קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת גילוי יזום של מבוטח: במשפט זה התעוררה השאלה האם קיימים מקרים בהם כאשר נערך ביטוח, חייב המבוטח להתנדב ולמסור מיוזמתו מידע הנוגע לרכוש המבוטח, גם אם לא נשאל על כך. השאלה הנוספת היא האם אם כך המצב, והמבוטח אינו מגלה מידע חשוב או מהותי, הניתן לשלול ממנו את תגמולי הביטוח? להלן הצגת עובדות המקרה על ידי פרקליט התובע, בסיכומיו: התובע היה בעל רכב מסוג טנדר פיג'ו מ.ר 21-955-94. הרכב בוטח בביטוח מקיף על פי פוליסה מס' 72-32095-5 מתאריך 1.2.91 ועד 31.1.92. בתחילת חודש מאי 1991 נעלם הרכב מהמקום בו הוחזק. הודעה על הגניבה נמסרה למשטרה למשרד הרישוי ולנתבעת במהלך חודש מאי 1991. בזמן הגניבה היה הרכב ללא מצבר ועם תקר באחד מגלגליו. הרכב היה משועבד ומעוקל והשעבוד וכן העיקול הוסרו לאחר הגניבה. הנתבעת סירבה להכיר בחבותה על פי הפוליסה. להלן עובדות נוספות שהתבררו במהלך המשפט ואשר פרקליט הנתבעת מדגיש בסיכומיו הרכב לא חנה ליד בית המבוטח אלא במקום אחר מתוך כוונה להסתירו מנושים ובמיוחד להעלימו משלטונות מס הכנסה. (עדות גב' אתי אבדר ע' 2 שורות 14-15; עדות מר אמיתי אבדר ע' 21 שורות 17-21). הרכב לא היה במצב נסיעה והיה מושבת במשך זמן רב. יש מחלוקת בין העדים כמה זמן היה מושבת אך ניתן לצאת מהנחה כי היה מושבת לפחות שנה. (עדות גב' אבדר אתי, ע' 4 שורות 30-31 וע' 5 שורה 4; עדות מר אמיתי אבדר, בנו של התובע, עמ' 23 שורות 13-16). הרכב לא היה מבוטח כלל שנה וחצי לפני עריכת הביטוח נשוא המשפט, וכן לא נערך ביטוח חובה אלא ביטוח מקיף בלבד. תצהיר מר יפתח דגן, עובד הנתבעת, בסעיף 13, שלא נסתר בחקירה נגדית או בעדות סותרת כלשהי. לרכב לא היה רישוי ("טסט") משך מספר שנים ובעליו לא דאג להעבירו במבחן שנתי. על פי תעודת עובד ציבור של גב' מהלל דפנה עובדת משרד התחבורה, אגף הרישוי, מיום 13.8.95, נמצא כי מאז 16.5.86 לא חודש הרישוי השנתי לרכב. בעל הרכב לא נהג בו ואין לו כלל רשיון נהיגה, אלא בניו הם שנהגו בו בזמן שהרכב עדין נסע (עדות התובע, ע' 15 שורות 4-5). סעיף 6 (ג) של חוק חוזה הביטוח קובע כי הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי דינה כדין מתן תשובה שאינה נכונה ומלאה. ולפי סעיף 7 (ג) המבטח פטור כליל מתשלום תגמולי הביטוח אם ניתנה תשובה בכוונת מירמה ואם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים ביותר אילו ידע את המצב לאמיתו. בכתב סיכומיו טען פרקליט התובע כי טענות אלה לא הועלו בכתב ההגנה אולם בכתב ההגנה מצאתי כי ההגנות פורטו במידה נאותה בסעיף 3 שם נרשמה הטענה כי הנתבעת פטורה מחבותה נוכח אי מסירת מידע מהותי ועוד צויין כי אילו ידעה הנתבעת העובדות לאשורן לא היתה מתקשרת בהסכם הביטוח עם התובע. המילים "כוונת מירמה" לא צוינו במפורש אך צוינו כל העובדות מהן ניתן להסיק כוונה זו ובהן: כי הרכב היה מושבת מתנועה, כי היה במיסתור מפני נושים, כי היה במצב מוזנח ללא מצבר וללא יכולת תנועה, כי שנה וחצי לא היה מבוטח כלל וכי לתובע עצמו לא היה כלל רשיון נהיגה. אי גילוי עובדות רבות וחשובות אלו שווה ערך לכוונת מירמה שכן מירמה אינה אלא הצגת מצג כוזב בידיעה שהוא כוזב מתוך כוונה שיסתמכו עליו. בענין חובת הגילוי, קבע כב' בית המשפט העליון כך: "חובת המבוטח למסור מידע מהותי למבטח אינה נוגעת אך ורק למצבים בהם מוצגת לפניו הצעת ביטוח, או שעה שמופנות אליו שאלות בכתב. בענינים חשובים ומהותים חובה על המבוטח גם לנקוט יוזמה עצמית ולמסור פרטים אותם יש לשער כי מבטח סביר היה חפץ לדעת כתנאי לכך שייאות להוציא מתחת ידו פוליסת ביטוח כזו או אחרת. מידע זה יש למסור בתום לב ובהגינות; ודאי שאין להסתתר מאחרי הטענה הטכנית כי בענינים מסויימים לא הוצגו שאלות, כדי לחפות על אי מסירת מידע חיוני הדרוש והחשוב לגמירת הדעת. כשהמידע לוקה בחסר, איננו מלא, או מעלים עובדות מהותיות, הרי עלול הוא להטעות ולהכשיל את המבטח בהוצאת פוליסה אותה לא היה מוציא אילו היו ידועות לו עובדות הסיכון אותו הוא עומד לבטח לאשורן. (ע.א 89/282 רוטנברג נ' כלל פ"ד מו (2) 339, סעיף 13 לפסק הדין). לפיכך אין חשיבות לכך שהמבוטח לא נשאל שאלה בעניין תקינות הרכב. במקרה זה אין חברת הביטוח נתפסת לענין צדדי או שולי. מדובר במצבו של הנכס המבוטח בהיותו אי כשיר לתנועה ללא מצבר ועם תקר בגלגל, מושבת מנסיעה למעלה משנה ללא רשיון רכב תקף משך מספר שנים וללא ביטוח חובה, ומוסתר מעיני נושים הרחק מכתובת בעליו. רכב כזה נועד לגניבה ולהעלמות וכלל לא הוסבר הצורך הפתאומי בעריכת ביטוח מקיף לרכב. לא סביר כי גנב יהיה מעונין ברכב מושבת ללא יכולת נסיעה, הרובץ עם תקר בגלגל ואין מדובר ברכב יקר או מיוחד. עריכת ביטוח מקיף ללא עריכת ביטוח חובה טעונה הסבר, במיוחד לאחר תקופה של שנה וחצי בהם היה הרכב ללא ביטוח כלל. הטענה העיקרית העולה בסיכומי פרקליט התובע היא כי אין לייחס כוונת מירמה למבוטח ובני משפחתו הואיל וכל הפרטים נודעו לחברת הביטוח מחקירת חוקריה ורמאי לא היה מגלה פרטים אלו. נדרשת גם ידיעת המבוטח כי הענין אותו לא גילה, הוא ענין מהותי. זאת, עפ"י הלכת ע.א 95/1809 הלמן נ' לה נסיונל (טרם פורסם). גילוי הלב כלפי חוקרי הנתבעת אינו מתיישב, לפי טענה זו, עם ידיעה כי העניין מהותי. גישתו של פרקליט התובע אינה מתיישבת עם הטענות אשר התגלו רק בחקירת הנתבעת ופנייתה לרשויות השונות. במהלך המשפט לא היתה נכונות להודות בהן אלא לאחר חקירה נגדית ממושכת ונמרצת, ובהן: העלמת הרכב ממס הכנסה וחנייתו במרחק מבית המבוטח, היות הרכב מושבת תקופה ממושכת וטענה סותרת כי בכל זאת נסעו בו בשטח אך לא על כביש, העדר רישוי שנתי תקופה ממושכת ואי תשלום ביטוח חובה. עובדה חשובה נוספת: היותו של הרכב ללא ביטוח כלשהו שנה וחצי לפני קבלתו לביטוח נשוא המשפט. התובע ועדיו סתרו זה את זה והעידו בהססנות רבה שאינה מתיישבת עם תום לב. (עדות בן התובע בע' 21 שורות 17-21, ע' 24 שורות 17-26; עדות התובע ע' 14 שורות 15-17 וכן העובדה שמסר תצהיר שאינו אלא עדות שמיעה כפי שהתברר בע' 14 לפרוטוקול למרות שבתצהיר הדבר אינו נזכר, סעיף 4 לתצהיר; סתירות נוספות נזכרות בסיכומי הנתבעת בפרק שיוחד לכך). כוונת המירמה נתמכת בנכונות הבן, מר אמיתי אבדר שהוא היה הפעיל בעניני הרכב להסתיר הרכב מעיני שלטונות מס הכנסה אשר ביקשו לעקלו עד שיסתדר עימם (עמ' 20 שורות 26-29). העד נשאל מדוע כל הנתונים לגבי מצב הרכב לא גולו לחברת הביטוח וענה "אני לא יודע" (ע' 22 שורות 15-16). העד לא ענה שלא ידע על הצורך במסירת הפרטים או על חשיבות הענין אלא השיב תשובה סתמית ומתחמקת שאינו יודע מדוע לא נמסרו הפרטים החשובים לחברת הביטוח. בהמשך חוזרת השאלה מדוע לא היה גילוי לחברת הביטוח כי הרכב אינו מסוגל לנסוע. העד משיב (ע' 23 שורות 18-28) כי בביטוח הקודם "גילינו את כל הפרטים" וכאשר גנבו שמשה וגלגל ספאר "קיבלנו פיצוי". לפיכך יתכן והיה זה ביטוח ברצף כלומר הפרטים כבר היו ידועים ולא היה צורך לגלותם. כאשר הוצגה בפניו העובדה שלא היה רצף בביטוח וכי מדובר בחברות ביטוח שונות (דולב ובידרמן) ציין העד כי העסק היה במשבר שניסה לקום על רגליו. התוצאה היא שהתברר מפי העד כי ידע על חשיבות הפרטים הנוגעים למצב הרכב, כי אלה נמסרו בביטוח קודם, וכי לא נמסרו בביטוח הנוכחי ללא הסבר של ממש. מדברי העד לא הוכחה חוסר ידיעתו על מהותיות הפרטים אלא להיפך התברר בצורה ברורה כי ידע היטב על חשיבותם. הפרטים אכן חשובים ללא ספק. יש לדון כאן בתמיהה שהעלה פרקליט התובע מה חשיבות הפרטים שהרי גנב דווקא לא יעדיף רכב פגום והפרטים מעידים על היות הרכב פחות נתון לגניבות ולא להיפך. התשובה לכך ניתנה בדברי העד מטעם הנתבעת, מר דגן, בע' 29 שורות 16-11. העד ציין כך: "אם הייתי יודע שרכב לא נוסע זה הזמנה לרכב שכאילו יגנב, אין לי כזה דבר שאנשים באים לבטח ואומרים לי שהרכב חונה והוא לא יסע, ב99- אחוז מהמקרים זה רכבים שאחר כך יגנבו או כאילו יגנבו ואחר כך תהיה בעיה איתם". אני קובע כי אוביקטיבית מכלול העובדות לפיהן הרכב מושבת זמן רב ואין נוהגים בו, כי לא היה מבוטח כלל תקופה ממושכת (מעל שנה), כי אינו חונה ליד בית המבוטח אלא מוסתר מעיני נושים (ואז הפיקוח עליו יתכן והוא קטן יותר) וכי אין לו כלל רישוי שנתי מספר שנים - כל אלו עובדות מהותיות המשפיעות על שיקול דעתו של המבטח ועל החלטתו אם לבטח את הרכב. אני קובע כי המבוטח, באמצעות בנו אמיתי אבדר, שטיפל בענין עבורו, ידע היטב על חשיבות עובדות אלו. זאת, ראשית, על סמך עדותו שנותחה לעיל. שנית, מאחר וכל אדם מן הישוב היה ער לחשיבות העובדות, והמבוטח ובנו הם אנשים מן הישוב, שלא שכנעו מדוע לא התקיימה אצלם אותה ידיעה הקיימת לדעתי אצל כל אדם מן הישוב, לפיה המבטח חפץ מאוד במידע על היות הרכב מושבת, לא מבוטח, ללא רישוי ומוסתר. יש להבדיל בין העובדות בפרשת הלמן והעובדות במקרה הנוכחי. באותו תקדים הוחלט לא להתחשב באי גילוי של איומים כלליים על בעל עסק שנעשו שנה לפני ביטוח העסק מפני סיכוני אש, כאשר לאחר מכן נשרף העסק. במקרה הנוכחי אני מחליט שיש להתחשב באי גילוי של מצב הרכוש המבוטח, אשר היה בלתי שמיש, מושבת וללא רישוי משך שנים ומטעמי הסתרה מנושים הורחק מעיני המבוטח. חשיבות המידע אינו בהכרח בהשפעתו על סיכון הגניבה אלא בהשפעתו הרבה על ההערכה שנעשה ביטוח לשם העלמת הנכס המבוטח על ידי המבוטח עצמו. חשד כבד זה היה נוצר מיד עם לימוד העובדות לאשורן אצל כל מבטח סביר והוא לא היה מסכים לבטח הרכב. מר יפתח דגן הצהיר בסעיף 10 לתצהירו כי אילו היה ער לעובדות לאשורן כפי שפורטו בפסק דין זה, לא היה מקבל את הרכב לביטוח. בעדותו טען כי כך המצב בכל חברות הביטוח (ע' 32 שורה 28). אני מקבל את עדותו כנכונה וכסבירה, הן לאור תוכנה והגיונה והן מאחר ולא באה בפני כל ראיה סותרת. אין בית המשפט חייב לאמץ את נוהג חברות הביטוח אך אין הוא גם חייב לדחותו, ובמקרה זה אני סבור כי נוהג זה הוא במקומו ויש לאמצו. המבקש לבטח נכס חייב למסור עובדות מהותיות לגביו. היותו של הנכס בלתי שמיש, בלתי מבוטח ונעדר רישוי הנחוץ לשם הפעלתו הן עובדות מהותיות לפי כל מבחן. הטענה שהמבוטח לא הבין או לא ידע שיש לעובדות אלו וכאלו חשיבות, צריכה להתקבל רק במקרה נדיר ויוצא דופן ולא זה המקרה. טענה זו לרוב תדחה, מאחר וכל אדם בר דעת מבין סוביקטיבית חשיבות עובדות אלו. לפי התרשמותי מעדות התובע ומעדות בנו, הם הבינו היטב את חשיבות העובדות אך לא גילו אותם בעת שנערך הביטוח. פרקליט התובע מלין על כך שהנתבעת לא העידה את סוכן הביטוח. לטענה זו אין מקום. התובע ועדיו לא טענו כי סיפרו את הנתונים החשובים לסוכן הביטוח אשר לא העבירם הלאה. הם גם לא טענו כי חשיבות העובדות לא היתה ידועה להם מסיבה כלשהי. בנסיבות אלה, אין חשיבות לעדות סוכן הביטוח מפני שמה שלא נמסר לו, לא יכול היה כמובן, להעביר הלאה. בענין החשוב הזה, המהווה עיקר טענות בא כוח התובע, לא העיד העד המרכזי ללא צידוק או הסבר. בנו של התובע העיד, אך אחיו הוא שטיפל יחד עימו בנושא הביטוח. אח זה (שמו אבנר יפת, סעיף 3 לתצהיר התובע) לא הובא להעיד ובמקומו העידה אשתו. בעדותה אמרה בין היתר: "לשאלתך האם בזמן שבאנו לערוך את הביטוח גילינו את הנתונים על הרכב אני אומרת שאני לא הייתי נוכחת... אתה אומר לי שהמידע הנ"ל לא גולה לחברת הביטוח ואני אומרת.... בעלי היה בקשר עם הסוכן... אני לא הייתי נוכחת... בעלי טיפל בנושא הביטוח... לשאלתך מדוע לא טרחנו להגיש תצהיר של בעלי... (מועלית התנגדות לשאלה שנדחית-ע.א) למיטב ידיעתי הוא לא נתבקש להעיד. לא היתה מניעה להביא אותו למתן עדות" (עמ' 7-8 לפרוטוקול, החל משורה 20 ע' 7). מכאן אני למד כי העדה, שהיא עורכת דין במקצועה ובהשכלתה לא טענה שהעובדות לא גולו מאחר ולא היה מובן לבעלה או לבני משפחתה כי הן עובדות חשובות. היה מובן לה לחלוטין כי טענה כזאת לא תתקבל, והיא התחמקה ממתן תשובה בענין הגילוי לחברת הביטוח, בטענה שבעלה טיפל בענין. אם כך הדבר, מדוע לא בא בעלה להעיד? על כך ענתה כמצוטט, כי הוא לא נתבקש לכך. ומי צריך היה לבקשו, אם לא התובע ובני משפחתו? אי הבאת העד המרכזי בסוגייה זו פוגעת בגירסה ואינה מאפשרת את הטענה כי התובע או בני משפחתו שטיפלו בענין לא ידעו על חשיבות העובדות. גם מר אבדר יפת, בנו של התובע ציין בעדותו כי אחיו ערך את הביטוח (ע' 22 שורות 12-13) אך לאחר מכן הוסיף, כי הדבר היה בשיתוף עימו. המסקנה כי היה ידוע לתובע על מהותיות העובדות ואלה לא גולו לחברת הביטוח נתמכת בעדויות עדי התביעה ובהעדר עדות העד העיקרי שטיפל בנושא ללא סיבה. בענין זה נקבע בע.א 81/498 זמיר קבלנות כללית נ' שא"ז חברה לשירותים (פורסם בדינים ועוד) כך: "כידוע, אי הבאת עד שהיה עשוי לשפוך אור על הפרשה הנידונה מחזקת את משקלה ומהימנותה של גירסת היריב: ע.א 67/635, טייבר ואח' נ' טייבר ואח', פ"ד ל"א (2) 737, 743 וע"פ 82/437 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ז (2) 85, 97". סוף דבר : אני סבור שדין תביעה זו להדחות מכוח הוראות סעיפים 6 (ג) יחד עם 7 (ג) (1) ו-(2) של חוק חוזה הביטוח. היתה הסתרה בכוונת מירמה של עובדות רבות הנוגעות למצב הרכב, השימוש בו, מקומו, ביטוחו ורישויו. אין הסבר סביר אחר לאי גילוי מכלול העובדות הנ"ל ולא נמסרה כל סיבה אחרת מדוע לא גולו העובדות לחברת הביטוח. הטענה שהמבוטח לא הבין כלל את חשיבותן נדחית על ידי. אני קובע בנוסף כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אף בדמי ביטוח מרובים אילו ידע את המצב לאשורו. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת במשפט זה (בסכום הנגזר בין היתר משווי נמוך של הרכב נשוא המשפט) בסך 2,000 ש"ח בערכם להיום בצרוף מע"מ כחוק.פוליסהחברת ביטוחחובת הגילוי