צנרת ביוב בקרקע פרטית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צנרת ביוב בקרקע פרטית: 1. תמצית המחלוקת. התובע הינו הבעלים של בית מגורים ושל חצר הידועים כחלקה 124 וחלקה 2/125 בגוש 15001 של טבריה. לדברי התובע נמסרה לו ביום 22.6.97 הודעה כי בכוונת הנתבעת מס' 1 להעביר קו ביוב ציבורי דרך המקרקעין שבבעלותו. קו הביוב מיועד לחבר בניין סמוך שנבנה אל קו הביוב הראשי. לטענת התובע הובטח לו כי קו הביוב לא יונח ובסופו של דבר בניגוד להבטחות הונח קו הביוב. התובע הגיש תביעה וביקש שני סעדים הראשון הוא לסילוק קו הביוב מחצריו והשני פיצוי כספי על נזקים שונים שנגרמו לעצים שהיו נטועים בחצר וכן לציוד אחר. בכל הנוגע לנזקים הגיעו הצדדים לכלל הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין חלקי ולפיו שולם לתובע פיצוי כספי בסכום של 7,500 ש"ח וכן בוצעו עבודות תיקון שונות לנזקים שנגרמו. פסק הדין החלקי ניתן ביום 12.5.98. המחלוקת אשר נותרה להכרעה הינה בעניין התביעה לסילוק יד, דהיינו, לפינוי קו הביוב מהחצר. עניין זה הוא העניין שעומד להכרעת ביהמ"ש. 2. העובדות. ביום 14.7.98 ערך ביהמ"ש ביקור במקום. הממצאים העובדתיים פורטו בפרוטוקול הביקור במקום שנערך ביום 19.7.98, ובתמצית, יצויין כי קו הביוב עובר בצמוד לגדר המזרחית של מגרש התובע כאשר הוא חפור בעומק של כ- 40 סנטימטר מתחת לפני האדמה ובפינה הדרומית מזרחית של החצר מצויה בריכת ביוב כאשר מכסה הבריכה בולט כ- 10 סנטימטר מהקרקע. מבריכה זו נמשך הקו אל חצר הבית שמדרום לבית התובע וקו הביוב מחבר בין בית זה ובין הביוב הראשי. 3. הסמכות להתקנת קו ביוב. ב"כ התובע טוען כי התקנת קו הביוב בתוך חצריו היתה בחוסר סמכות מאחר ואין מדובר בביב פרטי כמשמעו בחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הביוב"). לטענתו הסמכות המותנית לעיריה בהתאם לסעיף 3 לחוק הביוב הינה להתקנת ביבים ציבוריים. בהתאם, כך טוען התובע, עצם הנחת קו הביוב הינה חריגה מסמכות מאחר והחוק אינו מסמיך להתקין ביוב פרטי דרך מקרקעי אדם אחר ללא הסכמתו. ב"כ העיריה טוען כי יש לראות את הביוב כביוב ציבורי ולא כביוב פרטי. לטענתו ביוב פרטי הוא חלק בלתי נפרד מכל מבנה ומבנה כאשר הוא משמש את אותו מבנה באיסוף השפכים בתוך המבנה ועד לחיבורו אל הקו הציבורי. לטענתו הקו שהונח בחצר התובע הינו ביב ציבורי או ביב מאסף אשר מטרתו הינה איסוף שופכין מביבים פרטיים. בהתאם ולטענת ב"כ העיריה פעלה הנתבעת 1 בהתאם לסמכותה לפי סעיף 3 לחוק הביוב. לעניין פרשנות החוק סבור אני כי צודק ב"כ העיריה בטיעוניו. סבור אני כי הפרשנות הנכונה לביטוי "ביב פרטי" הינו אותו קטע ביוב המצוי בתחומי מבנה לרבות עד לגבול היציאה מהמגרש הפרטי לצורך התחברות למערכת הציבורית. בעניין הבית החדש אשר נבנה בסמוך לבית התובע אני סבור כי ניתן להגדיר את הביב כביב פרטי אך ורק בנוגע לקטע הביוב שבתוך הבית החדש ועד לבריכה הנוספת המצויה בתוך החצר של בניין מס' 60 בסמוך לגדר שבין בניין מס' 60 ומקרקעיו של התובע. מאותה בריכה יש לראות את קו הביוב המוביל מהמגרש של בית מס' 60 ועד לקו הביוב הראשי שעובר מתחת לרחוב שמצפון כביב ציבורי. ואולם אין צורך להכריע במחלוקת הפרשנית מאחר ועל הנחת הקו חלות הוראות סעיף 3 (3) לחוק הביוב המסמיך בסמכות מיוחדת את העיריה "להניח צינורות המחברים נכס לביב ציבורי...". אני סבור כי קו הביוב שהונח בחצרו של התובע הינו לשם חיבור בית מס' 60 לביב ציבורי, כאמור בסעיף 3 (3) הנ"ל. בהתאם מוסמכת העיריה להניח קו ביוב זה דרך כל קרקע ו/או מתחתה, לאחר מתן הודעה על כך לבעל הנכס. כאמור ולפי דברי התובע עצמו, נמסרה לו הודעה. אין חולק כי לא ננקט הליך משפטי בטרם ביצוע העבודות למניעתם. בהתאם אני סבור כי העיריה פעלה בהתאם לסמכותה לפי סעיף 3 (3) לחוק הביוב הנ"ל. בסיכומיו טוען ב"כ התובע כי הנחת הביוב בוצעה ללא היתר של ועדה מחוזית או של שר הבריאות בניגוד לסעיף 13 לחוק הביוב. טענה זו לא נטענה בכתב התביעה ומועלית לראשונה בשלב הסיכומים. כאשר הגיש ב"כ הנתבעת את סיכומיו בהתייחס לטענה ביקש ב"כ התובע למחוק את סעיף 1 לפרק ו' בסיכומי הנתבעת שעניינו המענה לטענה בדבר העדר אישור ועדה מחוזית וזאת בטענה של שינוי חזית. בנסיבות העניין אני סבור כי התובע מנוע מלהעלות טענה בעניין העדר אישור של תוכנית ביוב בועדה המחוזית מאחר והעלאת הטענה בשלב סיכומים מהווה שינוי חזית ללא היתר ואין הוא יכול להעלות טענה ולטעון כנגד התשובה לאותה טענה כי מדובר בשינוי חזית. יתרה מזאת - תקנה 80 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 מורה כי מי שחולק על קיומו של תנאי מקדמי הוא הנושא בנטל הטיעון וההוכחה, ובהעדרם - נותרת על כנה ההנחה שתנאי מקדמי אכן מתקיים. כאמור לא העלה התובע בכתב התביעה טענה שהתנאי המוקדם של אישור ועדה מחוזית לא התקיים ובהתאם לא ניתן בשלב הסיכומים לשנות חזית ולהפריך את החזקה כי התנאי המוקדם לביצוע הפעולה התקיים, בהתאם לתקנה 80 הנ"ל. בנוסף עומדת לזכות הנתבעת החזקה שאין הרשות הציבורית עושה פעולה מבלי שהוסמכה לכך על פי דין. לא בכתב התביעה ולא במסגרת הבאת ראיות הונחה תשתית ראייתית לאי קיום הפעולות החוקיות המקדמיות אשר על הנתבעת לבצע כתנאי להנחת קו הביוב. בהתאם לא הופרכה חזקת החוקיות ולא הופרכה החזקה כי התנאי המוקדם לביצוע הפעולה התקיים. לעניין זה ראה: בג"צ 90/4566, דקל נ. שר האוצר ואח', פד"י מ"ה (1) 28, 36 מול א-ב; ע"א 87/109 , חוות מקורה בע"מ נ. חסן ואח', פד"י מ"ז (5), 1, 12/13. בסיכומו של דבר ולעניין זה, אני קובע כי העיריה פעלה בהתאם לסמכותה לפי סעיף 3 (3) כאשר הניחה צינור המחבר נכס לביב ציבורי והעבירה את הביוב דרך מקרקעי התובע לאחר מתן הודעה על כך. 4. פגיעה בקניין. אין חולק כי הפעולה שבוצעה פוגעת בקניינו של התובע כי הרי הועבר קו צינור בתוך מקרקעיו באופן המגביל את השימוש במקרקעין באותו קטע בו עובר הצינור. כל אימת שיעשה שימוש בהוראות סעיף 3 (3) הנ"ל ויועבר קו ביוב במקרקעין בבעלות פרטית תהיה פגיעה בקניין פרטי. ואולם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינו מבטל ואינו מרוקן מתוכן את הוראות סעיף 3 (3) הנ"ל. אלא שהחוק מחייב את הרשות לנהוג באופן שבו לא יפגע הקניין במידה העולה על הנדרש, שלא לתכלית ראויה ושלא על פי חוק או מכח הסמכה מפורשת בו. כאמור, קבעתי כי העיריה פעלה על פי חוק ומכח הסמכה מפורשת בו. תכלית הפעולה הינה תכלית ראויה של הסדרת קו ביוב לבניין מגורים. אשר על כן השאלה העובדתית שיש להכריע בה האם מדובר בפגיעה במידה העולה על הנדרש. אני סבור כי התובע לא הוכיח טענה זו, הן עובדתית והן משפטית. במקרה שבפני ולאחר שביקרתי במקום אני סבור כי הפגיעה בקניינו הפרטי של התובע הינה מזערית. כאמור עובר הצינור בצמוד לגדר הגבול של מגרש התובע. לא הוכח כי קיומו של קו הביוב פוגע באפשרויות לניצול הקרקע לבניה ולכאורה בקטע זה לא ניתן ממילא לבנות. ניצול הקרקע בקטע זה מוגבל לניצול של נטיעות וגינון. לא הוכחה מניעה לנטוע עצים או לעשות גינון מעל קו הביוב. ובכל מקרה ואם קיימת מניעה הרי שמדובר בנזק מזערי ביחס לתועלת החברתית שבהעברת קו הביוב. אשר על כן, באיזון כל השיקולים, אני סבור כי גם אם קיימת פגיעה בקניין הרי שאין מדובר בפגיעה העולה על הנדרש לצורך קיום החובה המוטלת על העיריה לדאוג לביוב לבית השכן. בהתאם אני סבור כי גם אם נפגעה זכותו הקניינית של התובע הרי שהפגיעה הינה במידה שאינה עולה על הנדרש, לתכלית ראויה ובהתאם לחוק. סבור אני כי התרופה שעומדת לזכות התובע היא לתבוע פיצויים על נזק שנגרם לו עקב הפגיעה בזכותו הקנינית באפשרות השימוש בקרקע (אם אכן נגרם נזק). לעניין זה ניתן להקיש מהכללים המקובלים בהליך של הפקעה בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, זאת מאחר ובפועל מהווה הנחת קו הביוב שלילה של אפשרויות ניצול המקרקעין במובן זה ועל אף שהקרקע לא הופקעה הופקעו למעשה מהתובע אפשרויות הניצול שלה. בהתאם וגם כאשר אין במקרה זה הסדר של פיצוי בחוק הביוב אין לראות בכך כוונה לאפשר פגיעה בזכות קניינית ללא פיצוי. פעולה של הסגת גבול במקרקעין מוגדרת כעוולה בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). חוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 מוסיף הגנות על הבעלות והחזקה תוך הבהרה שאין הן גורעות מכל סעד ותרופה אחרת (סעיף 20 לחוק המקרקעין). בהתאם אין מניעה לפסוק פיצוי בהתאם להוראות סעיף 3 לפקודת הנזיקין ובשים לב להוראות סעיף 71 ו76- לפקודת הנזיקין. ראה: דפנה ברק - ארז עוולות חוקתיות (הוצאת בורסי תשנ"ד) עמ' 149-164. 5. שיהוי. יתרה מזאת - התובע המתין ולא פנה לביהמ"ש בטרם הונח קו הביוב. בעניין זה פועל השיהוי כנגדו מאחר והנזק שיגרם היום לנתבעת וכן לדיירי הבית הסמוך אם ינותק הביוב עולה לאין שיעור על הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מפגיעה באפשרות הניצול של המקרקעין בהם עובר הצינור (להבדיל מהנזקים שנגרמו לגינון כתוצאה מהעבודות ואשר בגינן פוצה התובע). ראה על דרך ההיקש: בג"צ 93/2285 אוסי נחום נגד גיורא לב, ראש העיר פ"ת, פד"י מח' (5) 634, 641-643; בג"צ 87/170 אסולין נגד ראש עירית קרית גת, פד"י מב (1) 678. בהתאם, ובאיזון הנזקים האפשריים לשני הצדדים אני סבור כי יש להעדיף את הפתרון המשאיר את קו הביוב שהונח כחוק במקום בו הונח תוך פיצוי התובע על הנזק שנגרם לו עקב הפגיעה בזכותו הקניינית (בכפוף להוכחת הנזק). 6. ההבטחה השלטונית בכתב התביעה טען התובע כי הובטח לו שקו הביוב לא יונח בחצריו. לכאורה מדובר בהבטחה שלטונית. ואולם במסגרת הראיות לא הניח התובע כל תשתית ראייתית לטענה זו ובסיכומיו זנח אותה כליל. בהתאם יש לראותו כמי שויתר על הטענה ובפועל הטענה גם לא הוכחה. ראה על דרך ההיקש: ע"א 89/172, סלע חברה לביטוח נגד סולל בונה, פד"י מז' (1), 311; ע"א 92/447, הנרי רוט נגד אינטר קוטיננטל קרדיט קורפרישן, פד"י מט (2) 102; ד"ר י. זוסמן סדר הדין האזרחי הוצאת אמנון, מהדורה שביעית, 1995 עמ' 512. 7. סיכום. בסיכומו של דבר אני קובע כי העיריה פעלה בהתאם לסמכותה לפי סעיף 3 (3) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב - 1962. פעולתה נעשתה כחוק לאחר הודעה והפגיעה בקניינו של התובע היא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. אשר על כן, דין התביעה לסילוק יד שמשמעותו הוצאת קו הביוב מהמקרקעין להדחות. בנסיבות העניין ישא כל צד בהוצאותיו. צנרת ביובביוב