קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בזמן יציאה מהרכב: 1. בכתב התביעה שהוגש בתיק זה נטען, בין היתר, כי ביום 90 / 9 / 25 בבת - ים, נסעה התובעת ברכב, שנהגה בו הנתבעת מס' 1 והשימוש בו בוטח על ידי "כלל" חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת מס' 2"). בעת יציאת התובעת מהרכב לאחר שנעצר היא נפלה ונחבלה (להלן: "התאונה הנ"ל"). לטענת התובעת יש לראות בתאונה הנ"ל "תאונת דרכים" כמשמעותו של מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, (להלן: "החוק הנ"ל"). אין חולק על כך, שבעת אירועה של התאונה הנ"ל הנתבעת מס' 1 נהגה ברכב הנ"ל והשימוש בו בוטח על ידי הנתבעת מס' 2. ברם, לטענת שתי הנתבעות, כעולה מכתבי ההגנה שהוגשו מטעמן, התובעת נפלה לאחר שהשלימה את יציאתה מהרכב הנ"ל ולפיכך אין לנפילתה כל זיקה לרכב זה ואין לראות בתאונה הנ"ל "תאונת דרכים" כמשמעותו של מונח זה בחוק הנ"ל. יצויין במאמר מוסגר, כי למרות שהוגש מטעם הנתבעת מס' 1 כתב הגנה החתום על ידי עו"ד בורשטיין, איש לא הופיע מטעמה במהלך הדיון. מן הראוי להוסיף כאן, כי הנתבעת מס' 1 נקראה להעיד מטעם הנתבעת מס' 2 ומעדותה עולה, שעורך הדין היחידי עמו דיברה על התאונה הנ"ל הוא בא כוחה של הנתבעת מס' 2 עו"ד עבדי. היות וקבלת הטענה, לפיה אין לראות בתאונה הנ"ל "תאונת דרכים" כמשמעותו של מונח זה בחוק הנ"ל, תביא לדחיית התביעה שהוגשה בתיק זה ולסיומו של הדיון בה מן הראוי לדון בטענה זו כבר בשלב זה. 2. באימרתה של התובעת במשטרה - ת / 2, אשר נרשמה ב- 90 / 9 / 30, כתובים, בין היתר, דברים אלה: "ב- 90 / 9 / 25 בשעה 11.00 בערך נסעתי ברכב בו נהגה כהן חנה וברכב שלה מס' 6349789 ונסעתי בבת ים וברח' פנקס אני ירדתי מהרכב ורציתי לעלות למדרכה אבל נפלתי על אבן מבטון מרובעת בגובה של 30 ס"מ לערך. אני לא יודעת איך נפלתי בדיוק אבל מצאתי את עצמי על האבן... ... ש.ת. אני לא יודעת בדיוק אך נפלתי פתאום איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי...". בתארה את קרות התאונה הנ"ל בעת מסירת עדותה אמרה התובעת (בעמ' 26), כי "חנה (הנתבעת סמ' 1 - נ.ק.) עצרה וכשירדתי מהרכב נתקלתי באבן בטון ונפלתי ולא היתה לי יכולת לקום...". לשאלת בא כוחה של הנתבעת מס' 2 במסגרת החקירה שכנגד השיבה התובעת (בעמ' 38): "בצאתי עם רגל אחת מהמכונית נתקלתי באבן ונפלתי". לאור דברי התובעת הרשומים באימרתה - ת / 2, לפיהם אין היא יודעת בדיוק כיצד נפלה ואיבדה לפתע את שיווי המשקל, מבקש בא כוחה של הנתבעת מס' 2 שלא לתת אמון בעדותה ולהימנע מלקבוע ממצאים עובדתיים על פיה. הפרקליט המלומד מוסיף וטוען, כי דבריה של התובעת בדבר היתקלותה באבן תוך כדי צאתה מהמכונית בעוד רגלה האחת בתוך הרכב אינם מתיישבים עם דברי הנתבעת מס' 1, שהעידה מטעם הנתבעת מס' 2, ואף סותרים אותם. הנתבעת מס' 1 העידה (בעמ' 52) כלהלן: "הסעתי את התובעת במשפט זה... במכוניתי לביתה. בדרך כשהיינו בבת ים בסמוך לרחוב בלפור ביקשה ממני לאפשר לה לרדת. עצרתי את המכונית. היא פתחה את הדלת והתחילה לרדת. אני לא ראיתי מה קרה. מישהו צפצף מאחור. הסתכלתי במראה לראות מי זה וסימנתי לו בידי רק רגע ואז שוב הסתכלתי לכוון התובעת ולא ראיתי אותה. ראיתי את הדלת סגורה אבל לא היתה סגורה ממש. התכופפתי סגרתי את הדלת ולא ראיתי אותה". יצויין, כי הנתבעת מס' 1 נחקרה על ידי חוקר מטעם הנתבעת מס' 2 ובהודעה - נ / 3 - שהוא רשם מפיה ב- 90 / 12 / 5, בשעה 22.00, כתובים, בין היתר, דבריה אלה: "ביום 90 / 9 / 25 בשעה 11.00 פגשתי את פרג'ון אסתר (התובעת - נ.ק.) בשדרות ירושלים ביפו כשחזרה מרופא השניים וחכתה בתחנת אוטובוס לכיוון ביתה. אספתי אותה וכשהגענו לרח' הרצל פינת בלפור היא ביקשה לרדת כדי לקנות משהו. עצרתי את הרכב ואז היא ירדה כשהיא פוגעת בפטריה מרובעת הנמצאת על המדרכה, איני זוכרת אם פרג'ון אסתר הוציאה רגל אחת או שתיים, ולא ראיתי כתוצאה ממה מעדה וזאת מכיוון שצפצפו לי מאחור והתבוננתי במראה". בסיומה של ההודעה נ / 3 נרשם כדלקמן: "ש.ת. כל מה שנאמר לעיל הינו נכון ולא בויים. ש.ת. אהיה מוכנה להיבדק בפוליגרף בכל עת שאדרש לעשות זאת". הארכתי בסקירת דבריה של הנתבעת סמ' 1 על מנת להראות, שאין הם סותרים את דברי התובעת. באומרה, כי בצאתה עם רגל אחת מהרכב נתקלה באבן ונפלה, לא התכוונה התובעת לכך, שלאחר נפילתה הרגל השניה נותרה עדיין בתוך הרכב. בא כוחה של הנתבעת מס' 2 הפנה לתשובת התובעת לשאלה מס' 56 בשאלון - נ / 1, שנאמר בה: ".., ובמהלך ירידתי מהרכב נפלתי על המדרכה והכביש...". מדברי הנתבעת מס' 1 עולה, כי היא לא זוכרת אם התובעת הספיקה להציב את שתי רגליה מחוץ לרכב בטרם נפילתה ולפיכך אין לייחס משקל רב לדבריה בהודעה - נ / 4, שאף היא נרשמה על ידי חוקר מטעם הנתבעת מס' 2, ובה נכתב, כי: "כשהיא נפלה היא כבר היתה עם שתי רגליה מחוץ למכונית". אוסיף, כי מדברי הנתבעת מס' 1 עולה ברורות, שהיה עליה לסגור את הדלת אשר דרכה יצאה התובעת מהרכב ובכך ניתן לראות חיזוק לגירסת התובעת, לפיה נפילתה התרחשה במהלך יציאתה מהרכב. בנסיבות העולות מדבריהן של התובעת והנתבעת מס' 1 ניתן לקבוע, כי התאונה הנ"ל קרתה עוד בטרם הספיקה התובעת לייצב את עמידתה בצאתה מהרכב. מהימנים עלי אותם הדברים של התובעת, לפיהם במהלך יציאתה מהרכב ובטרם מצאה מנוח איתן לכפות רגליה, נפלה ונחבלה. הוכח, איפוא, קיומו של הקשר הסיבתי בין התאונה הנ"ל לשימוש נלווה ברכב של התובעת כנוסעת בו למטרת תחבורה, (ראה ספרו של פרופ' י. אנגלרד, "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים", מהדורה שניה, בעמ' 36). לא יהיה זה למותר להוסיף כאן, כי ב- 91 / 5 / 12, מועד שבו הנתבעת מס' 2 ידעה כבר את תוכנה של אימרת הנתבעת מס' 1 - ת / 1 ואת תוכנן של הודעותיה - נ / 3 ו- נ / 4, אשר נגבו על ידי חוקרים מטעם הנתבעת מס' 2, היא שילמה לתובעת תשלום תכוף בראותה בתאונה הנ"ל תאונת דרכים (ראה קבלה - ת / 26). ניתן היה לצפות לאור האמור בקבלה הנ"ל - ת / 26, כי הנתבעת מס' 2 תצביע על הנסיבות שגרמו לה לשנות את עמדתה ביחס לתאונה הנ"ל, אך מטעמים השמורים עמה הדבר לא נעשה. בהסתמך על האמור עד כאן, הריני קובע, כי יש לראות בתאונה הנ"ל "תאונת דרכים" כמשמעותו של מונח זה בחוק הנ"ל. 3. לאחר שנקבע, כי מדובר בתאונת דרכים ניתן לדון במחלוקת שבין הצדדים המתמקדת בשיעורו של הפיצוי המגיע לתובעת במסגרת הוראותיו של החוק הנ"ל. בטרם אגש להערכת הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מהתאונה הנ"ל אציין מספר עובדות הצריכות לעניין ואינן שנויות במחלוקת, שהן כדלקמן: התובעת נולדה ב- 51 / 2 / 19, היא נשואה ואם לשלושה ילדים שהגדול בהם נולד בשנת 1972 והקטן בשנת 1979. התובעת החלה לעבוד בתפירה בהיותה בת 14 על מנת לעזור בפרנסת המשפחה, התמחתה במלאכה זו והמשיכה לעסוק בה עם הפסקות קצרות, בין כשכירה ובין כעצמאית, עד לקרות התאונה הנ"ל וגם לאחריה. 4. דרגת נכות: א. בהסכמת הנתבעת מס' 2 (ראה - ת / 26), נבדקה התובעת על ידי פרופ' אנגל, כירורג אורטופד, אשר בסיכום חוות דעתו - מ / 2 נאמר כדלקמן: "דיון מדובר בשבר של ראש עצם הרדיוס במרפקה הימני של הנפגעת אסתר פרגון ושבר שלא זוהה בעצם הסירה בשורש כף ידה השמאלית. שברים אלה גורמים לממצאים המסבירים את סבלה ובעטיים יש לזכותה באחוזי נכות צמיתים. סיכום ומסקנות השבר בעצם הסירה מזכה ב- 10% נכות על פי תקנה 35 (1) ב. הגבלת התנועה ביישור המרפק מזכה ב- 10% נכות נוספים על פי תקנה 41 (7) ב- III. סה"כ 19% נכות צמיתים. באשר לתקנה 15 הרי שאין בידי הכלים לבדוק את הירידה או אי הירידה בהכנסתה. אם קיימת כזאת זכאית היא גם לתוספת אחוזי נכות על פי תקנה 15". מומחה רפואי זה נחקר על חוות דעתו - מ / 2 ובהעידו אישר את האמור בה ככל המתייחס למועד שבו בדק את התובעת. מעדותו של פרופ' אנגל עולה, שמאחר ולא נתבקש לחזור ולבדוק את התובעת אין הוא יכול לומר אם חל שיפור כלשהו בתנועת מרפקה הימני, אשר בגין הגבלתה קבע כאמור 10% נכות רפואית צמיתה. לפי האמור בחוות דעתו של מומחה רפואי זה, היישור של מרפקה הימני של התובעת חסר 30 מעלות, ולדבריו (בעמ' 17), אילו מצא כי היישור חסר פחות מ- 30 מעלות היה קובע דרגת נכות 0%. פרופ' אנגל הסכים שמדובר במקרה גבולי, אך יחד עם זאת ציין, כי גם כאשר יישור המרפק חסר 30 מעלות מקשה פגימה זאת על ביצוע פעולות המחייבות יישורו. באשר לשבר בעצם הסירה בשורש כף ידה השמאלית של התובעת, שלא התאחה, העיד המומחה הרפואי (בעמ' 18), כי התערבות כירורגית עשויה היתה לשפר את מצב כף היד. לדעתו של פרופ' אנגל התערבות כירורגית כזאת הינה שכיחה וסיכוייה להביא לחיבור עצם הסירה נעים בין 75% ל- 85%. ניתוח כזה אילו בוצע בהצלחה בעוד מועד, היינו לפני התהוות שינויים ניווניים המגבילים את התנועה, היה מביא לביטול הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת בגין שבר זה והיה מקטין את נזקה במידה ניכרת. הנטל להקטין את הנזק מוטל על שכמה של התובעת והשאלה היא, האם עלה בידה להרימו. בשלב של חקירתה הראשית העידה התובעת (בעמ' 33 - 34), כי בשל כאבים בידיה היא פנתה לאורטופד בביה"ח וולפסון, ד"ר ברוך, אשר יעץ לה להימנע מניתוח בשל בעיותיה הנפשיות. בא כוחה של הנתבעת מס' 2, מטעמים השמורים עמו, בחקרו את התובעת חקירת שתי וערב ארוכה לא התייחס כלל לניתוח בכף ידה. פרופ' אנגל בדק את התובעת לצורך עריכת חוות הדעת - מ / 2, שנכתבה ב- 91 / 8 / 11, והוא לא המליץ בפניה להסכים לביצוע הניתוח האמור לעיל בעת בדיקתה. עד לחקירתו של מומחה רפואי זה בבית המשפט, ב- 96 / 2 / 7, איש מבאי כוחם של הצדדים לא פנה אליו בשאלה בעניין הניתוח. בעת מסירת עדותו בחודש פברואר 1996 סבר מומחה זה, כי בהתחשב בסבירות הגבוהה להתהוותם של שינויים ניווניים במשך השנים שחלפו ממועד קרות התאונה הנ"ל אין עוד טעם להמליץ על הניתוח הנ"ל. בנסיבות האמורות לעיל חסרה תשתית ראייתית שעל פיה ניתן לבחון את סבירות התנהגותה של התובעת ביחסה לניתוח בכף ידה השמאלית, שכן אין בחומר הראיות שבפני כדי להראות ולו לכאורה על כך, שהומלץ בפניה להסכים לניתוח האמור לעיל והיא סרבה. על מנת להפיס את דעת בא כוחה של הנתבעת מס' 2 אוסיף, כי גם אילו יצאתי מתוך הנחה, שהומלץ בפני התובעת להסכים לניתוח האמור לעיל והיא סרבה, גם אז היתה מסקנתי שבנסיבותיו של מקרה קונקרטי זה אין לראות בסרובה התנהגות בלתי סבירה. כאן מן הראוי לפנות לדברי פרופ' אנגל אשר העיד (בעמ' 20), כי: "... אני רואה את החולה פעם אחת ולמעשה אנו לא מנתחים את עצם הסירה אלא מנתחים את עצם הסירה ששייכת לאדם מסויים ובהחלט יכול להיות שגורמים אחרים מעבר לעצם הסירה שיכולים להעיד על הניתוח". (ההדגשה שלי - נ.ק.). המסקנה המתבקשת מהדברים שזה עתה צוטטו ומהאמור בחוות דעתו של פרופ' טיאנו היא, כאמור, שאין לראות בסרובה של התובעת להסכים לניתוח התנהגות בלתי סבירה. בהסתמך על האמור עד כאן מאמץ אני את קביעתו של פרופ' אנגל, אשר העמיד את דרגת נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום האורטופדי לאחר שיקלול על 19%. ב. התובעת נבדקה גם על ידי פרופ' טיאנו, מומחה בתחום הפסיכיאטרי, אשר ציין בחוות דעתו - מ / 1, כי מתיקה הרפואי, עולה בין היתר, שהיא סבלה בעבר "ממצבי חולשה כללית והתעלפויות, עצבנות יתר והפרעות בשינה". מומחה רפואי זה הוסיף וציין, כי סימוכיו לאפשרות שתסמיניה של התובעת "הם על רקע נפשי גם מטיפול שיניים שעברה בפברואר 90". לדעת פרופ' טיאנו, כפי שהובעה על ידו, הן בחוות דעתו והן בעדותו, מדובר באישה שהשקיעה רבות ברכישת מיומנות במלאכת התפירה והיתה גאה על הישגיה במקצועה. בנסיבות אלה, התאונה הנ"ל, שבה נפגעו ידיה של התובעת, פגעה בתדמיתה העצמית ותגובתה לכך, לדברי פרופ' טיאנו, היתה חרדה בעלת בטוי גופני (ראה דבריו בעמ' 13). מומחה רפואי זה ציין גם בחוות דעתו, כי "ההפרעות בעיכול שהופיעו בהמשך היו ביטוי לדרך הבעת תסכולים גם בעבר דהיינו בשפה גופנית". על אף שלדעת מומחה רפואי זה אין לצפות לשיפור במצבה הנפשי של התובעת כל עוד בירור תביעתה לא הסתיים תרם בא כוחה לא מעט להארכתו. בסיכום חוות הדעת - מ / 1 נכתבו דברים אלה: "לאור האמור לעיל, הריני קובע את נכותה הפסיכיאטרית של הגב' פרג'ון ל- 10% ל- 10 שנים מיום התאונה לפי סעיף 34 ב' לחוק הביטוח הלאומי, לטיפול פרטי למשך שנה מיום סיום המשפט בתדירות של פעם בשבוע והמשך מעקב במרפאה ציבורית לפי הצורך". דעתו של פרופ' טיאנו מקובלת עלי ולפיה תועמד דרגת נכותה הרפואית של התובעת על 10% למשך פרק זמן של 10 שנים, אשר תחילתו במועד קרות התאונה הנ"ל וסיומו בחודש ספטמבר של שנת 2000. ג. פרופ' אידלמן, מנהל מחלקה גסטרואנטרולוגית בביה"ח רמב"ם בחיפה, הוא המומחה הרפואי השלישי שבדק את התובעת והגיש את חוות דעתו, שסומנה בטעות - מ / 1. בשעת כתיבת פסק הדין טעות זו תוקנה על ידי סימון חוות הדעת - מ / 3, וסימון שאלות הבהרה ותשובותיו של המומחה - מ / 3א' ו- מ / 3ב'. בחוות דעתו - מ / 3 העמיד המומחה הרפואי שתי שאלות שהראשונה בהן מתייחסת לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנ"ל לבין ההקאות שמהן סובלת התובעת מאז שנת 1992 בערך ותשובתו היא, כלהלן: "לשאלה זו ניתנה תשובה בחוות דעתו של פרופ' טיאנו. לפי נסיוני, ההוכחה שההקאות נגרמו על ידי בעיה נפשית (הקאות פסיכוגניות) אינה קלה, אך ישנם נתונים התומכים באבחנה זו אצל התובעת ולכן האבחנה של הקאות פסיכוגניות סבירה בעיני". השאלה השניה התייחסה לקיומו של קשר בין ההקאות לבין המיחושים האחרים הקשורים במערכת העיכול כגון: "צרבת, בחילות חומציות". בהשיבו לשאלה זו אומר פרופ' אידלמן, כי: "בעניין זה המצב אינו ברור". בהמשך האמור בחוות דעתו מצביע מומחה רפואי זה על קיום מחלה "רפלוקס" - Gastro Esophageal Reflux Disease הנגרמת על ידי החלשה של מנגנון פיזיולוגי המונע עלית תוכן הקיבה לתוך הושט. לדעת פרופ' אידלמן "רפלוקס" היא מחלה נפוצה, ודלקת הושט, "אזופגיטיס", שממנה התובעת סובלת מוכרת כאחד הסיבוכים של מחלה זו. גם צרבת ותחושת חומציות, שעליהן התלוננה התובעת בפני מומחה רפואי זה, אופייניות, לדעתו, למחלת "רפלוקס", ואף עששת בשיניים ידועה כסיבוך של מחלה זו. פרופ' אידלמן ציין בחוות דעתו, כי הסיבות להתהוות מחלת ה"רפלוקס" הן רב-גווניות ויש בני סמכא בנושא זה הסבורים, שקיים קשר בין התהוותה של מחלה זו לבין קיומו של בקע סרעפתי הנחשב לפגם מולד. יצויין, כי אצל התובעת נתגלה בקע כזה. בחוות דעתו של פרופ' אידלמן צויין גם, כי השמנה והריונות חוזרים נחשבים כגורמים המחמירים את המחלה וגורמים אלה התקיימו אצל התובעת. לדעת מומחה רפואי זה לתובעת היתה נטיה לחלות במחלת ה"רפלוקס" עוד לפני התאונה הנ"ל, אך אין הוא שולל את האפשרות שההקאות היוו גורם מחמיר בהתפתחותה. כאן מן הראוי לצטט קטע נוסף מחוות דעתו של פרופ' אידלמן, שנכתב בסיומה וזו לשונו: "... לא מצאתי בספרות אסמכתא לקשר בין הקאות חוזרות לבין החמרת הרפלוקס, אך ההגיון מצדד בקשר כזה ולאור מהלך העניינים אצל גב' פרג'ון, אני סבור שההקאות החמירו (וממשיכות להחמיר) את מחלת הרפלוקס שקיימת אצלה, יתכן כנטיה מזה שנים. באשר לנכותה של גב' פרג'ון, אני סומך את ידי על קביעתו של פרופ' טיאנו. אני ממליץ על קביעת נכות נוספת לפי סעיף 12 (2) ג (1) למשך שנתיים ולחזור ולהעריך את מצבה (מבחינת הרפלוקס והשלכותיו) בתום תקופה זו". בהעידו ב- 98 / 3 / 29 (ראה דבריו בעמ' 81 - 85), חזר פרופ' אידלמן על האמור בחוות דעתו - מ / 3 ובתשובות לשאלות שהופנו אליו בכתב מ / 3 ב' והוסיף, כי הדלקת בוושט, אזופגיטיס, היא פגימה זמנית הניתנת לריפוי על ידי טיפול תרופתי ואם המצב מחמיר על ידי התערבות כירורגית. לדברי מומחה רפואי זה, אין ביכולתו לומר מה יהיה מצבה של התובעת בכל הנוגע לתחום מומחיותו בעוד שנתיים. לאור דבריו של פרופ' אידלמן, המקובלים עלי נכותה הרפואית של התובעת בפרק הזמן, שתחילתו בשנת 1992 עם תחילת ההקאות ועד לבדיקתה מחדש בשנת 2000, היא 10% בתחום הגסטרואנטרולוגי. אין לדעת מה תהיינה תוצאות בדיקתה של התובעת, אם תיערך כזאת בעוד שנתיים, שכן לדברי פרופ' אידלמן קיימת אפשרות שיחול שיפור במצבה, אך יחד עם זאת אין לשלול אפשרות של הרעה בו. בנסיבות אלה, נראה לי לראוי ולצודק לראות בדרגת נכותה הזמנית דרגת נכות רפואית צמיתה. ד. ד"ר בלומנפלד, אשר מונה כמומחה רפואי בתחום הפה והלסת, הגיש את חוות דעתו שבסיכומה תחת הכותרת "מסקנות" נאמר כדלקמן: "לאור העובדה שהשיניים הנושאות כתרים נגועות בעששת אשר מקורה אינו ודאי, והיות והשיניים הללו היו מראש עששתיות, אין לי אפשרות לקבוע חד משמעית מה גרם למה. ייתכן שהחומציות החמירה מצב גרוע ממילא. יחד עם זאת הפתרון לשיניים אלו בכל מקרה הוא עקירה וביצוע תותבת שלמה בלסת העליונה. ללבטים שלי מצטרפת גם העובדה שהשיניים הטובות הטבעיות של גב' פרג'ון לא נפגעו מעששת כתוצאה מההקאות, אך שוב, ייתכן ששיניים מושחזות רגישות יותר לעששת מאשר שיניים טובות ובריאות". לאור דבריו הנ"ל נמנע ד"ר בלומנפלד מלקבוע דרגת נכות רפואית לתובעת שמקורה בתאונה הנ"ל ובמקומה המליץ, כמוצא של פשרה על טיפול, שיכלול עקירת השיניים בלסת העליונה והתקנת תותבת שלמה בלסת זו, אשר עלותו במועד כתיבת חוות הדעת מסתכמת ב- 4,000.- ש"ח. ד"ר בלומנפלד לא נחקר ומהאמור בחוות דעתו ניתן להבין שאין הוא שולל לחלוטין קיומה של זיקה כלשהי בין הקאותיה של התובעת לבין העששת בשיניה ולו זיקה רופפת. נראה לי, איפוא, כי יהיה זה ראוי לקבל את המלצתו של מומחה רפואי זה בחלקה, באופן שהנתבעות תשתתפנה בכיסוי עלותו של טיפול השיניים המוצע על ידו, אשר יועמד על סכום של 1,500.- ש"ח למועד מתן פסק הדין. ה. מהאמור עד כאן עולה, שנכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בתחום האורטופדי מגיעה ל- 19% ובתחום הגסטרואנטרולוגי ל- 10%. בנוסף על כך נקבעה לתובעת דרגת נכות רפואית למשך 10 שנים ממועד אירועה של התאונה בשיעור של 10%. מכאן, שדרגת הנכות הרפואית של התובעת עד ל- 24 בספטמבר של שנת ה- 2000 לאחר שיקלולה מגיעה ל- 34.39% וממועד זה ואילך 27.1% בלבד. יצויין, כי הנכות בתחום הגסטרואנטרולוגי החלה בשנת 1992, כשנתיים לאחר שקרתה התאונה הנ"ל. בבואי לדון בנכותה התיפקודית של התובעת אפנה תחילה לתחום אורטופדי. פרופ' אנגל נשאל על ידי בא כוחה של התובעת, האם "העובדה שהתובעת תופרת מקצועית יש לה השלכה מיוחדת בעקבות פגיעה כזו?" והוא השיב (בעמ' 21) כלהלן: "אם השאלה האם היא יכולה לתפור אני חושב שכן". התובעת בהשיבה לשאלות בחקירה שכנגד (בעמ' 40) אמרה: "אם אופנה למקום כמו קמילה (בעלת מתפרה - נ.ק.) יכול להיות שאוכל לעבוד 8 שעות". התובעת העידה גם, כי במתפרה של קמילה עבדה בתחילה 8 שעות, אך לא עמדה בכך וקיצרה את שעות עבודתה ל- 5 - 6 שעות ליום. יצויין, כי לדברי בעלה של קמילה, ישראל רוזנטל, הספק של התובעת בעבודה של 5 שעות היה משביע רצון ורק לאחר 5 שעות עבודה הוא פחת במקצת. עד זה העיד גם, ששכרה של התובעת עבור שעת עבודתה עלה על שכרה של התופרת הנוספת שהועסקה במתפרת קמילה. בהתחשב במקצועה של התובעת כתופרת, שהתמחתה בו מנערותה, ובגילה, ניתן לראות בנכות הרפואית שנקבעה לה בתחום האורטופדי כמשקפת גם את נכותה התיפקודית. באשר לתחום הפסיכיאטרי המצב שונה. מומחה רפואי בתחום זה, פרופ' טיאנו, בהשיבו לשאלות בא כוחה של הנתבעת מס' 2 אמר (בעמ' 13), כי: "אם היתה ירידה בתפקוד בבית זה נבע מסיבה אורטופדית ולא נפשית", והוא גם הוסיף והעיד, כי: "מבחינה אורטופדית יש ירידה בתפוקה בעבודה מבחינה פסיכיאטרית לא". יחד עם זאת, אין להתעלם מקביעתו של המומחה הרפואי, לפיה בעקבות התאונה הנ"ל סובלת התובעת מתגובה חרדית בעלת ביטוי גופני (ראה דבריו בעמ' 13). תגובה כזאת משליכה, אם לא במישרין אזי בעקיפין, על תיפקודה של התובעת ויש ליתן לה ביטוי בקביעת דרגת נכותה התיפקודית. הנני סבור, איפוא, כי במחצית דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת בתחום הפסיכיאטרי יש לראות נכות תיפקודית וזאת למשך 10 שנים ממועד קרות התאונה הנ"ל. אין בעדותה של התובעת כדי להראות, שדרגת הנכות אשר נקבעה לה בתחום הגסטרואנטרולוגי פוגם בתיפקודה כתופרת או כמבצעת את מלאכתה במשק ביתה. ברם, נראה לי, כי אין לומר שתיפקודו של אדם הסובל מהפרעות, שמהן סובלת התובעת בתחום הגסטרואנטרולוגי, זהה לתיפקודו של אדם המשוחרר מהן ולפיכך יש ליתן ביטוי ולו במידה מזערית לכך. בהסתמך על האמור עד כאן, תועמד דרגת נכותה התיפקודית של התובעת למשך 10 השנים מיום קרות התאונה הנ"ל על 25% וממועד זה ואילך על 21% (במעוגל). 5. הפסד השתכרות כאמור כבר התובעת החלה לעבודה כתופרת בגיל צעיר מאוד. מעדותה של התובעת (בעמ' 25) עולה, כי בשנת 1984 במשותף עם שתי תופרות אחרות היא פתחה בית מלאכה לתפירה ובשנת 1986 היא נותרה בו לבד לאחר ששותפותיה פרשו. למרות שלדברי התובעת, שנת 1986 היתה שנה מוצלחת מבחינת ההכנסות מבית המלאכה, נמנעה היא מלהציג את השומה של מס הכנסה לשנה זו בעוד שדאגה להצגת השומות לשנים 1987 ו- 1988. בשנת 1987, הכנסתה השנתית של התובעת לאחר ניכוי מס הכנסה הסתכמה ב- 14,446.- ש"ח (ראה ת / 5), היינו 1,204.- ש"ח לחודש, אשר לאחר שיערוכו למועד מתן פסק הדין מגיע ל- 4,547.- ש"ח. בשנת 1988, כעולה מ- ת / 6, הכנסתה של התובעת פחתה במקצת ולאחר ניכוי מס הכנסה הגיעה לסך של 16,012.- ש"ח, היינו 1,334.- ש"ח לחודש, אשר לאחר שיערוכו למועד מתן פסק הדין מסתכם ב- 4,344.- ש"ח. מחמת ירידה בהזמנות לעבודה נאלצה התובעת לסגור את בית מלאכתה בשנת 1989 וכל הכנסתה בשנה זו הסתכמה בשכר עבודתה כשכירה בחברת "ניבה" בע"מ בחודש מרץ. שכר עבודה זה בניכוי מס הכנסה, כעולה מהתלוש ת / 7, הסתכם ב- 1,388.- ש"ח ולאחר שיערוכו למועד מתן פסק הדין מגיע לסכום של 3,946.- ש"ח. הכנסת התובעת בשנים 87', 88' ו- 89' לאחר שיערוכה למועד מתן פסק הדין הסתכמה ב- 110,638 ש"ח ולפיכך הכנסתה החודשית בתקופה הנ"ל הגיעה לסכום של 3.073 ש"ח. בשנת 1990 עבדה התובעת כתופרת שכירה במתפרה "ראולניט" ובמתפרת "קרינגטון". עד לקרות התאונה הנ"ל התובעת הספיקה לעבוד 9 חודשים ושכרה בתקופה זו הסתכם ב- 12,685.- ש"ח, (ראה תלושי שכרה - ת / 8 ו- ת / 9), היינו 1,405.- ש"ח בממוצע לחודש. סכום אחרון זה משוערך למועד מתן פסק הדין מגיע ל- 3,354.- ש"ח. בנסיבותיו של מקרה זה נראה לי לראוי ולצודק לחשב את הפסד השתכרותה של התובעת בעתיד על בסיס השכר הממוצע ששולם לתובעת בפרק הזמן, שקדם לקרות התאונה הנ"ל והשתרע על פני 9 חודשים בקירוב, כאשר שכר זה מוכפל באחוזי נכותה התיפקודית. באשר להפסד השתכרות התובעת בעבר יצויין, כי לפי אישורים רפואיים - ת / 12, כתוצאה מהתאונה הנ"ל התובעת לא היתה מסוגלת לחזור לעבודה עד ל- 90 / 12 / 15, היינו במשך חודשיים ו- 20 ימים. לדברי התובעת (בעמ' 28), התקופה של אי כושרה לעבוד נמשכה 3 חודשים ודבריה מקובלים עלי. הפסד שכר עבודה בפרק זמן זה של 3 חודשים מסתכם במועד מתן פסק הדין ב- 10,062.- ש"ח (3,354 X 3) ובצירוף ריבית כחוק מגיע לסך של 14,187 ש"ח. ממועד שובה של התובעת לעבודה בחודש ינואר 1991 ועד למתן פסק הדין חלפו 92 חודשים. לשבחה של התובעת ייאמר, כי היא לא קפאה על שמריה ומיהרה לשוב ולהשתלב במעגל העבודה ובתחילה אף עבדה 8 שעות ביום. ברם, בדברי עדותה באשר לאופן תיפקודה ולגבי יכולתה ניתן היה להבחין בנימה מגמתית ונימה כזאת מבצבצת ועולה גם מהאמור במכתב הפיטורים - ת / 3. יצויין, כי הפסקות ברצף עבודתה של התובעת נגרמו במידה לא מעטה על ידי שפל בעסקי המתפרות, כפי שמלמד תוכנו של מכתב ת / 17, ומעדות התובעת המתייחסת לסגירת מתפרה שניהלה בשנים 1986 - 1988. בפרקי הזמן, שבהם היתה התובעת מובטלת מעבודה שולמו לה דמי אבטלה, (ראה ת / 18). בא כוחה המלומד של התובעת מציע להעריך את הפסד ההשתכרות בעבר בסכום של 2,500.- ש"ח לחודש (ראה עמ' 19 לסיכום טענותיו). לעומת זאת, הצעת בא כוחה המלומד של הנתבעת מס' 2 היא, לבסס את החישוב על הפסד חודשי בשיעור של 7% מהשכר הממוצע, אשר שולם לתובעת בפרק הזמן של 9 חודשים שקדם לתאונה הנ"ל. לפי הצעה זו (ראה סיכום טענותיו בעמ' 13), הפסדה החודשי של התובעת בעבר מגיע ל- 235.- ש"ח. בהתחשב בכל האמור עד כאן הנני סבור, כי בנסיבותיו של מקרה קונקרטי זה מן הראוי לחשב את הפסד השתכרותה של התובעת בעבר על ידי הכפלת השכר הנ"ל של 3,354.- ש"ח באחוזי נכותה התיפקודית היינו ב- 25%. היות ומדובר ב- 92 חודשים החישוב ייראה כלהלן: 92 X 25% X 3,354 והתוצאה היא 77,142.- ש"ח. סכום זה בצירוף ריבית כחוק עד למועד מתן פסק הדין מגיע לסך של 92,825.- ש"ח. לסכום אחרון זה יש לצרף את הסכום של 14,187.- ש"ח בגין הפסד השתכרות בשלושה חודשים שלאחר קרות התאונה הנ"ל והסכום המתקבל מצירוף זה הוא 107,012.- ש"ח. חישוב הפסד השתכרות בעתיד יתבסס, כאמור כבר לעיל, על הכפלת שכרה הממוצע של התובעת בתקופה, המשתרעת על 9 חודשים שקדמה לקרות התאונה הנ"ל, באחוזי נכותה התיפקודית. לפני התובעת 17 שנים ו- 6 חודשים עד הגיעה לגיל 65, שהוא גיל הפרישה מעבודה. בשנתיים הקרובות דרגת נכותה התיפקודית של התובעת היא 25% ולפיכך חישוב הפסד השתכרותה בפרק זמן זה ייעשה על ידי הכפלת הסכום של 3,354 ש"ח ב- 25% נכותה התיפקודית ובמקדם ההיוון 23.2659, שתוצאתה היא 19.508.-. ש"ח. בתום השנתיים הנ"ל ייוותרו לתובעת 15 שנים ו- 6 חודשים עד הגעתה לגיל הפרישה מעבודה ובתקופה זו שיעור נכותה התיפקודית יהיה 21%. חישוב הפסד השתכרותה של התובעת בפרק זמן זה ייראה, איפוא, כלהלן: 148.6001 X 0.9425 X 21% X 3,354 ותוצאתו היא 98,647.- ש"ח. מכאן, שהפיצוי בגין הפסד השתכרותה של התובעת בעתיד מסתכם ב- 118,155.- ש"ח. 6. הפסד פנסיה או "תנאים סוציאליים" לטענת בא כוחה של התובעת זכאית מרשתו לפיצוי בגין הפסד פנסיה, אשר לפי חוות דעתו של האקטואר - ת / 4, מגיע לסכום של 38,850.- ש"ח על פי חישוב המבוסס על ירידה מידגמית בשכר בסך של 1,000.- ש"ח נכון ל- 95 / 10 / 1. ייאמר כבר כאן, כי אין בהגשת חוות הדעת - ת / 4, המראה את שווי הפנסיה הצפויה לתובעת, כדי להוכיח את עצם קיומה של הזכות לפנסיה, כפי שנפסק בע"א 86 / 133 (פ"ד מב' (3) 575, 577). בא כוחה של הנתבעת מס' 2 טוען, כי התובעת לא הביאה כל ראיה על כך שאחד המעבידים שלה הפריש סכום כלשהו לקרן פנסיה עבורה או שהיא עצמה עשתה זאת. כפי שנקבע כבר לעיל כושר השתכרותה של התובעת נפגע כתוצאה מהתאונה הנ"ל, אולם היא המשיכה לאחר אירועה לעבוד ולהשתכר, וניתן לצאת מתוך הנחה שתמשיך לעשות זאת גם בעתיד. במצב דברים זה אין לשלול את האפשרות, שייגרם לתובעת הפסד בעתיד ב"תנאים סוציאליים" המשתלמים בהתאם לגובה השכר. הנני סבור, כי בנסיבותיו של מקרה זה סכום של 5,000.- ש"ח יהווה פיצוי הולם בפריט זה. 7. עזרת צד ג': לאחר קרות התאונה הנ"ל, כאמור כבר, לא היתה התובעת מסוגלת לעבוד במשק ביתה ומחוצה לו במשך 3 חודשים ונזקקה לעזרת צד ג'. לדברי התובעת, לפני קרות התאונה הנ"ל היא עשתה את כל הדרוש במשק ביתה בנוסף על עבודתה מחוצה לו ודבריה אלה מהימנים עלי. רק בעקבות התאונה הנ"ל נאלצה התובעת להעסיק עוזרת, אך מחמת חוסר אמצעים כספיים לא יכלה להתמיד בכך והיה עליה בהמשך להסתפק בעזרה שהגישו לה בני משפחתה. בחודש הראשון לאי כושרה לעבוד העסיקה התובעת את גב' בוזגלו כעוזרת ושילמה עבור עזרתה 810.- ש"ח (ראה קבלות - ת / 23). סכום זה של 810.- ש"ח לאחר שיערוכו למועד מתן פסק הדין בצירוף ריבית כחוק מסתכם ב- 2,558.- ש"ח. נראה לי לראוי ולצודק לפסוק בגין כל חודש משלושת חודשי אי כושרה של התובעת לעבוד את אותו הסכום של 2,558.- ש"ח, גם אם העזרה הדרושה הוגשה לה על ידי קרובי משפחתה, (ראה ע"א 73 / 93, פ"ד כח' (1) 277) וע"א 89 / 142, גמליאל נ' אושיות, שטרם פורסם). סכום הפיצוי בגין עזרה במשק ביתה של התובעת במשך שלושה חודשי אי כושרה לעבוד יועמד, איפוא, על סך של 7,674.- ש"ח. לאחר פרק זמן זה של אי כושר מלא, נזקקה התובעת לעזרה במשק ביתה במלאכות כגון: שטיפת רצפות, ניקוי חלונות ועוד מלאכות הכרוכות בהפעלת שתי הידיים במאמץ. לפי אומדן גס אך זהיר ניתן להעריך את עלות העזרה הדרושה לתובעת במשק ביתה מכאן ואילך בסכום של 250.- ש"ח לחודש ליום מתן פסק הדין, שיש בו כדי לממן שעתיים עבודה של עוזרת במשק בית בשבוע. מתום תקופת אי כושרה המלא של התובעת לעבוד ועד למתן פסק הדין חלפו 92 חודשים ובפרק זמן זה הפיצוי בגין עזרה במלאכות משק בית מסתכם ב- (250 X 92) 23,000.- ש"ח. עלות העזרה הדרושה בעבר מסתכמת, איפוא, במועד מתן פסק הדין ב- 30,674.- ש"ח ובצירוף ריבית כחוק מגיעה לסך של 39,450.- ש"ח. באשר לעתיד מבקש בא כוחה של התובעת לפסוק פיצוי בפריט זה לתקופה של 25 שנים, היינו עד שהתובעת תגיע לגיל 72, ובקשתו נראית לי סבירה. אשר על כן, חישוב העלות של עזרה במשק ביתה של התובעת בעתיד ייעשה על ידי הכפלת מקדם ההיוון ל- 25 שנים 210.8764 בעלות החודשית של העזרה והתוצאה היא 52,719 ש"ח. 8. הנזק הלא ממוני בא כוחה של התובעת ביקש לחשב את הפיצוי בפריט זה על בסיס נכות ששיעורה 34.5% ואילו לדברי בא כוח הנתבעת מס' 2 יש לבססו על נכות ששיעורה 5%. נעלם משני הפרקליטים המלומדים, כי בקביעת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני על פי החוק הנ"ל מתחשבים באחוזי נכות רפואית צמיתה בלבד. בהתחשב בגילה של התובעת בעת קרות התאונה הנ"ל ובדרגת נכותה הרפואית הצמיתה שלאחר שיקלול הועמדה על 27.1% הפיצוי המגיע לתובעת בפריט זה בצירוף ריבית כחוק מסתכם ב- 42,965.- ש"ח. 9. הוצאות רפואיות בהסתמך על עדותו של פרופ' אידלמן ועל הקבלות - ת / 25 מבקש בא כוחה של התובעת לפסוק למרשתו הוצאות על רכישת תרופות לפי הוראות המומחים הרפואיים בתחום גסטרואנטרולוגי. לטענת הפרקליט המלומד, על אף שהתובעת מקבלת את התרופות בבית המרקחת של קופת חולים מכבי, שבה היא חברה, עליה לשלם כמחצית ממחירו וההוצאה הכרוכה בכך מגיעה ל- 200.- ש"ח בחודש שלאורך תוחלת חייה תגיע לסך של 50,000.- ש"ח. בא כוחה של התובעת הסיח את דעתו מכך, שמדובר בהחמרת מצבה של התובעת בתחום הגסטרואנטרולוגי ולא בגרימתו על ידי התאונה הנ"ל. בהעדר נתונים, שעליהם ניתן להשתית חישוב הוצאותיה של התובעת על תרופות, אין מנוס מהערכתו על ידי אומדן ולפיו הן תועמדנה על סכום של 20,000.- ש"ח הן לעבר והן לעתיד. בסכום זה של 20,000.- ש"ח כלולות גם הוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים. בהתאם לאמור בסעיף 4 ד' לעיל ייפסק לתובעת סכום של 1,500.- ש"ח לצורך טיפול בשיניים. כמו כן, יש לפסוק סכום עלותו של הטיפול הנפשי שהתובעת צריכה לקבל באופן פרטי, פעם בשבוע במשך שנה, כאמור בסיום חוות דעתו של פרופ' טיאנו - מ / 1. התובעת לא הביאה ראיה כלשהי על פיה ניתן לקבוע עלותו של טיפול כזה ובא כוחה מבקש לפסוק לה סכום של 26,000.- ש"ח בהתחשב ב- 52 טיפולים, שלדעתו כל אחד יעלה 500.- ש"ח. בא כוחה של הנתבעת מס' 2 טוען, שעל התובעת לקבל את הטיפול הפסיכיאטרי במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ברם, פרופ' טיאנו היה ער לכך, שהתובעת מקבלת את הטיפול במסגרת חוק הבריאות אך סבר, שהיא זקוקה למספר טיפולים שיינתנו לה באופן פרטי דווקא על מנת להביא לשיפור במצבה הנפשי. גם בעניין זה של טיפול פסיכיאטרי פרטי לא נותר אלא להעריך את עלותו על פי אומדן ונראה לי, כי סכום של 13,000.- ש"ח עונה לצורך זה. 10. לקראת סיום כתיבתו של פסק דין זה עלי להתיחס לטענה נוספת של בא כוח הנתבעת מס' 2, לפיה התאונה הנ"ל היתה תאונת עבודה ועל כן מסכום הפיצויים שייפסק לתובעת יש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי המגיעים לה. הפרקליט המלומד משעין את טענתו הנ"ל על דברי התובעת. באימרתה של התובעת - ת / 2 רשומים, אמנם, דבריה אלה: "אני הייתי בדרך לעבודה שלי אני הודעתי במקום העבודה שאגיע מאוחר יותר ואני בדרך לעבודה נפלתי". התובעת השיבה גם בחיוב לשאלת בא כוחה של הנתבעת מס' 2: "האם היית בדרך לעבודה?" (ראה דבריה בעמ' 39). אולם בהמשך עדותה התובעת הסבירה, כי התאונה הנ"ל לא היתה תאונת עבודה, שכן היא ירדה מהרכב על מנת לקנות בשר באיטליז ולהביאו הביתה. בא כוחה של הנתבעת מס' 2 הפנה גם לתשובה מס' 56 בתצהירה של התובעת - נ / 1, אך אין בתשובה זו דבר או חצי דבר שיאשש את טענתו הנ"ל. יצויין, כי בא כוחה של הנתבעת מס' 2 מתעלם לחלוטין מדברי הנתבעת מס' 1 שהעידה כעדת הגנה. עדה זו, שהיא שכנתה של התובעת, העידה (בעמ' 52) כלהלן: "הסעתי את התובעת במשפט זה את גב' פרג'ון במכוניתי לביתה. בדרך כשהיינו בבת ים בסמוך לרחוב בלפור ביקשה ממני לאפשר לה לרדת. עצרתי את המכונית היא התחילה לרדת...". יודגש, כי דברי הנתבעת מס' 1 לפיהם הסיעה את התובעת לביתה לא הועמדו כלל במחלוקת במהלך חקירתה. זאת ועוד, בהודעת הנתבעת מס' 1, שנרשמה על ידי חוקר מטעם הנתבעת מס' 2 כתובים, בין היתר, דברים אלה: "ביום 90 / 9 / 25, בשעה 11.00, פגשתי את פרגון אסתר בשדרות ירושלים ביפו כשחזרה מרופא השיניים וחכתה בתחנת אוטובוס לכיוון ביתה. אספתי אותה וכשהגעתי לרח' הרצל פינת בלפור היא ביקשה לרדת כדי לקנות משהו עצרתי את הרכב ואז היא ירדה כשהיא פוגעת בפטריה המרובעת...". ובהודעה נוספת של הנתבעת מס' 1 - נ / 4 נרשם על ידי חוקר מטעם הנתבעת מס' 2 כדלקמן: "... נסעתי במכוניתי... בתחנת אוטובוס הבחנתי בשכנתי אסתר פרגון עצרתי ושאלתי אותה אם היא רוצה טרמפ. אסתר נכנסה למכוניתי כשהיינו ברח' הרצל היא ביקשה שאעצור לה על מנת שתוכל לקנות בשר עצרתי...". יתכן, כי התובעת התכוונה להגיע למקום עבודתה ביום שבו קרתה התאונה הנ"ל, על אף השעה המאוחרת שבה נסתיים הטפול בשיניה. ברם, כעולה מעדותה של התובעת ומדברי הנתבעת מס' 1 ברור הוא, כי יעד הנסיעה, שבמהלכה ביקשה התובעת לעצור את הרכב על מנת לגשת לאיטליז ולקנות בשר, היה ביתה. לא יהיה זה למותר להוסיף, כי אין זה סביר כלל שהתובעת תקנה בשר ותלך עמו לעבודה. זאת ועוד, הנתבעת מס' 1, כאמור, היא שכנתה של התובעת והציעה לה "טרמפ" הביתה. סביר להניח, שאילולא הסיח בא כוחה של הנתבעת מס' 2 את דעתו מדברי הנתבעת מס' 1, הן בעדותה והן בהודעותיה - נ / 3 ו- נ / 4, לא היה טוען שיש לראות בתאונה הנ"ל תאונת עבודה, ומשהעלה את הטענה דינה להידחות והיא נדחית בזה. 11. בהסתמך על האמור עד כאן נזקה של התובעת מורכב מפריטים אלה: א. בגין הפסד השתכרות בעבר 107,012.- ש"ח ב. בגין הפסד השתכרות בעתיד 118,155.- ש"ח ג. בגין הפסד פנסיה 5,000.- ש"ח ד. בגין עזרת צד ג' בעבר 39,450.- ש"ח ה. בגין עזרת צד ג' בעתיד 52,719.- ש"ח ו. בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 34,500.- ש"ח ז. בגין הנזק הלא ממוני 42,965.- ש"ח סה"כ 399,801.- ש"ח מסכום זה של 399,801.- ש"ח יש לנכות תשלום תכוף בסך של 5,000.- ש"ח ששולם לתובעת ב- 91 / 6 / 11, אשר בצירוף הצמדה וריבית כחוק ובניכוי שכ"ט עו"ד ומע"מ מסתכם ב- 12,627.- ש"ח, וביתרה, שהינה 387,174.- ש"ח, יש לחייב את שתי הנתבעות. 12. על יסוד כל האמור לעיל הריני מחייב את שתי הנתבעות, יחדיו ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 387,174.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלומו בפועל. כמו כן, על הנתבעות לשלם לתובעת את הוצאות המשפט לרבות שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% מהסכום הנ"ל וזאת בלווית מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום בפועל. יציאה מרכב / ירידה מרכבנפילה