קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ריבית והצמדה על פיצויי פיטורים: .Iההליך .1המערער (להלן - העובד) הגיש תביעה נגד המשיבה (להלן - המעבידה) בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (השופט ירושלמי - דן יחיד; תב"ע לח/1608-3) בעתירה לתשלום פיצויי פיטורים, ריבית והפרשי הצמדה. תוך כדי ההליכים בבית-הדין האזורי שולם למערער סכום הקרן, ונותרה מחלוקת בשאלת הריבית והפרשי ההצמדה. בית-הדין קמא דחה את התביעה בקשר להפרשי הצמדה ופסק ריבית בשיעורים שונים לפרקי-זמן שונים שנקבעו בפסק-דינו. על כך נסב הערעור שלפנינו. .2העובדות הדרושות לעניין הן: א) העובד עבד אצל המעבידה בין 1.9.1959לבין 30.9.1974, עת פרש לגמלאות; ב) המעבידה סברה שמכוח ההוראות שבחוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות בישראל (להלן - חוקת העבודה) ובהסכם שבין מרכז השלטון המקומי בישראל לבין הסתדרות הפקידים (להלן - ההסכם נ/2) איננה חייבת בתשלום פיצויי פיטורים בעת פרישת העובד; ג) ביום 8.7.1977פנה בא-כוח העובד למעבידה בדרישה בכתב לשלם לתובע פיצויי פיטורים מכוח חוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). מכתב זה נענה ביום 28.7.1977 כי העניין נמצא בבדיקה. לאחר-מכן היתה התכתבות ממושכת בין הצדדים שלא נשאה פרי; ד) ביום 23.3.1978ניתן בבית-הדין הארצי פסק-דין בערעור שבו אותה המעבידה היתה המערערת, ועובד אחר שלה היה המשיב: דב"ע לז/103- 3[1] (להלן - עניין בנדורי). נפסק שם, כי חרף ההוראות שבחוקת העבודה ובהסכם נ/2, זכאי העובד לפיצויי פיטורים מכוח החוק; ה) לאחר מתן פסק-הדין בעניין בנדורי, פנה העובד שוב אל המעבידה ודרש כי ישולמו לו הפיצויים, אך היא לא נעתרה לו; ו) ביום 31.7.1978הגיש העובד לבית-הדין האזורי את התביעה נגד המעבידה; ז) נתקיימו מספר דיונים מוקדמים, והתיק נקבע להוכחות ליום .1.4.1979באותו יום הודיעה באת-כוח המעבידה כי מרשתה מסכימה לשלם לעובד פיצויי פיטורים, ואלה שולמו ביום 20.4.1979; ח) ההתדיינות בין הצדדים נמשכה בשאלת הריבית ודמי ההצמדה בלבד. .3בית-הדין קמא פסק, בין השאר: " .4לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנות אלו: א. אין ספק כי לחוק החוזים (תרופות) אין כל נגיעה לענייננו. אין מדובר כאן בחיוב חוזי כל שהוא אשר הופר על-ידי הנתבעת. להיפך, הנתבעת היא זו אשר סמכה יתדותיה ב'הסכם', אשר למיטב ידיעהת ואמונתה היה שריר וקיים ולפיו נהגה לגבי כל עובדיה אשר יצאו לגמלאות, במשך שנים רבות, עד אשר קעקע בית-הדין הארצי את יסודותיו בפסק-הדין בעניין בנדורי [1]. זכותו של התובע לפיצויי פיטורים נובעת, איפוא, מכוח חוק פיצויי פיטורים ולא מהוראות הסכם כל שהוא. ועל כן, כאמור, אין להזקק לחוק החוזים (תרופות) במקרה דנן. ב. באשר לחוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3) - הרי שעלינו להבחין בין פסיקת הפרשי הצמדה, או הפרשי הצמדה וריבית, לבין פסיקת ריבית חוקית. בעוד שלגבי 'הפרשי הצמדה' נקבע בסעיף 6(ב) (3) כי 'אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה אם נקבע בחיקוק תשלום של ריבית' הרי שלגבי פסיקת ריבית נקבע בסעיף 6(א) (2) כי 'אין לפסוק ריבית לפי חוק זה... אם נקבע בחיקוק תשלום של ריבית או סעד אחר כפיצוי על איחור בתשלום', אך במקרה זה הוסיף המחוקק סייג האומר, כי הוראה זו תחול 'כל עוד ניתן להעניק אותו סעד'. במקרה דנן קיימת הוראה ספציפית בסעיף 20(ב) לחוק הגנת שכר הקובע פיצויי הלנה לגבי פיגור בתשלום של פיצויי פיטורים, אי לכך, אין אפשרות לתובע לסמוך על סעיף 6(ב) (3) לחוק פסיקת ריבית הדן בהפרשי הצמדה, אך ניתן גם ניתן להיזקק להוראה שבסעיף 6(א) (2) לאותו חוק הדנה בפסיקת ריבית, משום שהתביעה לפיצויי הלנה לפי חוק הגנת השכר התיישנה ואין עוד אפשרות להעניק לפיה סעד לתובע. לפי חוק הגנת השכר סעיף 20(א) - המועד הקובע לתשלום פיצויי פיטורים הינו, לענייננו, יום הפסקת יחסי עובד-מעביד, דהיינו, יום פרישתו של התובע לגמלאות, ופיצויי הפיטורים 'ייראו כמולנים' החל מ- 60יום לאחר מכן. כיוון שהתובע יצא לגמלאות ביום 30.9.1974ואילו את תביעתו הגיש לבית-הדין רק ביום 31.7.1978, הרי, שכאמור, התיישנה תביעתו לפי סעיף 17א' לחוק. אי לכך אנו קובעים, כי התובע זכאי לתשלום ריבית חוקית על סכום פיצויי הפיטורים שזכה בהם. .5 בבואנו לפסוק את שיעורי הריבית בה זכה התובע, עלינו לקבוע גם את התקופה אשר לגביה תחול ריבית זו. סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית קובע, כי 'תקופת הריבית תהיה... מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה'. אין ספק כי עילת התביעה לפיצויי פיטורים נולדה לתובע ביום בו פרש לגמלאות, אולם נראה לנו כי לא יהא זה מן הצדק להטיל תשלום ריבית על הנתבעת החל מיום היווצרות עילת התביעה. כולה עלמא לא פליגי כי גם התובע וגם הנתבעת סמכו ידיהם, אותה עת, על 'ההסכם' אשר נרשם כחוק ואשר נראה, על פניו, כתקף וקיים. עומת זאת, אין ספק כי עם מתן פסק-דין בנדורי [1] התנפצה אשליה זו. פסק-דין זה נגע לא רק לגבי התובע באותו משפט, אלא שקביעתו, כי ההוראות שב'הסכם', הנוגעות לפיצויי פיטורים של עובדי הנתבעת אשר יצאו לגמלאות, אינן בתוקף - היתה לה השלכה גם לגבי זכותו של התובע דנן לפיצויי פיטורים. מאותו יום ואילך לא תעמודנה לנתבעת טענות כגון 'תום לב', 'טעות כנה' וכיו"ב. על הנתבעת היה להזדרז לשלם לתובע את הפיצויים המגיעים לו עם הינתן פסק-הדין האמור, מבלי שהתובע ייאלץ להגיש תביעתו לערכאות. לאור האמור לעיל אנו קובעים, כי על הנתבעת לשלם לתובע ריבית על סכום פיצויי הפיטורים החל מיום 23.3.1978(הוא יום מתן פסק-דין בנדורי) ועד לתשלום בפועל, בשיעורים דלהלן: מיום 23.3.1978ועד ל- 31.12.1978- לפי %.26 ומיום 1.1.1979ועד ל- 20.4.1979(יום התשלום) - לפי %.30 כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 000, 3ל"י כולל, בתוספת מע"מ ואת האגרה לבית-הדין. .4בערעורו טען בא-כוח העובד: א) העובד פוטר בשנת 1974, ואז טרם נחוק סעיף 20לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958(להלן - חוק הגנת השכר), שיצר את הזכות לפיצויי הלנה על פיצויי פיטורים. לפיכך אין הסעיף האמור חל על העניין והעובד זכאי לדמי הצמדה וריבית; ב) לאור העובדות (בעיקר אלה האמורות בפסקות 2(ג) - (ו) לעיל) זכאי העובד לדמי הצמדה וריבית מיום היווצרות העילה; לחלופין - מיום מתן ההתראה הראשונה; ולחלופי חלופין - מיום הגשת התביעה: ההצמדה איננה תשלום עונשי או פיצוי עונשי, אלא היא באה לשמור על ערכו הריאלי של החוב. אין שום הצדקה מדוע לא שולם הסכום סמוך מאוד לפסק-הדין בעניין בנדורי [1]. .5בא-כוח המעבידה השיב: א) לגבי הקדמת תאריך החיוב בריבית: בית-הדין קמא שקל את התאריך ולא חייב, אלא מיום מתן פסק-הדין בעניין בנדורי [1], ואין טעות משפטית בשיקוליו. העניין נתון לשיקול-דעתו של בית-הדין קמא; ב) בית-הדין קמא היה רשאי להביא בחשבון את העובדה, שהחוב כבר שולם באפריל 1979, ולא לחייב בהפרשי הצמדה. .6בגלל שגגה השתהה מתן פסק-הדין, ובית-הדין מצטער על כך. .Iiפסק-הדין .1א) בראשית הדברים, מן הראוי לעמוד על כך שיחסי עובד ומעביד בין העובד לבין המעבידה הסתיימו עוד ביום 30.9.1974(פסקה 2(א) בחלק I). כבר פסקנו, כי פיצויי הלנה מתווספים רק לפיצויי פיטורים שעילתם יחסי עובד-מעביד שהגיעו לידי גמר אחרי שנכנס לתוקפו חוק הגנת השכר (תיקון מס' 12), דהיינו - אחרי יום 11.3.1977(דב"ע לט/31- 3[2], בע' 385- פסקה 20). פשיטא, שלא ניתן להעניק סעד של פיצויי הלנה בקשר לפיצויי פיטורים לעובד שלפנינו. בעניין אחר פסקנו, כי מקום שניתן לפסוק פיצויי הלנה לא ניתן לפסוק ריבית או הפרשי הצמדה (דב"ע לט/29-3, [3], בע' 268- פסקה 1). בנסיבות האמורות אין פסק-דין זה עומד לו, לעובד, לרועץ. לפיכך מקבלים אנו את טענת בא-כוח העובד, כי מרשהו זכאי לתבוע הפרשי הצמדה וריבית בקשר לפיצויי הפיטורים שלא שולמו לו; ב) בכך אין, כמובן, תשובה על השאלות, האם בנסיבות העניין יש לפסוק לעובד הפרשי הצמדה וריבית, או הפרשי הצמדה בלבד, או ריבית בלבד, ומאימתי? לשאלות אלה נידרש בהמשך הדברים. .2הפרשי הצמדה וריבית נפסקים לפי הדין הכללי, דהיינו - חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961(להלן - חוק פסיקת ריבית), כפי שתוקן מזמן לזמן, ובכגון אלה מונחה בית-דין זה על-ידי הפסיקה הכללית. א) סעיף 4לחוק המקורי קבע את שיעור הריבית שתפסוק הרשות השיפוטית, "אם לא קבעה... שיעור נמוך יותר". ואילו סעיף 5הורה כי "תקופת הריבית תהיה... מיום הגשת התביעה; והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר"; ב) ביום 15.7.1976פורסם בספר החוקים תשל"ו תיקון לסעיף 5האמור. הוא סומן 5(א) והוספו המלים המודגשות להלן, כך שלשון ההוראה היא: "תקופת הריבית תהיה... מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית - עד יום התשלום;... והכל אם לא קבעה הרשות השיפוטית תקופה קצרה יותר". עוד נקבע באותו תיקון, כי תחילתו של החוק היא שישה חודשים מיום פרסומו ברשומות, דהיינו - מיום 15.1.1977, וכי הוא יחול גם על הליכים שתלויים ועומדים ביום תחילתו; ג) ביום 1.1.1979פורסם בספר החוקים חוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3), תשל"ט- .1978תיקון זה הוסיף, בין השאר, לחוק המקורי את סעיף 3א, שבו נאמר בין השאר: "(א) במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם." בסעיף קטן 3א (ג) נאמר, כי הוראות סעיף 5(וסעיפים נוספים), יחולו, בשינויים המחויבים, גם על פסיקה לפי סעיף 5א. תחילתו של החוק היא מיום פרסומו. סעיף 9לתיקון דנן קבע הוראות מעבר, ובזו שבסעיף קטן (א) נאמר: "חוק זה יחול על עניינים התלויים ועומדים ביום תחילתו לפני כל רשות שיפוטית"; ד) (1) הווה אומר כי בתקופה שקדמה לתיקון מתשל"ו, היתה "דרך המלך" לפסוק ריבית בשיעור הקבוע מכוח החוק ומיום הגשת התביעה לבית-המשפט. ואכן הפסיקה קבעה כי "הדבר נתון לשיקול דעתו של בית-המשפט לסטות מהכלל ולפסוק ריבית בשיעור נמוך יותר ובעד תקופה קצרה יותר. אך הוא לא יעשה כן אלא במקרים יוצאים מן הכלל ובנסיבות מיוחדות שתצדקנה זאת": ע"א 427/60- לובוצקין נ' מצגר [4], בע' 2318(ההדגשה - לא במקור). (2) התיקון מתשל"ו הוסיף לבית-המשפט כוח שבשיקול דעת פסוק את הריבית מתאריך מוקדם יותר. משבאה השאלה לפנינו פסקנו כי "סעיף 5לחוק... רואה כדרך המלך חיוב בריבית מיום הגשת התביעה, אך מאפשר לפסוק ריבית 'מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה'. בענייננו ראה בית-הדין האזורי לפסוק ריבית על הסכום האמור מיום הגשת התביעה. לא שוכנענו, כי היו נסיבות שבהן צריך היה לפסוק אחרת, כך שבית-דין זה ישנה החלטתו של בית-הדין האזורי": דב"ע לט/31- 3[2], בע' 385- פסקה 21ההדגשה לא במקור). לשון אחר: להקדמת התאריך של תחילת תשלום ריבית אין נדרשות "נסיבות מיוחדות" - די בכך שקיימות נסיבות "שבהן צריך היה לפסוק אחרת". וזאת על שום מה? על שום שחיוב בריבית לתקופה שקדמה להגשת התביעה בא לאפשר לבית-המשפט - באותם מקרים שמצא כי הדבר מוצדק - להגן על הערך הריאלי של החוב; ה) לאחר שנתקבל התיקון מס' 3לחוק המקורי, באה לפני בית-המשפט העליון השאלה, האם יש להפעיל את שיקול הדעת כאשר התיקון נחוק לאחר מתן פסק-הדין, ובאו להסתמך עליו בשלב הערעור, קרי - האם לפסוק הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 3א. בית-המשפט השיב על השאלה בחיוב תוך הסתמכות על המובאה מפסק-הדין בשנת 1961בעניין לובוצקין [4] (שצוטט בפסקת-המשנה (ד) (1) לעיל), והוסיף: "במקרה שלפנינו אין לגלות עילה שלא לפסוק את ההצמדה והריבית לפי סעיף 3א ממועד הגשת התביעה כפי שנתבקש, ועל כן הייתי פוסק הצמדה וריבית מיום 31.7.1971ועד ליום התשלום בפועל". פסק-הדין ניתן ביום 21.1.1980: ע"א 321/77[5], בע' 33-34; ו) בית-המשפט העליון הבחין בין הזכות של הזוכה להפרשי הצמדה, לבין תאריך התחילה של החיוב בהפרשי הצמדה: (1) אשר לזכות להפרשי הצמדה, נאמר (ע"א 234/78[6], בע' 550): "במקרה בו פוסק בית-המשפט כי נוצר חוב קצוב, יוצר סעיף 3א הנ"ל את הכלי באמצעותו ניתן למנוע ריקונה של הזכיה במשפט מתוכנה הערכי, התואם כוונת הפסק. רשאי ואף חייב בית-המשפט להביא בחשבון את נסיבותיו של המקרה, כגון תרומתו של הזוכה להימשכותם היתירה של ההליכים, אולם בדרך כלל ראוי שהקו הנקוט בידי בית-המשפט יהיה, כי הצד הזוכה איננו צריך לשאת בהפסדים הנובעים משינויי ערך הכסף". ובאותו עניין, בפסק-דין אחר: (ע"א 235/79[7], בע' 324): "לדעתי אין ספק שבית-המשפט ישתמש בשיקול דעתו בכל מקרה רגיל, ורק במקרים יוצאי דופן יסרב לפסוק בהתאם לחוק התיקון. מטרתו של המחוקק בחוקקו את חוק התיקון היתה להבטיח שחייב לא יינצל ובעל חוב לא יסבול מתוצאות האינפלציה הדוהרת בת-זמננו, ולכוונתו זו יש לתת ביטוי בפסיקה". (ראה גם: ע"א 383/78[8], בע' .33) (2) ומה בנוגע למועד תחילת החיוב בהפרשי הצמדה? בשני פסקי-הדין שצוטטו לעיל נמנע בית-המשפט העליון מלפסוק הפרשי הצמדה לתקופה הקדמת להגשת התביעה; בראשון מהם (ע"א 234/78[6]) - משום שלא היתה ולא היתה חייבת להיות "מודעות" מצד החייב "להיווצרותו של החוב"; אולם בכל זאת חוייב בתשלום ריבית, לפי השיעור החוקי המירבי שהיה קיים בתקופה מיום היווצרות העילה ועד להגשת התביעה למעלה מ- 5שנים. ואילו במקרה השני (ע"א 235/79[7]) קבע בית-המשפט העליון ש"זהו אחד המקרים היוצאים דופן שבהם לא יפעיל בית-המשפט את כוחו לפסוק הצמדה במקום ריבית, וזאת כדי שתימנע תוצאה הנראית מלאכותית ובלתי-סבירה על פניה", ונמנע מלפסוק הפרשי הצמדה אפילו לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה. לעומת זאת פסק ריבית, לפי השיעור החוקי המירבי שהיה קיים, מזמן לזמן, עד לתשלום בפועל. .3ומכאן - לעניין שלפנינו: א) ההלכה, היא בדין הכללי ובפסיקתנו, כי בית-הדין שלערעור איננו מתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, הפוסקת את שהיא פוסקת לפי חוק פסיקת ריבית, אלא אם נפלה טעות משפטית בהפעלת שיקול הדעת או באי-הפעלתו. בעניין שלפנינו קבע בית-הדין קמא כי "קיימת הוראה ספציפית בסעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר הקובע פיצויי הלנה לגבי פיגור בתשלום של פיצויי פיטורים. אי לכך אין אפשרות לתובע לסמוך על סעיף 6(ב) (3) לחוק פסיקת ריבית, הדן בהפרשי הצמדה" (פסקה 4(ב) בפסק-דינו - פסקה 3שבחלק I; ההדגשה - שלנו). צודק היה בית-הדין האזורי בקביעה זאת אילו סיים יחסי עובד-מעביד ארע לאחר תחילתו של סעיף 20(ב); אלא שבענייננו נסתיימו היחסים לפני תחילתו של סעיף זה, ולפיכך קבענו (בפסקה 1(א) לעיל) כי אין מניעה לפסוק הפרשי הצמדה. ממצב דברים זה עולה, כי בית-הדין קמא נמנע מלהפעיל את שיקול דעתו, באשר היה סבור שאין בכוחו לעשות כן. בשל טעות זאת של בית-הדין קמא, פתוחה הדרך לפנינו לפסוק בשאלות שפורטו בפסקה 1(ב) לעיל; ב) לפני שניכנס לגופן של השאלות, רואים אנו להצביע על נקודה משפטית ששני הצדדים נמנעו מלהתייחס אליה (ואף נסיק מסקנה מאי-התייחסות זאת), ועושים אנו כן משום שהדבר נראה לנו דרוש לשם בהירותו וחד-משמעותו של פסק-דיננו וכי למנוע התדיינות נוספת. כוונתנו לדין הכללי הקובע שתשלום על-ידי מי שחייב קרן, הצמדה וריבית, ייזקף תחילה לחשבון ההוצאות, ולאחר-מכן לחשבון ההצמדה והריבית (ע"א 325/77[9], בע' 321). בעניין שלפנינו נרשם בפרוטוקול בית-הדין קמא מיום 1.4.1979לאמור (ההערות בסוגריים - שלנו): "עו"ד גב' גולן (באת-כוח העובד): אני מעמידה את (ה)תביעה על הסך 300.70, 22ל"י. עו"ד טויסטר (בא-כוח המעבידה): לאור תיקון התביעה, הקרן תשולם לתובעת תוך שבעה ימים". בעקבות התפתחות זאת הוגשו סיכומי הצדדים לבית-הדין, ובהם אין התייחסות לדין האמור. בפסק-הדין שבערעור נאמר מפורשות: "ביום שנקבע הדיון להוכחות - 1.4.1979- הסכימה הנתבעת לשלם לתובע את פיצויי הפיטורים, ואכן שולמו הפיצויים ביום 20.4.1979" (ההדגשה שלנו). גם בטיעונים לפנינו לא התעוררה השאלה. לפיכך קובעים אנו, כי בנסיבות מקרה זה רואים את הצדדים כאילו הסכימו על כך שהתשלום שבוצע ביום 20.4.1979נועד לסילוק הקרן (ממילא אין אנו רואים להביע דעה בשאלה נוספת והיא, האם הדין הכללי האמור חל גם על סכום כסף המגיע מכוח חוק - להבדיל מכסף ששולם במסגרת דיני החוזים או דיני הנזיקין - באשר לא שמענו טענות בנושא זה); ג) משקבענו שיש לזקוף את כל הסכום של 300.70, 22ל"י על חשבון הקרן, עלינו ליתן דעתנו על התאריכים הבאים, ולשאול עצמנו לגבי כל אחד מהם אם לפסוק ריבית, או הצמדה, או הצמדה וריבית, לגבי התקופה שמאותו תאריך ואילך ועד ליום פרעון הקרן - .20.4.1979 (1) 30.9.1974- יום סיים יחסי עובד-מעביד (פסקה 1(א) לעיל). (2) 8.7.1977- לראשונה נדרשה המעבידה לשלם לעובד פיצויי פיטורים (פסקה 2(ג) בחלק I). (3) 23.3.1978- התאריך שבו ניתן פסק-הדין בעניין בנדורי, [1], שבו פסק בית-דין זה בעניין שבין אותה המעבידה לבין עובד אחר שלה, ובמערכת עובדות דומה ביותר, כי העובד זכאי לפיצויים (פסקה 2(ד) בחלק I). (4) 31.7.1978- יום הגשת התביעה; ד) נפתח בתאריך האחרון: הכלל הוא כעולה מפסקה 2(ה) לעיל, שאין להימנע מפסיקת הפרשי הצמדה וריבית לפי החוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל אלא במקרים יוצאים מן הכלל. לא מצאנו שיש עילה כל שהיא להימנע מפסיקה כזאת בעניין שלפנינו; ה) עדיין עומדת השאלה, האם זכאי העובד להפרשי הצמדה וריבית לפי החוק לגבי תקופה הקודמת להגשת התביעה. נראה לנו כי הנסיבות של המקרה שלפנינו לא רק מצדיקות, אלא מחייבות לפסוק הפרשי הצמדה וריבית גם לגבי התקופה מאז מתן פסק-הדין בעניין בנדורי, [1] (פסקת המשנה (ג) (3) דלעיל) לבין יום הגשת התביעה. דעתנו היא כדעת בית-הדין האזורי (פסקה 5 לפסק-דינו - פסקה 3בחלק I) לאמר, כי מאותו תאריך ואילך "על הנתבעת היה להזדרז לשלם לתובע את הפיצויים המגיעים לו עם הינתן פסק-הדין האמור, מבלי שהתובע ייאלץ להגיש תביעתו לערכאות" (השווה ע"א 325/77, [9], בע' 321). לא זאת בלבד, אלא שהעובד נתן הזדמנות למעבידה לשלם את המגיע לו בלי שיהיה צורך בהליכים משפטיים, ולאחר מתן פסק-הדין שוב ביקש ולא נענה (פסקה 2(ה) בחלק I). לפיכך סבורים אנו שהעובד זכאי לכל מה שתיקון החוק בתשל"ט בא להעניק, קרי הערך הריאלי של תביעתו (ראה האסמכתאות בפסקה 2(ו) (1) לעיל). התוצאה היא, שהעובד זכאי להפרשי הצמדה וריבית גם בגין הזמן מיום 23.3.1978עד 30.7.1978; ו) שונה המצב לגבי שני פרקי הזמן הקודמים למתן פסק-הדין עניין בנדורי: (1) לגבי פרק הזמן הראשון - בין סיים יחסי עובד-מעביד לבין הגשת הדרישה הראשונה לתשלום הפיצויים: מקובל עלינו מימצאו של בית-הדין קמא לאמור, כי שני הצדדים סברו שאין לעובד זכות לפיצויי פיטורים (פסקה 5לפסק-הדין שבערעור - פסקה 3בחלק I). לשון אחר: לא היתה "מודעות" מצד החייב בדבר קיומו של החוב. לפי הדין הכללי, "אי-מודעות כזאת יש בה כדי להצדיק אי-פסיקת הפרשי הצמדה לתקופה שלפני הגשת כתב התביעה, אך הנושה זכאי לריבית בשיעור החוקי המירבי כפי תוקפו מזמן לזמן: ע"א 234/78[6] - פסקה 2(ו) (2) לעיל. (2) אשר לפרק הזמן השני - מיום הדרישה הראשונה לתשלום הפיצויים ועד ליום מתן פסק-הדין בעניין בנדורי, [1]: מחד גיסא, יצרה הדרישה הזאת "מודעות" אצל המעבידה לעובדה שהעובד תובע את פיצויי הפיטורים. אולם מאידך גיסא, אין ספק שהעובד השתהה בכך שלא הגיש תביעה לבית-הדין לעבודה סמוך לאחר שדרישתו הראשונה לא נענתה, אף שנוכח לדעת שהמעבידה דבקה בעמדתה שאין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. בנסיבות אלה אין אנו רואים לפסוק הפרשי הצמדה בגין פרק זמן זה, אך העובד זכאי לריבית, בשיעור החוקי המירבי כפי שהיה בפרק הזמן האמור. .4בשולי פסק-דיננו רואים אנו להסב שוב את שימת-לבו של המחוקק למצב שנוצר בעקבות פסק-דיננו בדב"ע לט/29- 2[3] (פסקה 1(א) לעיל). הווה אומר, שאילו פוטר העובד אחר יום 11.3.1977לא היה זוכה בהפרשי הצמדה וריבית, אלא לכל היותר ב-% 60פיצויי הלנה לשנה, פיצוי אשר בתנאים דהיום איננו "קנס" אלא "פרס". אשר על כן מורים אנו שהעתק של פסק-הדין יישלח ליועץ המשפטי למשרד העבודה. .5סוף דבר, הערעור מתקבל כך: א) המשיבה תשלם למערער, בגין הסכום של 300.70, 22לירות: (1) לתקופה מיום 1.10.1974ועד יום 22.3.1978, ריבית שנתית בשיעורים הבאים: % 15- החל מיום 1.10.1974ועד יום 22.1.1975; % 22- החל מיום 23.1.1975ועד יום 18.2.1977; % 26החל מיום 19.2.1977ועד יום .22.3.1978 (2) לתקופה מיום 23.3.1978ועד 20.4.1979, הפרשי הצמדה וריבית שנתית של %3; ב) המשיבה תשלם למערער סכום כולל של 500שקל הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בבית הדין קמא, וכן 300שקל הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בבית-דין זה וכן את האגרות החלות על המערער בבית-הדין האזורי, ובבית-דין זה. במידה שאגרות אלה כבר שולמו על-ידי המערער תשפה אותו המשיבה.ריבית והצמדהפיצוייםריביתפיטוריםפיצויי פיטורים