קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על נזקים בגין עיקול זמני: 1. זוהי תביעה שהגישו התובעים לתשלום הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ועקב הטלת עיקולים זמניים על נכסי התובע. 2. עפ"י הסכם פירוק השותפות, שהיתה קיימת בין התובע 1 (להלן: "התובע") והנתבע, התחייב התובע, בין היתר, לפרוע באופן אישי את חובות השותפות, כך שהנתבע הופטר כליל מכל התחייבות שהיא בגין עסקי השותפות, ענייניה וחיסול עסקיה. 3. שלושה מרוכשי דירות מהשותפות, הגישו תביעות לתשלום פיצוי בגין ליקויי בניה כנגד השותפות, התובע והנתבע צורפו כנתבעים אישית. 4. אין חולקין, כי עפ"י הסכם השותפות, ולאחר שהנתבע הופטר מכל התחייבות, היה אמור התובע לשאת לבדו בכל סכום שיחוייב בו בגין שלושת התביעות הנ"ל. 5. הנתבע, במקום לבקש למחוק התביעות נגדו, שלח הודעות צד ג' לתובע והגיש בקשות להטלת עיקולים זמניים על רכושו של התובע. לטענת התובע, היקפם של העיקולים היה עצום, ומכאן תביעתו זו. 6. טענות התובע: א. הנתבע התנהג בחוסר תום-לב בעצם הטלת העיקולים הזמניים. ב. הבקשות לעיקולים זמניים שהוטלו על נכסי התובע נגועות בהטעיה, חוסר תום-לב וחוסר סבירות. ג. הנתבע, בכך שלא הסכים לצמצם את היקף העיקולים, נהג בחוסר תום-לב. 7. טענות הנתבע: א. התובעים מעלים טענות בעילה של הטעיה וחוסר סבירות בבקשות להטלת העיקולים, כאשר טענות אלה אינן מוזכרות בכתב התביעה ואף לא בתצהיר עדותו הראשית של התובע 1. ב"כ הנתבע התנגד להרחבת חזית (עמ' 47 לפרטיכל, ש. 25) ואף חזר על התנגדותו זו בסיכומיו. ב. טענתם של התובעים, כאילו הנתבע נהג בחוסר תום-לב בנקיטת ההליך של הטלת עיקולים זמניים, אינה עומדת בקנה אחד עם קביעת ביהמ"ש המחוזי, לפיה עצם הגשת תביעות הדיירים גם נגד הנתבע, ובניגוד להתחייבות התובע, הביא אותו לכך שיפנה לעו"ד שייצגו ולנקוט בהליכים ובכלל זה עיקולים זמניים. לא זו אף זו, התובעים הודו בתגובתם לבקשה לסילוק התביעה על הסף, בכך שהם אינם טוענים נגד התביעה בדבר זכותו הבסיסית של הנתבע לבקש הטלת עיקולים זמניים, כי אם כנגד אופן התנהגותו של הנתבע בהגשת הבקשה לעיקולים בהיקף חסר כל יחס לסכומי התביעות. ג. פעולותיו של התובע 1 לאורך כל הדרך, החל מהגשת תביעות הדיירים ועד לביטול העיקולים, מלמדת כי לא רק שלא היה מוכן לנקוף אצבע לטובת מחיקת הנתבע מתביעות הדיירים, אלא אף פעל ההיפך מכך. פעולותיו של התובע 1 התבטאו, בין היתר, באי ציון העובדה, בכתב ההגנה שהגיש בתביעות הדיירים, כי הוא יישא בכל חיוב שינבע מתביעות הדיירים, וגם לא בכתבי ההגנה להודעות צד ג', וגם בעצם הגשת הודעות צד ג' בתביעת לורנס כנגד הנתבע. 8. יש לציין, כי העיקולים נשוא תביעה זו הוטלו ביום 22.7.87, ובוטלו ביום 1.10.87. 9. השאלה הראשונה שיש להכריע בה היא - האם הנתבע חשש שיהיה חשוף לסיכון כי ישא בתשלום כלשהו בגין עסקי השותפות, לאור התחייבותו של התובע בהסכם הפירוק?? עיון בהשתלשלות העניינים מאז הגשת התביעות ע"י הדיירים ועד להטלת העיקולים הזמניים וביטולם, ואף לאור עדותו של הנתבע עצמה, מגלה כי התשובה לשאלה הנ"ל היא שלילית, משמע - הנתבע לא היה חשוף לסיכון כי יישא בתשלום כלשהו. א. עוד ביום 8.3.87, בעת שהתקיימה ישיבה מקדמית ב-ת.א. 86/5068, ובטרם הגיש הנתבע כתב הגנה, הוצע לו כי יוצא מההליכים והתובע לבד יישא בהוצאות ובחיובים שינבעו מתביעות הדיירים, אך הוא דחה הצעה זו ובחר להגיש כתב הגנה וביקש ארכה להגשתו. הנתבע עצמו מודה, כי בישיבה הנ"ל הוצע לו לקבל את התחייבות התובע שהוא לבדו יישא בכל החיובים הנובעים מפירוק השותפות, ובכלל זה תביעת הדיירים. "בישיבת יום 8.3.87, בפני כב' השופט שרון, באותו יום הציעו לי את אותה הצעה שלוריא (התובע - ס.מ.) לוקח על עצמו את כל החיובים ואני ביקשתי להגיש כתב הגנה, וזאת בעצתו של כב' השופט שרון" (עמ' 66 לפרטיכל, ש. 3-6) ב. בנוסף לכך, התובע חזר על הצהרתו בדבר נטילת כל החיובים גם במכתב מיום 12.3.87, שנשלח מב"כ דאז של התובע לב"כ הנתבע, ובו חזר מפורשות על התחייבות התובע כאמור לעיל (ראה ת/4). כמו כן, חזר התובע על הצעתו זו במכתב שנשלח ע"י בא כוחו דאז, עו"ד פרק, לעו"ד שפיר, ב"כ דאז של הנתבע (ראה נ/3) אך מכתבים אלה נשארו ללא מענה. הסיבה לדחיית הצעתו של התובע להוצאת הנתבע מהתביעות של הדיירים, הוא רצונו של הנתבע לחזור ולהיות שותף בשותפות, שכן ביום 8.3.87 נשלח ע"י ב"כ הנתבע מכתב לתובע ולבא כוחו, בו הוא מודיעם כי הוא מבטל את הסכם היציאה מהשותפות, וחוזר להיות שותף כפי שהיה עם יסוד השותפות (ראה נספח ו' ל-ת/8). כל התנהגותו של הנתבע מאז יום 8.3.87 נבעה מכך שהוא רצה לבטל את הסכם הפירוק, ולכן ראה עצמו שותף, ומשום כך עמד על רצונו להגיש כתב הגנה, ובשלב יותר מאוחר הגיש בקשה להטלת עיקולים. הנתבע לא הסתפק במכתבו הנ"ל, אלא הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה (ת.א. 87/1383), אשר החליט עקב הצהרתו של ב"כ הנתבע (התובע בתיק בחיפה) ביום 28.1.91, שהוא "דבק בהסכם פירוק השותפות וטוען לתקפותו", לא לדון בשאלת תקפותו של הסכם הפירוק אלא במילויו של אותו הסכם בלבד, וקבע שזוהי המחלוקת היחידה. על החלטה זו הגיש הנתבע רשות ערעור לביהמ"ש העליון, שגם היא נדחתה. ג. לא זו אף זו, בכל מהלך התקופה מיום חתימת פירוק השותפות ועד להגשת תביעות הדיירים, לא נדרש הנתבע לתשלום כלשהו, והתובע, במשך כל אותה תקופה, עמד בכל התחייבויותיו עפ"י הסכם הפירוק. הנתבע אישר את הדברים הנ"ל בחקירתו הנגדית: "ש. האם נדרשת לשלם סכום כלשהוא למעט תביעות הדיירים, ע"י בנקים, רשות מס, ספקים וכו', האם שילמת בגין עסקי השותפות לאחר הסכם הפירוק? ת. לא נדרשתי ולא שילמתי." (ראה עמ' 61-62 לפרטיכל ביהמ"ש) ד. יתירה מזו, בשתי תביעות שהגישו הדיירים (ת.א. 86/3686 ו86-/3687) צורפו התובע והנתבע כנתבעים בכתב התביעה המתוקן, שהוגשה ביום 9.7.87 (ראה ת/10 ו-ת/11). הנתבע קיבל את כתבי התביעה הנ"ל ביום 15.7.87, ויומיים לאחר מכן, דהיינו - ביום 17.7.87, הגיש את הבקשה להטלת העיקולים הזמניים, וזאת מבלי לפנות תחילה לתובע ולבקשו לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו ולהביא להוצאתו מתביעות הדיירים. 10. שאלת זכותו של הנתבע לבקשת הטלת עיקולים זמניים אינה במחלוקת, כפי שיבואר להלן, ועל כן אינני מקבל את טענתם של התובעים כאילו הנתבע נהג בחוסר תום-לב בעת שנקט באותם הליכים. התובעים עצמם, בתגובתם לסילוק התביעה על הסף (המרצה 95/1952) הודו שאינם טוענים כעת כנגד התביעה בדבר זכותו הבסיסית של הנתבע לבקש הטלת עיקולים זמניים, כי אם כנגד אופן התנהגותו של המבקש בהגשת הבקשה בעתירתו להטלת עיקולים בהיקף חסר כל יחס לסכומי התביעות. זכותו של הנתבע להטיל עיקולים זמניים הוכרעה בפסק הדין (ב-ת.א. 87/1383 - מחוזי חיפה), ואין לערער אחרי קביעה זו. 11. השאלה היא - האם נקט הנתבע בחוסר תום לב כאשר הטיל את העיקולים בהיקף גדול, כפי שטענו התובעים, דבר שגרם להם נזקים, כפי שיפורט להלן?? אין חולקין, כי הסכום הכולל של שלושת התביעות שהוגשו ע"י הדיירים הסתכם בסך של 120,000.- ש"ח, כאשר העיקול נתבקש בשתי תביעות בלבד (86/3686 ו86-/3687), שסכומן הכולל היה 80,000.- ש"ח. העיקולים הזמניים נתבקשו על הפרוייקט בזכרון יעקב, שכלל 13 יחידות דיור, חנות בכפר שמריהו ובית מגורים עם חצר צמודה בכפר שמריהו בשטח של 337 מ"ר. לטענת התובעים, יכול היה הנתבע להסתפק בהטלת עיקול על המקרקעין שבזכרון יעקב, וזאת על אף קיומן של הערות אזהרה על המקרקעין, ולתמיכה בטענתו זו ציינו התובעים כי הדיירים שהם התובעים בשתי התביעות בהן נתבע גם הנתבע, הסתפקו בהטלת עיקול על יחידת קוטג' אחת בפרוייקט שבזכרון-יעקב, כאשר הביטוח הנ"ל ניתן להבטחת שלוש התביעות על סכום כולל של 120,000.- ש"ח, בעוד שהעיקול שנדרש ע"י הנתבע היה להבטחת סך של 80,000.- ש"ח. התובעים עוד טענו, כי בעת הטלת העיקולים הזמניים ידע הנתבע כי ערכם של הנכסים המעוקלים עולה בהרבה על הסכום שבאו להבטיח וכן ידע הנתבע, לטענת התובעים, כי הבית והחנות, שנמצאים במקום יוקרתי, כפר שמריהו, והיו ידועים לנתבע אשר ביקר בבית של שותפו לשעבר מספר פעמים, ערכם עולה בהרבה על הסכום הנתבע. לעומת טענה זו טוען הנתבע, כי התובעים לא מצאו לנכון להגיש לתיק ביהמ"ש חוות דעת של שמאי שתעריך את שוויים של המקרקעין המעוקלים, ואין לקבל את עדות התובע בנקודה זו, משום שלטענת הנתבע התובע אינו שמאי. כמו כן טען הנתבע, כי ערכם של הנכסים נמוך מהסכום שנטען ע"י התובע. באשר לנכס שבזכרון יעקב, לאור העובדה שרבצו עליו הערות אזהרה ושיעבודים, לא יכול היה הנתבע להפרע מנכס זה עם מימוש העיקול. כמו כן, על החנות רבצו שתי משכנתאות, כאשר אחת מהן ללא הגבלת סכום, והסברו של התובע, כאילו הורדו המשכתנאות, אין לו כל בסיס לטענת הנתבע. לו אכן ביקש התובע להוכיח כי המשכנתאות הורדו, היה עליו להמציא נסח רישום מעודכן. לגבי הבית טען הנתבע, כי חלקו של התובע בבית הינו חצי, ולכן יש להתייחס לשווי של מחצית הבית, ומאחר ומדובר בבית מגורים, קיים קושי במימוש העיקול לאור הגנות סטאטוריות קיימות (סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב1972-). 12. בטרם אכריע בצידקת טענה מהטענות הנ"ל, מן הדין לפנות לפסיקה ולבדוק מהי עמדתה. ב"כ התובע, בסיכומיו, התייחס ל-ע"א 93/239, סחר ושירותי ים בע"מ נ' חב' שלום וינשטיין בע"מ (מחוזי - חיפה), אשר לפיו המצהיר בתצהיר התומך בבקשת עיקול חב חובת זהירות מיוחדת ליריבו, אשר מבקש הוא לעקל את נכסיו, משום שהוא מתייצב ללא יריבו בביהמ"ש. כמו כן, נקבע באותו פסק-דין כי: "תובע שלא הוכיח עדיין את תביעתו, ורוצה לעקל זמנית את נכסי הנתבע, חייב לבדוק, ולו לכאורה, את שווי והיקף הנכסים שעיקולם התבקש, לאור סכום תביעתו, אם יוטל עיקול בשווי גדול יותר, הרי גם אם יזכה במלוא תביעתו יסתבר שהעיקול שהוטל על החלק העודף על סכום זה הוטל בלא תכלית" יתירה מזו, נפסק עוד: "מעקל שפעל שלא לפי הכללים האמורים, אלא פנה בבקשת עיקול בהצהירו הצהרה שאינה נכונה בדבר שוויו ובכך מביא להטלת עיקול על נכס שערכו גבוה יותר מערך החוב אותו הוא בא להבטיח, בהשתמש בעיקול שלא למטרה לה נועד אלא "כשוט" באמצעותו הוא מבקש להלקות את החייב וכאמצעי סחיטה להבטחת מה שהוא סבור שמגיע לו, אשם ברשלנות, ואינו יכול למצוא לו מסתור בחסינות שמקנה לו צו ביהמ"ש" מפסק הדין עולים הדברים הבאים: א. קיימת חובת זהירות שמבקש העיקול הזמני חב כלפי היריב, כאשר חובה זו כפולה ומכופלת, משום שמבקש העיקול עותר להטלת עיקול על נכסי המשיב, במעמד צד אחד. ב. חובה על מבקש העיקול לבדוק, ולו לכאורה, את שוויו של הנכס אותו מבקש הוא לעקל. ג. מטרת העיקול אינה הפעלת לחץ על הנתבע לפרוע את החוב, אלא רק לייחד נכסים שיבטיחו את פרעון הסכום שביהמ"ש יפסוק לטובת מטיל העיקול. ב-בש"א 94/4459, סולומונוב נ' שרבני, פד"י מ"ט(3) 479 נפסק: "מכאן נובע כי בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק הדין, לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף" ב"כ הנתבע תומך את יתדותיו דווקא בדעת המיעוט שבפסה"ד 93/239 הנ"ל, לפיה התובע שזכה בתביעתו אינו חב חובת אחריות מושגית כלפי הנתבע. דעתה הנ"ל של כב' השופט גילאור הינה דעת מיעוט, אך גם היא אינה שוללת את חובתו של מבקש הטלת עיקולים זמניים לדעת ולחקור בדבר שוויים של הנכסים המעוקלים במדוייק, אלא היא קובעת שמבקש העיקול הזמני צריך, באופן כללי וכמתחייב מיכולתו לדעת את עיסקי ונכסי הנתבע, להצהיר בביהמ"ש בדבר שוויים של הנכסים הנ"ל. כאמור, דעתה של כב' השופטת הינה דעת מיעוט, והקובעת היא ההלכה שנפסקה ונתקבלה על דעת הרוב. יתירה מזו, ההלכה שנקבעה ב-בש"א 94/4459 הנ"ל, לפיה מוענק לאינטרס הנתבע מעמד עדיף לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המלמדת כי יש לנקוט משנה זהירות כאשר באים לעקל זכות קניין ובכלל זה אומדן שוויים של אותם נכסים הצפויים לעיקול. הטלת עיקול על זכויות קניין בסכומים ובהיקפים גדולים, העולים על סכום התביעה שאותם עיקולים באים להבטיח, אינם מתיישבים עם המעמד העדיף שיש לתת לזכותו של הנתבע שהוכרה עפ"י הפסיקה והחוק כזכות חוקתית שאין לפגוע בה במידה העולה על הנדרש. אם ניישם את ההלכות הנ"ל לעניין שבפנינו, נמצא כי הנתבע, בהטילו עיקול זמני, ידע כי הוא מטיל עיקול על שני נכסים של התובע (ראה צו העיקול המתוקן לפיו הוטל עיקול על החלקה 1/409 ו22-/409). הנתבע העיד כי כאשר מסר את הפרטים לבא כוחו: "לא ידעתי מה גודל הנכסים ומה שוויים" ובהמשך: "לא ראיתי לנכון לברר על מה אני מטיל עיקול. ראיתי בזה עיקול זמני ביותר, שהוא יתרצה בסופו של דבר" (עמ' 19 לפרטיכל, ש. 16 ואילך) מעדותו של הנתבע עולה, כי הנתבע לא קיים את חובתו לבדוק, ולו לכאורה, את שוויים של הנכסים אותם מבקש הוא לעקל. התובע פנה אל הנתבע כדי לצמצם את העיקולים, אך הנתבע דחה את הצעתו, דבר המעיד שכוונת הנתבע מהטלת העיקולים היא הפעלת לחץ על התובע, ולא למטרה זו נועד העיקול הזמני. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבע היה חייב בעת הטלת העיקול הזמני חובת זהירות כלפי התובע, ומשהטיל עיקול על נכסים העולים בהרבה בשוויים על ערך התביעה, הפר הוא חובה זו, ולכן חב הוא בנזיקין כלפי התובע. במידה והתובע יוכיח כי נגרם לו נזק, חייב הנתבע לפצותו בגין נזק זה. 13. הנזקים שנגרמו לתובעים - התובע תובע סכום של 150,000.- ש"ח, שהוא הסכום שהיה תחום סמכותו של בימ"ש זה, בעוד שלטענתו וכפי שפורט בתצהירו, נזקיו גדולים בהרבה מהסכום הנ"ל. עפ"י תצהיר התובע וכן עפ"י עדותו, כתוצאה מהטלת העיקולים על ביתו וחנותו, נכשלה עיסקה שהיתה אמורה להתבצע בינו ובין חב' גולדמן בע"מ וחב' "גתעם" בע"מ, וכתוצאה מכשלון העיסקה טען התובע כי הוא הפסיד סך השווה ל500,000.-$ ארה"ב. להוכחת נזקיו כתוצאה מכשלון העיסקה, הוגש תצהירו של מר ארנון גולדמן, ועל תצהיר זה נחקר בביהמ"ש. עפ"י ההסכם שהיה בין גולדמן ובעלי המקרקעין שעליהם עמדו להקים פרוייקט, היה על התובע לשעבד לטובת הבנק נכסים בשווי של יותר ממליון דולר, ועיקול הבית והחנות ע"י הנתבע מנע מהתובע לשעבד נכסים לטובת הבנק לקבלת מימון, ועקב כך התבטלה העיסקה והרווח הצפוי מהעיסקה, שהיה צריך להיות 500,000.-$ ארה"ב. הערכת חלקו של התובע ברווחים מהעיסקה עם גולדמן, התבססה על תשקיף אשר הוגש לבנק ממנו נתבקש המימון, וזאת עוד לפני התחלת הפרוייקט אשר דיבר על רווח צפוי, ואילו הרווח בפועל, לאחר סיום העיסקה, היה גדול יותר (ראה ת/6 ו-ת/7). עפ"י המסמך הבהרות לתשקיף (נספח ב' לתצהיר גולדמן - ת/5) נרשם, כי מר לוריא (התובע) ימשכן נכסים נוספים להבטחת מימון הפרוייקט, כאשר בעלי הקרקע ימשכנו את הקרקע לבנק ויקבלו ערבות ביצוע השווה ל1,200,000.-$. המסמך הנ"ל אינו נושא תאריך ואינו חתום ע"י מי מהעדים, וגם לא הוגש כדין לביהמ"ש, וזאת לאור התנגדותו של ב"כ הנתבע. התובע לא המציא כל תיעוד המעיד על קשירת העיסקה בינו ובין גולדמן, והעד גולדמן עצמו אישר כי לא קיים מסמך כזה. "ולשאלתך באם יש ברשותי מסמך המתעד את פנייתי לתובע 1 אני משיב כי אין לי מסמך. אין לי אף טיוטת התקשרות ביני ובין התובע 1, ואף אין לי מסמכים לגבי כך, אין לי כל תיעוד במסמכים על הפנייה לתובע לגבי פרוייקט זה" (עמ' 34 לפרטיכל, ש. 18 ואילך) למעלה מזה, העד המשיך: "לא היה לנו כל הסכם עם מר לוריא, אם היינו מתקשרים בינינו היה נחתם הסכם" (עמ' 34 לפרטיכל, ש. 29 ואילך) מהדברים הנ"ל עולה, כי לגבי העיסקה בין התובע ובין גולדמן, לא היה סיכום סופי, ומשום כך לא נחתם כל הסכם ביניהם. היעלה על הדעת כי שיעבוד נכסים יקרים בשווי של מעל מיליון דולר ע"י התובע יהיה ללא כל הסכם או מסמך בכתב?? יתירה מזו, גם אם נאמין לתובע 1 ולעד גולדמן מטעמו, כי העיסקה שנקשרה ביניהם נכשלה כתוצאה מהטלת העיקולים, הרי שלכל הדעות העיקולים בוטלו ביום 1.10.87 ואילו החוזים שנחתמו עם חברות האחים עופר (נספחים א2 ו-א3) נחתמו ביום 3.1.88, דהיינו - יותר משלושה חודשים מיום ביטול העיקולים. מדוע לא הודיע התובע 1 לגולדמן, מיד לאחר ביטול העיקולים ומספר חודשים לפני שהתקשר גולדמן עם חברות האחים עופר, על ביטול העיקולים ועל יכולתו לשעבד את הנכסים כמוסכם?? דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שרק בסוף שנת 1987, דהיינו - כשלושה חודשים לאחר ביטול העיקולים, ניתן למבנה היתר וניתן היה להתחיל בבניה, ובמשך שלושת החודשים הנ"ל יכול היה התובע 1 לחזור ולהיות שותף בעיסקה גם לפני שנחתמה בין גולדמן ובין האחים עופר. זאת ועוד, עפ"י תצהירו של התובע 1 (ת/8) היה לו נכס נוסף ברח' ריב"ל בת"א, שעמד, לטענתו, לשיעבוד יחד עם ביתו וחנותו לטובת הבנק לצורך קבלת מימון. מדוע לא שועבד אותו נכס להמרת העיקול שרבץ על ביתו וחנותו כאשר סכום השיעבוד הוא סכום תביעות הדיירים (120,000.- ש"ח)?? דבר זה לא היה מונע שיעבוד אותו נכס לטובת הבנק פחות סכום הערבות שנדרשה כדי להסיר את העיקולים. לפי המסמכים שהוגשו ולפי עדותו של גולדמן, היה אמור גולדמן להתחיל בעבודה בחודש ספטמבר 87, וכאשר הוא ידע על העיקולים חיפש מקור אחר, אולם עולה כי בפועל הבניה לא היתה יכולה להתחיל לפני ינואר 88', שכן היתר הבניה ניתן רק בסוף חודש דצמבר 1987. סיכומו של דבר, התובעים לא הצליחו להוכיח כי כתוצאה מהטלת העיקולים נגרמו להם נזקים המתבטאים במניעת רווח בסכום של 500,000.-$, וכן מן ההבהרות, התשקיף ועדותו של גולדמן לא הובאה כל ראייה אשר יכולה היתה לתמוך בתביעתם. התובעים לא הציגו כל הסכם שנחתם בינם ובין גולדמן, וגם לא עם הבנק לקבלת הלוואת מימון, ואף לא זומן נציג הבנק אשר יאשר את דברי העד גולדמן והתובעים. כמו כן, התובעים ויתרו על עדותו של מי שערך את ההבהרות לתשקיף, מר אהוד גת, וזאת על אף שביהמ"ש אישר זימונו והעדתו ללא תצהיר מטעמו. השם "רבצקי", שהינו בעל המקרקעין, עלה יותר מפעם אחת בתצהיריהם של התובע 1 והעד מטעמו, ונטען, בין היתר, כי רבצקי לחץ עליהם להתחיל בעבודה. עד זה, שיכול היה לחזק את דברי העדים הנ"ל, לא הובא לעדות. לא זו אף זו, עדותו של גולדמן היתה עדות מלאת סתירות עד אשר לא ניתן לסמוך עליה. להלן מספר דוגמאות לסתירות בעדותו של גולדמן: א. בסע' 16 לתצהירו (ת/5), הצהיר הוא כי התחייב כלפי בעלי המקרקעין, משפחת רבצקי, להתחיל בבניה בחודש יולי 87', בעוד שבעדותו בביהמ"ש ולאחר שנעשה חשבון, אישר כי הוא אמור היה להתחיל בעבודה בחודש ספטמבר 87'. בנוסף, הודה גולדמן בעדותו, כי בהסכם שבינו ובין משפחת רבצקי הותנתה תחילת העבודה בקבלת היתר בניה, אשר, כאמור, ניתן רק בסוף חודש דצמבר 1987. ב. גולדמן, בעדותו, אמר ששטרי המכר של נכסי התובע נשלחו לבנק בחודש יוני 87', והבנק אמר לתובע 1 כי נכסיו מעוקלים. הייתכן עיקול נכסי התובע 1 בטרם מתן צו העיקול, שכאמור ניתן ביום 22.7.87?? לא ייתכן כי בחודש יוני 87' היו הנכסים מעוקלים ע"י הנתבע. לאור האמור לעיל, אני קובע כי על אף שהנתבע חב חובת זהירות כלפי התובעים ועל אף שהנתבע הטיל עיקולים על נכסי התובע 1 בהיקף גדול וחסר כל פרופורציה לסכום שבא הוא להבטיח, ועל אף שהעיקולים הוטלו כדי להפעיל לחץ על התובע, בניגוד להלכה פסוקה, הרי שהתובעים לא הוכיחו נזקים שנגרמו להם כתוצאה מאי קשירת העיסקה עם גולדמן. 14. התובעים גם תבעו נזקים בסכום של 60,000.- ש"ח, וזאת משום שנמנעה מהתובע האפשרות לרשום הערת אזהרה לטובת רוכשי היחידות בפרוייקט בזכרון יעקב (ראה סעיף 53 לתצהיר ת/8). להוכחת טענה זו הוגש לתיק ביהמ"ש המסמך ט"ז/1 שצורף ל-ת/8 ואשר נחתם ביום 2.8.87 בין בנו של התובע לבין משפחת רטנר, וממנו עולה כי שיקים עתידיים בסך 100,000.- ש"ח יעוכבו ולא יוצגו לפרעון עד לרישום הערת אזהרה, אותה הערה שנמנעה משום שהנתבע הטיל עיקול על המקרקעין עליהם הוקם הקוטג'. התובע 1 הגיש גם את נספח י"ח ל-ת/8, שהינו ההסכם שנחתם בעקבות המסמך ט"ז. נספח י"ח נחתם ביום 6.10.87. התובע 1 לא צרף את ההסכם הראשון שנחתם בין אותם צדדים ביום 2.7.87 כדי ללמוד ממנו על מועד התשלומים המוסכמים לפני הטלת העיקולים, ולהשוותו עם ההסכם מיום 6.10.87 ולבדוק באם אכן היה עיכוב בתשלום סכום כלשהו. הלכה פסוקה היא, כי נזק מיוחד יש להוכיחו. הכלל הוא: "הכלל היסודי של שימת הנזק הוא, כידוע, להשיב את הצד שזכותו הופרה לקדמותו, היינו - לפצותו בכסף במידת האפשר כדי שיהא מצבו, על אף ההפרה, כאילו לא הופר החוזה. דברים אלה נאמרו לפני חקיקתו של חוק התרופות, אך לדעתי הם נכונים גם לאחר חקיקתו. הם משקפים את העקרון הידוע של "החזרת המצב לקדמותו restitio in integram -" החל לא רק בדיני חוזים, אלא גם בדיני נזיקין" (ההדגשה אינה במקור - ס.מ.) (ע"א 80/355, אנסימוב נ' מלון טירת הכרמל בע"מ, פד"י ל"ה(2) 800) "על כן, באותם המקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה לא יפסק לו פיצוי" (שם) חושבני, כי לאור טבעו ואופיו של הנזק המבוקש, שהינו עיכוב תשלומים ע"י רוכשי הדירות עקב אי רישום הערת אזהרה, יכול התובע, אם רצה בכך, להביא נתונים מדוייקים שמהם ניתן לאמוד את גובה הנזק שנגרם לתובע, ומשלא הביא את ההוכחות לכך, אינו זכאי לכל פיצוי. 15. התובע תבע גם תשלום נזקים בגין פגיעה במוניטין, הפסד ימי עבודה, ביטול זמן וטרדה, אך עיון בסיכומיו מגלה כי הפגיעה במוניטין היתה כלפי רוכשי הדירות בפרוייקט בזכרון יעקב, כאשר נמנעה ממנו האפשרות, עקב הטלת העיקולים, לרשום הערת אזהרה לטובתם. לא נראה לי כי המוניטין שלו נפגע כתוצאה מכך, ומשום כך דין תביעתו בראש נזק זה להידחות. לא הובאו כל ראיות בקשר להפסד ימי עבודה וביטול זמן, דבר שניתן היה להוכיחו, ובהעדר הוכחה - אינו זכאי לכל פיצוי. 16. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע על כל ראשי הנזק שבה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000.- ש"ח ועליו מע"מ כדין. 17. אני מורה למזכירות להחזיר לנתבע את כל הערבויות וההתחייבות שהופקדו בתיק זה. פיצוייםעיקול זמניעיקול