנכות" - פגיעה בכושר עבודה - קשורה סיבתית ב"פגיעה בעבודה" שאין חולקים עליה, או שקיומה נפסק על-ידי בית-הדין, ובאיזו מידה קשורה היא כך. (2) דרגת הנכות לעניין גמלת נכות; ה) קביעת דרגת הנכות על-ידי ועדה רפואית היא אמנם תנאי מוקדם לתובענה בבית-הדין, שעניינה גמלת נכות, אך אם מסרב המוסד לביטוח לאומי להביא עניינו של מבוטח בפני ועדה רפואית או שוועדה רפואית מסרבת לפעול "לפי בקשת הנכה", יקבע בית-הדין אם מתקיים באותו מבוטח הדרוש לעניין סעיף 59, אך אותה קביעה לא תחייב לעניין דרגת הנכות ולעניין הקשר הסיבתי שבין אותה נכות לבין הפגיעה בעבודה, להבדיל מעצם האירוע שהוכח כתאונת עבודה; ו) בהליך שעניינו, במישרין או בעקיפין, דמי פגיעה - די בהתייחסות לשאלה, - אם הפגיעה בעבודה הביאה לזכאות בדמי פגיעה, היינו הביאה לכך שהמבוטח לא היה "מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת... והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה", ואין להתייחס לשאלה אם הפגיעה בעבודה פגעה בכושרו לעבודה של המבוטח מעבר ל"תקופת דמי הפגיעה". .21ועתה ליישום האמור עד כה לערעורים שבהם עסקינן: א) לערעור שם/ 10(סעיף 3(א) שבחלק iדלעיל): באותו הליך התייחסה התובענה הן לדמי פגיעה והן לגמלת נכות. ברור שנושא גמלת הנכות לא היה בשל לתביעה בבית-הדין ונותר נושא דמי הפגיעה. בית-הדין האזורי קבע בפסק-הדין נשוא הערעור, כי "לא נותר ספק כי לתובע ארעה תאונת עבודה במשמעות סעיף 35לחוק הביטוח הלאומי". מכל האמור עד כה ברור, שלא היה מקום לקביעה זאת, באשר לא היו כל נתונים שעל-פיהם יכול היה בית- הדין האזורי לפסוק, כי האירוע ביום 8.9.1978גרם לכך, שהתובע לא היה מסוגל לעבודה כאמור בסעיף 18לחוק, כדי לזכות בדמי פגיעה. ההכרעה חייבה חוות-דעת של מומחה רפואי, ולא היתה כל סיבה שלא למנות מומחה כאמור. על כן דין ערעור זה להתקבל כך שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי להמשך הדיון, ובשלב ראשון - מינוי מומחה-יועץ רפואי שבפניו תוצגנה השאלות הרפואיות הצריכות לזכאות לדמי פגיעה (שאלות שאינן, מן ההכרח, זהות לשאלות שראוי להציגן בהקשר לגמלת נכות או "לגמלת תלויים"); ב) לערעור שם/81- 0(סעיף 3(ב) שבחלק iדלעיל): באותו עניין הכיר המוסד לביטוח לאומי באירוע מסוים כתאונת עבודה והסכים לשלם דמי פגיעה בגין פרק זמן מסוים, אך דחה בקשה לשלם דמי פגיעה בעד פרק זמן נוסף ונשוא התובענה הוא - דמי פגיעה בעד אותו פרק זמן. משטען המוסד לביטוח לאומי כי בגין אותו פרק זמן לא התקיים הנדרש בסעיף 48לחוק לשם זכאות לדמי פגיעה מהטעם ש"אבדן כושר העבודה באותו פרק זמן לא בא מהאירוע התאונתי", לא היה צורך בכך שבית-הדין האזורי יחליט "לחייב את הנתבע להכיר במקרה כתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי", באשר המוסד הכיר כבר באירוע כתאונת עבודה ושילם דמי פגיעה. אשר עמד לדיון הוא זכאות לדמי פגיעה בעד פרק זמן נוסף. להכרעה בשאלה זאת דרושה היתה חוות-דעת של מומחה רפואי. על כן מתקבל ערעור זה כך, שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי להמשך הדיון, ובשלב ראשון - על מנת למנות מומחה רפואי כאמור בפסקה הקודמת. כל זה בהנחה שאכן תובעת המשיבה דמי פגיעה בעד פרק הזמן השני; אם אינה תובעת יותר דמי פגיעה אלא רק גמלת נכות - אין יותר הליך בבית-הדין האזורי ויש ללכת בדרך הרגילה, עת שולמו כבר דמי פגיעה והנפגע טוען שמגיעה לו גמלת נכות עקב האירוע שבעדו שולמו דמי פגיעה. בתובענה נשוא ערעור זה מצא בית-הדין האזורי, שפקיד התביעות דחה את התביעה "שלא כדין ותוך שימוש לרעה בהוראות החוק..." ועל כן חייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות בסך 000, 5ל"י. מהאמור בסעיפים הקודמים עולה שלא היה מקום לראות בדרך פעולתו של פקיד התביעות "שימוש לרעה בהוראות החוק" ולחייב בשל כך בהוצאות, כפי שחייבו. על כן בטל חיוב זה ובשאלת ההוצאות יסוק בית-הדין האזורי בפסק-הדין הסופי שיתן בעניין; ג) לערעור שם/82- 0(סעיף 3(ג) שבחלק iדלעיל): באותו עניין תבע התובע מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה ומשתביעתו נדחתה עתר פרקליטו בבית-הדין האזורי לפסק-דין הצהרתי הקובע שהתובע נפגע בתאונת עבודה והינו "זכאי לקבל מהנתבע דמי פגיעה וגמלת נכות, כפי שייקבע על-ידי ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי". מהאמור בסעיפים הקודמים ברור, שהפרקליט המלומד טעה בעתירתו כפי שנוסחה, הקדים מאוחר למוקדם, ולא עמד על סמכותה ועיתוי פעולתה של ועדה רפואית. בפסק-הדין החליט בית-הדין האזורי "לחייב את הנתבע להכיר באירוע כתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי", אך הדגיש שבחיובו אין "משום קביעה כי התאונה הנ"ל גרמה לתובע אי-כושר לעבודה או נכות". היא הנותנת - אשר בית-הדין צריך היה לפסוק בו הוא זכאות לדמי פגיעה ובהקשר לכך השפעת האירוע על כושר העבודה כמתחייב מסעיף 48לחוק. על כן מתקבל גם ערעור זה כך, שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי להמשך הדיון כאמור בפסקה (א) דלעיל. ד) לערעור שם/85- 0(סעיף 3(ד) שבחלק iדלעיל): אף באותה תביעה אמר בית-הדין ש"ברור לחלוטין כי התובע זכאי לפסק-דין הצהרתי כי נפגע בתאונת עבודה במשמעות חוק הביטוח הלאומי", על אף העובדה שהמוסד לביטוח לאומי טען כי האירוע שבו מדובר כלל לא פגע בכושר העבודה של התובע, כך שלא קמה זכאות לדמי פגיעה, ולא היתה בפני בית-הדין חוות-דעת רפואית להוכחת הזכאות. על כן גם דינו של ערעור זה להתקבל, כך שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי להשלמת הדיון כאמור בפסקה (א) דלעיל; ה) לערעור שם/89- 0(סעיף 3(ה) שבחלק iדלעיל): בהליך שבמסגרתו הוגש ערעור זה, מינה בשעתו בית-הדין האזורי מומחה-יועץ רפואי, אך מאחר ואותו מומחה נסע לחו"ל בטרם הגיש את חוות-דעתו, ובזמן הביניים ניתנו על-ידי בית-הדין האזורי פסקי-הדין שהם נשוא ערעור זה, בוטלה ההחלטה למנות מומחה-יועץ רפואי ובית-הדין פסק שיש להפנות את התובע לוועדה רפואית שתדון הן באירוע מיום 29.7.1974- שבגינו שולמו בשעתו דמי פגיעה, וכי בדין חייבת ועדה רפואית לדון בעניינו, בהקשר לגמלת נכות, בין שיופנה על-ידי המוסד ובין על-פי פנייתו הוא - הן באירוע מיום 5.12.1976, נשוא הדיון. מהאמור עולה, שבכל הקשור לאירוע מיום 5.12.1976לא היה מקום לחייב הזדקקות לוועדה רפואית הפועלת בהקשר לגמלת נכות, באשר לא הוכח כי אותו אירוע פגע בכושר עבודתו של התובע כמתחייב לעניין זכאות לדמי פגיעה או תמורת דמי פגיעה. על כן מתקבל גם ערעור זה כך, שהעניין מוחזר לבית-הדין האזורי להשלמת הדיון כאמור בהקשר לערעורים האחרים. .22בסיכום: דין כל אחד מהערעורים להתקבל, כאמור לעיל בהקשר לכל ערעור וערעור. אין צו להוצאות.רפואהקשר סיבתיועדה רפואית