קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מדריך טיולים יחסי עובד מעביד: .Iההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט נויגבורן - דן יחיד; תב"ע שם/95-0) שדחה את עתירת המערערת להצהיר שמדריכי הטיולים המשרתים אותה אינם "עובדים" (שבגינם חייבת היא לשלם דמי ביטוח לאומי), כי אם "עובדים עצמאיים". בית-הדין קמא הגיע, על סמך העובדות, למסקנה שבין המערערת לבין המדריכים קיימים יחסי עובד ומעביד ולא ראה עוד צורך להידרש לשאלה בדבר תוקפו של צו הביטוח הלאומי (סיווג מבוטחים וקביעת מעבידים), תשל"ב- 1972(להלן - צו הסיווג). .2העובדות, כפי שקבע בית-הדין האזורי, הן: א) המערערת, חברה לתיירות שמרכזה באילת - מעסיקה מספר מדריכי מטיילים ותיירים (להלן - המדריכים); ב) המדריכים רשומים, לענייני מס הכנסה ומע"מ כעובדים עצמאיים (עוסקים מורשים), מגישים חשבונית מס למערערת ומקבלים תקבולים לאחר ניכוי מס כנהוג לגבי עצמאיים; ג) המדריכים שלגביהם התנהל המשפט אינם עובדים עם רכב שלהם; ד) המדריכים מוזמנים מדי פעם ליום עבודה או למספר ימים; ה) המדריכים אינם חייבים להיענות להזמנת המערערת והם רשאים לסרב; ו) מדריך שנענה להזמנה להדריך טיול ומשנה את דעתו - רשאי לשלוח מדריך אחר במקומו ובלבד שהמחליף הינו מדריך מוסמך המקובל על החברה. אזי נוצרת התקשרות ישירה בין המערערת והמחליף; ז) המדריכים עובדים אצל עוד חברות תיירות. .3בשימו נר לרגליו את מבחן ההשתלבות - על שני הפנים שבו - ובאמצו את ההלכות שנפסקו בעניין ירדני נגד אגד בע"מ (פד"ע לז/97-3; לא פורסם) "אשר העובדות שם דומות להפליא למקרה שלנו" - פסק בית-הדין האזורי כפי שפסק, הגם שנתן את דעתו להיותם של המדריכים רשומים כעוסקים מורשים. בעניין זה קבע בית-הדין, כי מילוי חובה על-פי דיני מסים אין לו השלה על סוגיה שבדיני עבודה. .4המערערת העלתה השגות הן על העובדות כפי שנקבעו והן, ובעיקר, על צו הסיווג, נגדו טענה שתנאיו לוקים בחוסר סבירות והוא ניתן ללא סמכות וממילא הינו בטל וחסר נפקות. וכל כך למה? מפני שאין לכוף באמצעות צו, מעמד של שכיר על משטחים בהם מתקיימים באורח בולט האיפיונים של עובדים עצמאיים. תכליתו של הצו היא להעניק צביון משפטי ברור - שחור או לבן - לכל אותם מקרים "אפורים" מקרי גבול, שמתקשים לזהותם כעובדים או כעובדים עצמאיים. ואילו המדריכים דנן הינם בעלי עסק עצמאי הנושא בהכנסות, בהוצאות ובסיכונים. אין להטיל עליהם תפקיד אחר, אם מי מהם הוזמן ואינו יכול לבוא עליו לדאוג לממלא מקום; הם אינם תלויים במערערת תלות כלכלית; הם משלמים בעצמם מס הכנסה. מגישים חשבונית ומשלמים מע"מ. .5בא-כוח המוסד השיב, כי הטענה שצו הסיווג נועד למקרים "אפורים", היא הנותנת. מבוטח שמעמדו כעובד או כעובד עצמאי נהיר לכל, אינו זקוק לסיווג מכוח צו. ואשר למקרה דנן, הרי שנתמלאו במדריכים הן הפן החיובי והן הפן השלילי שבמבחן ההשתלבות: אין להם עסק משלהם, לא משרד, לא רווח ולא הפסד ואם אמנם הם שולחים "מחליף" במקרה של אי-יכולת לבוא בעצמם, שכרו של המחליף משתלם על-ידי המערערת; וראה דב"ע ל/1-3, [1] - "... הוא העמיד 'מחליף' במקומו, שילם את שכרו ואותו מחליף היה נתון להוראותיו" (שם, [1], בע' 56, סעיף 14). קיצורו של דבר: המדריכים היו בבחינת עובד - לשעה (casual worker) עם כל הסימנים של "עובד" (ראה דב"ע לד/9-3, [2], בע' 174). .Iiפסק-דין .1נפתח בכך שנאמר, כי העובדות כפי שקבען בית-הדין קמא והמסקנות שהסיק מהן, עומדות במבחן הביקורת ואין להתערב בהן. .2במרכז הערעור עומדת שאלת נפקותו של צו הסיווג. הצו הוצא על-פי סעיף 4א לחוק הביטוח הלאומי, שזו לשונו, במה שנוגע לענייננו: "4א (א) השר רשאי, באישור ועדת העבודה של הכנסת, לקבוע בצו כי מבוטחים העוסקים בסוג עבודה פלוני או נתונים בתנאי עבודה מיוחדים כמוגדר בצו, ייחשבו לעניין חוק זה כעובדים או כעובדים עצמאיים או כמי שאינם עובדים ולא עובדים עצמאיים;... (ב) בצו לפי סעיף קטן (א) הקובע מי ייחשבו כעובדים ייקבע גם מי ייחשבו כמעבידיהם. (ג) כוחו של צו לפי סעיף זה על אף האמור בכל מקום אחר בחוק זה". סעיף 4א בא לחוק על-ידי תיקון מס' 2משנת 1969(ס"ח 569, תשכ"ט, ע' 206). בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, שהסעיף המוצע מכוון ל"עבודות שקשה לקבוע בהן, אם העוסק בהן הוא 'עובד' או 'עובד עצמאי' או לא זה ולא זה (נהגים, סוכנים, אמנים לסוגיהם ועוד)". סמכותו של שר העבודה "לקבוע סוגו של מבוטח" תגרום לכך "שאדם יידע מראש מה מעמדו לשם הבטחת זכויותיו לפי החוק" (הצעות חוק 808, תשכ"ט, ע' 61) (ההדגשה לא במקור). מכוח הצו ניתן לסווג עובד עצמאי כעובד וכן להיפך. .3המלים האחרונות, המודגשות, של הציטוט מדברי ההסבר, תוחמות במדויק את היקף הסוגיה, היינו שהמדובר בסיווגם של מבוטחים-מקרי-גבול לעניין זכויותיהם לפי חוק הביטוח הלאומי ותו לא, וללא השלכה או השפעה על זכויות או חובות לפי מערכת חוקים אחרת או לפי הסדר חוזי תקף כל שהוא. .4ההוראות החשובות בצו הסיווג הן: סעיף 1("סיווג עובדים") האומר כי מבוטח העוסק "בסוג עבודה" המפורט בטור א' והנתון "בתנאי עבודה מיוחדים" כמפורט לצידו בטור ב' - ייחשב לעניין החוק כעובד", וסעיף 2("קבעת מעבידים") לפיו מי שצוין בטור ג', ייחשב למעבידו של מי שצוין בטור א'. בענייננו המדובר בפריט 7שבטור א' ("סוגי העבודה"): "מורה דרך... בטיולים המאורגנים על-ידי... משרדי נסיעות". בטור ב' ("תנאי העבודה") צוין התנאי, והוא ש- "משתלם גמול בעד העבודה" ובטור ג' ("המעביד") נקבע שהמעביד הוא - "החייב בתשלום גמול העבודה". התנאים הנ"ל נתמלאו במקרה דנן: מורי דרך ("המדריכים") עוסקים במלאכתם תמורת תשלום, ונחשבים כעובדים, ודמי הביטוח עבורם צריך שישולמו על-ידי החייב בתשלום הנ"ל, הנחשב כמעבידם. .5בא-כוח המערער טען, שצו הסיווג לוקה בחוסר סבירות. ההיפך הוא הנכון. הצו הנ"ל פותר בעיות רבות לגבי מבוטחים אשר, באמת ובתמים, אינם יודעים כיצד לנהוג וכן לגבי אלה הנזקקים לשירותם ואינם יודעים, אם חובת תשלום דמי הביטוח חלה עליהם אם לאו. תחולתו של הסיווג מוגבלת איפוא לאותה בעיה שהיא באה לפתור ושאלת "הסבירות" או "העדר הסבירות" אינה יכולה להתעורר. גם לחוסר סמכות טענו, וגם לטענה זו אין שחר, והתשובה מצויה בחוק עצמו, בסעיף 4א (ג). .6הערעור נדחה. אין צו להוצאות.יחסי עובד מעביד