קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירידה מתא נהג של משאית תאונת דרכים: 1. התובע יליד 1952 הגיש תביעה זו נגד הנתבעת, על פי חוק הפלת"ד, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), עקב תאונת דרכים שארעה לו לטענתו בתאריך 21.1.93, כאשר ירד מתא הנהג שבמשאית בה נהג ונפל נחבל ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: "התאונה"). 2. הנתבעת כפרה בתיק זה הן בשאלת החבות והן בנוגע להיקף הנזק. החבות: 3. על פי גירסת התובע, כאמור בסעיף 5 לכתב התביעה, הוא נהג במשאית נשוא התביעה "ובעת ירידתו מתא הנהג נפל ממנה ונחבל בידו הימנית". בעדותו בבית המשפט מסר התובע גירסה מפורטת יותר כדלקמן: "בתאריך 21.1.93 קיבלתי הוראה מהסדרן לבצע שירות לרכב. הגעתי לעמדת הסיכה. רציתי לרדת מרכב וכאשר פתחתי את הדלת נפלתי על האספלט. תחנת הסיכה נמצאת בצומת כפר קרע. נפלתי מגובה של 1.60 מ'. אני לא יודע למה נפלתי. בדיעבד אני חושב שנתקלתי במדריגה שליד כסא הנהג בעת יציאתי החוצה. נפלתי על כף ידי הימנית. צעקתי לעזרה ובאו אלי לעזרה בעל הסיכה מתקן התקרים (פנצ'ר מאכר) והוא הרים אותי מהריצפה. שמו פראג' ושמו של בעל הרכב לסיכת הרכב הוא עבדל רחים." (עמ' 4 סיפא ועמ' 5 סיפא לפרטיכל). בחקירתו הנגדית הוסיף התובע פרטים ואמר: "למשאית 4 מדריגות. למעשה 3 מדריגות והרביעית היא ריצפת המשאית. חניתי כ10- מ' לפני הבור בתחנת הסיכה. עמדתי שם כמו שאני עומד תמיד. כדי לפרוק את העגלה מהסוס, עלי להוריד את הרגליים של העגלה ואני עושה זאת באופן ידני. לשאלתך אם המנוע פעל בזמן שהתחלתי לרדת מהמשאית אני משיב שאני לא זוכר. לא נכון שהנוהל הרגיל הוא לכבות את המנוע כאשר הולכים לשחרר את הרגליים של העגלה מכיון שזה ענין של שניות. למעשה כל זמן שהעגלה מחוברת הבלמים חייבים ואלה בולמי אויר אשר פועלים עם פעולת המנוע". (עמ' 8 ש' 10 ואילך). 4. הנה כי כן גירסת התובע היא כי ביום התאונה הוא נשלח על ידי סדרן העבודה לבצע שירות לרכב. כאשר הגיע לעמדת הסיכה בתחנת הדלק ורצה לרדת מהרכב הוא פתח את דלת תא הנהג במשאית ונפל על האספלט (עמ' 4 ש' 30 ואילך לפרטיכל). על פי גירסתו ארעה התאונה כתוצאה מהתקלות במדרגה שהיא ליד כסא הנהג. לתובע לא היו עדים ישירים לעצם התרחשות התאונה. העדים אשר הוא הביא היו אלה שראו אותו לאחר שנפל ושכב על האספלט. כך עד תביעה מס' 4 מר אקשה עבד אל רחים וכך גם עד תביעה מס' 2 מר ג'אברין פאג'אללה אשר העידו כי הגיעו למקום הארוע לאחר ששמעו את צעקותיו של התובע. 5. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח את גירסתו ומכל מקום ישנן סתירות בגירסה זו בכך שהתובע רשם על גבי טופס 250 נ/8 למל"ל כי התאונה ארעה כאשר הוא עבד ברחיצת המשאית. 6. הנתבעת טוענת כי אין לקבל את גירסת התובע אשר לא השכיל להסביר את נ/8 והאמור בו וכן כי הוא נמנע באופן מכוון למסור בכתב התביעה את מיקום ארוע התאונה על מנת לתת רושם כאילו ארעה התאונה בתוך רחבי הכפר בעוד שהתאונה ארעה בתחנת הסיכה כאשר התובע רחץ את המשאית. זאת ועוד לטענת הנתבעת גם אם יקבל בית המשפט את הטענה כי התובע נפל ממשאיתו עדיין אין מדובר בתאונת דרכים מכיוון שכל מטרתו של התובע היה לפרק את העגלה מהסוס ואין לראות בכך שימוש ברכב מנועי לצורכי תחבורה אלא יש לראות בכך ירידה מהרכב לצורך תיקון וטיפול ברכב במוסך. 7. שקלתי את עמדות הצדדים והגעתי למסקנה כי יש לקבל את גירסת התובע אם כי ניתן להבחין פה ושם בסתירות אשר לדעתי אינן מהותיות. להלן אנמק את דברי. 8. התובע מסר גירסה אשר בא כח הנתבעת ניסה בחקירתו הנגדית להפריכה. אולם משנסתיימה החקירה הנגדית נותרה הגירסה של התובע בעינה אם כי בא כח הנתבעת יכול להצביע על סתירות מסוימות כגון שבתחילה אמר התובע כי נפל כאשר פתח את הדלת (עמ' 4 לפרטיכל) בהמשך טען כי איננו יודע מדוע נפל ובדיעבד סבר שנפל כתוצאה מהתקלות במדרגה שליד כיסא הנהג בעת יציאתו החוצה (עמ' 5 לפרטיכל). התובע טען כי למשאית 4 מדרגות כאשר המדרגה האחרונה משמשת כריצפת המשאית. (עמ' 8 לפרטיכל). אינני רואה סתירה מהותית בדברים הנ"ל כאשר הגירסה כי התאונה ארעה כאשר התובע היה בעת היציאה והירידה מהרכב לצורך פירוק העגלה, לא נסתר ולכן נותר בעינו. מוצג נ/8 - טופס בל/250: 9. הנתבעת הטילה מלוא כובד משקל טענותיה ביחס למסמך זה שהינו מסמך אשר ממלא המעביד לביטוח הלאומי על מנת לאפשר לעובד שנפגע בתאונת עבודה לקבל טיפול רפואי. במסמך זה אמנם נרשם כי התאונה ארעה בעת "רחיצת הרכב" אולם כפי שהוברר בתיק זה את המסמך לא מילא התובע אלא נציג המעביד, העד מר אגבאריה מוניר, אשר העיד בפני (עמ' 22 ש' 12) ואמר בענין זה: "הרישום בנ/8 שבו נאמר "הוא עבד ברחיצת משאית" שאני רשמתי פירושו של דבר שהתובע נשלח לרחוץ את המשאית". למטה מכך הוסיף העד: "לא שמעתי מהתובע שהוא רחץ את המשאית בעצמו". (שם ש' 15). עדותו זו של העד אפשרית מאחר והיא נתמכת בעדות של עד קודם, ע.ת. 2 אשר אמר כי: "...התובע לא רחץ את הרכב בזמן שהגעתי אליו". (עמ' 11 ש' 8). ע.ת. מס' 2 וכך גם ע.ת. מס' 4 אישרו שמצאו את התובע שוכב ליד המשאית כאשר הוא נאנק מכאבים. ע.ת. מס' 4 אף מוסר כי דבריו הראשונים של התובע כאשר ניגש אליו היו שהוא נפל מהמשאית (עמ' 13 ש' 20 ואילך). 10. יש לציין כי מסמך נ/8 הינו מסמך סטנדרטי של המל"ל שמספרו בל/250 והוא ערוך כשאלון אשר יש למלא בו פרטים בקצרה, כאשר לכל משבצת ניתן להכניס מילה או שניים. עיון במסמך זה מלמד כי לאחר המילים המוכנסות "כאשר עבד ב..." נרשם "רחיצת המשאית" ולאחר המילים "תיאור התאונה" נרשם "נפילה מהקבינה של המשאית". בהתחשב בכך שאת הטופס נ/8 מילא אדם מן הישוב, שאיננו התובע, ואשר יתכן כי לא ברר את המילים באופן מדוייק, אלא רשם רק את אחת המטרות שלשמן הגיע התובע לתחנת הסיכה, ובהתחשב בכך שהתובע עצמו השתמש במילים "אני הייתי צריך לבצע רחיצת המשאית ואחר כך סיכה" (עמ' 14 ש' 13) מבלי שלמעשה כוונת הדברים הינה כי הוא צריך לבצע בעצמו את הפעולות הנ"ל, נראה כי ניתן לתת למילים "רחיצת המשאית" את המשמעות שביקש לתת להן עורך המסמך העד הנ"ל. 11. סיכומו של דבר, נראה כי ניתן ליישב, במידה הדרושה במאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, כי אמנם הגעת המשאית למקום היתה לצורך סיכה ורחיצה, אולם בהעדר גירסה נוגדת יש לקבל את גירסת התובע כי נפל בעת שרצה לרדת מהקבינה לאחר שהעמיד את המשאית. מסקנתי זו הינה תוך בחינת עדותו של התובע ולאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר לעצם הארוע עצמו בעדות יחידה אשר אליה ולחיזוקה נוספו העדויות הנוספות כפי שפורט לעיל. 12. טענה נוספת מצד הנתבעת הינה כי גם אם ביהמ"ש יקבל את העובדות המהוות את גירסת התובע, כי נפל ממשאיתו כאשר ירד לנתק את העגלה מהסוס, הרי שאין לראות בכך שימוש ברכב מנועי לצורכי תחבורה, מאחר ומדובר בירידה מהרכב לצורך טיפול ותיקון הרכב במוסך. ב"כ הצדדים, כל אחד לשיטתו, מפנה לפסקי דין, תוך שהוא מנסה לשכנע את ביהמ"ש בטיעוניו. 13. בענין זה דעתי היא כי מדובר בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפלת"ד, ואנמק את דבריי. מאז שניתנו פסקי הדין אליהם הצביעו הצדדים, בחן ביהמ"ש העליון את נושא העליה והירידה מהרכב וקבע ברע"א 96/8548 פדידה יחיאל נ' סער ואח' (לא פורסם) ראה תקדין עליון, כרך 97 (3) בעמ' 300, כי "פעולה של עליה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן שלא כל פגיעה בתאונה בעת עליה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העליה לרכב או הירידה ממנו" (פסקה 6 לפסק הדין הנ"ל). בפסק הדין האמור דחה בית המשפט את תביעתו של המערער מכיוון שקבע כי מטרת הכניסה לרכב היתה ליטול ממנו מצית ולא היה בכך לעשות ברכב שימוש כלשהוא למטרות תחבורה. (השווה גם פסה"ד ע"א 94/3024, יונאי נ' ארטט חב' לביטוח שניתן ע"י כב' השופט ת. אור בתאריך 25.11.97, [לא פורסם]). 14. ומן הכלל אל הפרט. במקרה שבפני החנה התובע את המשאית יצא מתא הנהג ורצה לרדת ממנה על מנת לנתק את הסוס מהעגלה ולא יכולה להיות מחלוקת כי פעולה זו של ירידה מהרכב הינה פעולה של אחד משימושי הלוואי התעבורתיים שיש זיקה בינה לבין השימוש ברכב. התוצאה הינה כי ארוע התאונה הינו תאונת דרכים כמשמעותו בחוק הפלת"ד. מכאן אעבור לגובה הנזק: נכות רפואית: 15. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע ביד ימין. התאונה הוכרה כתאונת עבודה והתובע נבדק על ידי ועדה מטעם המל"ל. על פי המימצאים שנרשמו במסמכי הוועדה הרפואית מטעם המל"ל (נ/3) נרשם כי בבדיקה "אמה יד ימין דלדול שלם של שרירי האמה מהשליש האמצעי קונטרקטורה של אצבעות יד ימין לא מסוגל לבצע ישור של אצבעות הכיפוף תקין ירידה בתחושה בצורת כפפה בכל היד אי יכולת לבצע אופוזיציה בין אגודל ליתר אצבעות הפינץ' מוחלט. ממצאים ברורים של קונטרקטורה ע"ש פולקון". (סעיף 28 לדו"ח הוועדה מיום 19.7.94). הוועדה מטעם המל"ל קבעה את נכותו הצמיתה של התובע מיום 1.4.94 בשיעור של 40%. מאחר והתובע היה נהג רכב כבד עובר לתאונה, המליצה ועדת הרשות להגדיל את נכותו בשיעור של 50% על פי תקנה 15 ולהעמיד את נכותו הצמיתה בשיעור של 60%. יש לציין כי בדוחות הוועדה הן זו מיום 4.5.94 ומיום 19.7.94 המליצה הוועדה לבדוק את התובע כעבור שנתיים על פי תקנה 97 על מנת לראות האם נצפה שינוי במצבו של התובע. על אף האמור לא הוגשו דו"חות וועדה נוספים ויש להניח כי התובע לא הוזמן לבדיקה נוספת על פי ההמלצות כפי שנרשם בדו"חות הנ"ל. כידוע הקביעה לגבי הנכות הרפואית בלבד הינה קביעה על פי דין. (סעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד, וכן ראה דוד קציר "פיצויים בשל נזקי גוף" מהד' רביעית עמ' 197). לפיכך נכותו הרפואית של התובע, על פי הדין, הינה בשיעור של 40% לצמיתות. הנכות התפקודית: 16. כידוע נכות רפואית אינה בהכרח משקפת נכות תפקודית. הנכות הרפואית נקבעת על ידי מומחה רפואי או על ידי ועדה רפואית מקום שמדובר בקביעה על פי דין כמו במקרה שבפנינו. אולם, את הנכות התפקודית יעריך בית המשפט על פי מכלול הראיות שבפניו לרבות הנכות הרפואית שנקבעה. במקרה שבפני נחלקו הצדדים גם בשאלה זו. התובע טוען כי בעקבות התאונה נקבעו לו אחוזי נכות גבוהים יחסית וכן כי הוא סובל מידו הימנית שהינה לטענתו משותקת כמעט ואינה בשימוש. לדבריו אינו מסוגל להזיז את מפרק היד ואינו מסוגל להרים דברים כבדים. עוד טוען התובע כי מאחר ועבודתו כנהג דורשת גם עבודה פיסית הדורשת הפעלת שתי הידיים ואימוצן גם לצורך עבודות נלוות לנהיגה כמו כיסוי המטען, החלפת גלגל, תיקוני דרך וכיו"ב אין הוא יכול להמשיך ולעבוד כנהג משאית. לחיזוק טענתו זו טוען התובע כי רשיונו נשלל על ידי משרד הרישוי. התובע מבקש כי בית המשפט יקבע כי נכותו התפקודית הינה בשיעור של 70%. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי אין מקום לסטות בקביעת הנכות התפקודית מעבר לנכות הרפואית כל זאת מאחר ולטענתה התובע נבחן ונמצא כשיר כנהג רכב כבד גם לאחר התאונה ורשיונו הוחזר לו. הנתבעת מפנה לתשובות התובע בעמ' 8 לפרטיכל משם עולה כי רשיון התובע נשלל רק לשנה בלבד. כמו כן טוענת הנתבעת כי התובע לא עשה דבר למען עצמו ולהקטנת נזקו, ולמעשה לא שיתף פעולה עם המל"ל בנוגע לדרך שיקומו והנסיון להחזירו להשתלב במעגל העבודה. לטענת הנתבעת התובע מסוגל ואף עבד בעבודות שליחויות ובעבודות משרד וזאת על פי עדות החוקרים מטעמה. 17. כאמור נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 40%. נכות זו אינה בהכרח הנכות התפקודית. כאמור המל"ל באמצעות ועדת הרשות בחן את ענינו של התובע וקבע תוספת לנכות בשיעור של 50% כך שנכותו הצמיתה של התובע על פי המל"ל עומדת על סך של 60% ובהתאם לכך הוא מקבל את התגמולים. הגם שקביעת המל"ל אינה מחייבת ויש לראות בה המלצה בלבד, התרשמתי כי נכותו התפקודית של התובע במקרה שבפני אמנם גבוהה מהנכות הרפואית. מדובר בנהג משאית אשר רשיונו לנהוג ברכב כבד הותלה עקב נכותו באופן זמני. התובע מסר כי: "שללו לי את הרישיון של המשאית למשך שנה. לאחר מכן החזירו לי את הרשיון. כיום יש לי רשיון על משאית אבל הוא לא שימושי". (עמ' 8 ש' 17). באשר לאפשרות חזרה לעבודה על משאית או עבודה בכלל השיב התובע: "אני לא יודע אם יש היום משאיות אוטומטיות. למשאיות יש הגה כח אולם אם אתה שואל אותי אם יש החלפת גלגל במקרה של תקר, גם זה יש. אני יכול להרים את ידי עד למעלה ואין לי בעיה עם הכתף. אני לא יודע שישנם אנשים שבמקום כף יד יש להם פרוטזה ממתכת והם משתמשים ביד זו" (עמ' 8 ש' 18 ואילך). 18. למעשה כיום התובע איננו עובד על משאית, אולם נראה לי כי אין מניעה שהתובע יעבוד כנהג על רכבים קלים יותר או בעבודה של שליחויות או בעבודה פקידותית. בעדותו בפני ציין התובע כי סיים 11 שנות למוד (עמ' 9 ש' 6) ולכן אין לקבל את טענת התובע כי אינו מסוגל לעבודה או כי הפגיעה בכושר ההתשכרות מגיעה כדי 70% כטענתו. העובדה שהתובע "נמצא" יותר מאשר פעם במשרדי החברה, המעבידה שהעסיקה אותו בעבר מצביעה גם על אפשרות שהתובע אמנם עבד ואם לא כן, הרי הוא מסוגל לבצע עבודה משרדית או עבודת שליחויות. התובע למעשה לא הכחיש את המצאותו במשרד הנ"ל אולם לטענתו: "מאחר והמשרד מול הבית שלי אני אומר להם כל יום שלום. משעמם לי ואין לי מה לעשות ואני מכיר את כל האנשים במשרד ולכן אני נכנס אל המשרד ואומר להם בוקר טוב ומעביר שם שעה שעתיים ושותה עימם קפה". (עמ' 9 ש' 23). קשה לקבל טיעון מעין זה מצד התובע אשר יש לו נסיון רב של 11 שנה בנהיגת משאית וקרוב לודאי שנסיון זה בשטח תורגם ונוצל בידי המעביד לעזרה בעבודות המשרד כפי שאכן הוצג בשאלות בחקירה נגדית לתובע וכן כפי שנמסר על ידי עדי הנתבעת אשר העידו על פעילותו (עמ' 14 ש' 28 ואילך ועמ' 16 ש' 20 ואילך). לנוכח האמור ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות הנני סבור כי נכות תפקודית בשיעור של 50% תשקף נכונה את מצבו של התובע. 19. התובע טוען לראשי הנזק הכוללים הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות ונסיעות בגין העבר והעתיד, הפסד זכויות פנסיה ונזק בלתי ממוני. להלן אדון בראשי הנזק הנטענים. הפסד השתכרות בעבר: 20. התובע השתכר בממוצע 3,233 ש"ח וזאת בשלושת החודשים שקדמו לתאונה, על פי תלושי שכר (ת/3). התובע היה בתקופת אי כושר מלא במשך 6 חודשים מיום התאונה, דהינו מיום 21.1.93 ועד ליום 21.7.93. לאחר מכן ניתנו לתובע נכויות זמניות כדלקמן: נכות בשיעור של 100% עד ליום 21.11.93. מיום זה ועד ליום 31.3.94 נכות זמנית בשיעור של 50%. החל מיום 1.4.94 נקבעה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 40% כאשר, כאמור, הופעלה תקנה 15 במלואה וניתנה לתובע תוספת נכות בשיעור של 50% כך שנכותו הצמיתה כפי שנקבעה על ידי המל"ל הינה בשיעור של 60%. התובע טוען כי מאחר ואיננו מסוגל לעבוד על משאית הוא לא עבד מיום התאונה ועד היום. הכלל הוא שעל הניזוק להקטין את נזקו. תובע אשר על דעת עצמו אינו חוזר לעבודה כלשהי מסתכן בכך שלא יזכה בפיצוי מלא מעבר לתקופה המאושרת כפי שניתנה על ידי המל"ל. בהתחשב בעובדה שנכותו של התובע היתה משמעותית גם בתקופת הנכות הזמנית לא היה מקום לצפות שהתובע יחזור לעבודתו הקודמת. עם זאת וכפי ששמעתי בעדויות הצדדים ניתן לקבוע כי התובע עסק בעבודה משרדית אצל קרוב משפחה בחלק מהתקופה הנ"ל. ובענין זה אני מקבל את עמדת הנתבעת כפי שבא לידי ביטוי בסיכומי ב"כ הנתבעת. בנסיבות אלה אזכה את התובע בתקופת אי כושר מלאה למשך 12 חודשים מיום התאונה. לאחר מכן אזכה את התובע בהפסד השתכרות בהתאם לגובה הנכות התפקודית דהיינו בשיעור של 50% משכרו שלפני התאונה. 21. בהתאם לראיות שכרו של התובע לחודש 92/10 היה בסך של 3,822 ש"ח. בחודש 92/11 השתכר התובע 4,648 ש"ח, בחודש 92/12 השתכר התובע 3,357 ש"ח. ממוצע שכרו של התובע וכך גם דווח למל"ל היה איפוא סך 3,943 ש"ח. הצדדים נחלקו בשאלה כיצד יש לשערך את שכרו של התובע. אמנם יש ממש בטענה כי שכר עבודה איננו צמוד במלואו למדד והמעביד ככלל איננו מצרף גם ריבית בנוסף להצמדה למדד. כמו כן שיעור הפיצוי בגין תוספות יוקר במשק הינו בשיעור של 80% מעלית המדד. עם זאת, יש לקחת בחשבון כי שכר עשוי גם לעלות באופן ריאלי עם השנים. בנסיבות אלה נראה לי שיש לחשב את שכרו של התובע כפי שהיה לפני התאונה בשיערוך עם הפרשי הצמדה כחוק (ראה קציר עמ' 283). כאמור השכר הממוצע של התובע עמד על סך 3,943 ש"ח, סכום זה להיום מגיע לסך של 6,438 ש"ח ברוטו. בניכוי מס הכנסה יעמוד הסך על 5,535 ש"ח. לפיכך החישוב בראש נזק זה יהיה כדלקמן: א. תקופה ראשונה בת 12 חודשים: 66,420 ש"ח = 12 X 5,535 ש"ח ב. תקופה נוספת מיום 21.1.94 ועד ליום מתן פסק הדין שבה נקבעו לתובע נכויות זמניות בשעור של 50% עד ליום 1.4.94, ולאחר מכן ועל סמך קביעתי בדבר הפסד כושר השתכרות לגבי העתיד אני קובע שיעור זהה של הפסד כושר השתכרות בשעור של 50% לתקופה שמיום 1.4.94 ועד ליום פסק הדין. בסך הכל מדובר ב50- חודשים. החישוב הוא כדלקמן: 138,375 ש"ח = 50% X 50 X 5,535 ש"ח בסיכום ראש נזק של הפסד ההשתכרות בעבר יעמוד הסכום על סך של 204,795 ש"ח. עזרת צד ג': 22. התובע טוען כי יש לו קשיים רבים בתפקוד בבית ובטיפול בעצמו, לבוש, גילוח ושריכת שרוכים וכן כי איננו עושה עבודות של אחזקת הבית וטיפול בגינה כפי שעשה בעבר. הנתבעת כופרת בטענות הללו וטוענת כי התובע מסוגל לטפל בעצמו וכי טענותיו מופרזות. התרשמתי כי על אף נכותו הגבוהה יחסית של התובע והעובדה כי מדובר ביד ימין מצליח התובע לתפקד באופן סביר. עם זאת יש לקבל כי בעבר בסמוך לארוע התאונה נזקק התובע לטיפול ועזרה מבני משפחתו. כיום טיפול זה הולך ופוחת אולם ככל הנראה עם הגיל יזדקק התובע לעזרה מסוימת נוספת. עזרה בעבר וכך גם בעתיד על ידי קרוב משפחה, הוכרה בפסיקה כעזרה המזכה תובע בפיצוי מסויים (ר' קציר עמ' 571). בהתחשב באמור אפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה, בגין העבר ולעתיד בסך של 30,000.- ש"ח. הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות: 23. כאשר מדובר בתאונת עבודה ככלל זכאי הנפגע לקבל את הוצאותיו הרפואיות וההוצאות לנסיעה מהמוסד לביטוח לאומי. באשר לנסיעות בהתחשב בסוג הפגיעה ובטיפולים שקיבל התובע בעבר ואשר יקבל בעתיד יש להניח שהתובע ביצע את הנסיעות ברכב פרטי ולא קיבל תמורה מהמל"ל ולפיכך אפסוק לו בגין ראש נזק זה סך של 5,000 ש"ח בגין העבר וסך של 7,000 ש"ח בעבור העתיד. סך הכל 12,000 ש"ח. באשר להוצאות הרפואיות לעבר ולעתיד, בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994, טיפול רפואי ניתן על ידי קופת חולים (ראה פסק הדין בענין סהר חברה לביטוח נ' אלחדד ואח' דיני עליון כרך נא' 918). כמו כן אני אצא מהנחה כי הוצאות האישפוז והטיפול הרפואי בעבר הוסדרו הן על ידי המל"ל והן על ידי הנתבעת בהתאם לחוק ולהסכמים. לפיכך אין לפסוק לתובע בגין הוצאות רפואיות כל סכום שהוא. הפסד בלתי ממוני (כאב וסבל): 24. נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 40%. התובע לא אושפז בבית חולים. לפיכך הסכום בגין הכאב והסבל על פי החוק משוערך להיום מגיע לסך של 53,738 ש"ח. (חישוב משערכת סומן ב"מ/1). הפסד השתכרות בעתיד: 25. התובע השתכר לפני התאונה שכר בשיעור של 6,438 ש"ח ברוטו. סכום זה לאחר ניכוי מס הכנסה הינו בסך של 5,535 ש"ח. התובע נולד בתאריך 22.2.52 ולפיכך הפסד ההשתכרות יחושב עד הגיעו לגיל 65. 477,375 ש"ח = 172.49559 X 50% X 5,535 ש"ח. (חישוב משערכת סומן ב"מ/2). הפסד זכויות פנסיה: 26. התובע טוען כי יש לחשב הפסד זכויות הפנסיה שאמור היה לקבל עם פרישתו בגיל 65 בגובה של 70% ממשכורתו עד הגיעו לגיל 80. ב"כ הנתבעת טוען כי אין מגיע לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה וכל זאת מאחר ומתלושי השכר וכן מעדותו של העד מר אגבאריה מכרם אשר ממשיך לעבוד אצל המעביד שאצלו עבד התובע, אין מעביד זה מפריש כל תשלום לקרן פנסיה עבור העובד. שקלתי את עמדות הצדדים ואמנם התובע לא הוכיח כי היה חבר בקרן פנסיה וכי הופרשו תשלומים לצורך קרן פנסיה על ידי המעביד, אולם בהתחשב בעובדה כי מדובר בתובע שהינו יליד שנת 1952 ואשר קבעתי אבדן כושר התשכרות לגביו בשיעור של 50% אין להוציא מכלל אפשרות כי בהמשך חיי העבודה שלו ייכלל מרכיב זה בשכרו ומאחר והשכר יקטן יקטנו גם ההפרשות לפנסיה. אולם אינני מקבל את הטענה כי התובע הפסיד את הפנסיה אלא יש לחשב הפסדיו כהפסדי תנאים סוציאליים (ראה קציר עמ' 320 ואילך). התובע לא הביא נתונים לגבי שיעור האחוזים שהיה המעביד מפריש לעובד לצרכי פנסיה אם כי הדברים מגיעים כמעט לגדר "ידיעה שיפוטית". בהתחשב באמור אני פוסק לתובע סכום גלובלי ברכיב נזק זה בסך של 30,000 ש"ח לעתיד. באשר לעבר לא הוכח מרכיב נזק זה ולכן לא פסקתי בגינו דבר. סוף דבר: 27. הפיצויים הנפסקים לתובע על פי האמור הם כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר 204,795 ש"ח ב. עזרה צד ג' (עבר ועתיד) 30,000 ש"ח ג. הוצאות נסיעה (עבר ועתיד) 12,000 ש"ח ד. נזק בלתי ממוני (כאב וסבל) 53,738 ש"ח ה. הפסד השתכרות לעתיד 477,375 ש"ח ו. הפסד תנאים סוציאליים לעתיד 30,000 ש"ח סה"כ 807,908 ש"ח ניכויים : 28. מהסכומים האמורים יש לנכות את תגמולי המל"ל על פי חוות דעת שי ספיר שצורפה לסיכומי ב"כ הנתבעת והנוספת והמעדכנת את נ/2 בסך של 786,420 ש"ח. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה (ללא ריבית) מיום 3.6.97 מועד חוות דעת האקטואר ועד ליום מתן פסק הדין. בהתאם לחישוב כאמור מגיעים תשלומי המל"ל לסך של 816,196 ש"ח (משערכת ב"מ/3). מכאן שתביעת התובע "נבלעת" בתגמולי המל"ל ואין מנוס מדחיית התובענה. אשר על כן אני דוחה את התביעה. בנסיבות בהן קיבלתי חלק מהתביעה בנושא החבות, איני עושה צו להוצאות. בסיום אעיר כי לא דנתי בטענתה של הנתבעת בנוגע לחוסר סמכות ענינית של בית משפט זה לדון בתביעה בשל הסכומים הנדונים העולים על מליון שקל, כל זאת הן בשל העובדה כי מקומה של טענה זו היה בקדמי המשפט שהסתיימו והן בשל העובדה כי העתירה בתיק זה הוגבלה לסמכות בית המשפט ביום הגשת התביעה, וכי על פי התוצאה בית המשפט לא הגיע לתיקרת גבול סמכותו. לפיכך אני דוחה טענה זו. תאונת דרכיםמשאית