המקרים בהם בתי-המשפט התערבו וקבעו כי תניית פיצויים מוסכמים בלתי סבירה, היו בד"כ המקרים שבהם נקבעה תניית פיצויים גורפת, דהיינו - תניית פיצויים הרואה בהפרה קלה ככבדה ובגין כל הפרה כזו נקבעו פיצויים גבוהים, בתי-המשפט קבעו כי תנייה כזו בהיותה גורפת אינה סבירה. ראו: ע"א 83/532, סיני נ' פישל, פד"י מ'(4) 319, ע"א 89/1, נתן נ' סטרוד, פד"י מ"ב(1) 661, 670, ע"א 86/53, סולל בונה נ' צוקרמן, פד"י מ"ב(2) 625, 634). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים מוסכמים בלתי סבירים בחוזה: 1. התובעת הגישה תביעתה זו לתשלום פיצויים מוסכמים מראש בסך השווה ל80-$ בגין כל יום איחור בהחזרת המושכר לתובעת. 2. התובעת טוענת, כי הנתבע החזיק במושכר במשך שנה שלמה, מיום 1.11.92 עד יום 31.10.93, ועל אף פסק-הדין שניתן נגדו עפ"י החלטת ביהמ"ש מיום 25.7.93, המשיך הוא להחזיק במושכר עד לנקיטת הליכי הוצל"פ, ורק ביום 31.10.93 פינה הנתבע את המושכר. העובדות הנ"ל אינן שנויות במחלוקת. 3. שתי טענות בפי ב"כ הנתבע כנגד תביעת התובעת: א. תניית הפיצויים עצמה נוסחה באופן שאינה יכולה לחייב בכל דרך (ראה סעיף 8 לסיכומים). ב. אין כל יחס בין הסכום הנקוב, שהינו 80$ ליום, לבין נזק אפשרי לתובעת. 4. א. לעניין הטענה הראשונה - טענה זו מחייבת אותנו לבדוק את סעיף הפיצויים המוסכמים, וזו לשונו: "הצדדים מבקשים לקבוע פיצוי מוערך ומוסכם מראש לכל יום של איחור בפינוי המושכר ע"י השוכרים, בסך שקלים חדשים השווה ל80- דולר ארה"ב (שמונים דולר ארה"ב) לכל יום איחור בפינוי לפי השער היציג ביום התשלום." האם הלשון בה נקטו הצדדים הינה לשון שממנה משתמע חיוב, או לשון שאין בה ובין החיוב הנטען בכתב-התביעה ולא כלום?? לי נראה, כי הלשון הציורית בה נקט מנסח הסעיף אין בה כדי להפחית מלוא הנימה מהקביעה הפוזיטיבית והברורה שעולה מלשון הסעיף לפיה התחייב השוכר, שהוא הנתבע, לשלם עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר את הסך השווה ל80-$. תנייה זו הינה תניית פיצויים מוסכמים מקובלת, וכך הביעו הצדדים את רצונם ואת רצונם זה, בשלב זה, בניסוח הסעיף יש לכבד. ב. לעניין הטענה השנייה - הטענה השנייה שנטענה ע"י ב"כ הנתבע מחייבת אותנו לבדוק את ההלכה הפסוקה בעניין זה. ב-ע"א 90/4481, אהרון ישראל נ' פרץ, פד"י מ"ז(3) 427 נקבע: "זכות הנפגע לפיצויים אינה זכות מוחלטת וצריך לבדוק אם אכן נקבעו הפיצויים ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם, כתוצאה מסתברת של ההפרה" זוהי הסיפא של סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), והוראה זו מעניקה לביהמ"ש שיקול דעת להפחית את הפיצוי, אם הוא מגיע למסקנה שאכן לא היה יחס סביר בין הפיצויים והנזק. בדיקת סבירותה של תניית הפיצויים המוסכמים נעשית לאחר הפרת ההסכם, אך ביהמ"ש חוזר לרגע בו נחתם החוזה בין שני הצדדים, וברגע שנקבעה תניית הפיצויים. למרות שבתי-המשפט בדר"כ מכבדים את רצון הצדדים, הרי באם יגיעו למסקנה לאחר בדיקת המקרה הקונקרטי שבו הם דנים כי אכן אין יחס סביר בין הפיצוי המוסכם ובין הנזק, אזי אין מבטלים את תניית הפיצויים אלא מפחיתים את הפיצוי. המקרים בהם בתי-המשפט התערבו וקבעו כי תניית הפיצויים אינה סבירה, היו בדר"כ המקרים שבהם נקבעה תניית פיצויים גורפת, דהיינו - תניית פיצויים הרואה בהפרה קלה ככבדה ובגין כל הפרה כזו נקבעו פיצויים גבוהים, בתי-המשפט קבעו כי תנייה כזו בהיותה גורפת אינה סבירה (ראה ע"א 83/532, סיני נ' פישל, פד"י מ'(4) 319, ע"א 89/1, נתן נ' סטרוד, פד"י מ"ב(1) 661, 670, ע"א 86/53, סולל בונה נ' צוקרמן, פד"י מ"ב(2) 625, 634). סבור אני, כי תניית הפיצויים בחוזה נשוא המקרה בפניי, אינה נופלת בגדר אותה תנייה גורפת, שכן תניית הפיצויים נקבעה אך ורק לעניין אי פינוי המושכר במועד, ואינה חלה על כל הפרה. נשארת השאלה לגבי סבירותה של אותה תנייה ביחס לנזק שייגרם כתוצאה מההפרה. אין מדובר בדירת מגורים, אשר נזקקה לה התובעת. התובעת עצמה רצתה לחתום על הסכם השכירות שהתייחס לתקופת ההפרה. התנהגותה של התובעת במשך תקופה ארוכה הצביעה על רצונה בהמשך השכירות. יחד עם זאת, תקופת ההפרה היא ארוכה מאוד ונמשכה על פני שנה שלמה, ואף כאמור החלטת ביהמ"ש לפנות את הנתבע מהמושכר לא הניעה את הנתבע לפנות את המושכר מיד, אלא כאמור הפינוי בוצע לאחר הגשת בקשה ללשכת ההוצל"פ. מאחר וההלכה קובעת כי אם סבירות תניית הפיצויים יש לבדוק ביום קביעת התנייה, דהיינו - ביום החתימה על החוזה ולא ביום ההפרה, כאשר המבחן נקבע ב-ע"א 78/707, יוסף ואח' נ' קניאל ואח', פד"י ל"ה(4) 796: "כאשר באים לבחון את השאלה, אם יש מקום להפחית את שיעור הפיצויים המוסכמים לפי סעיף 15(ג) סיפא לחוק הנ"ל, יש להעביר את ההפרה הקונקטיית על תוצאותיה בכור המבחן של הסעיף הנ"ל, דהיינו - לקבוע אם מלכתחילה בעת כריתת החוזה עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים, לפי מידה כלשהי את הנזק, העשוי להגרם מאותה הפרה." 5. השוכר-הנתבע העלה כמה נימוקים שבהם רצה לשכנע את ביהמ"ש בחוסר סבירותה של תניית הפיצויים. נימוק ראשון הוא היותו של המושכר לא דירת מגורים הנחוצה למשכיר, ואשר בגין אי פינויה נאלץ לשכור דירה חילופית, אלא לכל היותר נזקה של התובעת מתבטא באי השכרת המשוכר, דהיינו - בגובה דמי השכירות. נימוק שני הינו העובדה שהצדדים הסכימו על הפחתת דמי השכירות לסכום השווה ל600-$ לחודש, דבר המעיד על כך שהנזק שנגרם לתובעת הינו בגובה הסכום הנ"ל. 6. כאמור, נקבעו פיצויים בשיעור של 80$ לכל יום של איחור, דהיינו - 2,400$ לחודש איחור, סכום שהינו פי ארבע מדמי השכירות המוסכמים. לאור העובדה שהתובעת הסכימה להשכיר לנתבע את המושכר בסכום של 600$, נראה לי כי ביישמי את המבחן שנקבע לעיל, מגיע אני למסקנה כי סכום הפיצויים המוסכמים אינו עומד ביחס סביר לנזק שנגרם כתוצאה מההפרה. 7. לאור קביעתי זו, נשאר לי לדון בשיעור ההפחתה של הפיצוי המוסכם. סבורני, כי במקרה זה מחצית הסכום שנקבע כפיצוי מוסכם, דהיינו - שווי של 40$ עבור כל יום של פיגור במסירת המושכר במקום 80$ (קרי - הפחתה של 50%). 8. נשאר לי לדון בתקופה שיש לשלם לגביה את הפיצויים הנ"ל. ב"כ הנתבע ביקש לחשב את התקופה מיום מתן פסק הדין (8.9.93) ועד לפינוי בפועל (1.11.93). אינני מקבל דרישה זו, משום שעפ"י החלטת כב' הרשם, יש לחשב את הפיצוי המוסכם מיום 15.1.93, ומאחר ועד לאותה החלטה לא פינה הנתבע את המושכר. מאחר והשוכר פינה את המושכר ביום 1.11.93, יש לחשב את הפיצויים המגיעים לתובעת מיום 15.1.93 ועד ליום 1.11.93, שהינם תקופה של 288 יום, ולפי סכום הפיצוי המופחת שקבעתי (40$ ליום) יגיע לתובעת סך של 11,520$. 9. סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבע לשלם פיצויים לתובעת בסך 11,520$, שישולמו בשקלים לפי השער היציג של הדולר ביום הגשת התביעה (4.11.93) וישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מיום 4.11.93 ועד התשלום המלא בפועל. כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000.- ש"ח ועליו מע"מ כדין. הסכום הנ"ל ישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.חוזהפיצויים מוסכמיםפיצויים