קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורים של עוזרת בית בהריון: .Iההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (אב-בית- הדין - השופט גוטמן; נציגי ציבור - ה"ה אורן ולוינשטיין; תב"ע לג/ 172- 2+ לז/1623-3) אשר דחה את תביעת המערערת לפיצויי פיטורים ולשכר עבודה. .2המערערת עבדה אצל המשיבה כעוזרת במשק בית. לטענתה עבדה מ- 1.12.1975עד 1.3.1977ופוטרה בהיותה בחודש השישי להריונה. מכאן תביעתה לפיצויי פיטורים בסך 500, 1ל"י ולשכר עבודה בעד 3חודשים "לאחר הפיטורים" בסך 700, 2ל"י. .3לטענת המשיבה עבדה המערערת "לסירוגין", שישה חודשים בסך הכל: מיוני 1976עד 10.12.1976, יום לכתה של המשיבה לבית-חולים, שם ילדה בת. מאז לא הופיעה עוד לעבודה, למרות שהמשיבה, אם לשישה ילדים היתה זקוקה מאד לשירותה ואף שלחה לקרוא לה, אך לשוא. רק פעם אחת הופיעה המערערת אחרי שהמשיבה ילדה והיה זה ב- .28.1.1977המערערת באה לתבוע פדיון חופשה ובאותו בוקר גם עבדה. היא קיבלה פדיון חופשה (עבור שישה ימים) ושכר עבודה בעד אותו יום ויותר לא באה. על דבר הריונה של המערערת לא ידעה המשיבה לא בדצמבר ולא בינואר (המערערת ילדה ב-18.7.1977). לראשונה שמעה על כך מפי הגב' עדה זקן (רכזת שכונות במועצת פועלי יהוד) שבאה אליה סמוך לפני הבחירות לכנסת (אמצע מאי 1977) כדי לגמור את עניין פיצויי הפיטורים בפשרה. המשיבה הודיעה לגב' קן שלא פיטרה את המערערת, המערערת לא עבדה אצלה שנה ולא מגיע לה דבר. .4בית-הדין האזורי דחה, כאמור, את שתי תביעותיה של המערערת מטעמים אלה: א) פיצויי פיטורים: המערערת לא הצליחה להוכיח שעבדה "שנה אחת ברציפות..." כלשון סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג 1963(להלן - חוק פיצויי פיטורים). במהלך עדותה בבית-הדין העלתה המערערת גרסות מגרסות שונות אשר לתקופת עבודתה ובמקרה הטוב ביותר אין אורך התקופה עולה על 10חודשים; ב) שכר עבודה: לעניין זה סמך בית-הדין האזורי על פסק-דין של בית-המשפט העליון (ע"א 201/62[1]), לפיו זכאית עובדת, שעבודתה הופסקה בהיותה בהיריון, לשכר עבודה מיום ההפסקה עד ליום הלידה, ובלבד שנתמלאו בה התנאים שבסעיף 9(ב) לחוק עבודת נשים, תשי"ד- 1954(להלן - החוק); וזו לשון הסעיף (במה שנוגע לענייננו): " 9(ב) לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהיריון... אלא בהיתר מאת שר העבודה... "הוראת סעיף קטן זה לא תחול על עובדת ארעית או זמנית, אלא אם עבדה אצל אותו מעביד... שישה חודשים רצופים לפחות". בית-הדין בחן, אחד לאחד, את שלושת התנאים (פיטורים - היתר - תקופת עבודה של שישה חודשים רצופים) ומצא שרק שניים מהם נתקיימו. המערערת אכן פוטרה, וללא היתר מאת שר העבודה, אך התנאי השלישי לא נתמלא. על-פי עדותה של המשיבה, שלא נסתרה "לעניין זה" - הכוונה לאמור בסעיף 1לתצהירה של המשיבה (ראה סעיף 5שלהלן) - קבע בית-הדין שהמערערת היתה "עובדת ארעית או זמנית" בתקופה שמיוני 1976עד 28.1.1977(כ- 8חודשים), אך תקופה זו לא כללה "עבודה רצופה בשישה חודשים" ("שישה חודשים רצופים לפחות"). משלא נתמלאו שלושת התנאים שבסעיף 9(ב) לחוק - לא ניתן ליישם את ההלכה העולה מע"א 201/62[1] ולחייב את המשיבה בתשלום שכר עבודה עד יום הלידה. .5מן הראוי לעיין, מקרוב, בדרך בה קבע בית-הדין האזורי מחד גיסא, שהמערערת היתה "עובדת ארעית או זמנית" ומאידך, שלא עבדה "שישה חודשים רצופים לפחות": א. היותה של המערערת "עובדת ארעית או זמנית" הוכח, לדעת בית-הדין, על-פי האמור בסעיף 1לתצהיר המשיבה, שזו לשונו: "...התובעת עבדה אצלי בתדירות של פעמיים עד שלוש פעמים לשבוע. התובעת לא עבדה אצלי אף חודש אחד ברציפות. התובעת התייצבה לעבודה פעמיים, שלוש פעמים, אחר כך נעדרה כשבוע וחוזר חלילה... היו שבועות שלמים בהם התובעת כלל לא התייצבה לעבודה"; ב. לא הוכח שהמערערת עבדה "שישה חודשים רצופים לפחות". הכיצד? על סמך האמור בסעיף 1הנ"ל של התצהיר קבע בית-הדין האזורי, שהיו הפסקות בעבודה, משמע שהעבודה לא היתה רצופה. יש שהמחוקק קובע, כי חרף הפסקות מסוימות, הנובעות מסיבות המפורטות בחוק, "רואים ימי עבודה כרצופים" (סעיף 4לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951) או "יראו רציפות בעבודה" (סעיף 2לחוק פיצויי פיטורים). ברם אין הוראה דומה בחוק עבודת נשים לעניין "שישה חודשים רצופים", משמע שיישום סעיף 9(ב) הנ"ל מחייב, לדעת בית-הדין האזורי, שלא תהיינה "כל הפסקות בעבודה פרט לאלה הנתונות (לעובדת) 'לפי חוק, הסכם קולקטיבי, חוזה עבודה או נוהג' (סעיף 23לחוק)". לא הוכח שההפסקות בעבודת המערערת היו "מכוח אחד המקורות המנויים בסעיף 23לחוק", על כן נדחתה התביעה לשכר עבודה עבור 3חודשים "שלאחר הפיטורים". .6בערעורה ביקשה המערערת שבית-הדין יתן דעתו לכך, שעבודה במשק בית נעשית לרוב על-פי הסכם בעל-פה ואין לה הוכחות בכתב לטענתה, כי אכן התחילה לעבוד ב- 1.12.1975כפי שהיא טענה וחוזרת וטוענת. "ההוכחה היחידה" - וכוונתה בעליל להוכחה היחידה התומכת בעדותה - היא בכך שהיא קיבלה "תשלום עבור החופשה השנתית" וכידוע אין מקבלים תשלום זה אחרי חצי שנה, כי אם בתום שנת עבודה. כן טענה המערערת, כי לא נעדרה אף פעם מן העבודה, זולת בעת שהמשיבה ילדה את בתה ואף זאת מפני שהיא עצמה, המערערת, הרגישה לא בטוב ולא היתה מסוגלת לעבוד במשך שבוע ימים. לאחר שובה של המשיבה מבית-החולים, ניגשה אליה, הודיעה לה על היותה בהיריון, קיבלה את דמי החופשה השנתית וחזרה לעבודה כמקודם, שלושה ימים לשבוע, וזאת עד שפוטרה. .7באת-כוח המשיבה חזרה וסמכה על טענת מרשתה, כי המערערת לא עבדה אף פעם באורח רצוף והקשר נותק ב- 10.12.1976על-ידי זניחת העבודה על-ידי המערערת. אחרי שהמשיבה ילדה את בתה הופיעה המערערת ב- 28.1.1977ובין השתיים נוצר קשר חדש לאותו יום בלבד. טעה איפוא בית-הדין האזורי בקובעו, שהקשר המשפטי התקיים מיוני 1976עד .28.1.1977הפרקליטה המלומדת הפנתה תשומת לב בית-הדין לכך, שהמערערת לא טענה שהיתה חולה במשך 6שבועות (מ- 10.12.1976ל28.1.1977), אלא במשך שבוע אחד בלבד, ולפיכך אין דרך לפרש את אי-הופעתה לעבודה אחרי ה-10.12.1976, אלא כהתפטרות על-ידי כך שנטשה את העבודה. אשר ל"הוכחת" המערערת, כי התשלום "עבור חופשה שנתית" מעיד על קיום יחסי עבודה במשך שנה תמימה - ההיפך הוא הנכון: לבית-הדין האזורי הוגש שובר השיק בו שולם פדיון החופשה (מוצג נ/1). על השובר כתוב: " 28.1.1977 450אורה חופש". אין חולקין ששכר עבודתה של המערערת היה 75ל"י ליום, משמע שביום 28.1.1977- כאשר התייצבה המערערת, אחרי 7שבועות, ליום עבודה אחד ויחידי, שילמה לה המשיבה פדיון חופשה בגין 6חודשי עבודה (יוני 1976עד 10.12.1976). ולבסוף חזרה הפרקליטה המלומדת והטעימה, כי מרשתה לא ידעה על דבר הריונה של המערערת בעת שזו עבדה אצלה ושמעה על כך לראשונה מפי נציגת מועצת פועלי יהוד, הגב' עדה זקן. .Iiפסק-דין .1כדבר ראשון יש לברר, אם צדק בית-הדין האזורי בראותו לסווג את המערכת כ"עובדת ארעית או זמנית" ובבואו לקבוע שלא עבדה אצל המשיבה "שישה חודשים רצופים לפות". וכל זאת בגדר סעיף 9(ב) סיפא לחוק עבודת נשים. אם צדק בית-הדין קמא, הרי שהמשיבה לא היתה זקוקה להיתר מאת שר העבודה כדי לפטר את המערערת והפיטורים תופסים. אם לא צדק אין הפיטורים תופסים, עם המשתמע מכך מבחינה משפטית. .2את היותה של המערערת "עובדת ארעית או זמנית", קבע בית-הדין האזורי על סמך האמור בסעיף 1לתצהיר המשיבה (ראה סעיף 5(א) שבהליך). וכי למדים מסעיף 1הנ"ל על חוזה עבודה "זמני" בין המערערת והמשיבה? עובד זמני הוא זה שבינו לבין המעביד קיים קשר חוזי שנקבע מראש כי תוקפו מוגבל לפרק זמן מסוים ובתום אותו פרק זמן באים היחסים עובדמעביד לקיצם. איש לא טען שכך היה ביחסים בין הצדדים דנן. שמא היתה המערערת "עובד ארעי", (casual worker) או "עובד לשעה", דהיינו מי שבינו לבין המעביד נוצרים קשרי עבודה מקריים המתחדשים לפרקים והבאים מייד לידי סיום, וחוזר חלילה, כל אימת שהעובד מזדמן להציע את שירותו או שהמעביד זקוק לשירות וקורא לעובד לבוא. ברי שיחסי העבודה בין המערערת והמשיבה לא התקיימו על-פי מתכונת מקרית-הזדמנותית, אלא להיפך. סיווגה של המערערת כעובדת ארעית או זמנית אינו יכול לעמוד ומשחלות על המקרה דנן הוראות סעיף 9(ב) רישא אין עוד צורך להידרש - לעניין שישה חודשי עבודה רצופים - לקביעתו הנוספת של בית-הדין האזורי לפיה לא הוכח ש"ההפסקות" בעבודתה של המערערת (אם אמנם היו "הפסקות") היו "לפי חוק, הסכם קולקטיבי, חוזה עבודה או נוהג" (סעיף 23לחוק עבודת נשים). ליבון הסוגיה חודשי עבודה "רצופים" מהם? - תישאר בצריך עיון, עד עת מצוא. .3פיטוריה של המערערת, עובדת בהיריון, ללא היתר מאת שר העבודה, אינם תופשים איפוא. ומה הלאה? ההיבט העונשי של הסוגיה אינו עניין לכאן. עניינה של המערערת היה בטיפולה הנמרץ למדי של מועצת פועלי יהוד ואחר-כך של מועצת פועלי פתח-תקוה ואלה לא ראו לפנות למחלקת הפיקוח על העבודה שבמשרד העבודה והרווחה, וממילא לא נבדק אם היה או שלא היה מקום להתיר את הפיטורים ומאיזה תאריך, אם בכלל (השווה ע"א 201/62[1]). אותנו מעניין ועלינו להכריע, בדבר זכאותה של המערערת לשכר עבודה אחרי ה"פיטורים" מיום 28.1.1977, ואכן קובעים אנו שהמערערת זכאית לשכר כאמור. המערערת - שילדה ב- 18.7.1977- תבעה שכר עבודה, בגין 12שבועות בלבד, לפי 225ל"י לשבוע, ובסך הכל - 700, 2ל"י ואין לחייב את המשיבה בתשלום מעבר לסכום זה. .4ועתה לפיצויי הלנה. שאלה זו עמדה ברשימת הפלוגתות שנקבעו על-ידי רשמת בית-הדין בדיון המוקדם. בסיכומיה בכתב, בבית-הדין האזורי, טענה באת-כוח המשיבה, כי יש לפטור את מרשתה מתשלום זה מפאת טעות כנה ו/או חילוקי דעות של ממש. עובדות המקרה מלמדות שיש טעם בטענה זו, על שתי חלופותיה: המשיבה לא שיערה ולא יכלה לשער, שפיטורי המערערת - שעל תוקפם לא השיג אף אחד, כולל מועצת פועלים ובית-דין מערכאה ראשונה - יוכרו בשלב ערעור כבלתי-תקפים, ועקב כך יימצא שהיא חייבת בהשלמת שכר עבודה, אחרי הפיטורים. חברו כאן יחד טעות שבעובדה (אי-ידיעה על ההיריון בעת הפיטורים), טעות משפטית, חילוקי דעות בשאלת פיטורים או התטרות בשל זניחה, וכו'... די באלה כדי להביא ליישום סעיף 18לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, עד לפטור מוחלט מתשלום פיצויי הלנה. .5לעניין פיצויי פיטורים: הקביעה שהפיטורים (ב-28.1.1977) לא תפסו, פירושה שיחסי עובד-מעביד לא הובאו לסיים, הקשר החוזי נשאר בעינו ורציפותו לא הופסקה. אימתי "תפסו" הפיטורים? המערערת ילדה, כאמור, ביום 18.7.1977ואין יודעים אם "חופשת הלידה" (שבה אסור לפטר עובדת; סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים) נמשכה שישה שבועות בלבד או השתרעה עד לשנים-עשר שבועות (סעיף 6(ב) לחוק), כלומר עד למועד כלשהו בין ה- 28.8.1977וה- .9.10.1977אליבא דאמת אין לכך חשיבות או משמעות: הקשר החוזי בין המערערת למשיבה נוצר ביוני 1976וכבר בסוף מאי 1977התקיים התנאי של "שנה אחת ברציפות",שבסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, וקמה הזכות לפיצויי פיטורים. במשך השנה האמורה עבדה המערערת בפועל קצת יותר מ- 6חודשים ויש להעמיד את פיצויי הפיטורים המגיעים לה על 250ל"י. .6סוף דבר: הערעור מתקבל ופסק-הדין של בית-הדין האזורי מתבטל. המשיבה תשלם למערערת 950, 2ל"י (-.700, 2ל"י + 250ל"י) בצירוף ריבית. כן תשלם המשיבה למערערת הוצאות משפט, בעד שתי ערכאות, בסך 500, 1ל"י.הריוןפיטורים בהריוןפיטורים