האם תושבות היא תנאי זכאות לקצבת שארים ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת שאירים למי שאינו תושב ישראל: .1ההליך .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בחיפה (אב-בית-הדין - השופט כנפי; נציגי הציבור - ה"ה רפפורט וספרוני; בת"ע שם/393-0) שדחה את עתירת המערערת לקצבת שאירים מכוח בעלה המנוח, שנפטר ב-27.12.1978 (להלן - המנוח). .2דחייתו של המוסד לביטוח לאומי את התביעה נומקה כך: "המנוח לא היה תושב ישראל בשעת פטירתו - לא היה מבוטח בביטוח שאירים. וזאת - מבלי לבדוק יתר תנאי הזכאות". .3שתי גרסות מנוגדות היו לנגד עיני בית-הדין האזורי. בטרם נתייחס אליהן (בסעיפים 4ו- 5שלהלן) נציין את העובדות הבלתי-שנויות במחלוקת: א) המערערת נישאה למנוח ביום 2.2.1976; ב) בני הזוג התגוררו בדירה שכורה; ג) היו חילוקי דעות בין בני הזוג בשל רצונו של המנוח לנסוע לחו"ל על מנת לשפר את המצב הכלכלי. המערערת התנגדה לנסיעה; ד) ב- 15.10.1976נסע המנוח לירדן ומשם לאבו-דאבי; ה) ב- 8.11.1976ילדה המערערת בן; ו) המנוח נהרג בתאונת דרכים בספרד ב-.27.12.1978 .4בהודעה שמסרה לחוקר המוסד ב- 25.5.1979(נ/1) הודיעה המערערת שבעלה עזב את הדירה ועבר לגור אצל הוריו בתחילת אוקטובר 1976, מפאת מריבות (ראה סעיף 4(ג) לעיל), שבעטין חדלו לשוחח אחד עם השני. על דבר עזיבתו את הארץ נודע לה רק כעבור חודשיים. ולפי הידוע לה, הוא התכוון שלא לשוב. נסיעתו לחו"ל היתה כדי לעזוב אותה. את בנם הוא לא ראה ולא הכיר. הוא לא תמך בה ובבנם, והם התגוררו אצל הוריה. המערערת אף לא ידעה, אם בעלה עבד בחו"ל אם לאו. .5הגרסה השניה - שונה בתכלית - הועלתה במהלך המשפט והריהי כפי שנקבעה על-ידי בית-הדין האזורי: "בעדותה בפני בית-הדין נשתנתה גרסת התובעת מקצה לקצה. לדבריה, המנוח נסע באופן זמני והיה בכוונתו לחזור לישראל ולהיות עמה ועם בנם. בעודו בחו"ל המנוח עבד ושלח לתובעת כספים וחפצים. התובעת ביקרה את המנוח פעמיים בחו"ל וכן התכתבה אתו ושוחחה אתו בטלפון. פגישות בין התובעת ובין המנוח בחו"ל נתקיימו בקפריסין, לשם הוזמנו גם בני משפחה אחרים, ובאותה הזדמנות קיבלה סכומי כסף נוספים מאת המנוח. יתר בני המשפחה של המנוח, בהם אביו ואחיותיו של המנוח, חזרו בעדותם בבית-הדין על אותה גרסה. לא שנוי במחלוקת כי למנוח לא היה רכוש משלו בארץ, כגון בית או עסק, ובתקופת העדרו לא שולמו עבורו מסים כלשהם ובהם דמי ביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי. לאחר פטירתו המנוח הובא לקבורה בארץ". לעובדות אלה יש להוסיף, כי סמוך לפני צאתו את הארץ עבר המנוח לגור עם אשתו אצל הוריו, ובהעדרו המערערת גרה עם בנה, לסירוגין, אצל הוריה ואצל הורי המנוח. .6בית-הדין האזורי קיבל כנכונה גרסה זו שנתמכה על-ידי מספר עדים וגם על-ידי ראיות נסיבתיות, כגון דרכונה של המערערת, צילומים שצולמו בקפריסין ובהם נראתה עם בעלה ובנם וכן מכתבים רבים ותכופים שהמנוח שלח לה. עם זאת לא מצא בית-הדין אחיזה לטענה, שהמנוח נשאר בגדר תושב ישראל והתכוון לחזור ארצה. לא היה רמז על כך במכתבי המנוח, אלא רק "משום הבטחה מעורפלת כי יפצה את התובעת על סבלותיה". בית-הדין ראה לציין שהמנוח עשה דרך ארוכה מאבו-דאבי עד לקפריסין, לשם הזמין את אביו, אחיותיו, אשתו ובנו, אך לא בא לישראל. למנוח לא היה מקום מגורים קבוע בארץ. התנהגותו מלמדת על "רצונו להינתק מהארץ" ולא על רצון לשוב לארץ. ואף אם היתה לו כוונה לחזור, לא נתן לה כל ביטוי או התחלת ביצוע. המנוח לא עמד איפוא במבחן להיות אדם "תושב ישראל" במובן סעיף 7לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, לפי דיני ה- residence(להבדיל מדיני ה-domicile). לא הוכח שהיה לו מקום מגורים קבוע במדינה, ששהייתו בחו"ל היתה זמנית וכי בדעתו היה להשתקע ולהישאר בארץ. .7בא-כוח המערערת השיג על כך שבית-הדין האזורי לא נתן את המשקל הראוי ואף התעלם מן העובדה, שהמנוח שמר על קשר מתמיד עם בני משפחתו ועם אשתו ובנו ותמך בשני אלה בכספים ובחפצים; כי המנוח נספה בספרד שעה שהיה בדרכו לארץ, למימוש כוונתו לחזור לישראל; כי פגישותיו של המנוח עם משפחתו בקפריסין אינן ראיה לכך שלא היה מעוניין לחזור לישראל. בית-הדין התעלם מכך, שאילו היה המנוח מגיע ארצה לביקור קצר "והיה רוצה לחזור לאבו-דאבי, היה עליו לדרוש מחדש רישיון מיוחד ממשרד הפנים, דבר הדורש טיפול של כמה חודשים". כן שגה בית-הדין בדמותו את המנוח לישראלי העוקר לחו"ל עם בני ביתו, בעוד שאשתו ובנו של המנוח היו והינם בארץ. בטיעונו בעל-פה חזר הפרקליט המלומד על האמור לעיל וטען, שחובת ההוכחה שהמערער חדל להיות תושב ישראל - היתה מוטלת על המוסד לביטוח לאומי והמוסד לא הרים נטל זה, ואילו המערערת הוכיחה בעזרת עדים ששמעו את הדבר מפי המנוח, שהלה התכוון לחזור ארצה. בית-הדין לא הסתייג מדבריהם, ולא דחה אותם. אף אם אין הראיות מלמדות בבירור שהמנוח רצה לחזור ארצה, מן הדין היה לקבל את התביעה מאחר שלא הוכח שהמנוח התכוון להישאר בחו"ל. .8בתשובתו עמד בא-כוח המוסד על שני מרכיבי היסוד שבמושג "תושב": היסוד הנפשי והוכחה חיצונית כל שהיא לזיקה הנפשית לתושבות. נכון, הודה הפרקליט המלומד ברוב הגינותו, היותם של אשה וילדים בארץ הוא בדרך כלל סימן היכר חשוב. גם עובדות כגון משלוח כסף לפעמים, כתיבת מכתבים, שיחות טלפוניות מחו"ל והובדה שהמערערת התגוררה עם בנה אצל משפחת בעלה, יש להן משקל, אך כנגדם עומדת העובדה, שהמנוח לא היה בארץ במשך שנתיים ולא נתן ביטוי לרצונו לשוב ארצה. אשר לטענה, כי חובת ההוכחה בדבר אי-היותו של המנוח תושב הארץ מוטלת על המוסד, השיב בא-כוח המוסד כי נסיבות המקרה הן כאלה שכל המידע נמצא בידי המערערת ובני משפחתה. .Iiפסק-הדין .1נוכח הסתירות שבין גרסותיה של המערערת, אפשרי היה שבית-הדין האזורי יפסול את שתיהן בשל הקוטביות - "שחור-לבן" - שבסתירות, אך לא כך היה. בית-הדין האזורי שקל בדעתו, לאחר ששמע את המערערת ואת עדיה, והחליט לקבל את הגרסה השניה כגרסה נכונה. .2טענת בא-כוח המערערת היא, שבית-הדין לא עשה את מלאכתו שלמה: משסמך את ידו על גרסה שנגולה לפניו ואשר כללה חמישה תצהירים עליהם נתקרו המצהירים, ומוצגים רבים אחרים - שומה היה עליו לחוות את דעתו, במפורש, על הקטעים הרבים שבחומר הראיות, המעידים על כוונתו של המנוח לחזור ארצה; קטעים אלה נזנחו כלא היו, והתוצאה שנתקבלה לוקה בחסר, אינה משקפת את כל הדרוש להכרעה - וממילא אינה יכולה לעמוד. .3עיון בחומר הראיות מעלה, שההתייחסות לכוונת המערער לחזור ארצה באה בשני מישורים: האחד כללי, או אם תרצה לומר, כלל-הצהרתי, והשני ענייני יותר, ועשוי פרטים-פרטים. למישור הראשון משתייכים הסעיפים בתצהירים, בהם אומרים וחוזרים המצהירים בלשון דומה, שהם ידעו על כוונתו של המנוח לחזור ארצה לאחר שחסך וצבר כסף, ועל העדר כוונה להשתקע בחו"ל. במישור השני כלולים פרטים המצטרפים לתמונה: ערב צאתו לחו"ל עבד המנוח בבית-מסחר של אביו, לסיגריות וממתקים. אחת מאחיותיו עברה עם בעלה ובנותיה לגור באבו-דאבי בשנת 1967ושהתה שם אחת-עשרה שנה. היא ובעלה ניהלו עסקים משגשגים ("סופרמרקט", משאיות להובלה). אחות אחרת, הגרה באורח קבע בארץ, נסעה לשם פעמיים וראתה "כי טוב". המנוח גמר אומר לנסוע לאבו-דאבי כדי לעשות חייל. המערערת, שהיהת אז בהיריון, התנגדה בתוקף לתכניתו והיו ביניהם חילופי דברים. בסוף היריונה לא חשה בטוב ובני הזוג עברו לגור אצל הורי הבעל. המנוח נסע לחו"ל. מסתבר שהמנוח הצליח בעסקיו, הוא נסע מספר פעמים לאירופה, שלח לאשתו כסף (פעם 000, 10ל"י ופעם 000, 2דולר) וחפצים שונים (כגון בגדים עבורה ועבור הילד). מכתביו מעידים על קשר אמיץ עם בני ביתו וגעגועים אליהם. לדוגמה: אחרי הפגישה הראשונה בקפריסין, כותב המנוח (ביום 17.4.1978) על תחושת הריקנות האוחזת בו בחושבו על אשתו ובנו, ומוסיף: "מצידי אני לא שיניתי את הבטחתי". למערערת, הכותבת לו מכתב שכולו "דברי סבל ושנמאס (לה)", הוא משיב ביום (23.5.1978): "את יודעת טוב את המצב ולא נשאר הרבה". דברים אלה עולים בקנה אחד עם תשובתה של המערערת בחקירה נגדית: "כשנפגשנו בקפריסין, אמר שיחזור במהרה לישראל, כי אמרתי לו שאני לא יכולה לסבול מזה עוד". מדברי העדים למדים, שהמנוח חיסל את עסקיו באבו-דאבי ובהיותו בספרד, בסוף 1978, הודיע טלפונית לאחותו באנגליה, ולבני משפחתו בישראל, שהוא בדרך הביתה ועמו הון רב. .4בסיכום: המנוח היה לכל הדעות תושב המדינה. ביום 15.10.1976נסע לחו"ל על מנת להרוויח ולחסוך כסף. אשתו ובנו - קרי "משפחתו" - נשארו בארץ, כשהם גרים לסירוגין אצל הוריו ואצל הוריה והוא עצמו שמר עמם קשר הדוק ורצוף. "ביתו" של המנוח, כאדם נשוי, היה ונשאר בארץ. שהותובחו"ל היתה ארעית ומכלול הראיות מלמד שהיתה בכוונתו של המנוח לחזור ארצה. מכאן שיש לראותו כתושב הארץ במותו. .5אי לזאת אנו מצהירים, שהמערערת הינה אלמנתו של "תושב" והיא תהיה זכאית לקצבה שאירים, אם תנוח דעתו של פקיד התביעות שנתמלאו בה שאר תנאי הזכאות. המשיב ישלם למערערת שכר טרחת עורך-דין בסך 250שקל.קצבת שארים