קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול זמני עד לקיום פסק דין בבית הדין לעבודה: .1לפנינו ערעור על החלטת רשמת בית הדין (גב' ברק) מיום 12.10.1989(תיק שן/34-12), שבה נדחתה בקשתו של המערער להטלת עיקול זמני על נכסים שונים של המשיב וזאת עד שיקויים פסק-הדין העומד להינתן בתובענה לתשלום שכר עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה בסכום של -.720, 324ש"ח. הסכום הבלתי שיגרתי הנ"ל מוסבר בכך שהמערער (התובע), לפי טענתו, לא קיבל בכל תקופת עבודתו אצל המשיב (הנתבע) ושותפו את המשכורת שהיה עליהם לשלם לו על-פי המוסכם בינם לבינו, לרבות "שאר התשלומים" שהיה זכאי להם על פי-דין (ראה סעיף 8לכתב התביעה בתיק העיקרי שן/155-3). .2המערער פנה, כאמור, לרשמת בית הדין (בתיק שן/34- 12הנ"ל) וביקש צו עיקול במעמד צד אחד. הרשמת, בהחלטתה מיום 12.10.1989, דחתה את הבקשה וקבעה כדלקמן: "מחומר הראיות והתצהיר, לא נחה דעתי כי יש מקום להטיל עיקול זמני בנסיבות העניין. באיזון בין הפגיעה בנכסי המשיב ובזכויותיו לבין ההכרח כי באם יזכה התובע בתביעתו הוא יכול לבצע את פסק-הדין, יד ההגנה על זכויות המשיב בענייננו על העליונה, באשר על-פי הראיות שצירף המבקש, יש ספק באשר לתקופת עבודה של 5שנים. זאת ועוד, התובע השתהה בהגשת תביעתו לא רק מיום סיום העבודה עד להגשת תביעתו, אלא גם במשך כל שנות עבודתו, ואין מקום עתה להטיל עיקול על כספי משיב ורכושו, ובכך להפריע לו בפעולותיו ובעסקיו. הבקה נדחית" עד כאן החלטת הרשמת. .3על כך יצא קצפו של המערער, והוא תוקף נמרצות את ההחלטה ונימוקיו הלא הם מפורטים בכתב הערעור שבתיק ובטיעוניו בפנינו. עיקרי טענות המערער הם: א) התביעה נתמכת במסמכים ובראיות מהימנות; ב) תצהירו של המערער, שהיה מצורף לבקשה, "לא נסתר"...(?!); ג) הוכח החוב "לכאורה", ובנסיבות אלה היה על הרשמת ליתן את צו העיקול; ד) הרשמת לא שקלה את השיקולים שהיה עליה לשקול ולעומת זאת היא נזקקה, שלא כדין, לשיקולים זרים להיך שבפניה ולמהות הסעד המבוקש ובכך קיבלה על עצמה, למעשה, ושלא כדין, את תפקיד ייצוגו של המשיב כנגד המערער. אין זה מתפקידה של הרשמת לשים עצמה אפוטרופוס למשיב ולדאוג להגנה על זכויותיו; ה) הרשמת לא נתבקשה וגם היתה מנועה מלשקול למיוזמתה את שאלת ה"איזון", כמפורט בהחלטתה הנ"ל; ו) כל שהיה על הרשמת הוא, לשקול אם על-פי החומר שבפניה יש לתביעת המערער סיכוי כי תתקבל, ואם אכן כך הדבר - היה עליה ליתן צו עיקול כמבוקש: ז) לא היתה כל ראיה בפני הרשמת ממנה ניתן היה להסיק כי צו העיקול יפריע לפעולותיו ולעסקיו של המשיב; ח) הרשמת התעלמה מכך שאחד משני השותפים ( לשעבר) מאשר את כל תקופת עבודתו של המערער אצל המשיב ושותפו; ט) המשיב עצמו מאשר, בעדות שמסר בהליך אחר ביניהם, ארבע מתוך חמש שנים בהן עבד המערער, לטענתו; י) הרשמת הפעילה את שיקול דעתה באופן מוטעה גם בזאת שהתעלמה מכך כי נזק שייגרם למשיב, אם ייגרם, אינו שקול כנגד הנזק העתיד להיגרם למערער עצמו מאי-מתן צו העיקול המבוקש; יא) הרשמת, בדונה בבקשה במעמד צד אחד בלבד, בהיעדרם של בעלי הדין, לא היתה מוסמכת לדחות את הבקשה. כל שהיתה רשאית לעשות הוא, להיעתר לבקשה או, אם לאו, להורות כי הבקשה תיקבע לדיון במעמד שני הצדדים; יב) הרשמת לא היתה צריכה להעלות את שאלת ה"שיהוי" בהגשת התובענה מיוזמתה, ולא היתה צריכה, בהליך שלפניה, להיכנס לשאלת הערכת העדויות. .4בא-כוח המשיב תמך בטיעוניו בהחלטת הרשמת וביקש להשאירה על כנה. בא-כוח המשיב מבקש, לחלופין, כי המותב יפעיל את שיקול דעתו שלו אם לא יקבל את שיקוליה של הרשמת בהחלטתה. .5ביום 31.10.1989(לאחר מתן החלטת הרשמת ולפני שמיעת הערעור) הטיל מותב בית-הדין, לבקשת המערער, עיקול זמני על נכסי המשיב, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור שלפנינו, וזאת בעיקר מהנימוק שמא אם לא יינתן הצו הזמני המבוקש, תסוכל מטרת העיקול. אשר על כן, עד למתן פסק-דין בתיק זה שלפנינו, תלוי ועומד צו עיקול זמני על נכסי המשיב. .6לאחר עיון בכתבי הטענות; ולאחר שבאי-כוח הצדדים ובמיוחד בא-כוח המערער, טענו בהרחבה בפנינו; ולאחר שבחנו ושקלנו היטב את החלטת הרשמת נשוא ערעור זה, הגענו למסקנה כי דין הערעור - להידחות. נימוקינו יפורטו בסעיפים 7עד 10להלן. .7הרשמת דנה בשלוש נקודות שהביאוה להחלטתה: א) שאלת האיזון בין הפגיעה בנכסי המשיב וזכויותיו, לבין זכויותיו של המבקש (המערער שלפנינו); ב) ה"שיהוי" בו נגועה הבקשה1 ג) "ספק באשר לתקופת עבודה של 5שנים". .8א) אין לאמר כי שאלת "האיזון" אותה שקלה הרשמת היא בבחינת "שיקול זר", כטענת בא-כוח המערער. שהרי בתי-המשפט ובכללם בית-הדין לעבודה אינם תמצווים ליתן צווי עיקול בהינף קולמוס וכמי שכפאם שד. אין לומר כי הרשם (או השופט) אינם מוסמכים, בשלב הדיון בבקשה במעמד צד אחד, לשקול, ולו שיקול ראשוני לפחות, איזה נזק עלול להיגרם לכל אחד מהצדדים אם יינתן הצו המבוקש. לשון אחרת, ראוי הוא ששופט או רשם, בבואם לשקול בקשה לצו עיקול זמני, ינסו למצוא דרך לאזן את האינטרסים של הצדדים, כך שמצד אחד התובע יוכל לממש פסק-דין אם זה יינתן לטובתו, ומצד שני הנתבע לא יימצא במצב שבו מצבו השתנה לרעה, עד כי ספק אם יוכל להמשיך ולקיים את עסקו. אחת היא לנו אם שיקולים אלה מובאים בחשבון עת מתבקש הרשם או השופט ליתן החלטתו parte- exאו שהוא דן בבקשה במעמד שני הצדדים. יתרה מזו, היינו רואים פגם בהחלטתה של הרשמת אילו לא הביאה בחשבון שיקולים אלה. על הפרובלמטיקה המתעוררת עת באים ליתן סעד זמני ועל הפגמים העלולים לעלות במתן צו כזה, ראה פסק-הדין אותו מצטטת הרשמת המלומדת באחת מהחלטותיה (מט/50-12) בכל הקשור למתן צו עיקול זמני: ;([2] . 504All e.r[1975] american cyanmid co. V. Ethicon ltd(מפי הלורד diplock); ב) באשר ל"שיהוי", אין זה מן הנמנע כי בית-הדין יביא גורם זה במניין שיקוליו. במקרה שלפנינו, יש לעובדת השיהוי חשיבות רבה, שכן המערער השהה את פנייתו לבית-הדין זמן רב יתר על המידה, ושתיקת המערער במשך תקופה ארוכה כל כך (כל תקופת ההעסקה הנטענת וכ- 3שנים לאחר שהעסקתו נפסקה) מלמדת, על פניה, שהעניין לא היה דחוף כלל, ומה על בית-הדין עתה "לצאת מכליו" כדי להעניק סעד למערער? בית-הדין לעבודה לא התעלם מטענת "שיהוי" עת נתבקש ליתן צוי עיקול (ראה תב"ע מד/7- 11[1], בע' ב). ג) הרשמת גם הביעה "ספק באשר לתקופת עבודה של 5שנים". זאת למדה הרשמת מהראיות שצירף המערער לכתב התביעה. מנספח א' לכתב התביעה למדה הרשמת כי התובע הועסק על-ידי השותפפות במשך שנים מבלי לקבל שכר. אשר על כן, אין לבטל את "הספק" אותו הביעה הרשמת בהחלטתה. דבר נדיר הוא, ולדעתנו - כמעט בלתי מתקבל על הדעת, שעובד יהיה מועבד במשך שנים ולא יתבע את שכרו. אלא אם כן גם הוא עצמו היה סבור שלא נקשרו בינו לבין הצד שכנגד יחסי עובד-מעביד. .9אשר על כן, אין אנו מוצאים פגם בהחלטתה של הרשמת שלא לצוות על העיקול הזמני. הרשמת פעלה במסגרת סמכויותיה, הפעילה שיקול דעת סביר, ולא נחה דעתה מהראיות שהיו לפניה, כנדרש בתקנה 360לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984(להלן - ההתקנות). .10לאמור לעיל נוסיף את הערותינו אלה: א) ברישה לתקנה 362לתקנות תמצא לאמור: "הבקשה תידון על פי צד אחד"... ומשנאמר "תידון" ממילא גם נאמר כי בעקבות הדיון יש גם להגיע להחלטה. על פי הסיפה לתקנה 362לתקנות נאמר כי "רשאי... הרשם להורות על הזמנת בעל דין שכנגד". אין זה מחובתו של הרשם להזמין את הצד שכנגד, משנוכח הוא כי הבקשה, על פניה, אינה מצדיקה מתן צו כמבוקש. אשר על כן, ככל שטענת בא-כוח המערער (סעיף 3י"א דלעיל) הינה אטרקטיבית - דינה להידחות; ב) בא-כוח המערער מסתמך על שתי ראיות שלדעתו הן מהימנות ותומכות בתביעה: (1) המכתב מיום 31.12.1986- נספח א' לתביעה. (2) פרוטוקול שנוהל במשפט אחר בין הצדיים - נספח ב' לתביעה. אשר למכתב, נספח א' לתביעה, הוא ניתן למערער על-ידי מי שהיה שותפו של המשיב (עורך דין אריאב), ביום שבו פורקה השותפות. המערער לא הגיש תביעה נגד עורך דין אריאב, שלשיטתו של המערער עצמו גם הוא (עורך דין אריאב) היה מעבידו. מפי בא-כוח המערער שמענו שקשרים עסקיים ממשיכים עתה לרור בין השניים. יוצא, איפוא, שעל פניו המסמך נספח א' לתביעה אינו מהווה הוכחה, אפילו לכאורית, לתביעתו של המערער. טענתו של בא-כוח המערער כי מרשו בחר בדרך דיונית שלא תביא אותו לעימות עם מעבידו, יוצרת ספק באשר למהימנותו של נספח א' לכתב התביעה, ויש בה להרתיע את בית-הדין מלהסתמך על המכתב נספח א' כראיה (לכאורית) מהימנה; ג) גם הפרוטוקול שהתנהל בבית-משפט אחר בין הצדיים אינו יכול, כשלעצמו, להוות ראיה לכאורה בבקשה שלפנינו. בא-כוח המערער הפנה אותנו לאמור בסעיף 10לכתב התביעה, שלפי האמור בו הבטיחו המשיב ועורך דין אריאב להעביר לבעלותו של המערער זכויות בנכס מסויים. גם אם בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, לא ניתנה הגדרת" שכר עבודה" במשמעות הרגילה של "הגדרה", עדיין אין ללמוד מכך שהעברת נכס על-שם ה"עובד", או יותר נכון - כוונה להעביר על שמו נכס בעתיד, יש בה משום יישום האמור בחוק בכל הקשור לשכר עבודה והמועדים לתשלומו. דווקא הכוונה, או ההבטחה, אם היתה כו, להעביר נכס על-שם המערער תמורת העסקתו, וכל זאת כעבור שנים מאז תחילת העסקתו, מותירה מקום להנחה כי לא ב"עובד" מדובר אלא ביחסים שלכאורה אינם בבחינת יחסי עובד-מעביד. שאלה זו עוד ראויה להתברר היטב עת ידון המותב בתביעה העיקרית. משכך הדבר, מתערער מאוד הבסיס להענקת "סעד-ביניים" למערער ויהא טיבו אשר יהא, שכן מדובר בעצם סמכותו של בית הדין לדון בתביעה. מקום שמתעורר ספק לגבי עצם סמכותו של בית-הדין לדון בתביעה גופה, על בית-הדין להימנע מליתן סעד ביניים עד לבירור התביעה עצמה, ומוטב שתתברר קודם שאלת הסמכות. .11סוף דבר: הערעור נדחה. .12משקבענו כך, בטל גם צו העיקול הזמני שניתן על-ידי מותב בית-הדין ביום 31.10.1989(תיק שן/42-12). בית-הדין גם לא יזקק ל"בקשת אישור עיקול" שהוגשה ב-.5.12.1989 .13המערער ישלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך שך 400ש"ח ובתוספת מע"מ כחוק. הסכום ישולם בתוספות הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה לתקופה שהחל מיום מתן החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.עיקול זמניעיקולבית הדין לעבודה