קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערבות על חוב של אדם שנפטר: 1. התובע (להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע יחד עם 3 אחרים. הנתבע (כמו גם יתר הנתבעים) נתבע כערב להלוואה בסך 10,000 ש"ח שנתן הבנק לאחיו, שנפטר בינתיים. כעולה מהסכם ההלוואה שצורף לכתב התביעה (להלן: "הסכם ההלוואה"), ההלוואה ניתנה לאחיו של הנתבע לצורך ביצוע שיפוצים בדירה ברח' פרלשטיין 9 בת ים (להלן: "הדירה"). הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ובישיבת יום 17.2.99 ניתנה לו רשות להתגונן בשתי טענות: א. כי הבנק לא דאג לרישום משכנתא כפי שצויין בהסכם ההלוואה; ב. כי הודעה על הפסקת התשלומים ע"י החייב העיקרי נמסרה לו רק כשנתיים לאחר הפסקת התשלומים. 2. בישיבת יום 26.4.99 ניתן פסק דין כנגד הנתבע בהעדר התייצבות. פסה"ד בוטל לבקשת הנתבע, בתנאי של הפקדת סך של 500 ש"ח, הנתבע אחר בהפקדת הסכום הנ"ל, ובישיבת יום 8.7.99 שהתקיימה בפני כב' השופטת רביד נדונה בקשת הנתבע שאחר בהפקדת הפקדון. בהחלטתה מאותו מועד קבעה כב' השופטת רביד כי פסה"ד יבוטל חרף האחור בהפקדה, וכן קבעה כי לאור עמדות הצדדים אין מחלוקת עובדתית ביניהם, וההכרעה בתיק תיפול על נימוקים משפטיים. לכן, לא נשמעו בתיק ראיות, והרקע העובדתי בתיק יתבסס, כפי שיפורט להלן, על החומר הקיים בתיק ביהמ"ש. הצדדים הגישו סיכומים בכתב, בהם טענו את טענותיהם המשפטיות, שאליהם יתייחס פסק דין זה. אי רישום המשכנתא ע"י הבנק 3. הרקע העובדתי לעניין זה הינו כדלקמן: בהסכם ההלוואה שהנתבע הינו צד לו, הסכים הבנק לתת לחייב העיקרי (להלן: "הלווה") את ההלוואה בסך 10,000 ש"ח, לצורך ביצוע שיפוצים בדירה. לצורך מתן ההלוואה, חתמו 4 ערבים לחובו של הלווה לבנק. 4. בסעיף 22 להסכם ההלוואה, הנושא את הכותרת "בטוחות", התחייב הלווה למשכן את זכויותיו בדירה לטובת הבנק (בין אם במשכון או במשכנתא), להבטחת השבת ההלוואה. הלווה התחייב בסעיף הנ"ל לעשות את כל הפעולות הדרושות לצורך רישום המשכנתא, ובין היתר לחתום על יפוי כח בלתי חוזר לבנק ולמורשיו, כדי שיוסמכו לעשות את כל הפעולות הדרושות לצורך כך במקומו. הלווה התחייב גם, כי אם אחת הבטוחות שהעמיד לזכות הבנק תסתבר כפסולה או פגומה - הוא יעמיד לרשות הבנק בטוחה נוספת (ס' 22 ה'). בנוסף, התחייב הלווה להמציא לבנק ערבות בנקאית או ערובה אחרת, לשביעות רצונו של הבנק, כל עוד לא המציא לבנק את הבטוחות שלעיל (ס' 22 ז'). 5. באשר לנסיבות החתימה על הסכם ההלוואה - כאמור, מכח ההחלטה מיום 8.7.99 בתיק לא נשמעו ראיות. לכן, אין בפני ביהמ"ש גירסאות מפורטות ומסודרות ביחס למהלך העניינים שהוביל לחתימתו של הנתבע על הסכם ההלוואה כערב - מה שאל הנתבע (אם בכלל), מה נאמר לו ועל ידי מי. עם זאת, הנתבע לא טען בשום שלב שהוא - לא בבקשת הרשות להגן, ולא בדיונים שהתקיימו, כי נאמר לו ע"י מי מטעם הבנק בשלב כלשהו, כי הבנק אכן מתכוון להשתמש בזכותו החוזית, ולדאוג לכך כי הלווה יספק לו, בנוסף לערבים, גם בטוחה קנינית: משכנתא או משכון על זכותו בדירה. 6. לכן, בפסק דין זה אצא מנקודת הנחה כי הנתבע חתם על הסכם ההלוואה כערב, בלא שהוצג לו מצג נוסף כלשהו ביחס לכוונות הבנק בקשר לשעבוד, למעט הסכם ההלוואה עצמו, והמסקנות שהסיק ביחס לכך נבעו כולן מלשון הסכם ההלוואה וממנו בלבד. 7. הנתבע טען כי הבנק התרשל בכך שלא דאג לאכוף את התחיבותו של הלווה להבטיח את ההלוואה בבטוחה קניינית. הנתבע בקש להוכיח טענה זו בישיבת יום 8.7.99 הוא ביקש להזמין לעדות פקידי בנק "כדי להוכיח למה לא נרשם שעבוד" (עמ' 2 שורה 16 לפרוטוקול). ב"כ הבנק התנגד לכך, תוך שטען כי אין כל משמעות לשאלה מדוע לא נרשמה המשכנתא. לטענתו, המרב שיכול הנתבע להוכיח הינו כי "פקיד הבנק עשה טעות או שהבנק החליט להסתפק בערבים ולא לרשום משכון" (עמ' 2 שורה 21-22). 8. לאור הדברים הנ"ל ניתנה, כאמור, ההחלטה שבה נקבע כי לא יישמעו ראיות ועדויות בתיק. לכן, יש להניח מבחינה עובדתית כי הנתבע צודק בטענותיו - היינו כי הבנק לא רשם משכנתא לא מחמת מניעה כלשהי לכך, אלא מאחר שהחליט להסתפק בערבים, ולא להוסיף בטוחה נוספת. 9. אני סבורה כי כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים, יש להחליט קודם כל מהי הפרשנות הנכונה של הסכם ההלוואה, היינו - האם מכח ההסכם עפ"י פרשנותו הנכונה, חייב היה הבנק להשתמש בזכותו החוזית ולגרום למישכון זכויות הלווה בדירה. זאת משום שלדעתי, בהסכם שבו בנק (או נושה אחר) מחליט להבטיח הלוואה רק באמצעות ערבים, ולא באמצעות בטוחה אחרת כלשהי, אין מקום לחייבו להוסיף בטוחה אחרת. למעשה, גם הנתבע אינו טוען זאת. טענתו הינה, למעשה, כי הסכם ההלוואה הינו "הסכם משכנתא", היינו - כי לטענת הנתבע פרשנותו הנכונה של הסכם ההלוואה, יש לפרשו כמחייב את הבנק לממש את זכותו החוזית, ולגרום ללווה למשכן את הדירה. לכן, אם מכח הסכם ההלוואה עפ"י פרשנותו הנכונה הבנק לא חייב לשעבד את הדירה כבטוחה להלוואה, אינני סבורה כי יש להטיל עליו חובה כזו מכח הדין. 10. כאמור, הסכם ההלוואה קובע לכאורה כי הלווה הוא החייב לדאוג למשכן את זכויותיו, היינו לכאורה מדובר בזכות של הבנק ולא בחובה שלו. אולם, עסקינן בפרשנות הסכם, כאשר הפרשנות לה טוען הנתבע עשויה בנסיבות מסויימות להיות אפשרית: זכות חוזית עשויה להתפרש כמטילה חובה. (ראה ע"א 4836/90 בש"א 564/91 פמ"ר חב' לבנין ולעבודות ציבוריות בע"מ נ. הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מ"ח (2) 560, השופט מצא בעמ' 569 והשופט טל בעמ' 571 בדבר החובה לעשות שימוש בזכות החוזית בדרך מקובלת ובתום לב). יצויין עוד, כי לשון ההסכם אינה מהווה בהכרח את סוף הדרך הפרשנית, באשר פרשנות ההסכם צריכה להסתמך על נסיבותיו (ראה ע"א 4628/93 מ"י נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) פ"ד מ"ט (2) 265). 11. יצויין כי המקרה שבפנינו שונה בנסיבותיו ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, בהם היתה קיימת בטוחה נוספת והבנק לא פעל למימושה. כאשר הבנק דואג לבטוחה נוספת, מאזן השיקולים, הציפיות והזכויות והחובות של הצדדים עשוי להשתנות, ואינו דומה למקרה כמו המקרה דנן, בו כאמור, הבנק מלכתחילה החליט שלא לדאוג לשעבוד. פרשנות הסכם ההלוואה. 12. כידוע, הסכם יש לפרש לפי כללי הפרשנות שהותרו בסע' 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-, והכללים שהותוו ע"י בתי המשפט מכוחו של סעיף זה. סע' 25 א' לחוק החוזים קובע: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה ואינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". 13. הפסיקה קבעה, במספר פסקי דין, כי על מנת לפרש את החוזה, ולאתר את אומד הדעת של הצדדים יש להעזר, בין יתר הנסיבות, בבחינת תכליתו של החוזה. (יצויין כי במקרה דנן לא ניתן לאתר אומד דעת סובייקטיבי משותף לשני הצדדים, ולכן החוזה יפורש לפי אומד הדעת האובייקטיבית, (ר' פס"ד אפרופים שאוזכר לעיל). התכלית הזו, הינה תכלית אובייקטיבית. מדובר בתכלית הטיפוסית, המתחשבת באינטרסים מקובלים על צדדים הוגנים ליחס החוזי, והיא נלמדת מסוג ההסכם ומהטיפוס אליו הוא שייך. היא נגזרת מהגיונו ומוסקת מלשונו (ראה פסק דינו של כב' הנשיא ברק, ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ"ח (1) 221). עוד נפסק כי כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית לפי "ההגיון הכלכלי או ההגיון המסחרי" שיש בהם כדי להגשים את המטרה העסקית של החוזה (ראה ע"א 492/62 "שחף" חברה לספנות נמלים בע"מ נ. אליאנס חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד יז' 1898, בעמ' 1901-1902, כן ראה ע"א 530/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. דוידוביץ 220 בעמ' 223, וכן ראה 5597/90 מזל כהן נ. תקליטי סי.בי. אס, פ"ד מ"ז (3) 212, השופטת דורנר בעמ' 219 ). 14. מהי, אם כן, פרשנותו הנכונה של הסכם ההלוואה, עפ"י הכללים שצויינו לעיל? כאמור, הנסיבות החיצוניות שהובילו לקראת ההתקשרות בהסכם לא פורטו בפנינו. כל שיש בפנינו הינו הסכם ההלוואה הכתוב, על כל הנסיבות המצויינות בו. מדובר, אם כן, בהסכם שנועד למטרה של ביצוע שיפוץ בדירה, בסך 10,000 ש"ח. לצורך מתן ההלוואה נדרשו ארבעה ערבים, שכולם חתמו עליו. האם בנסיבות אלה - הלוואה בסכום כזה, שערבו לה ארבעה ערבים - הפרשנות הסבירה עפ"י ההגיון המסחרי של הסכם ההלוואה הינה כי הבנק מחוייב, בנוסף לערבים, גם למשכן את זכויות החייב בדירה נשוא עבודות השיפוץ? אני סבורה כי התשובה היא שלילית. 15. ההלוואה דנן הינה הלוואה בסכום שאינו גבוה יחסית. בנוסף, ניתן להניח ברמה הגבוה מאוד של ודאות, ששוויה של הדירה אותה ביקש הלווה לשפץ, עולה על שווי השיפוץ שבקש לבצע בה - היינו עולה בהרבה על הסכום של 10,000 ש"ח. לכן, עפ"י ההגיון העסקי והמסחרי, אם כנגד ההלוואה דרש הבנק מהלווה חתימות של ארבעה ערבים, הרי הפרשנות הסבירה של הסכם ההלוואה הינה כי הבנק בקש להסתפק בקיומם של ארבעת הערבים, והוא לא התחייב להוסיף ולהבטיח את ההלוואה גם בשעבוד, אף אם לפי הטופס של הסכם ההלוואה עליו חתמו הצדדים, הוא היה זכאי לעשות כן. לכן, גם אם אכן הבנק לא התכוון מלכתחילה למשכן את זכויות החייב בדירה, אין הדבר עומד בסתירה להתחייבויותיו עפ"י הסכם ההלוואה, עפ"י פרשנותו הנכונה של הסכם זה. כאמור, אינני סבורה שיש להטיל על הבנק חובה למשכן את דירת החייב, מקום שאין התחייבות שלו בהסכם לעשות כן. יוער כי בנסיבות שונות מהנסיבות דנן, יתכן כי בימ"ש יסיק - מכח פרשנות של הסכם הלוואה אחר, כי קיימת חובה - מפורשת או משתמעת - של בנק לדאוג לבטוחה נוספת להלוואה (או להעמיד את הערב מפורשות על כך שאינו מתכוון לדאוג לבטוחה נוספת). אינני רואה לנכון להרחיב את הדיבור בעניין זה שכן, כאמור, אני סבורה שבנסיבות שבפני לא קיימת חובה כזו. 16. טענה נוספת - שיש לדון בה - אף שלא הועלתה מפורשות ע"י הנתבע, הינה טענת הטעות. בהנחה שהסכם ההלוואה, עפ"י פרשנותו הנכונה אינו מחייב את הבנק למשכן את זכויות הלווה בדירה, האם יכול הנתבע לטעון כי התקשר בהסכם עקב טעות, כלומר תוך שהניח שזכויות הלווה בדירה ימושכנו, ושטעות זו מזכה אותו בביטול ההסכם. 17. סע' 14 לחוק החוזים קובע: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". 18. לסעיף שלושה תנאים מצטברים: טעות סובייקטיבית, שהינה יסודית, וידיעה של הצד השני אודותיה. אף אם נניח שבין השורות טען הנתבע כי התקשר בהסכם ההלוואה עקב טעות (הבנתו כי מדובר ב"הסכם משכנתא"), וכי אלמלא הטעות לא היה מתקשר בהסכם (שכן המשכנתא היתה מבטיחה אותו מפני פרעון), הרי אינני סבורה כי הנתבע הוכיח את התנאי השלישי של סעיף 14 הנ"ל. אינני סבורה, בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, ובלא שהוכח דבר על מהלך המו"מ, כי ניתן לקבוע שהבנק ידע על טעותו של הנתבע, או כי היה עליו לדעת אודותיה. 19. אשר על כן, אינני סבורה כי ניתן לקבוע שהנתבע הוכיח כי עמדה לו זכות לבטל את הסכם ההלוואה עקב טעות. העדר הודעה במועד: 20. כאמור, הנתבע טען טענה נוספת לפיה לא ניתנה לו הודעה במועד על כך, שהלווה הפסיק לפרוע את ההלוואה. ב"כ התובע קבל, מבחינה עובדתית, את הטענה כי לא מסר לנתבע הודעה בשנת 1993, כאשר הלווה חדל לפרוע את ההלוואה. (ראה עמ' 2 שורות 3-4 לפרוטוקול יום 8.7.99). נשאלת השאלה מהי הנפקות המשפטית של העדר ההודעה הנ"ל. 21. בפס"ד חדש שניתן ע"י ביהמ"ש העליון בעניין ליברמן (רע"א 2443/98 ליברמן ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם)), נדונה ע"י כב' הנשיא ברק שאלת חובתו של בנק להודיע לערבים על אורכה שניתנה לחייב העיקרי לתשלום החוב לו הם ערבו. גם באותו עניין לא חלו עדיין הוראות התיקון האחרון בס' 26 א' לחוק הערבות תשכ"ז1967- שעל פיו: "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב, לא הודיע כאמור - יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". 22. כב' הנשיא ברק קבע בפסה"ד הנ"ל כי חובת תום הלב מחייבת את הבנק להודיע לערבים תוך זמן סביר על אורכה שניתנת לחייב. נימוקיו של כב' הנשיא בפסה"ד הנ"ל יפים גם לענייננו. כב' הנשיא קבע כי הבנק והערב אינם "זרים" זה לזה, אלא קיים ביניהם יחס קרוב, המטיל על הבנק חובת הגינות. הבנק מכיר את הערבים, לאור ההסכם ביניהם. הוא יודע על האורכה ויכול, פרקטית, בלא קושי ניכר, להודיע להם על כך. בנוסף, מטרת ההודעה הינה לאפשר לערבים להבטיח את האינטרס שלהם. 23. כאמור, הנימוקים הללו יפים גם לענייננו, ומכוחם אני סבורה כי יש לקבוע כי הבנק היה חייב להודיע לנתבע כי הלווה הפסיק לשלם את חובותיו, וכי משלא עשה כן - הוא הפר את חובתו כלפיו. 24. מהי התוצאה של הפרת החובה של הבנק? עפ"י פסה"ד בעניין ליברמן, התוצאה של אי מתן הודעה ע"י הבנק, הינה שיחרור הערבים מחובתם כדי הנזק שאי מתן ההודעה גרם להם (כך נקבע גם בסע' 26 א' לחוק הערבות). בפסה"ד ליברמן נקבע כי יש לשחרר את הערבים שחרור מלא מערבותם, ואף אין לייחס להם "אשם תורם". זאת משום שהערבים "לא ידעו ולא יכלו לדעת שהבנק הנושה נתן אורכה לאזרי (החייב, ר.ר.), הם לא ידעו ולא יכלו לדעת שאזרי לא ייחס התשלומים לפרעון השטר... לא היתה להם כל סיבה לחשוד באי פרעון השטר. חתימתם כערבים נעשתה כטובה לאזרי, הם לא עשו כן בתמורה. הם היו רשאים להניח כי השטר נפרע. אין כל סיבה לייחס להם אשם תורם את העולה שלא בתם לב (אובייקטיבי)". 25. אולם, אני סבורה כי בענייננו, עפ"י הנסיבות הרלוונטיות, אין לפטור את הנתבע באופן מלא מערבותו. הסיבה לכך הינה כי הנתבע לא טען בכל שלב שהוא, כי אילו היה הבנק מודיע לו במועד על הפסקת התשלום ע"י הלווה, היה הנתבע יכול לפנות ללווה - אחיו - ולהביאו לכך שיפרע לבנק את חובו. עוד יצויין כי בפסה"ד בעניין ליברמן, הוכח כי הלווה הוסיף ושילם תשלומים לבנק, אלא שאלה יוחסו לחובו של הלווה בחשבון העו"ש שלו, ולא להלוואה לה ערבו הערבים. כלומר, באותו עניין היתה הוכחה פוזיטיבית שבתקופת האורכה שניתנה ללווה היתה לו יכולת תשלום. בענייננו אין כל הוכחה לגבי יכולתו הכלכלית של הלווה בעת שחדל לשלם לבנק על חשבון ההלוואה. מכאן, שלא הוכח כי לו היה הערב - הנתבע, מודע לכך שהלווה חדל לשלם במועד בו חדל, היה יכול להביא לכך כי ההלוואה, כולה או חלקה - היתה נפרעת ע"י הלווה. 26. טענתו היחידה של הנתבע בהקשר זה הינה כי לו היה יודע על הפסקת התשלום מבעוד מועד, היה יכול לפרוע את ההלוואה במקום הלווה מייד, שכן במועד הנ"ל היו לו עצמו האמצעים הכלכלים לעשות כן. לו כך היה עושה - לא היתה ההלוואה תופחת לחוב הנתבע כאן, שכיום הנתבע אינו יכול עוד לעמוד בו. 27. טענה זו של הנתבע, לא נסתרה. התוצאה המשפטית שלה הינה שנזקו של הנתבע בגין העדר הודעה מתבטא בריבית הבנקאית שנתבעת בגין התקופה מעת שהלווה חדל לשלם את חובו לבנק, ועד הגשת התביעה. סכום חובו של הלווה לבנק באותה עת עמד על 3,717 ש"ח. 28. לכן, הנתבע חייב לשלם לבנק סך של 3,717 ש"ח, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ולא ריבית בנקאית, מהמועד בו חדל הלווה לשלם על חשבון ההלוואה ועד לתשלום בפועל. כעולה מתצהיר הנתבע, חדל הלווה לשלם לבנק על חשבון ההלוואה בשנת 1996. הבנק יודיע לנתבע ולביהמ"ש את המועד המדוייק. 29. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לבנק סך של 3,717 ש"ח, כשסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שהלווה חדל לפרוע את ההלוואה נשוא הסכם ההלוואה מועד שיודע לנתבע ע"י הבנק. לאור התוצאה אליה הגעתי - אינני עושה צו להוצאות. חובות אדם שנפטרחובערבות