טביעה למוות באילת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טביעה למוות באילת: .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופט מורל - דן יחיד; תב"ע לה/607-0) שהצהיר שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968(להלן החוק). .2העובדות הצריכות לעניין נקבעו על-ידי בית-הדין קמא בהחלטת הביניים מיום 4.5.1981והריהן: "המנוח עבד במכון ויצמן למדע (להלן - המכון). ביום 29.5.1977ירדה קבוצת עובדים מהמכון בראשותו של פרופסור יהודה איזנברג לאתר מסוים בנגב כדי להשתתף מטעם המכון בניסויים שנערכו שם, והמנוח היה בקבוצה זו. ביום 31.5.1977השכימו קום, בערך ב-0400, והחלו בניסויים שנמשכו ברציפות ובתנאי חום קשים עד לשעה 11.00בערך. העבודה היתה אמורה להתחדש בערב, בערך ב-19.00-20.00, והיא כללה דיונים בקשר לניסויים שנערכו ותוצאותיהם, ותכנון הניסויים למחרת. לאחר שסיימו את הניסויים, באותו יום, חזרו למחנה לארוחת צהרים, ואחר-כך החליטו עקב התנאים הקשים באתר הניסויים, ובשעה אחת עם פרופסור איזנברג - שכאמור היה ממונה על הקבוצה מטעם המכון - לנסוע לשפת הים על-יד אילת כדי להתרענן. זמן הנסיעה במכונית מהמחנה לשפת הים היא בערך שעה וחצי. המנוח ועובדת אחרת נכנסו למים, ואילו פרופסור איזנברג ואשתו (שאף היא השתתפה בקבוצה) נשארו לשבת על שפת הים. לפתע נעלם המנוח והתברר שטבע. הקבוצה היתה אמורה לשהות במחנה חמישה ימים, אך בשל האסון חזרה כעבור ארבעה ימים". .3בית-הדין האזורי נעתר לבקשת הצדדים לסכם בשאלה אחת ויחידה והיא, "האם הימצאותו של המנוח שם היתה קשורה לעבודתו"? לאחר שסקר בהחלטתו את סיבות המקרה, השיב בית-הדין בחיוב על השאלה. בית-הדין סמך, בין היתר, על מובאת מספרו של פרופסור לרסון על פיצויים לעובדים, שצוטטה בדב"ע לט/98-0, [1] (בע' 207), ונתן את דעתו לנסיבות המקרה ובפרט לתנאים הסביבתיים שבעבודה. את הנסיעה לים, ראה כנלווית במידה סבירה לעבודה (דב"ע לב/166-0, [2], בע' 201, סעיף 3). .4משניתנה החלטת הביניים ביקשו פרקליטי הצדדים שפסק-הדין יינתן לפי החומר שבתיק, כשבא-כוח המוסד הוסיף, שאין הוא מצהיר שהוא מסכים "לאמור בהחלטה מיום 4.5.1981". בא-כוח המשיבה מצידו ביקש שבית-הדין יפסוק הוצאות. בית-הדין קיבל את התביעה וחייב את המוסד לשלם למשיבה הוצאות בסך 750שקל בתוספת מע"מ. .5בערעורו השיג בא-כוח המוסד בעיקר על קביעה לפיה "נסיעה של 3שעות הלוך וחזור ממקום עבודה לים למטרת רחצה, הינה 'פעילות נופש' הנלווית במידה סבירה לעבודה", והדגש היה על הערכת ה"סבירות". בטיעונו בעל פה הבהיר הפרקליט המלומד כי מקובל עליו שפעילות נופש מתיישבת עם עבודה ואף רצויה כאשר נמצאים באתר מרוחק; הכל הוא עניין של מידה, של סבירות. במקרה דנן מדובר בקבוצה קטנה של אנשים שעבדו בשעות הבוקר המוקדמות וחזרו למחנה ובמחנה ישנם מתקנים לרחצה והנה קמים ויוצאים למסע מייגע שלוש שעות, הלוך וחזור, במדבר, בחום היום וכל זאת כדי "להתרענן"; בא-כוח המוסד הקשה, האם לכך ייקרא פעילות נופש הקשורה באורח סביר לעבודה? .6בתשובתו טען בא-כוח המשיבה כי יש להתייחס לנושא כמכלול אחד ולא להיתפש לפרט אחד - המרחק - תוך התעלמות משאר הנתונים. ואלה הם: תנאי מזג אוויר, אופיים של בני-אדם, משך הזמן של השהות במדבר המעורר צורך ורצון לשינוי והתרעננות. .Iiפסק-דין .1הערעור שלפנינו אינו מעלה שאלה עקרונית - משפטית בדבר מהותה של פעילות נופש והיחס בינה לבין העבודה. מושגי היסוד, הצריכים לעניין, מוסכמים על הכל כפי שהציר בא-כוח המערער בפתח דבריו. העומד לדיון אינו אלא שאלה של מידה: שמא מתח בית-הדין האזורי, יתר על המידה, את המושג של "פעילות נלווית באורח סביר לעבודה". .2בין הגורמים שבית-הדין צריך להביא בחשבון בבואו להפעיל את שיקול דעתו ואת אומד דעתו, במקרים כגון המקרה דנן, ישנו הגורם של יחסיות הזמן ויחסיות המרחק כגורם משתנה, בהתאם לנסיבות. כשם שסטיה של ק"מ יכול שלא תהא "סטיה של ממש" מן "הדרך המקובלת" ואילו סטיה של חצי ק"מ תהא "סטיה של ממש" (דב"ע לב/91-0, [3], בע' 7), כן אפשרי שנסיעה של רבע שעה לשם פעולות ספורטיביות במסגרת הפסקת עבודה לא תוחשב כנלווית באורח סביר לעבודה ואילו נסיעה של שעות רבות לאתר נופש מרוחק, תיחשב כסבירה. הכל תלוי בנסיבות. .3במקרה דנן עמד לרשות המנוח וחבריו פנאי של 7- 8שעות אחרי שבע שעות עבודה קשה. ניתן היה לשהות במחנה בלב המדבר, בחום כבד של סוף חודש מאי ואפשרי היה לנסוע לים כדי להחליף כוח ולהתרענן. נראה לנו שבית-הדין האזורי לא שגה בהערכתו ובשיקוליו ואנו סבורים, שאל לנו להתערב ולהפוך את הקערה על פיה. על כן דין הערעור להידחות. .4המערער ישלם למשיבה הוצאות ערעור בסך 500שקל בתוספת מע"מ.מקרי מוותחוף היםטביעה