חוב על סיגריות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב על סיגריות: בתיק זה הוגשה תביעה לשם גביית חוב עבור סיגריות. התובעים הם מפיצים של סיגריות והחברה, נתבעת 1, עסקה בשיווק סיגריות באמצעות מכונות אוטומטיות. מוסכם על הצדדים כי הסיגריות אומנם הוזמנו וסופקו בפועל ועוד מוסכם כי קיים חוב של הנתבעת 1 לתובעים שסכומו מפורט בסיכומי התובעים בסך 223,131.50 ש"ח נכון ליום 6.7.95, יום הגשת התביעה, זאת בהתאם להסבר בסעיף ב' 1 לסיכומי התובעים. הנתבעת טוענת כי יש לקזז מסכום התביעה 12,000 ש"ח מאחר והיה הסכם כי ישולם בונוס עבור קניות בהיקף גדול אולם מסתבר כי התובעים מסבירים כי הנתבעת חרגה ממסגרת האשראי המוסכמת של 9 ימים ובעובדה זו אכן מודה הנתבע בתצהירו (סעיף 6 לתצהיר מר יהושע יצחקי) ולפיכך אין מקום לקיזוז בונוס כלשהו וסכום התביעה נותר בתוקפו. סכום התביעה מוכח על פי חשבוניות וכאמור, הנתבעת למעשה מודה בסכום החוב ובסיכומי הנתבעים אין על כך מחלוקת למעט הטענה הנוגעת לבונוס, טענה אשר נדחתה על ידי כאמור לעיל. עיקר המחלוקת היא, האם יש מקום לחייב את הנתבע 2 באופן אישי או שיש לחייב רק את הנתבעת. הצדדים הגיעו להסכם דיוני כי ההכרעה במשפט זה תהיה על סמך התצהירים והנספחים ועל סמך סיכומי הצדדים ולא ישמעו חקירות נגדיות ואף לא יובאו ראיות נוספות (ראה ע' 3 לפרוטוקול מיום 14.10.96 שורות 17-20). התובעים טוענים כי יש להרים את המסך מעל החברה ולחייב באופן אישי את בעל המניות. בקשה כזו היא בקשה חריפה הנחשבת לסעד יוצא דופן אשר בית המשפט ינקוט בו רק במקרים חריגים ונדירים (ע"א 93/1759, פ"ד מח (2) 145 ע' 153). ההלכה מסוכמת בספרה של ד"ר הדרה בר מור, עורכת המהדורה החדשה של פלמן על דיני חברות בישראל (מהדורה רביעית) ע' 121. בספרה מציינת המחברת המלומדת כי כאשר בית המשפט שוקל האם להרים מסך לטובת נושה רצוני שכרת הסכם עם החברה, עליו לזכור כי ההתקשרות בין הצדדים נעשתה תוך בחירה חופשית. על הנושה להיות מודע לתקלות העלולות לנבוע ממימון דק או מקשיי נזילות או מכפיפות לשעבודים שמועד מימושם קרוב. יש לראות במתקשר מי שנוטל סיכון מרצון והחוזה שנכרת מבטא את הוצאות המיקוח על הקציית הסיכון בין הצדדים. כשלון החברה לעמוד בהתחייבויות אינו מצדיק הרמת המסך. ועוד יש להפנות לע"א 88/525, פרי העמק נ' שדה יעקב, פ"ד מה (4) 543 ע' 542, שם נקבע כי אין על חבר בחברה חבות זולת החבות לשלם עבור המניות שהוקצו לו. התובעים טוענים בסיכומיהם מספר טענות כדי להצדיק הרמת המסך. הם טוענים כי הנתבע פעל בתרמית. הם טוענים כי הנתבע הציג מצג שווא, הם טוענים כי הנתבע פעל בחוסר תום לב וגם ברשלנות. הם טוענים כי הנתבעת נוהלה בדרך של מימון דק. הם טוענים לעירוב נכסים ולכך שמדובר בחברה זעירה. באי כוח התובעים מצביעים על כך שהמבחן העיקרי לשם קבלת החלטה בענין הרמת המסך הוא מבחן השימוש לרעה. ובסוף סיכומיהם טוענים התובעים, כי הנתבעת שימשה כשלוחה של הנתבע ושלוחו של אדם כמותו. יש לבחון האם העובדות כפי שהן עולות מהתצהירים של שני הצדדים תומכות במכלול טענות אלה ומצדיקות חיוב אישי של הנתבע 2. לגבי מספר עובדות חשובות אין מחלוקת בין הצדדים. הצדדים ניהלו עסקים האחד עם השני משך שנים. הפעילות הלכה וגדלה ובעוד שב1991- רכשה הנתבעת מהתובעים סחורה בסך 381,000 ש"ח הרי ב1994- רכשה הנתבעת מהתובעים סחורה בסך 1,390,000 ש"ח. בסך הכל בארבע שנות פעילות רכשה הנתבעת מהתובעים סחורות בסך של כ4,000,000 ש"ח. הנתבע טען בתצהירו כי כל כספי הפדיון הופקדו בבנק ועוד טען כי קריסתה של החברה נבעה משינוי מדיניות האשראי של בנק דיסקונט כלפי החברה. הנתבע טען כי הקשיים החלו רק מתחילת שנת 95' והלכו והתפתחו בהדרגה. (ראה סעיף 8 לתצהירו). הקושי התפתח כתוצאה מכך שנרכשו מכונות חדשות ולשם כך היה דרוש לחברה אשראי והתפתחות המצב הכלכלי של החברה היתה שלילית כתוצאה מכך שהחברה היתה זקוקה לבטחונות נזילים בדרך של חסכון בקרנות נאמנות של הבנק ומאידך, חייב הבנק את החברה בריבית גבוהה על יתרות חובה. אין בידי לומר כי הסבר זה אינו נכון או אינו אפשרי מקום שמר יצחקי לא נחקר על תצהירו ולא הובאו ראיות נוספות בענין זה. התובעים העלו בסיכומיהם השערות שונות וחשדות מרובים אולם כל אלה לא הוכחו וקשה לקבל שמדובר בפעולה מכוונת מראש למטרת הונאה ומירמה מקום שנעשו עסקים משך 4 שנים סכום של מליוני ש"ח ובסופו של דבר נותר חוב של כ200,000 ש"ח. עיון בתצהירים השונים והמנוגדים של הצדדים מצביע על סבירות גבוהה יותר לכך שמדובר בכישלון עיסקי ולא במעשה מירמה מכוון. אין אף יסוד לטענה כי מדובר ברשלנות ולא כל כשלון עיסקי כמוהו כרשלנות. ענין זה לא נחקר לעומק במהלך המשפט לאור ההסכם הדיוני והעובדות המעטות הקיימות בפני אינן מוכיחות חוסר תום לב מירמה או רשלנות. בתצהירו טוען מר עופר זהרוני, כי הנתבע ידע כי הוא חייב לבנק סכומי כסף גדולים וידע שלא יהיה בכוחו לפרוע אותם. לא השתכנעתי כי כך המצב אכן היה אלא מתברר מעיון בתצהירים כי בעוד שלחברה הנתבעת היו קשיים לקראת סוף שנת 94' עדיין היתה אמונה אצל מנהל החברה כי יצליח להתגבר על הקשיים בעזרת המשך העבודה, פריסת החובות ותשלום מתוך הרווחים. מסתבר כי התובעים ידעו על הקשיים עוד בחודש ספטמבר 94' (סעיף 10 לתצהיר מר זהרוני) אך המשיכו לעבוד יחד עם הנתבעים ולספק להם סחורה. ההסבר כי מדובר במצג שווא מצד הנתבע כלפי התובעים אשר טען שיש לו מספיק בטחונות נזילים אינו משכנע שכן התובעים יכולים היו לדרוש ולקבל נתונים ממשיים ועוד היו רשאים לדרוש ערבות אישית אולם, הם העדיפו לפרוס את החוב ולהמשיך ולספק סחורה כרגיל (ראה סעיף 12 לתצהיר מר זהרוני). לאחר תקופה זו הלכו וגדלו החובות ובסופו של דבר הופסקה הפעילות המשותפת. מדובר איפוא בתהליך התדרדרות כלכלית של החברה אשר התובעים עצמם היו מודעים להם וחשוב לצורך כך לציין כי קניות החברה הנתבעת לקראת סוף שנת 94' ובתחילת 95' היו קניות שוטפות ורגילות ולא נעשה נסיון להגדיל את הקניה תוך ניצול מצוקת החברה ונסיון להרוויח ממצב זה ("במקביל המשכנו לספק לחברה סחורה כרגיל" - סעיף 12 לתצהיר מר זהרוני). בסעיף 19 לתצהירו טוען מר זהרוני כי הנתבע בזבז את כספי החברה והרעיף על עצמו מותרות וזו לדעתו הסיבה לכשלון החברה. טענה זו לא הוכחה, אין כל ראיה התומכת בה, ולא נעשה נסיון לחקור את הנתבע כדי להוכיח טענה זו. בענין זה התעוררה מחלוקת על מי היתה מוטלת החובה להביא ראיות ובסיכומיהם טענו התובעים כי על הנתבע היה לשכנע מה עשה עם הכספים אותם הרוויח מהמכונות. הנתבע טען כי הכספים הופקדו בבנק והתובעים טענו כי הנתבע לא הציג מסמכים להוכיח עובדה זו. נטל השכנוע בתביעה זו רובץ על התובעים. מדובר בנטל כבד במיוחד מקום שהתובעים מייחסים לנתבע 2 מעשי מירמה והונאה תוך כוונה מראש לעשות שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות מירמה. על התובעים היה להביא ראיות משכנעות לטענות אלה ואין די בטענה סתמית בתצהיר בענין שימוש עצמי בכספים שלא הוכח. כאמור, בתצהירו מצהיר מר עופר זהרוני בסעיף 10 כי בחודש ספטמבר 94' חזרו בבת אחת מספר שיקים של החברה. בסעיף 9 הוא מתאר כי עוד קודם לכן התגלו קשיים כאשר האשראי המוסכם של 9 ימי אשראי שניתן על ידי התובעים לנתבעת לא כובד על ידי הנתבעת והיא החלה להגדיל את תקופת האשראי עד ל45- ימים. לפיכך, הן עקב הגדלת תקופת האשראי ללא הסכמת הנושה, והן עקב חזרת מספר שיקים של החברה בבת אחת היו התובעים ערים לקשיים של הנתבעת כבר בספטמבר 94'. טענתו של מר יצחקי כי מדובר באי הבנה עם מנהל הסניף יכולה היתה להיות נכונה ואין בידי לשלול אותה לאור החומר המונח בפני. השיקים שחזרו באותה עת נפרעו, אולם רק לאחר שהחוב נפרס. בשלב זה המשך הפעילות עם הנתבעת בסכומים משמעותיים ללא דרישת בטחונות כלשהם היתה בבחינת נטילת סיכון של התובעים. זאת, מאחר וכל העובדות המשמשות בידם לשם טענת הרמת המסך כיום כגון שמדובר בחברה קטנה של אדם אחד, חברה מסוג חברות הפועלות במימון דק, כל אלה היו ידועים להם היטב מתוקף היכרותם ההדוקה עם הנתבע משך 4 שנות פעילות. השאלה היחידה הנותרת היא, האומנם פעל מר יצחקי בשלב זה באופן מכוון לשם גרימת נזק או לשם הוצאת כספים במירמה ובענין זה אין בפני כל ראיה משכנעת היכולה ללמד כי כך היה המצב. בנסיבות אלה, אני מחליט לדחות את התביעה האישית נגד הנתבע 2 ולבטל את העיקולים שהוטלו על נכסיו וכן אני מחליט לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים יחד ולחוד את סכום התביעה לאחר תיקונים מסוימים כאמור לעיל בסך 223,131.50 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה הוא יום 6.7.95 ועד יום התשלום בפועל ובצירוף 10,000 ש"ח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כאשר סכום זה יישא ריבית והצמדה וכן מע"מ החל מהיום ועד יום התשלום בפועל. התובעים ישאו בהוצאות הנתבע 2 במשפט זה בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ בערכם להיום. טבק / סיגריותחוב