קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחלוקת לגבי גובה השבחה במגרשים: נתוני רקע 1. אומדן ההשבחה שחלה בנכס הידוע כמגרשים 240-1 בשכונה 12 ומגרשים 391-301 וחלקי מגרשים 398-392 בשכונה 11, המצויים בדרום מרכז קיסריה (להלן-"המקרקעין"), ואשר נמצאים בבעלות המשיבה 1, שימשו נשוא מחלוקת בין המשיבות לבין המערערת בגין היטל ההשבחה שהתחייב עקב כך. 2. בהתאם להוראות סעיף 14(ב') לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן-"התוספת השלישית") מונתה כשמאית מכריעה גב' פנינה אבן-חן. שומתה של השמאית המכריעה ניתנה ביום 97/1/20. 3. דומה שדעתם של בעלי הדין לא היתה נוחה משומתה של השמאית. בהתאם להוראות סעיף 14(ג') לתוספת השלישית הגישה המערערת את הערעור שבפניי. בעקבות הערעור האמור הגישו המשיבות ערעור-שכנגד. 4. בגדר הבקשה ב-ת.המ. 97/19177 עתרו המשיבות לדחות ולחילופין למחוק על הסף את הערעור שבפניי. הוגשו בתיק תגובות וסיכומי טענות. בתיק התקיימו מגעים לסיום הסכסוך בדרכי שלום שלא עלו יפה. עקב כך התבקשה הכרעתי. לאחר שיקול ועיון החלטתי להיעתר לבקשה. כפועל יוצא מכך ניתן פסק דיני זה. 5. להלן אדרש לסוגיות שנראו לי דרושות לצורך ההכרעה שבפניי. אקדים מילים מספר על המסגרת הדיונית נשוא הכרעתי. עתירה מקדמית 6. סעיף 14(ג') לתוספת השלישית מורה כי ערעור על החלטת שמאי מכריע אמור להיות מוגש לבימ"ש השלום תוך 45 יום. הערעור שבפניי הוגש לאחר מספר חודשים. סעיף 20 לתוספת השלישית מורה כי "מועד שנקבע בתוספת זו, רשאי שר הפנים, על-פי בקשה, להאריכו". אכן שר הפנים התבקש ע"י המערערת לעשות שימוש בסמכותו זו והוא נענה לבקשה והורה על הארכת מועד. 7. המשיבות תוקפות את החלטת שר הפנים. לשיטתן שר הפנים חרג מסמכותו באשר לפי פרשנותו הראויה של סעיף 20 לתוספת השלישית לא מוסמך היה השר להידרש לבקשת המערערת במועד שהוגשה. לחילופין תוקפות המשיבות את החלטת שר הפנים לעניין העדר שימוע של המשיבות ולעניין אי הנמקת החלטתו. ועוד תוקפות המשיבות, לנוכח המסמכים שבפניי, את החלטת שר הפנים לגופה ומעלות טענות השתק המונעות את המערערת מלהגיש הערעור שבפניי. 8. המשיבות סבורות כי הוראת סעיף 101(א')(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- חלות בנדוננו. ההוראה האמורה מעניקה סמכות לביהמ"ש לדחות תובענה על הסף מפאת "כל נימוק אחר שעל-פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע". לתפיסת המשיבות כאשר התקנות דנות בתובענה גם ערעור במשמע. אני נוטה לאמץ את תפיסת המשיבות בסוגיה האמורה אך אין בדעתי לקבוע מסמרות בנדון. נחה דעתי כי כל טענות המשיבות, בגדר ת.המ. 97/19177 הנ"ל, הן טענות בעלות אופי טרומי ומקדמי שראוי להיזקק להן טרם שמיעת הערעור לעיצומו. לפיכך סבור הייתי כי עלי לדון בטענות האמורות בשלב מקדמי זה. גם אם ההליך שבפניי אינו הליך "קלאסי" של דחייה על הסף הרי הוא הליך ראוי לדיון בטענות מקדמיות כאמור שהיענות להן משמעה דחיית הערעור בעודו באבו. פרשנותו הראויה של סעיף 20 לתוספת השלישית 9. מן החומר שבפניי אני למד כי ביום 97/7/27, דהיינו כחצי שנה לאחר מתן שומת השמאית המכריעה, פנה ד"ר חיים קופלמן, יו"ר המערערת, לשר הפנים וביקשו להאריך את המועד להגשת ערעור בהתאם לסעיף 20 לתוספת השלישית. בו ביום נענה שר הפנים לבקשה. במכתבו הוא ציין כי "בתוקף סמכותו של שר הפנים לפי סעיף 20 של התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-, הנני להודיעך כי החלטתי להיענות בחיוב לבקשתך ולהאריך את המועד להגשת ערעור על הכרעת שמאי מכריע - שומתה של גב' פנינה אבן-חן בעניין ההשבחה הנובעת מאישור תוכנית חכ/במ/247 - עד ליום 97/8/29". 10. טענת המשיבות היא כי שר הפנים רשאי להידרש לסמכות הארכה מקום שהיא מוגשת לו טרם חלוף המועד שנקבע בסעיף 14(ג') לתוספת השלישית, דהיינו 45 יום. לנוכח העובדה כי הבקשה הוגשה מספר חודשים בחלוף המועד האמור לא מוסמך היה שר הפנים להידרש לבקשה. 11. פרשנותן של המשיבות נראית לי. המשיבות מפנות להוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן-"החוק") שעניינו "תביעת פיצויים" המוגשת ע"י מי שמקרקעין שלו נפגעו ע"י תוכנית, שלא בדרך הפקעה. סעיף 197(ב') לחוק קובע כי "התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך 3 שנים מיום תחילת תוקפה של התוכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה". הנה כי כן, באותו מעשה חקיקה, ידע המחוקק להעניק לשר הפנים סמכות להאריך תקופה לנקיטת הליך משפטי "אף אם כבר עברה התקופה". דומה, איפוא, כי פרשנות סבירה היא להניח כי מקום שהמחוקק נמנע מליתן סמכות כאמור, בגדר סעיף 20 לתוספת השלישית, יש ליתן לכך את מלוא המשקל. 12. אכן לא נעלמו ממני דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) ב-בר"ע 82/277 נירוסטה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד ל"ז (1) 826, 830 כי אין "להעמיד את המחוקק כמי שעושה "מלאכת מחשבת". הנסח, כמו השופט, עושה מלאכה אנושית על חולשותיה ופגמיה. את פרשנותו של החוק יש לבסס על לשונו ועל הגיונו ועל מטרתו ועל תכליתו". בנדוננו הפרשנות המילולית האמורה, כך השקפתי, עולה בקנה אחד עם פרשנות תכליתית ראויה של החוק ומגמותיו. 13. ראש לכל, כך תפיסתי, יש לפרש סמכות להארכת מועדים, ובפרט הניתנת לרשות מינהלית, על דרך הצמצום. אין, איפוא, מקום לייחס סמכות זו, ללא סייגים וגדרות, באופן שהוראת החוק הנורמטיבית הבסיסית תיהפך לאות מתה. הוראת סעיף 197 לחוק היא הוראה חריגה. אופיה החריג של ההוראה האמורה בא לידי ביטוי במצווה המוטלת על שר הפנים לעשות בה שימוש רק על יסוד "טעמים מיוחדים שיירשמו". ה"טעמים המיוחדים" האמורים, באו לאזן את התקלה הצפויה כתוצאה מכך שתביעת הפיצויים תוגש אף לאחר חלוף שלוש השנים האמורות. קבלת פרשנות המערערת, ואף ללא דרישה ל"טעמים מיוחדים שירשמו", משמעה היא כי הוענקה לשר הפנים סמכות ליתן ארכה כאמור, גם ללא מגבלת זמן ואף ללא מגבלת "טעמים מיוחדים שירשמו". תוצאה כזו אינה נראית לי ראויה. שנית, הוראת סעיף 197 לחוק עניינה תביעת פיצויים המוגשת, לעולם, כנגד הרשות ע"י הפרט הנפגע. הוראת סעיף 14(ג') עניינה ערעור המוגש על החלטת שמאי מכריע. פעמים הערעור מוגש ע"י האזרח; פעמים, כבנדוננו, ע"י הרשות. יש, איפוא, רגליים לסברה כי יש מקום להיטיב עם הפרט הנפגע ולפתוח לו פתח להגשת תביעת פיצויים, ולעולם על יסוד "טעמים מיוחדים שיירשמו", ולא לפתוח פתח כאמור, לא לפרט ולא לרשות, מקום שמדובר בהליך של ערעור לפי סעיף 20. שלישית, הוראת סעיף 197 עניינה הגשת תביעת פיצויים. עסקינן, איפוא, בהליך המבוסס על מסכת עובדתית. יש מקום להתיר את הרצועה ולאפשר לתובע, במקרים ראויים, פסק זמן ראוי על מנת לאפשר לו להכין התביעה כדבעי. לעומת זאת הוראת סעיף 14(ג') עניינה ערעור. בערעור כאמור, כמצוות סעיף 14(ג'), "ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע". הא ותו לא. לנוכח העובדה כי עסקינן במסכת מצומצמת ומוגדרת ביותר, שיסודה בנימוקים משפטיים או בטענת "אי מתן הזדמנות נאותה לטעון" בלבד, ראוי, נורמטיבית, שלא להתיר את הרסן כהוראת סעיף 197 לחוק. 14. הנה כי כן, מקובלת עלי פרשנות המשיבות על-פיה לא רשאי היה, מעיקרא, שר הפנים להיזקק לבקשת הארכה שהוגשה לו ע"י המערערת. מכאן ואילך אניח, לצורך המשך ניתוחי, כי שגיתי בפרשנותי האמורה וכי שר הפנים רשאי היה להיזקק לבקשת הארכה האמורה. פועלו של שר הפנים-זכות הטיעון וחובת ההנמקה 15. כבר ציינתי מה היתה הדרך בה הונחה על שולחנו של שר הפנים בקשת הארכה. הדגשתי כי בקשה זו הונחה על שולחנו ביום 27.7.97 ובו ביום נענתה בחיוב. 16. ברי, איפוא, כי בהיענות מהירה זו של שר הפנים, לא ניתנה למשיבות, הן הנפגעות הפוטנציאליות מהיענות לבקשת ארכה, כל אפשרות להשמיע טענותיהן בסוגיה האמורה. ברי כי זכות הטיעון היא אחת מזכויות היסוד הנגזרות מכללי הצדק הטבעי. הלכה מושרשת היא עמנו כי הרשות המינהלית לא תשקול לקבל החלטה שעלולה לפגוע באזרח אלא אם ניתנה לו הזדמנות הוגנת להשמעת הגנתו בפני הפגיעה העתידה (וראה בג"צ 58/3 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493, 1509). 17. לא זו בלבד ששר הפנים לא נתן למשיבות אפשרות להשמיע טענותיהן, טרם קבלת החלטתו, אף החלטתו, לכשניתנה, היא החלטה קצרה ולקונית המאזכרת, כמבואר, את סמכותו לפי סעיף 20 לתוספת השלישית ואין עמה כל ניסיון של הנמקת שיקול דעתו המינהלי. 18. הטענות האמורות זכו לעיגון עובדתי בתצהיר המשיבות ונסמכות, כאמור, על חליפת בזק של מכתבים בין יו"ר המערערת לשר הפנים. בתגובת המערערת לא ניסתה המערערת, ולו כזית, להתמודד עובדתית עם הטענות האמורות. לא הוגש לי כל תצהיר מטעם המערערת, ושמא מטעם שר הפנים, ממנו יכול הייתי להתחקות על מסכת שיקוליו עובר למתן החלטתו האמורה. אין לי, איפוא, אלא להניח כי לא קיימת, דומה שלא יכולה להיות קיימת, תשובה הולמת לטענה האמורה. 19. מתוך נסיון להתייחס בסלחנות למחדל זה של המערערת, וכלל לא נהיר לי על שום מה ראויה המערערת לגישה סלחנית זו, אדרש לטענתו של פרקליטה המלומד על פיה "מדיניותו הנוהגת של שר הפנים בעת שהינו עושה שימוש בסמכותו על פי סעיף 20 לתוספת גורסת כי אין לנהוג שימוש ביד קפוצה בסמכות האמורה וזאת כל עוד אין מדובר באיחור ניכר הנעדר סיבה סבירה" (סעיף 6 לתגובת המערערת מ- 5.1.99). כאמור, לא זכיתי לקבל כל עיגון בכתובים המעיד על "המדיניות הנוהגת" ושמא הנחיות מינהליות בסוגיה האמורה. עם זאת, וככל שתגובת ב"כ המערערת מלמדת על מדיניותו של שר הפנים, היא נראית לי, לכאורה, לא ראויה. סעיף 14(ג) לתוספת השלישית קובע נורמה ראויה להגשת ערעור תוך 45 יום. מועד ה- 45 יום אינו חדש במשפטנו. מועד זה הוא המועד הרגיל להגשת ערעורים, ואף לבית המשפט העליון. נפלא ממני במה ניתן לטעון כי הגשת ערעור לבית משפט שלום, בגין שומת שמאי מכריע, מסובכת יותר מהגשת ערעור לבית משפט עליון. מכאן, לשיטתי, אם אכן השר אינו נוהג "שימוש ביד קפוצה בסמכות האמורה" הרי הוא נותן ידו, במובהק, להפיכת הנורמה החקוקה לאות מתה. אם אכן סבורה המערערת, ושמא שר הפנים, כי מועד ה- 45 יום, נורמטיבית, הוא מועד קצר, וכמבואר זו אינה גישתי, יעשו הם ליוזמת חקיקה שתשנה ותאריך, באורח חקוק, את המועד האמור. כל עוד נשארה הוראת סעיף 14 (ג) על עומדה, ראוי כי היא תשמש כנורמה המצביעה על הכלל וסמכות הארכה של שר הפנים תהא בבחינת חריג לכלל שיעשה בו שימוש על יסוד הנחיות מינהליות שיהלמו את אופיה החריג של סמכות הארכה האמורה. 20. ב"כ המשיבות תוהה, ובצדק, איך היה נוהג שר הפנים לו היתה מוגשת לו בקשת ארכה כאמור לא על ידי הועדה המקומית אלא על ידי האזרח. אכן נהיר לי כי שר הפנים היה דורש, ובדין, את תגובת הועדה המקומית טרם שהיה עושה שימוש בסמכות הארכה שלו. כך צריך היה וחייב היה לנהוג שר הפנים אף בפרשה שבפנינו. 21. כבר ציינתי כי שר הפנים לא ראה לנמק את החלטת הארכה שלו. אף בענין זה אניח, לטובתו, כי הוא ראה לאמץ את נימוקי יו"ר המערערת במכתבו מיום 27.7.97. עיינתי, איפוא, במכתבו של יו"ר המערערת. לאחר שהוא סקר בפני שר הפנים את המסכת העובדתית, הוא ראה לציין כי השמאית המכריעה חרגה מסמכותה כאשר קבעה קביעות מסויימות. הוא ראה לציין כי הסכום בגינו יוגש הערעור עולה לסך של 7,000,000 ש"ח. ואולם, ככל שעסקינן בנימוקי המערערת לבקשת הארכה, ראה יו"ר המערערת לרשום, סתמית, כי "תקופת האיחור שבה מדובר הינה בת כ- 3 חודשים בלבד, אשר נבעה מהצורך בקיום התייעצויות עם מכלול גופים ממשלתיים שונים בטרם הגשת בקשה זו". ההנמקה האמורה אינה יכולה לעמוד בפני ביקורת. עיינתי בכתב הערעור. הערעור סומך על שתי טענות, ושתיים בלבד. הטענה האחת היא כי השמאית חרגה מסמכותה להכריע בין שומות סותרות שהוצגו בפניה וראתה לדון ולהכריע בשאלה איך יחולק היטל ההשבחה. הטענה השניה, והיא טענה חלופית, היתה כי ככל שהשמאית לא חרגה מסמכותה, הרי החלטתה בדבר אופן חלוקת היטל ההשבחה לא היתה ראויה. נהיר לי, איפוא, לחלוטין כי על מנת לערוך כתב ערעור כאמור, לרבות "קיום התייעצויות עם מכלול גופים ממשלתיים שונים", היה במועד של תקופת ה- 45 יום די והותר. ואולם, ומכל מקום, לא היה כל צידוק שלא לפנות לשר הפנים, לפני חלוף תקופת ה- 45 יום הנ"ל, ולבקש ממנו להאריך את המועד. סביר להניח כי ככל ששר הפנים היה נענה לבקשה, הוא היה קוצב את המועד המוארך. כך הוא עשה בפרשתנו. במכתבו מיום 27.7.97 הוא האריך את המועד עד ה- 29.8.97. גם אילו היה מאריך שר הפנים את המועד בסדר גודל זה, לא היה מוגש הערעור בחלוף מספר חודשים. אין לי אלא לחזור ולהניח כי אילו היו המשיבות פונות לשר הפנים ומנמקות את בקשת הארכה בגין הערעור שכנגד שלהן, שאף הוא תולה עצמו על נימוק אחד בלבד, עקב "קיום התייעצויות עם מכלול גופים שונים", היתה בקשתן נדחית, מיניה וביה, ובדין. 22. אני מודע לכך שאין דרכה של הרשות השיפוטית להמיר את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשיקולה שלה. נזהרתי ונשמרתי לא לעשות כן. לא ראיתי לתקוף את החלטת שר הפנים, על יסוד שיקולי מהות ענייניים, אלא משום הפגמים המשפטיים שדבקו בהחלטתו, ובגינם בלבד. יכולני להניח כי ככל שהיתה מוצגת בפני תשתית עובדתית המלמדת על מערכת שיקוליו של שר הפנים וההנחיות שהיו נר לרגליו, הייתי בוחן מערכת זו בזהירות ובקפידה לאור העיקרון על פיו לא ראוי כי הרשות השיפוטית תמיר את שיקול דעתה של הרשות המינהלית בשיקולה שלה. תשתית עובדתית כאמור לא הונחה בפני. דומה שהמערערת אף לא התיימרה להתחיל במלאכה. מעמדו של שר הפנים 23. כאמור, המחוקק העניק לשר הפנים סמכות להאריך מועדים בהתאם להוראת סעיף 197 לחוק וסעיף 20 לתוספת השלישית לחוק. המשיבות טוענות, איפוא, כי שר הפנים, ככזה, נגוע בניגוד אינטרסים. שר הפנים מופקד על ועדות התכנון ובהן המערערת. מכלול הנסיבות שנגולו בפני מעלה עליו כי הוא פעל, כמדומה, כ"חותמת גומי" של המערערת. 24. אין בדעתי לקבל את גישת המשיבות, דרך עקרון. אכן, לא נהיר לי על שום מה ראה המחוקק להסמיך דווקא את שר הפנים להאריך מועדים בריב שיש לפרט עם ועדות התכנון. ואולם זה דברו של המחוקק. בידי שר הפנים הופקדה סמכות "מעין שיפוטית". חזקה על שר הפנים כי כאשר הוא עושה שימוש בסמכות האמורה, שומה עליו לעשות כן תוך שמירה על עקרונות ראויים של המשפט המינהלי. אילו תפיסת המשיבות היתה נכונה היתה נדרשת מאליה המסקנה כי שר הפנים, אף פעם, לא יאריך מועדים לפי סעיף 197 לחוק. נהיר לכל כי שר הפנים עושה שימוש בסמכות האמורה. העובדה כי ראיתי להכריע תוך אימוץ תפיסת המשיבות, במקרה הקונקרטי שבפני, אינה מעלה על שר הפנים - מוסדית - כי הוא נגוע בניגוד אינטרסים כאשר הוא עושה שימוש בסמכות שהמחוקק הקנה לו. 25. ואולם, סמכות זו של שר הפנים, אחריות רבה בצדה. אינני סבור כי על שר הפנים להאריך מועדים באורח סיטוני לאזרח, והכל מפאת "מה יגידו". באותה מידה נדרשת משר הפנים רגישות דווקא לנוכח העובדה כי משרדו אכן מופקד על ועדות התכנון. טענת השתק 26. בגדר בקשת המשיבות בתיק בש"א 99/1178 התרתי למשיבות להוסיף נימוק נוסף לבקשתן הסומך עצמו על מכתב מיום 10.12.98, דהיינו לאחר הגשת הערעור. במכתב זה שנשלח על ידי לשכת התכנון המחוזית לב"כ המשיבות, דרש מר עודד בורנשטיין, להעביר לו המחאה על סכום פלוני המתחייב, לשיטתו, בגין הפרשי הצמדה על היטל ההשבחה. בשולי המכתב רשם מר בורנשטיין כי "לאחר חוב זה לא תהיינה לועדה המחוזית-חיפה כל תביעות נוספות בנוגע לחוב היטל השבחה עקב תכנית חכ/במ/-247שכונות -12 11". המשיבות עטות על מכתב זה כמוצאות שלל רב. הרי ראיה ניצחת, כך טענתן, כי המערערת מודה כי בכפוף לתשלום סכום פלוני אין למערערת "כל תביעות נוספות". 27. עיינתי בתגובת המערערת ואין לי אלא לדחות את טענת המשיבות בסוגיה האמורה ולקבוע כי הטענה האמורה גובלת בחוסר תום לב. למקרא תגובת המערערת עולה כי בין בעלות הדין היתה חליפת מכתבים מסועפת, שלוותה תחשיבי חשבים ושמאים, מהו הסכום הראוי לתשלום שעל המשיבות לשלם למערערת. המכתב האמור, הוא אך נדבך במסכת זו של חליפת מכתבים וברור, למקרא המכתב האמור, כי ככל שהמשיבות תשלמנה למערערת סכום פלוני הרי, מתימטית-חישובית, לא תהיה למערערת כל תביעה נוספת. אכן, למקרא תגובת המערערת התוודעתי למציאות נוגה ממנה עולה כי קיימים אי סדרים אצל המערערת. עקב אי הסדרים האמורים יד ימין אינה יודעת מיד שמאל. כתוצאה מן המסכת שבפני, כך מסתבר, נפתחו אצל המערערת שני תיקים מקבילים. התיק האחד עניינו ההליך המשפטי נשוא הערעור. התיק השני עניינו, נושא חישוב ההצמדה והריבית בגין גביית חלק מהיטל ההשבחה שנפסק על ידי השמאית המכריעה לזכות המערערת. לא למותר לציין, כי פקידים בכירים אצל המערערת לא ידעו, כל עיקר, על עצם קיומו של הליך הערעור, וכדי ביזיון וקצף. ואולם אין בין אי סדרים אלו לבין נסיונן של המשיבות לטעון טענת השתק, חסרת שחר, ולא כלום. חבל על ניסיון זה של המשיבות. ראוי כי תזכורנה כי "תפסת מרובה לא תפסת". "היד הרועדת" 28. הפועל היוצא של ניתוחי עד הנה מוליכני למסקנה כי דין הערעור להידחות, כעתירת המשיבות. בתגובת המערערת מזהירתני המערערת כי לנוכח העובדה כי בערעור שבפני "מונח על כף המאזניים סכום נכבד (כשבעה מיליון ש"ח) מכספי הציבור" הרי "שיש ליתן משקל לנזק הציבורי, ולמשנה הזהירות ולרעידת היד, שיש לנקוט בכספי ציבור" (עמ' 2 לתגובת המערערת; ההדגשות במקור-ש.ל.). 29. המשיבות מגיבות בתקיפות רבה אודות הטיעון האמור. הנני רואה לאמץ טיעונן זה, ובמלואו. אכן, צודקות המשיבות בסוברן כי "כל אימת שרשות שילטונית משמיעה את הסיסמה השחוקה של "כספי ציבור" ויהיו הנסיבות אשר יהיו, שומה על המעורבים בהליך להעמד דום ולהסיר מעל דרכה של המשיבה כל מכשול משפטי ועובדתי אשר אינו מתיישב עם עמדתה" (סעיף 24 לתגובת המשיבות מיום 25.1.99). אכן, דברים כדורבנות. לא זו בלבד שהנני דוחה, בשתי ידיים, את טענת המערערת האמורה, לא אסתיר את מורת רוחי הגלויה מעצם העלאתה. אם חטאה המערערת בכך שלא הגישה את הערעור במועד, ואף לא ראתה להגיש בקשת ארכה במועד, אל תגלגל מחדלה זה לפתחו של בית המשפט. בית המשפט אמור למלא תפקידו בהגינות, ניטראליות ועל יסוד אמות מידה שיפוטיות ומקצועיות. דמה של המערערת אינו סמוק מדם המשיבות או מדמו של כל פרט ובעל דין. הנסיון, איפוא, להלך אימים ולהניע את בית המשפט מלהגיע לתוצאה ראויה, על פי מיטב שיפוטו, אך משום הנזק הציבורי והכל בעטיה של המערערת, לא יצלח. אין לי, איפוא, אלא לסמוך על דברי כב' השופט חיים כהן ב-ע"א 74/417 מנהל מס שבח מקרקעין נתניה נ' פאליי, פ"ד כט(1) 681, 687 כי "אני אומר זאת להרגיע את בעלי הדין ולהבטיחם נאמנה שידי אינה רועדת בדחותי ערעור זה: אין בטעותו של אותו "פקיד זוטר" היושב פאר במשרד המערער, לא כדי לזכות את המשיב מן ההפקר, ולא לגרום להתעשרותו ולא במשפט". מן הרשות הציבורית, שאמורה להיות אמונה על כללי מינהל ציבורי, מצפה הייתי כי תתנזר מהשמעת טיעונים מסוג זה. סוף דבר 30. הנה כי כן, דין הערעור להידחות על הסף. הערעור שכנגד לא יכול היה להיות מוגש אלא בעקבות הערעור העיקרי. דחית הערעור מחייבת את דחיית הערעור שכנגד. 31. לפיכך, הנני דוחה את הערעור והערעור שכנגד. הנני מחייב את המערערת לשלם למשיבות, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.קרקעותהשבחה