קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חתימת מנהל חברה על צ'ק שחזר: מבוא - 1. התובעת, חברת ש.ק.ל. בע"מ, הגישה את השיק ע"ס 8,029.- ש"ח, שזמן פרעונו 28.2.89, לביצוע בלשכת ההוצל"פ בבאר-שבע, כנגד הנתבע, עקב כך שהשיק חזר מבלי שיכובד. טענות הצדדים - 2. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק, ובהתנגדותו זו טען שתי טענות: א. העיסקה נעשתה בין התובעת ובין חב' ג.ג. בעל חיים בע"מ (להלן: "החברה"), שהוא מנהלה והוא חתם בשם החברה בתוקף תפקידו. ב. החברה אינה חייבת לשלם את סכום השיק או כל חלק ממנו, עקב כשלון תמורה מלא. 3. התובעת טוענת מספר טענות: א. העיסקה, שהינה מכירת טלוויזיה, וידאו ומסרטת וידאו, נעשתה בין הנתבע אישית ובין התובעת. ב. השיק נחתם ע"י הנתבע באופן אישי, ועל אף שהשיק נמשך מחשבונה של החברה, ששמה מתנוסס בפינה הימנית העליונה של השיק, הרי מאחר ולא הוטבעה חותמת של החברה הסיקה התובעת, בנוסף לדברים נוספים, שהנתבע חתם על השיק אישית. ג. המכשירים שנרכשו ע"י החברה היו תקינים, ולא הובאה כל ראייה ע"י הנתבע כי הם היו מקולקלים ומונחים כאבן שאין לה הופכין, כך שלא היה כשלון תמורה מלא. דיון - 4. אדון בשתי טענותיו של הנתבע כנגד ביצוע השטר, כאשר אתחיל דווקא מהטענה הקלה, שהינה טענת כשלון תמורה מלא. 5. נראה לי, כי דין טענה זו להידחות מהנימוקים שיפורטו להלן: א. הנתבע, כאשר קיבל את המכשירים לידיו והתברר לו מאוחר יותר שכל המכשירים, ללא יוצא מהכלל, אינם תקינים ואינם פועלים, לא הביא כל ראייה לתמיכה בטענתו זו. הנתבע, למשל, לא שלח כל הודעה על אי התאמה או הכוונה לבטל את ההסכם עם התובעת, או אף הודעה כלשהי שהמכשירים אינם תקינים. אומנם בעדותו בביהמ"ש העיד הוא: "הודעתי לתובעת לבוא ולקחת את המכשירים או שיחליפו אותם." (עמ' 11 לפרטיכל) דברים אלה הוכחשו ע"י התובעת, ומנהל התובעת אף העיד בביהמ"ש: "לא קיבלתי מעולם כל הודעה שהמכשירים התקלקלו." (עמ' 11 לפרטיכל) ובנוסף, מנהל התובעת העיד, כי עפ"י בקשת הנתבע שלח טכנאי כדי לכוון את הטלוויזיה, ומלבד תקלה בקליטה, לא היה כל פגם במכשירים. גם הטענה שהנתבע ביקש את התובעת לבוא ולקחת את המכשירים הוכחשה ע"י התובעת. "לא נכון ולא אמרו לי אף פעם לבוא ולקחת את המכשירים משום שאינם תקינים ולו היו אומרים לי זאת, הייתי ברצון לוקח אותם." סבורני, כי כל אדם סביר, אשר קיבל תמורת סחורה שיק שחזר, ימהר לקבל את ההצעה של קבלת הממכר בחזרה, כך שטענת הנתבע אינה הגיונית, במיוחד ולא הובאה כל ראייה לתמיכה בה. לא רק שהנתבע לא מחה, אלא בחקירתו בביהמ"ש הוא העיד: "הוידאו נבדק, היתה בעיה, חזרו שוב ותיקנו אותה. גם הוידאו וגם הטלוויזיה נבדקו והוידאו עבד." מהדברים הנ"ל עולה, כי אין מדובר במכשירים בלתי תקינים, ובאם אכן היה פגם במכשיר כלשהו, הרי שמדובר בכשלון תמורה חלקי שאינו מהווה הגנה במקרה שלפניי. ב. טענתו של הנתבע, בפרק הכללי בסעיפים 5-11 לסיכומיו, אין לה על מה לסמוך, משום שכאמור לא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענה זו שהוכחשה, וגם לא הומצא כל אישור שהחברה רכשה מכשירים אחרים במקומם, כטענת הנתבע בסיכומיו. ג. גם הטענה כאילו התובעת הסכימה שהעיסקה נכשלה כשלון תמורה מלא, אין לה בסיס. העובדה שהתובעת הגישה את השיק לביצוע לאחר ארבע שנים אינה מצביעה על הסכמתה כנטען ע"י הנתבע. ד. הציטוטים של הנתבע בסעיף 5 לסיכומיו אינם מדוייקים, ויש בכם כדי להטעות, שכן לא מצאתי בעמ' 17 ש. 3 את הציטטה שנרשמה באותו סעיף וגם לא הציטטה השנייה. מחקירת מנהל התובעת באותו הקשר, ברור כי הנתבע התלונן על קליטה לא טובה ומנהל התובעת שלח איש מהחברה לביתו של אבי הנתבע כדי שיכוון את המכשיר, והטכנאי הצליח לכוון את המכשיר (עמ' 11 לפרטיכל). תשובותיו של העד, כמפורט לעיל, אינן מתקרבות למסקנתו של הנתבע בסעיף 5 לסיכומיו. המסקנה המתבקשת היא, שהנתבע לא הצליח להוכיח כשלון תמורה מלא, ואני דוחה את טענתו זו. 6. הטענה השנייה של הנתבע היא כאמור שהעיסקה נעשתה בין החברה ובין התובעת, והנתבע פעל בשם החברה. התובעת טוענת, כי היא לא עשתה אף עיסקה עם החברה (ר' עמ' 10 לפרטיכל ביהמ"ש), והנתבע חתם על השיק בתור דני גרינברג אישית (עמ' 11 לפרטיכל). השאלה היא - מי משתי הגירסאות נכונה?? א. ב"כ התובעת מבקש את ביהמ"ש להאמין למנהל התובעת, כאשר הוא העיד שהוא לא עשה עיסקה עם החברה אלא עם הנתבע, כאשר הוא מוסיף כי מאחר והנתבע לא רשם על גבי השיק מילים שמהם משתמע שהוא חותם בשם החברה, משמעות הדבר שהוא אישית התחייב. בנוסף, טוען ב"כ התובעת, כי תימוכין לדבריו מצוי בעובדה שלא הוטבעה חותמת של החברה על גבי השיק. ב. הנתבע טוען, כי יש ללמוד מהעובדה שהשיק נושא את שמה של החברה, ומאחר והנתבע חתם על השיק כמנהל החברה בתוקף החלטת מועצת מנהליה של החברה מיום 15.5.86, והנתבע אף צירף העתק החלטת מועצת המנהלים הנ"ל לסיכומיו. יש לציין, כי צירוף הפרטיכל הנ"ל מנוגד להחלטות מפורשות של ביהמ"ש, ויש להצטער על כך שהנתבע מנסה להכניס בדלת האחורית את אותו מסמך שניסה במהלך הדיון להגישו, אך ניתנה החלטה בעניין. בישיבת יום 12.2.97 ביקש ב"כ הנתבע רשות ביהמ"ש להגשת אותו פרטיכל, כאשר טען כי בהיסח הדעת לא צירף את הנספח "והמסמך שאני רוצה להגיש הינו מסמך מאושר". ביהמ"ש לא נעתר לבקשת הנתבע, משום שלא הוגש מקור המסמך ומשום שאינו מאומת ע"י עו"ד. זאת ועוד, עפ"י החלטתי מיום 12.2.97, התרתי לנתבע להגיש את המסמך המקורי תוך 15 יום מאותה ישיבה, אך עד עצם היום הזה לא הוגש. גם נסיונו בשלישית של הנתבע, ע"י בקשה שהוגשה לאחר קבלת הסיכומים, להתרת הגשת המסמך לא נענתה, ומשום כך לא היה מקום לצרף את המסמך לסיכומים. צירוף המסמך לסיכומים, והסתמכות ב"כ הנתבע בסיכומיו על מסמך שלא התקבל כראייה, מנוגד הן להחלטות ביהמ"ש ולהן להוראות פקודת הראיות, ומשום כך יתעלם ביהמ"ש מהמסמך ומכל הטיעונים שנטענו על פיו, ואשר בהן הסתמך הנתבע על אותו מסמך. גם ההחלטה שבעמ' 14 לפרטיכל, כפי שצוטטה ע"י הנתבע בתגובתו שהוגשה ביום 17.9.97, הקובעת "במידה והמסמך הוגש באחד מהשלבים המוקדמים בתיק, יכולה ב"כ הנתבע להפנות את ביהמ"ש אליו" - אין בה כדי להכשיר מסמך שלא הוגש כדין עפ"י פקודת הראיות, ומה גם שבקשה להגישו נתקלה בסירוב התובעת והחלטת ביהמ"ש. אם אכן סבר הנתבע, כי עצם הגשת המסמך בהליך ביניים מכשירה אותו כראייה, מדוע הגיש שתי בקשות להגשת אותו מסמך?? אך גם אם יש להתייחס אל המסמך כאילו הוגש, הרי המסמך עצמו הינו צילום של המקור, ועפ"י כלל הראייה הטובה, הרי יש חשש שהצילום אינו אוטנטי מחד, ומאידך המסמך אינו שלם מבחינה זו, שכדי שהוא יהיה מחייב עליו להיות מאושר ע"י עורך דין. את אותו מסמך שלם ומאושר ביקש הנתבע לצרף, והתרתי את צירופו של המקור המאושר, שלדברי ב"כ הנתבע בעמ' 13 מצוי בידו, אך הנתבע לא צירפו במועד שקבעתי, והוא מבקש עתה לצרף צילום לא מאושר. ג. מקובלת עליי גירסת התובעת, שהעיסקה נקשרה בין הנתבע אישית ובין התובעת, זאת משום שאני מאמין לדברי ב"כ התובעת, לפיהם הוא לא עשה כל עיסקה עם החברה כי אם עם הנתבע אישית, ודבריו אלה נתמכות בעובדות הבאות: (1) חברת ג.ג. בעל חיים בע"מ עסקה בין השאר בייצור עוברים מוקפאים מפרות לשם ייצוא, והיא לא עסקה במכשירי חשמל. אם כן, מדוע רכשה החברה הנ"ל את המכשירים נשוא תביעה זו?? בתצהירו של הנתבע, שתמך בהתנגדות אשר שימש כתב הגנה, לא צויינה כל סיבה לרכישת אותם מוצרים ע"י החברה, ואף לא בתצהיר העדות הראשית (נ/1), ולראשונה מופיעה גירסה של הנתבע בעת חקירתו בביהמ"ש, עת אמר כי החברה רכשה את המכשירים להדמיה, ואין אני מקבל גירסה זו. (2) העובדה שמנהל התובעת, ולאור הודעת הנתבע כי הקליטה של הטלוויזיה אינה טובה, בא לבדוק זאת לביתו של אבי הנתבע, שכן אם החברה רכשה אותם מדוע מכשיר הטלוויזיה נמצא בבית אבי הנתבע?? (3) גם הסתירות בין האמור בתצהיר העדות הראשית של הנתבע (נ/1) לבין עדותו בביהמ"ש, הביאוני לדחות גירסת הנתבע, ומשום כך אינני נותן אמון בה. להלן מספר סתירות: * בסעיף 14 ל-נ/1 אומר הנתבע כי העסקה התבצעה במשרדי החברה בבת-שלמה, ושם גם נמסרו מכשיר הטלוויזיה ומצלמת וידאו, ואילו בעדותו בעמ' 15-16 אומר הוא: "הגיעה טלויזה מסוג בלאופונקט 21 אינטש, וידאו שלא קשור לעיסקה מסוג בלאופונקט ומצלמת וידאו G.V.C, אשר נשארה בת"א במשרדי התובעת, ובהזדמנות לקחתי אותה משם." * בסעיף 15 לתצהיר נ/1 הצהיר הנתבע שהמכשירים שנמסרו לחברה אינם פועלים ומעולם לא פעלו, ואילו בעדותו בביהמ"ש הוא אומר: "הוידאו נבדק, היתה בעיה, חזרו שוב ותיקנו אותה." לאור הסתירות המפורטות לעיל, אינני נותן אמון בדברי הנתבע, לפיהם המכשירים נרכשו ע"י החברה, ואני מקבל את גירסת התובעת לפיה העיסקה נעשתה עם הנתבע אישית. 7. השאלה השנייה הינה - האם הנתבע חתם על השיק מכוח הרשאה שקיבלה מהחברה?? א. לפני שאדון בשאלה, מן הדין לקבוע על מי מוטל נטל ההוכחה בדבר היות חתימתו של הנתבע מכוח הרשאה. עפ"י סעיף 25(א) לפקודת השטרות, רק אם חתם על השטר תוך ציון, במילים, את העובדה שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, פטור אישית מהחבות על פי השטר, ואילו מי שלא ציין זאת יהיה חייב אישית. הנתבע, בתצהירו ובחקירתו בבית המשפט, העיד כי הוא חתם על השיק בתוקף סמכותו כמנהל החברה, אך לא פעל כאמור בסעיף 25(א) לפקודת השטרות. האם ניתן ללמוד מהמסמך עצמו, דהיינו - השטר, כי ההתחייבות הינה בשם החברה?? ב-ע"א 90/4294, רינסקי נ' רחמני, פד"י נ'(1) 453, נפסק כי ניתן ללמוד על כך מפירוש המסמך בכללותו, וכך נפסק: "הגישה של פירוש המסמך בכללותו, המפנה את תשומת הלב למסמך כולו ואינה מבודדת את החתימה בלבד, נראית לי ראויה. הטעמים לכך הם מספר: ראשית, גישה זו מגשימה את התכלית המונחת ביסוד ההוראה בפקודה. תכלית זו הינה להגשים את הציפיות הסבירות של אוחז בשטר. כאשר עיון בשטר מצביע על אופיה של החתימה כחתימה אישית או בחתימת "שלוח", יש לתת תוקף למובן זה, שכן זהו המובן שאוחזר בשטר נתן לשטר שעה שקיבל אותו." עיון בשטר עצמו מגלה, כי השטר נמשך מחשבונה של החברה, משום ששמה מתנוסס באותיות של קידוש לבנה על גבי השיק, וכל אדם סביר היה מגלה כי אכן השיק הוא שיק של חברה. הדברים גם אושרו ע"י מנהל התובעת, בעת שהעיד בביהמ"ש: "אני באתי למקום מגורי הנתבע והוא החליף את השיק הפרטי שלו בשיק של החברה." (עמ' 11 לפרטיכל) משמעותם של הדברים היא, שהתובעת הודתה בכך שהשיק הינו שיק של החברה, והיא אף הסכימה לקבל שיק של החברה. זאת ועוד, שנתיים לאחר שהשיק לא כובד נשלחה ע"י ב"כ התובעת התראה לחברה ולא לנתבע אישית (ר' נספח ב' לתצהיר ת/1). נראה לי, כי אדם סביר המעיין בשטר עצמו, מניח הנחה בסיסית כי החשבון עליו נמשך השיק הינו חשבון החברה, אך כנראה לאחר שהתובעת לא קיבלה תגובה מהחברה שמחשבונה נמשך השיק, פנתה לבנק כדי לברר מי בעל החשבון הנ"ל, ועפ"י האישור שנשלח ע"י הבנק, בעלי החשבון בבנק הם החברה ודני גרינברג (ר' מוצג ג' לתצהיר ת/1), דבר התומך בגירסת התובעת שעל אף ששמה של החברה מתנוסס על השיק, הנתבע חתם עליו אישית. ב. התובעת טוענת, כי עצם חתימת הנתבע על השטר ללא תוספת חותמת החברה, מטיל עליו חבות אישית. פקודת השטרות עצמה, אינה מחייבת כי תאגיד יחתום בצירוף חותמת גומי של החברה, בעוד שסעיף 92(ב) לפקודת החברות קובע חזקה שדי בחותמת החברה. ב-ע"א 83/209, סולי פלסט הגליל בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות בע"מ, פד"י ל"ח(1) 340, נפסק: "העדר חותמת אינו מחייבת הטלת אחריות אישית על המנהלים, אם החברה אישרה בדיעבד את פעולתם." יוצא, שגם עפ"י החוק וגם עפ"י הפסיקה, אין בהעדר חותמת כשלעצמה כדי לחייב את החותם אישית, אך הדבר מותנה בכך שהחברה אישרה בדיעבד את פעולת החותם או אם הוכח שהחותם חתם מכוח הרשאה. היוצא מכך הוא, כי אם ידעה התובעת שהיא נוטלת שיק של החברה, וגם אם ידעה שהנתבע צריך לחתום מכוח הרשאה, הרי משכפרה התובעת בכך שהנתבע חתם מכוח הרשאה, על הנתבע להוכיח כי הוא חתם על השיק מכוח הרשאה שניתנה. ב-ע"א 83/209 הנ"ל נקבע, כי המבחן הנכון לבחינת שאלת החבות האישית של החותם, הינה קיומה או העדר קיומה של הרשאה כדין לחתום. נטל ההוכחה של קיום הרשאה כזו, מוטל על הנתבע ועליו בלבד. 8. הנתבע טוען, כי עפ"י החלטת מועצת המנהלים של החברה, לא היה כל צורך בהוספת חותמת החברה ליד חתימתו של הנתבע. החלטת מועצת המנהלים לא הוגשה כראייה מטעם הנתבע, וגם כאשר ניתנה לו ההזדמנות לעשות זאת, הוא כתב לא לעשות זאת וניסה לצרף צילום של החלטה שנפסלה קודם לכן לסיכומיו, דבר שהתייחסתי אליו בפתח פסק-הדין. אין ספק, כי החלטת מועצת מנהלי החברה, הן זו הקובעת שאין כל צורך בחותמת החברה והן זו המאשרת את העובדה שנעשתה בשמה, מצויים בשליטתו ובידיעתו של הנתבע, ואף בא-כוחו הצהיר בישיבה מיום 12.2.97 כי המסמך לא צורף בהיסח הדעת והמסמך שהוא רוצה להגיש הינו מסמך מאושר (ההדגשה שלי - ס.מ.), אך מסמך כזה לא צורף והנסיון לצרף צילום מסמך שנפסל לסיכומים, אינו מקובל ואין להסתמך עליו. זאת ועוד, גם אם מתוך כך שזמן רב עבר מאז אותו הסכם, עדיין יכול היה הנתבע להוכיח את קיומו ע"י המצאת אישור מהבנק בו התנהל החשבון או העדת מי מהבנק על נכונות ההחלטה בדבר, אך כאמור לא נעשה דבר. כלל הוא, כי הימנעות בעל דין מלהגיש ראייה רלוונטית, יש באי הבאתה כדי לחזק את טענות בעל הדין היריב, קל וחומר כאשר בעל הדין הוא זה שביקש להגיש את הראייה. 9. סיכומו של דבר, אני קובע כי הנתבע לא הוכיח קיומה של הרשאה מטעם החברה לחתום על השיק, ומשום כך אני דוחה את הגנתו ופוסק כי התובעת זכאית להמשיך בהליכי ההוצל"פ בהם פתחה בתיק הוצל"פ 92/14981 (לשכת ההוצל"פ באר-שבע). אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאותיה ושכ"ט עו"ד בסך 7,500.- ש"ח ועליו מע"מ כדין. הסכום הנ"ל ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שיקיםמסמכיםשיקים ללא כיסוי